טור חושן משפט/הלכות שאלה

מתוך: טור חושן משפט שמ (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שמ (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות שואל

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השואל מחבירו בהמה או כלים או כל מטלטלין ונאנסו בידו כגון שמתה או נשבר או נשבה חייב ואין צ"ל שחייב בגניבה ואבידה אבל כל קלקול שאירע בה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה לא מיבעיא אם הוכחשה מחמת מלאכה שהוא פטור מכל אלא אפי' מתה מחמת מלאכה פטור: והוא שלא ישנה לעשות בה דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה: וכן אם נכחש הבשר מאליו וסופו לחזור פטור: אבל אם נכחשה מאליה ומתה אח"כ שהוא חייב לשלם כיון שאינה בעין משלם כמו שהיתה בשעת שאלה:

כתב הרמב"ם השואל מחבירו בהמה לילך בה למקום פ' ומתה [תחתיו] באותו הדרך או ששאל דלי למלאות ונקרא ונפל לבור בשעת מילוי וכל כיוצא בזה פטור שלא שאלה אלא לעשות מלאכה זו והרי לא שינה עד כאן לשונו ויראה מדבריו שאינו פטור אא"כ מתה בשעת מלאכה ממש אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב מתה מחמת מלאכה היינו כגון שדרך הילוכה נכשלה ונפלה ומתה והשואל לא שינה בה ולא פשע בה או נתייגעה ונתחממה ומתה אבל אם מתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות טורח הדרך לא יוכל לישבע שמחמת מלאכה מתה דשמא אם היתה עומדת על אבוסה היתה מתה אבל היכא שנכנס בה חלשות ועייפות מטורח הדרך אפי' שלא מתה מיד אלא מתנונה והולכת זמן מרובה מתה מחמת מלאכה קרינן בה:

כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה. כי היכי דפטרינן לההוא דשאיל שונרא מחבריה ואכלה עכברים טובא ומתה אף על פי שלא הרגתה המלאכה גופה כיון שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה וא"א הרא"ש ז"ל אומר דאין נראה דלא נמי לשונרא ששאלה להרוג עכברים דבאותה מלאכה עצמה נאנסה והוי בשואל בהמה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה אבל אם נאנסה ממנו בדרך אונס אחר הוא ואינו מחמת מלאכה שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו הילכך חייב:

השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה אף על פי שעדיין לא משכה: ואם שלח לו המשאיל על ידי עבדו או על ידי בנו או על ידי שלוחו או על ידי עבדו או בנו או שלוחו של השואל ומתה בדרך פטור והך שליח מוקמינן ליה בשכירו ולקיטו שאינו שליח ממש אבל אם עשאו השואל שליח בעדים ושלח לו בידו נתחייב בה השואל משעת הגעה ליד שלוחו ואם אמר לו השואל שלח ביד אחד מאלו או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד אחד מאלו ואמר לו הן ושלחה ומתה חייב השואל בד"א ביד עבד עברי אבל אם שלחה לו ביד עבד כנעני ומתה בדרך פטור שידו ביד רבו ועדיין לא יצאה מרשותו:

כתב הרמב"ם אמר לו השואל הכישה במקל והיא תבוא מאליה ועשה כן המשאיל אין השואל חייב עד שתכנס לרשותו אבל אם מתה בדרך פטור אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שהוא חייב: וכן בחזרה אם החזירה השואל על ידי אחד מאלו ומתה חייב עד שיאמר לו המשאיל להחזירה על ידם או שיאמר לו השואל הריני מחזירה לך על ידם ואמר לו המשאיל הן בד"א כשמחזירה תוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור בכל ענין מלהתחייב באונסין כשואל אבל חייב בגניבה ואבידה: בד"א שהוא ברשות השואל מיד כשנסתלקו הבעלים לענין להתחייב באונסין אבל לענין חזרת הבעלים ברשותם הוא לחזור עד שעת משיכה או אחד מהדברים הקונים במקח:

בית יוסף

השואל מחבירו בהמה או כלים או כל מטלטלין ונאנסו בידו כגון שמתה או נשבר או נשבה חייב ואין צ"ל שחייב בגניבה ואבידה מפורש בתורה ומתני' פרק הפועלים (צג.) ופרק ד' שומרים (מט.) תנן השואל משלם את הכל:ומ"ש אבל כל קלקול שאירע בה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה ל"מ אם הוכחשה מחמת מלאכה שהוא פטור מכל אלא אפי' מתה מחמת מלאכה פטור בפרק השואל (צ"ו:) איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה מאי ואסיק רבא ל"מ כחש בשר מחמת מלאכה דפטור אלא אפי' מתה מחמת מלאכה נמי פטור דא"ל לאו לאוקמה בכילתא שאילתה: [%א] ראובן שאל משמעון כלי זיין להלחם עם השונאים ונפלו בני העיר ביד השונאים ולקחו הכלי זיין מראובן הוי כמתה מחמת מלאכה ופטור כך כתוב בתרומת הדשן סי' שכ"ח והביא ראיה לדבר. כתב נ"י פרק הגוזל ומאכיל השואל חמור לרכוב עליה שלוחו ומתה בדרך והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה כיון דקיימא לן דאינו חייב עליה עד שעת אונסין פטור שהרי זה כאומר איני יודע אם הלויתני אבל השואל חמור לרכוב עליה ונתנה לשלוחו והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה חייב שהרי הוא פושע עליה כשנתנה לשלוחו שהרי אין השואל רשאי להשאיל והוא מתחייב משעת שאלה וה"ז כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שהוא חייב כתב המרדכי בפ' שבועת הדיינים השואל בית מחבירו ונשרפה פטור ועיין שם:

ומ"ש והוא שלא ישנה לעשות בה דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה בפרק השואל שם ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה איתבר אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה אייתי סהדי דלא שנית ביה ואיפטר ובתחלת הלכות שאלה כתב הרמב"ם השואל כלים או בהמה וכו' אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה וכו' אבל אם מתה קודם שיחרוש בה או שרכב עליה או דש בה ומתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה ה"ז חייב לשלם ודבריו מבוארים שכיון ששכרה לחרוש בה כשרכב עליה או דש בה ה"ז משנה ממלאכה ששאלה בשבילה וחייב וז"ל ה"ה או שרכב עליה וכו' פירוש כגון ששינה ממה ששאלה אפי' היתה מלאכה זו שעשה בה קלה ממלאכה ששאל חייב וז"ש בגמרא דלא שנית שהכוונה שום שינוי ואפי' באותה מלאכה אפשר לו לשנות ויתחייב כגון ששאלה לחרוש וחרש בה ביום ובלילה שלא כדרך כל הארץ וכן כל כיוצא בזה וכן כתבו ז"ל עכ"ל:

ומ"ש וכן אם נכחש הבשר מאליו וסופו לחזור פטור שם כתב הרא"ש וז"ל השוכר בהמה מחבירו ועלה בה מכה ברגליה בפשיעת השוכר כגון ששינה בה ולא היה מחמת מלאכה פסקו חכמי צרפת כיון דסופה להתרפאות מאותה פציעה פטור מלשלם דמי נזקו דלא הוי אלא שבת דאביי ורבא פליגי בפרק החובל (פו.) גבי הכהו על ידו וסופה לחזור אביי אמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום דאביי חשיב ליה נזק כיון דאפחתיה מכספיה ורבא לא חשיב ליה נזק כיון דסופו לחזור וא"כ הכא דהוי אדם בשור פטור דאדם בשור לא משלם אלא נזק אבל לא שבת ולדבריהם כחש בשר מחמת מלאכה דשמעתין איירי בכחשא דלא הדר דאי בכחשא דהדר אפי' שלא מחמת מלאכה נמי פטור דהו"ל שבת ויש מחלקין דודאי גבי אדם לא חשבינן ליה אלא שבת דאינו עשוי לימכר הילכך לא חשוב אפחתיה מכספיה ועוד דאדם דמיו יקרים והקונהו פוחת מעט מדמיו כיון דסופו לחזור אבל גבי שור נקרא נזק שעשוי לימכר ונפחתו דמיו עכ"ל ודברי רבינו כאן כדעת חכמי צרפת שלדבריהם בכחשא דהדר אפי' שלא מחמת מלאכה פטור:

ומ"ש אבל אם נכחשה מאליה ומתה אחר כך שהוא חייב לשלם כיון שאינה בעין משלם כמו שהיתה בשעת שאלה:

כתב הרמב"ם השואל מחבירו בהמה לילך בה למקום פלוני ומתה באותו הדרך או ששאל דלי למלאות ונקרע ונפל לבור בשעת מילוי וכל כיוצא בזה פטור שלא שאלה אלא לעשות מלאכה זו והרי לא שינה עכ"ל בפ"א מהל' שאלה ובנוסחאות הרמב"ם שבידינו כתוב ומתה תחתיו באותו הדרך וכן צריך להיות לפי שיטתו ז"ל שסובר דמתה בשעת מלאכה בעינן:ומ"ש רבינו ויראה מדבריו שאינו פטור אלא אם כן מתה בשעת מלאכה ממש מבואר הוא עוד שם מדבריו בפרק הנזכר שכתב השואל כלים או בהמה וכו' אפילו נאנס אונס גדול חייב לשלם הכל בד"א שנאנס שלא בשעת מלאכה אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה ומתה כשהיא חורשת הרי זה פטור אבל אם מתה קודם שיחרוש בה או אחר שחרש בה הרי זה חייב לשלם והרמב"ן חלוק עליו בזה שכתב בפרק השואל וז"ל והא דאמרינן דמתה מחמת מלאכה לאו לאוקמה בכילתא שאילתה קשיא לי מיגרע גרע כיון דכי מתה מיתת עצמה חייב אע"ג דמלאך הוא ומ"ל הכא ומ"ל התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמ"מ איהו גרם ליה היכי מיפטר ויש לומר דשואל ודאי חייב באונסים אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה וראיתי בספרי הר"מ ז"ל מתה בשעת מלאכה וטעות הוא עכ"ל וז"ל ה"ה בד"א בשנאנס שלא בשעת מלאכה וכו' זה הנמצא בספרי הרב ז"ל שהחילוק הוא בין נאנסה בשעת מלאכה לנאנסה שלא בשעת מלאכה הוא דבר מתמיה שלא נזכר בגמרא שעת מלאכה אלא מחמת מלאכ' ושלא מחמת מלאכה והכוונה שכל שלא שינה בה מהמלאכה ששאלה והיא נתייגעה מחמת המלאכה שעשה בה ומתה אפי' שלא בשעת מלאכה פטור וכבר השיגוהו בזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל והדין עמהם דודאי כל שלא עשה בה מלאכה יותר מדאי ולא שינה בה למלאכה אחרת ומתה מחמת המלאכה אפילו שלא בשעת מלאכה פטור שאם לא כן היה להם להזכיר בגמרא מתה בשעת מלאכה ועיקר עכ"ל ועיין בהריב"ש סימן תכ"ג:ומ"ש רבינו אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב מתה מחמת מלאכה כגון שדרך הילוכה נכשלה ונפלה ומתה והשואל לא שינה בה ולא פשע בה וכו' עד מחמת מלאכה קרינן בה הכל בפסקיו פרק השואל: (ב"ה) ועל מ"ש אם מתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות טורח הדרך לא יוכל לישבע דמחמת מלאכה מתה דשמא אם היתה עומדת על אבוסה היתה מתה יש לתמוה דאטו משום שמא מחייבינן ליה אדרבא ראוי לומר דכיון דמתה בדרך מסתמא מחמת מלאכה מתה ואין צריך שישבע אלא שמתה בדרך ופטור:

(ז) כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטים באותו הדרך וכו' עובדא דההוא דשאיל שונרא מחבריה ואכלה עכברים ומתה בפ' השואל (צו:):ומ"ש שלא הרגתו המלאכה גופה כלומר שלא הרגתו האכילה עצמה אלא דמחמת דאכל עכברים טובא חביל ומית:ומ"ש וא"א ז"ל אומר דאין נראה דלא דמי לשונרא וכו' לא מצאתי דברים אנו כתובים בספר ונראה שהרא"ש כשראה דברי הרמ"ה אמר כך לתלמידיו ולא כתב אותם הדברים בספר והכי דייק לשון רבינו שכתב וא"א ז"ל אומר שאל"כ הו"ל לכתוב וא"א ז"ל כתב: (ב"ה) ומה שהקשה הרא"ש להרמ"ה י"ל דאין ה"נ דאמרינן דמחמת אותה מלאכה נאנסה שהרי אין חיות רעות וליסטים מצויים בעיר והדרכים בחזקת סכנה:

השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה אף ע"פ שעדיין לא משכה לענין שהוא חייב בשמירתה מאותה שעה נתבאר בסי' רצ"א ובסימן ש"ז שזה דעת הר"י והרא"ש ושהרמב"ם חלוק עליהם ומ"ש לענין מזונותיה נראה שטעמו משום דס"ל דחיוב מזונותיה תלוי בחיוב שמירתה וכיון דלהרא"ש זמן חיוב שמירתה הוא משעה שנסתלקו הבעלים משמירתה ממילא הוי זמן חיוב מזונותיה מאותה שעה והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהלכות שאלה השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שמשכה וכך מפרש בגמ' בפ' הפועלים (צא.) ובפ' אלו נערות (לד:) אמר רב פפא משעת משיכה איחייב במזונותיה: (ב"ה) זו תשובה נצחת על דברי הר"י והרא"ש וצריך עיון:

ואם שלח לו המשאיל ע"י עבדו או ע"י בנו וכו' עד ומתה בדרך פטור משנה בפרק השואל (שם): ומ"ש והך שליח מוקמינן ליה בשכירו ולקיטו וכו' בפרק הגוזל עצים (קד.) איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח תנן השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו וכו' האי שלוחו ה"ד אי דלא עשה בעדים מנא ידעינן אלא דעשה בעדים וקתני דפטור קשיא לרב חסדא הב"ע בשכירו ולקיטו ופסקו הפוסקים הלכה כרב חסדא:ומ"ש ואם א"ל השואל שלח ביד א' מאלו או שא"ל המשאיל הריני משלחה לך ביד אחד מאלו וא"ל הן ושלחה ומתה חייב השואל במשנה פרק השואל:ומ"ש בד"א ביד ע"ע אבל שלחה לו ביד עבד כנעני ומתה בדרך פטור וכו' בפרק השואל אהא דתנן שם השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו וכו' א"ל השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי וכו' או שא"ל המשאיל הריני משלחה לך ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי וכו' וא"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב קאמר בגמ' (צט.) ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו אמר שמואל בע"ע דלא קני ליה גופיה ופרש"י ביד עבדו חייב. בתמיה קתני אמר לו השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב השואל באונסיה בדרך והרי לא יצא מרשות משאיל דיד עבד כיד רבו דמיא והרי הוא כאילו הוליכה הוא:

כתב הרמב"ם ז"ל אמר לו הכישה במקל והיא תבוא מאליה ועשה כן המשאיל אין השואל חייב עד שתכנס לרשותו אבל אם מתה בדרך פטור בפ"ג מהלכות שאלה וטעמו משום דגבי מה שכתבתי בסמוך דמקשי ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו ושני שמואל בע"ע דלא קני ליה גופיה אמרי' רב אמר אפי' תימא בעבד כנעני באומר לו הכישה במקל והיא תבוא ומשמע דשמואל פליג עליה דרב והלכה כשמואל בדינא ועוד דמייתי תלמודא סייעתא לרב מברייתא ודחי לה רב אשי משמע דכשמואל ס"ל וכן כתבו התוס' בשם ר"ת וכן פסק הרי"ף ז"ל וכתוב בנ"י שכן דעת הר"ן ושכתב עוד שאפי' אמר לו בפירוש הכישה במקל ואתחייב אני לך פטור:ומ"ש אבל א"א כתב שהוא חייב שם כתב שכתבו התוס' על דברי ר"ח דאין כ"כ ראיה דשמואל פליג עליה דרב אלא מר אמר חדא שינויא ומר אמר שינויא אחרינא ונ"ל מדלא פליג שמואל בעיקר מילתיה דרב ודאי ס"ל כוותיה ומתני' ניחא ליה לאוקמי בע"ע מלאוקמי באומר הכישה במקל והיא תבוא ומה שדחק רב אשי לסייעתא דברייתא כך הוא דרך התלמוד כל מה שיכול לדחות הוא דוחה אף ע"ג דהלכתא הכי וכן האמורא בעצמו אומר אי משום הא לא תסייען עכ"ל ולענין הלכה מאחר שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מסכימים דלית הלכתא כרב דשמואל פליג עליה הכי נקטינן:

וכן בחזרה אם החזירה השואל על ידי אחד מאלו ומתה חייב וכו' בפרק השואל במשנה שהבאתי למעלה מסיים וכן בשעה שהוא מחזירה ופרש"י וכן בשעה שמחזירה. אם שלח השואל ביד עבדו או בנו או שלוחו או ביד עבדו ושלוחו של משאיל לא יצאה מרשותו של שואל עד שתבוא ליד משאיל ואם מתה בדרך חייב א"ל המשאיל שלחה לי או שא"ל השואל הריני משלחה וכו' ואמר לו המשאיל שלח ושלחה ומתה פטור וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שאלה: בד"א כשמחזירה תוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור בכל ענין מלהתחייב באונסין כשואל אבל חייב בגניבה ואבידה בפרק האומנים (פא.) מייתי מתני' דוכן בשעה שהוא מחזירה וקאמר עלה אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא ל"ש אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה אבל לאחר ימי שאילתה פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה מהנה הוי ופירש רש"י ל"ש. שהשואל חייב בה עד שתבוא ליד המשאיל אלא שהחזירה בתוך ימי שאלתה שא"ל השאילני עד זמן פלוני והחזירה בתוך הזמן דהתם אכתי לא כליא שאלה עד דאתיא ליד בעלים אבל לאחר ימי שאילתה פטור ואפי' בביתו של שואל מתה משכלו הימים אינו שואל עליה:

במה דברים אמורים שהוא ברשות השואל מיד כשנסתלקו הבעלים לענין להתחייב באונסים אבל לענין חזרת הבעלים ברשותה הוא עד שעת משיכה או אחד מהדברים הקונים במקח נתבאר בסי' ש"ז: ודע שכל הדינים הללו אינם אלא כשבא להחזיר לו תוך זמן השאלה אבל אחר זמן השאלה אפי' היא עדיין בביתו של שואל פטור מדין שואל ואינו חייב אלא בדין ש"ש וכמבואר בסימן שמ"ג: כתב הרשב"א שאלה השואל כלי מחבירו והחזירו בביתו ליד אשתו ובניו הסמוכים על שלחנו ונגנב או נאבד שלא ידע המשאיל מהו תשובה משנה שלימה שנינו בפ' השואל (צח:) השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו וכו' וכן בשעה שמחזירה אלמא חזרה ליד אשתו ובניו אפילו סמוכים על שולחנו אינה מוציאים אותו מידי תשלומין דשואל חזרה לדעת המשאיל צריך וכדר' אלעזר (ב"ק נז.) דאמר הכל צריכים דעת בעלים חוץ ממשיב אבידה: כתב הר"ן בתשובה סי' כ' על ראובן שהשאיל לחבירו כוס של כסף והלה השאיל לו בגד צמר ונאנס הבגד פטור דאין תורת שואל עליו כיון דאין כל הנאה שלו: וכתב עוד בסי' י"ט על ראובן שהשאיל לשמעון ספר א' ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון או לזכרון ובאו שוללים בבית שניהם ושללו גם אותם ספרים לימים החזירו לראובן הספר שהיה בידו משכון. והשיב שחייב להחזירו לשמעון וטעם הדבר עיין שם: כתוב בהגהות מרדכי פרק הכונס על ראובן ששאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעכו"ם ואבדו ושואל ממנו דבר גדול כמו ששואל ממנו העכו"ם לא ישלם אלא דמי שויו דסתם סייף דעלמא . כתב הרשב"א שנשאל על השואל כלי מחבירו ונאבד הכלי המשאיל אומר סלע היה שוה והשואל אומר איני יודע ועד א' מעידו שאינו שוה אלא שקל והשיב אילו לא היה כאן ע"א היה המשאיל נוטל בלא שבועה משום דהו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אבל עכשיו שיש אחד המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו שבועת המשנה כענין ע"א מעידה שהיא פרועה (כתובות פז.) ואם רצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח"כ מביאו לידי שבועה דאורייתא וכההיא דפרק הכותב (שם פח.) וזה לדברי הרי"ף שכתב שבועת ע"א באה אפי' במקום שאינו תובע ברי אלא ע"פ העד שאומר לו כן וכמו שכתב בפרק כל הנשבעין אבל יש מהגדולים שחלקו עליו ומכל מקום אינו נוטל אלא בשבועת המשנה כענין ע"א. מעידה שהיא פרועה עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השואל מחבירו בהמה או כלים וכו' גם כאן כתב רבינו דאין חלוק בין בהמה או כלים כאשר כתב בדין ש"ח וש"ש ושוכר וכך הוא הלשון ברמב"ם פ"א דה' שאלה אלא שרבינו כתב תחלה ונאנסו בידו וכו' כדכתיב קרא וכי ישאל גו' ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם וכדי שלא נבין דדוקא בנשר או מת דמשבורה ומתה לא ילפינן דמה לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ואתויי תאמר בגנבה וכו' לכך כתב דקרא רבותא אשמועינן דאפילו נשבר או מת ואין צריך לומר שחייב בגנבה ואבדה היינו טעמא דילפינן להו בק"ו מש"ש כדאיתא ר"פ השואל ריש (דף צ"ה) אבל הרמב"ם כתב תחלה השואל כלים וכו'. ואבד או נגנב ואפי' נאנס אונס גדול וכו': ומ"ש אבל כל קלקול וכו' מימרא דרבא פרק השואל סוף (דף צ"ו) ונראה דלפי דקס"ד דכיון דאפילו במתה שלא מחמת מלאכה חייב כל שכן במתה מחמת מלאכה דשואל גופיה קא גרים לה דמתה דפשיטא דחייב להכי קאמר רבא דליתא אלא ל"מ אם הוכחשה מחמת מלאכ' דהדרא בריא דפטור השואל שע"ד כך השאילה המשאיל שיעשה בה מלאכה ומסתמא תהא כחושה מחמת מלאכה אלא אפילו מתה נמי פטור דלא הוה ליה להשאילה למלאכה כל שאינו יודע בה שתוכל לסבול אותה מלאכה והיינו דקאמר התם לאו לאוקמא בכילתא שאילתה ומדברי הרמב"ן למדנו לפרש כך הביאו ב"י:

ומ"ש והוא שלא ישנה וכו' ה"א התם אייתי סהדי דלא שניית ביה ואיפטר. פי' ואי לא מייתי סהדי ישבע השואל שלא שינה וכדלקמן בתחלת סימן שד"מ:

ומ"ש וכן נכחש הבשר מאליו וכו' פסק כחכמי צרפת שהביא רבינו דבריהם ודברי החולקים לעיל בסימן ש"ז סעיף ו':

כתב הרמב"ם וכו' ומתה תחתיו באותו הדרך וכו' כצ"ל וה"א להדיא ברמב"ם שם. ומ"ש ויראה מדבריו וכו' כך הבינו כל הגדולים מדבריו והשיגו עליו כמו שהשיג רבינו משם הרא"ש:

כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה וכו' אע"פ שלא הרגתה המלאכה גופה נראה דר"ל דעיקר שאלת השונרא לעשות בה מלאכה היא כדי שתהא הורגת את העכברים לא שתאכל אותם ואף על פי שאוכלת אותם לאחר הריגתם לא לכך שאלה וכיון שלא מתה אלא מחמת שאכלה עכברים טובא אין זה מתה מלאכה ואפ"ה פטרינן ליה לשואל ללישנא בתרא כיון שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה כנ"ל ודלא כפירוש ב"י. אלא דלפי זה קשה דא"כ אין מקום לקושיית הרא"ש שאמר דלא דמי לשונרא דבאותה מלאכה עצמה נאנסה וכו'. שהרי לא נאנסה במלאכת הריגת העכברים ונראה ליישב דהרא"ש תרתי קאמר חדא דאין נראה מה שמדמהו לשונרא דאכלה עכברים טובא ללישנא בתרא דהתם אין השואל פטור מטעם מתה מחמת מלאכה שהרי המלאכה הוא הריגת עכברים והיא לא מתה מחמת הריגתם אלא ה"ט דפטור השואל משום דהשונרא פשעה בעצמה שאכלה עכברים טובא ולא דמי לנשבר ומת שהגיע ע"י אונס מבחוץ והבהמה לא פשעה בעצמה משא"כ כאן דפשעה בעצמה והיינו דאמר עלה בגמרא גברא דנשי קטלוה לא דינא ולא דיינא ופי' רש"י בעל בעילות הרבה ומת אלא דאכתי איכא למימר דדמי ללישנא קמא דחבור עליה עכברי וקטלוה ועל זה אמר הרא"ש דלא דמי דהתם באותה מלאכ' עצמה נאנסה פי' דבמלאכת הריגת העכברים נאנסה שנתחברו העכברים עליה וקטלוה והוי כשואל בהמה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה הכי נמי מחמת שבאת להרוג העכברים מתה שנתחזקו עליה העכברים והרגוה וזה ודאי הוי מתה מחמת מלאכה אבל אם נאנסה ממנו בדרך אונס אחר הוא וכו' ובתרומת הדשן סימן שכ"ח לא הבין כך ע"ש:

השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים וכו' כבר נתבאר בריש סי' רצ"א וריש סי' ש"ג. וריש סי' ש"ז שזה דעת ר"י והרא"ש דחייב בשמירתה מאותה שעה וחיוב מזונותיה תלוי בחיוב שמירתה והא דאמר ר"פ בפרק הפועלים (דף צ"א) משעת משיכה איחייב לה במזונותיה היינו כשלא נסתלקו הבעלים משמירתה אי נמי לאו דוקא משיכה אלא כלומר שאינו בשעת חסימה כדפי' בסימן של"ח סעיף ה' ע"ש:

ואם שלח לו המשאיל ע"י עבדו וכו' משנה בפרק השואל: והך שליח וכו' ה"א בפ' הגוזל עצים וע"ל בסי' קכ"א מדין זה: ואם א"ל השואל שלח וכו' משנה פ' השואל:

כתב הרמב"ם וכו' דעת הרמב"ם לפסוק כשמואל דס"ל פטור והרא"ש פסק כרב דחייב כדאיתא פרק השואל ומבואר בב"י ע"ש:

ומ"ש וכן בחזרה וכו' משנה שם ודין אם החזיר ליד אשת המשאיל כתב בית יוסף ע"ש הרשב"א דלאו חזרה היא וחייב השואל וכבר הארכנו בדין זה למעלה בסימן ע"ב סכ"ה בס"ד ע"ש:

בד"א שהוא ברשות השואל וכו' נתבאר דין זה ריש סימן ש"ז ע"ש:

דרכי משה

(א) ולעיל סי' רצ"א תשובת מהר"ם דלגבי מפקיד בכה"ג פטור ואולי יש לחלק בין שואל למפקיד כתב המרדכי ריש השואל מספקא לי אם א"ל פא"פ שלח ועד שלא הספיק לשלוח מת המשאיל וזה שלח אותה ומתה בדרך אם פטור דהא נפלה קמי יתמי עכ"ל:

(ב) וע"ל סי' רצ"ה אם המשאיל אומר כך וכך היה שוה והשואל אינו יודע כמה וכתב המרדכי פרק השואל ע"ב נשאל למוהר"ם בראובן ששאל ספר א' משמעון לשעה אחת ולא יותר וא"ל מיד אחר שעה תשלח אחריה או אביאה לך ובתוך כך נפלה דליקה בבית ראובן ונשרף הספר ומיד כשהתחיל הדליקה הוצרך ראובן לברוח כי היה ירא פן ישליכוהו עכו"ם באש ופסק כיון דלא השאילו אלא לשעה אחת וכבר כלה זמן שאילתו אע"פ שנשרף בבית השואל פטור ואפילו לא אמר השואל למשאיל לשלוח ולא אמר (השולח) אשלח ומיהו בזה יש לדקדק נהי דלא היה רשאי להיות שם בעצמו מ"מ אם היה יכול לשכור אחרים (שיצאו) [שיצילו] ולא עשה חייב דאע"ג דכלה זמן שאילתו מ"מ ש"ש הוי וש"ש שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא עשה חייב וע"ש וע"ל פי' קע"ז מי שהלך בשליחותו של חבירו ושאיל לו כל גופו ואירע לו אונס אין השואל חייב באונסיו:

(ג) כתב המרדכי נשאל למוהר"ם על ראובן שהיה לו משכון בידי עכו"ם המלוים ברבית ושמעון הוצרך ללות ובקש מראובן שירשהו ללות על משכון שלו אשר ביד העכו"ם וכן עשה ואח"כ נשרף בית העכו"ם ואבד המשכון ופטר מוהר"ם את שמעון חדא דהא לא משך שמעון המשכון שיתחייב כאונסין ועוד נראה דפטור דהא בלאו הכי היה המשכון ביד העכו"ם ואין ראובן יכול לומר לשמעון הא דמשתרשת מחובך ע"י משכוני זה תתן לי דמשמיא הוא דרחימי עליה דשמעון לאפקועי שעבודיה מעל המשכון עכ"ל מוהר"ם.

מתוך: טור חושן משפט שמא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שמא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השואל מחבירו חפץ סתם כתב ר"ת שאינו יכול לתבעו בפחות מל' יום אבל רש"י כתב שיכול לתובעו מיד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכ"כ הרמב"ם השואל מחבירו כלי או בהמה המשאילו תובעו ממנו כל עת שירצה:

שאלו לזמן קצוב כיון שמשכו וזכה בו אין הבעלים יכולים לתבעו להחזירו להם עד סוף זמן השאלה ע"כ:

תניא השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות מב' ימים לנישואין אין פחות מל' יום:

כתב הרמב"ם שאל מחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אין פחות מכדי שילך ויחזור שאלו לבית המשתה כל אותו היום שאלו לעשות בו משתה שלו אין פחות מל' יום עד כאן וא"א הרא"ש ז"ל הביאו בלשון אחר לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבלות וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה:

הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסין וכתב א"א הרא"ש ז"ל ומיהו חייבין בגנבה ואבדה ויראה לי דבסתם איירי אבל אם המשאיל אמר ליתומים החזירו לי הפרה השאלתי לאביכם או קבלו עלייכו אונס הדין עם המשאיל:

היו סבורין דשל אביהם היתה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שהוא שני שלישים והעור ישלמו כולו ואם הניח להן אחריות נכסים או מטלטלין האידנא חייבים לשלם וכתב הרמב"ם דלא שנא טבחוה או מתה חייבים לשלם אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא כשטבחוה ואכלוה אבל אם מתה פטורים אף על פי שהניח להם אחריות נכסים:

השואל כלי לעשות בו מלאכה פלונית או כדי לילך בו למקום פלוני כגון שמשך השואל אין המשאיל יכול לחזור בו עד שיגמור אותה מלאכה או עד שילך למקום פלוני:

שואל אדם מחבירו בטובו לעולם פירוש א"ל השאילני כלי זה בטובו והשאיל לו שאול הוא לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דבטובו משמע כל זמן שהוא טוב ואפילו החזירו למשאיל חוזר ונוטלו ממנו כשיצטרך ודוקא שלקח ממנו בקנין על השאלה הילכך חוזר ונוטלו ממנו אבל אם לא לקח ממנו בקנין אינו יכול ליטלו ממנו אם החזירו ולכשישתכר מחזיר לו שבריו דאינו יכו לומר אחזור ואתקננו ואשתמש בו שלא השאילו אלא כל זמן שהוא בטובו:

ורב אלפס כתב בשם גאון שהאומר לחבירו השאילנו כלי זה בטובתך ולא קבע לו זמן לחזרתו ישתמש בו ואינו חייב להחזירו לבעליו אלא ישתמש עד שיכלה הברזל ויחזיר לו הקתא והוא דקנו מיניה דאושליה סתם ולא לזמן וכן פירש הרמב"ם ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דבשביל שא"ל בטובתך לא יצא מכלל שאלה סתם אלא כך הוא לשון בני אדם עשה עמי טובה והשאילני כליך ומספקא להראב"ד ז"ל אם יכול המשאיל לקחתו שלא בשעת מלאכתו של שואל והרמ"ה כתב מסתברא שאין יכול לקחת אותו שלא בשעת מלאכה דדאמרינן ליה חיישינן דלמא מיתבר או מיתבר מיהו לית ליה רשות לאשאולי לאחריני דעל כרחך בתורת שאלה הוא דקאי גביה ואין השואל רשאי להשאיל ותו דחיישינן דילמא מיתבר גבי שואל שני ומפסיד לקתא ע"כ:

האומר לחבירו השאילני קורדום לחפור בו כרם זה אינו רשאי לחפור בו כרם אחר אפילו אם הוא כמוהו אמר לחפור בו כרם סתם חופר בו כרם אחר איזה שירצה אפילו אינו כרם שלו ואפילו הוא גדול הרבה אמר לחפור בו כרמים או כרמי חופר בו כל הכרמים שלו אפי' אם יפחת הברזל שלא ישאר בו אלא הבית יד ודוקא אותה שנה אבל לא בשנה אחרת:

האומר לחבירו השאילני שוקת זה ונפל אינו יכול לחזור ולבנותו אמר לו השאילני שוקת סתם ונפל חוזר ובונהו עד שישקה כל שדותיו:

א"ל השאילני מקום שוקת ה"ז בונה בכל מקום שירצה בקרקע המשאיל ובונה מקום השוקת שיספיק לו להשקות ממנו כל שדותיו או כל בהמותיו לפי מה שהתנה עם המשאיל והוא שלקח ממנו בקנין על זה:

בית יוסף

(ב) השואל מחבירו חפץ סתם כתב רבינו תם שאינו יכול לתבעו בפחות מל' יום אבל רש"י כתב שיכול לתבעו מיד וכו' בפ' קמא דמכות (ז:) תניא המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום וכתב הרא"ש רבינו תם היה אומר דה"ה דסתם שאלה ל' יום והביא ראיה מהא דתניא טלית שאולה עד ל' יום פטורה מן הציצית וכו' ולאו ראיה היא לענין זה וכו' אלא אורחא דמילתא היא שאין דרך להשאיל יותר מל' יום ומפני מראית העין חייב מיהו כל אימת דבעו מיניה תבע ליה וראיה מדאמרי' בפרק שואל (קמח.) השאילני לא אתי למיכתב הלוני אתי למיכתב ופירש"י הלוני משמע לזמן מרובה דקיי"ל במסכת מכות סתם הלואה ל' יום ובאבל תניא המשאיל חלוק לחבירו לילך לבית האבל אין רשאי לשואלו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה משמע הא סתמא אפי' קודם שיצאו ימי הרגל והמשתה נועלו עכ"ל:ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם השואל מחבירו כלי או בהמה המשאילו תובעו בכל עת שירצה שאלו לזמן קצוב כיון שמשכו זכה בו וכו' בפ"א מה"ש ומסיים בה ואפילו מת השואל הרי היורשים משתמשים בשאלה עד סוף הזמן ולא חשש רבינו לכתבו לפי שסמך על מ"ש בסמוך והניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה וכתב ה"ה השואל מחבירו כלי וכו' פי' שלא אמרו פ"ק דמכות המלוה את חבירו אינו רשאי לתבעו פחות מל' יום אלא בהלואה שנתנה להוצאה אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן וכן פרש"י בשבת פ' שואל וכן הכריחו הרמב"ן והרשב"א ותוספ' הכתובה בסוף הפרק מוכחא כן ועיקר.

תניא השואל פונדק מחבירו ללינה וכו' עד אין פחות מל' יום כך כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שאלה וכתב ה"ה שהיא תוספתא בפרק השוכר:

כתב הרמב"ם שאל חלוק לילך בו לבית האבל וכו' גם זה בפ"א מהלכות שאלה וכתב ה"ה שהוא תוספתא בפרק השוכר ובמקום מ"ש רבינו בדברי הרמב"ם ז"ל אין פחות מל' יום כתוב בנוסחי דידן בדברי הרמב"ם אין פחות מז' ימים:ומ"ש וא"א הביאו בלשון אחר לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבילות וכו' נתבאר בטור יורה דעה סימן ש"מ. ראובן שטוען על שמעון השאלתיך סדר קדשים להעתיק ממנו החזירהו לי ושמעון משיב השאלתני אך מסרתי בידך סדר מועד למשכון והוא שוה כפלים מספרך וכפרו ראובן בסדר מועד עד שהביא שמעון ע"א כדבריו ואז הודה ואמר אמת לאחר שהשאלתיו סדר קדשים ואחר זמן רציתי לקחתו עד שמסר בידי סדר מועד ללמד בו בני והשאלתיו לחתני והניחו בחדר אבנים ונשרף ושמעון משיב מעולם לא הרשיתיך להשאילו לא לבניך ולא לחתניך עיין במרדכי פרק המפקיד:

הניח להם אביהם פרה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייב באונסיה מימרא דרבא בר"פ הגוזל בתרא (קיב:) ופ' אלו נערות (לד:) ופרש"י אין חייבין באונסיה דלא קבילו עלייהו נטירותא:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ז"ל בפסקיו ריש פרק הגוזל בתרא אהא דקאמר אם מתה אין חייבים באונסיה כתב ומיהו בגניבה ואבידה מיחייב דהואיל ונהנין לעשות בה מלאכה חייבים בשמירתה כדין ש"ש כדאיתא בסוף פ' האומנין ויראה לי דבסתם איירי אבל אם המשאיל אמר ליתומים פרה זו השאלתי לאביכם החזירוה לי או קבלו עליכם אונסים כדין השואל הדין עם המשאיל כי אדעתא דהכי השאיל לאביהם שיהיו אונסיה עליו ולמה יניח להשתמש בלא קבלת אונסין עכ"ל:ומ"ש שחייבים בגניבה ואבידה כ"כ נ"י בשם הרשב"א וגם ה"ה כתב כן בפ"א מהלכות שאלה בשם הרשב"א וכ"כ התוס' בפ' אלו נערות בשם ר"י וכתב נ"י בפ' הגוזל ומאכיל אבל הראב"ד כתב דהיכא דרצו להשתמש בה בתורת שאלה אחזיקו בה ומתה חייבים באונסיה והכא במתה באגם דוקא מיירי עכ"ל:

ומ"ש היו סבורים דשל אביהם היתה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שם במימרא הנזכר ופרש"י בזול כל זוז חשבי' בד' דנקי כדאיתא בפרק מי שמת והיינו שני שלישי דמים וכולהו דמים לא לישלמו דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא הוו אכלי בישרא והעור יחזירו כמות שהוא:ומ"ש ואם הניח להם אחריות נכסים או מטלטלין האידנא חייבים לשלם במימרא הנזכר הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם איכא דמתני לה ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ופליגא דרב פפא מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא דאמר היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד. ופי' רש"י איכא דמתני לה. הניח להם אביהן אחריות נכסים חייבים: ארישא. דקאמר מתה אין חייבים באונסיה ואם הניח להם אביהם קרקעות חייבין לשלם דאשתעבוד נכסיה מחיים דאבוהון דקסבר רבא חיוב אונסיה משעת שאלה מוטל על השואל ופליגא דר"פ דאמר לא רמי חיוב אונסין אשואל עד שעה שתאנס: ואיכא דמתני לה אסיפא. טבחוה ואכלוה משלמין פרעון שלם דהוו אינהו במקום אבוהון והואיל והן אכלוה משלמין אבל ארישא דמתה כדרכה לא דלא אמרינן אשתעבוד נכסיה דלא רמי חיוב אונסיה על השואל עד שעת אונסין והכא כי איתניסא ליתיה לשואל והאי לא קביל עליה מידי והיינו דרב פפא. וכתב הרא"ש הניח להם אחריות נכסים חייבים לשלם וה"ה מטלטלין האידנא ואסיפא קאי אבל לא ארישא דאפי' הניח להם אביהם אחריות נכסים אין חייבים באונסין דלא אשתעבדו נכסיה משעת שאלה אלא עד שעת האונס וכדר"פ אבל טבחוה ואכלוה אשתעבוד נכסי בחיי אבוהון שהרי פשע אביהם במה שלא הודיעם שאינו שלו ומתוך כך אכלוה ומשעת פשיעה אשתעבוד נכסי דאבוהון עכ"ל:ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם ז"ל הוא בפ"א מהל' שאלה וז"ל ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים ומתה או שטבחוה משלמין את דמיה מנכסיו וכתב ה"ה הניח להם אביהם נכסים וכו' בגמרא שם אחריות נכסים פי' קרקע בדוקא והטעם לפי שמדין התלמוד מטלטלין של יתומים אינן משתעבדין לב"ח אבל מכיון שתקנו הגאונים להיותן שוין לקרקעות לכל שעבוד אין חילוק בין מטלטלין לקרקעות ולפיכך כתב הרב נכסים ומ"ש ומתה או שטבחוה משלמין דמיה מנכסיו השיגוהו הרמב"ן והרשב"א בחלק הראשון דהיינו מתה וז"ל הגמרא איכא דאמרי ארישא ודלא כרב פפא איכא דאמרי אסיפא וכרב פפא מאן דמתני לה ארישא דהיינו מתה אין חייבים באונסיה אם הניח להם אביהם נכסים חייבים לשלם והיינו דלא כרב פפא ומאן דמתני לה אסיפא דוקא דהיינו אכלוה אבל ארישא פטורים והיינו דרב פפא ולפי זה תמהו בלשון רבי' למה פסק כלשון ראשון דלא כרב פפא ולא כלשון אחרון שאינם חולקין ולפיכך פסקוה ז"ל כלשון אחרון ועוד אני רואה מקום תימה בדבריו ז"ל שהוא פסק הא דרב פפא פ"ג מה' גניבה כלישנא בתרא וא"כ היאך פסק כאן כלשון ראשון נגד רב פפא ובודאי שיש לרבינו שיטה אחרת בלשונות אלו וצ"ע: כתוב בנ"י גמ' דמתני' השואל את הפרה שאלה חצי יום וכו' הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' חייבים לשלם פסק הרמב"ם מנכסי אביהם מפני שנכסיו נתחייבו משעת משיכה לאונסים והרמב"ן פסק כר"פ דנכסי אביהם לא נתחייבו באונסים מפני שלא נתחייבו הנכסים עד שעת אונסים והשתא בשעת אונסים לאו נכסי אב נינהו שכבר מת וכתב הרשב"א שכדברי הרמב"ן עיקר:

השואל כלי לעשות בו מלאכה פלו' או כדי לילך בו למקום פלוני כיון שמשך השואל אין המשאיל יכול לחזור עד שיגמור אותה מלאכה וכו' בפרק השואל (צט.) אמר רב הונא השואל קרדום מחבירו ביקע בו קנאו ולא מצי הדר ביה משאיל לא ביקע בו לא קנאו ומצי משאיל למהדר ביה ופליגא דרבי אלעזר דאמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרי' ופסקו הפוסקים כרבי אלעזר:

שואל אדם בטובו לעולם מימרא דר"נ בסוף פרק השואל (קג): ומה שכתב פירוש אמר השאילני כלי זה בטובו השאילו לו שאול הוא לעולם וכו' עד חוזר ונוטלו ממנו כשיצטרך כן פרש"י ז"ל: ומה שאמר ודוקא שלקח ממנו בקנין על השאלה וכו' שם אמר ר' מרי והוא דקני מיניה ופירש רש"י והוא דקני מיניה בבעלים אבל לא קנו מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה:ומ"ש ולכשישתבר מחזיר לו שבריו וכו' שם בגמרא אמר מרי בריה דרב איסי ומהדר ליה קתיה ופרש"י וכשיפחות שלא יהא ראוי יחזיר לו שבריו דהא לאו במתנה יהביה אלא שאולה הואי ובטובו והאי לאו טוב הוא. ומסיים בה הרא"ש ואינו יכול לתקנו שלא היה שאול אצלו אלא כל זמן שהיה בטובו וראוי למלאכה ועיין בנ"י כי האריך בפירוש מימרא זו:

ומ"ש שרב אלפס כתב בשם גאון שהאומר לחבירו השאילני כלי בטובתך וכו' שם:ומ"ש וכ"כ הרמב"ם הוא בפ"א מהלכות שאלה:ומ"ש ול"נ לא"א ז"ל ובשביל שאמר ליה בטובתך לא יצא מכלל שאלה סתם וכו' כך כתב על דברי הרי"ף ומיהו להרמב"ם ליכא לאקשויי הכי שכתב וז"ל השואל כלי מחברו להשתמש בו וא"ל השאילני דבר פלוני בטובתך כלומר אין אתה משאיל לי דבר זה כדרך כל המשאילין א"א כפי טובת לבך ונדבותך שאינך מקפיד על הזמן אם ארוך אם קנו מיד המשאיל על זה הרי השואל משתמש בו לעולם עד שיתבטל הכלי מלעשות מלאכתו ויחזיר שבריו או שיריו ואין השואל רשאי לחזור ולתקן הכלי או לעשות פעם אחרת עכ"ל. וכתב הה"מ ואין השואל רשאי לחזור וכו' כן פירש רש"י ויש מי שפירש שאפי' נשבר מתקנו ומשתמש בו ואינו מחזיר לו לעולם אלא הקתא שהוא הבית יד כדאמרינן קתא דמגלא עכ"ל: ומה שאמר ומספקא להראב"ד אם יכול המשאיל לקחתו שלא בשעת מלאכתו של שואל בנ"י כתב דברי הראב"ד באורך: ומה שאמר והרמ"ה כתב מסתברא שאין יכול לקחת אותו שלא בשעת מלאכה וכו':

האומר לחבירו השאילני קורדום לחפור בו כרם זה אינו רשאי לחפור בו כרם אחר וכו' עד שלא ישאר בו אלא הבית יד מימרא דרבא ס"פ השואל: (ב"ה) כתב הרב המגיד בפרק א' משאלה שאלו לעבוד בו פרדסים שלו וכו' פי' שאמר לו לעבוד בו פרדסי אבל אם אמר לעבוד בו פרדסים אינו עובד בו אלא שנים וכן כתב הרשב"א עכ"ל: ומ"ש ודוקא באותה שנה אבל לא בשנה אחרת:

האומר לחבירו השאילני שוקת (זה) ונפל אינו יכול לחזור ולבנותו עד סוף הסי' מימרא דרב פפא בס"פ השואל (שם) ועיין בנ"י.

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השואל מחבירו חפץ סתם כתב ר"ת וכו' כ"כ הרא"ש פ"ק דמכות:

הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' מימרא דרבא ר"פ הגוזל בתרא ולא דמי להך דתני בתוספתא לא יאמר לבניו וכו' ומייתי לעיל בסי' שכ"ט דהתם המקבל שותף הוא בשדה ויכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עם אביכן אבל שאלה דכל הנאה שלו וכאילו היא מכורה לו כל ימי השאלה לפיכך משתמשין בה כל ימי שאלתה ועיין בסימן קע"ו סעיף ל"ט האריך ב"י בזה בשם כמה גדולים. וכ' א"א הרא"ש ומיהו חייבים בגנבה ואבדה וכו' כלומר מדקאמר רבא מתה אין חייבים באונסים משמע דוקא אונסין אבל בגנבה ואבדה חייבים דהואיל ונהנין לעשות בה מלאכה חייבים בשמירתה כדין ש"ש וכדאמרינן בסוף האומנים (דף פ"א) בלקח כלים מבית האומן דבחזרה הוי כש"ש הואיל ונהנה כדלעיל בסי' קפ"ו וכדין שואל שהחזיר לאחר ימי שאלתה דחייב בגנבה ואבדה הואיל ונהנה וכדכתב רבינו בסוף סי' הקודם והכי נמי חייבים בגנבה ואבדה הואיל ונהנים וכ"כ התוס' ע"ש ר"י בפרק אלו נערות סוף (דף ל"ד) בד"ה מתה אלא דבאונסים פטורים דאינהו לאו שואלים נינהו עלה ולא קבילו עלייהו נטירותא כל זה פשוט וכתב הרא"ש ע"ז ויראה לי וכו':

היו סבורים דשל אביהם היתה וכו' שם במימרא הנזכרת והטעם דלא ישלמו כל הדמים דאי הוו ידעי דבעי שלומי לא הוי אכלי בישרא אבל העור ישלמו כולו דאין להם הפסד וכן פרש"י: ומ"ש ואם הניח להם אחריות נכסים שם במימרא הנזכרת ופי' הרא"ש דה"ה מטלטלין האידנא ואיכא תרי לישני בגמ' ללישנא קמא אפי' מתה מאליה נמי חייבים לשלם דאשתעבוד נכסי דאבוה משעת שאלה לחיוב אונסיה וכן פסק הרמב"ם וללישנא בתרא דוקא בטבחוה אשתעבוד נכסי בחיי אביהן משעת פשיעתו שלא הודיע לבניו שהיא שאולה ולפיכך חייבים לשלם כל הדמים אבל אם מתה פטורים מלשלם כלום. וה' המגיד תמה על הרמב"ם שדבריו סותרים זה את זה בפסקיו דבפ"ג מגנבה פסק כרב פפא ובפ"א משאלה פסק כלישנא קמא דלא כרב פפא וכדי שלא להאריך להביא לשון הגמרא כי כבר הביאו ב"י אבא בקצרה ונראה דהרמב"ם אינו תופס פרש"י אלא מפרש בדרך אחר והוא דהא דאמר רבא הניח להם אביהן פרה שאולה משתמשין בה ימי שאלתה הוא הרישא ומאי דקאמר מתה אין חייבים באונסיה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הוא הסיפא וקאמר מאן דמתני לה ארישא פי' דאפי' היכא דלא מתה ולא טבחוה אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם כלומר אינן רשאים להשתמש בהם כל ימי שאלתה אלא מיד אחר מיתת אביהם חייבים להחזיר הפרה משום דמתחלה לא השאילה לו אלא לפי שהו"ל אחריות נכסים וכיון שמת נפלי נכסי קמי יתמי ופקעא שאלה וחייבים להחזיר כ"ש אסיפא היכא דמתה או טבחוה דחייבים לשלם משום דמחיים נשתעבדו הנכסים משעת שאלה שאם תיאנס דיגבה מאותה נכסים ופליגא דרב פפא דאמר דההיא שעתא דמטו לה אונסין הוא דאתי חיובא ולא בדלא מטו לה אונסין כגון היכא דלא מתה ולא טבחוה ומאן דמתני לה אסיפא אמתה או טבחוה אבל ארישא היכא דלא מתה ולא טבחוה לא פירש אינם חייבים להחזיר הפרה אלא משתמשין כל ימי שאלתה והיינו דרב פפא דאמר דלא רמיא עלייהו תשלומין אלא לכי מטו לה אונסים דמיתה או טביחה אבל לא מטו לה אונסין כלל אינם חייבים להחזיר אלא משתמשים בה כל ימי שאלתה ולפי זה אין חילוק בין אונס מיתה או טביחה לעולם חייבים היורשים לשלם כל דמי הפרה אבל לא הגיע לה אונסין משתמשים בה כל ימי שאלתה וכך פסק הרמב"ם בהלכות גנבה ובהלכות שאלה ואין הפסקים סותרים כלל. וראיתי שהרב בס' כסף משנה כתב שהרמב"ם לא היה גורם ופליגא דרב פפא ולא והיינו דרב פפא דמשמע דההיא דרב פפא אינה ענין לכאן וכו' ע"ש ואין צריך לדחוק בכך אבל הנכון כדפי':

שואל אדם מחבירו בטובו לעולם. מימרא דרב נחמן סוף פרק השואל ופי' רבנו בה כפירש"י והרא"ש:

ומ"ש ורב אלפס כתב בשם גאון וכו'. פי' הגאון מפרש להאי בטובו דהיינו דאמר לחבירו השאילני כלי זה בטובתך וכו' והשיג הרא"ש על זה משום דלשון בני אדם הוא כך עשה עמי טובה והשאילני כליך ובשביל כך לא יצא מכלל שאלה סתם שאינה אלא ל' יום ולפיכך ס"ל להרא"ש דר"נ לא מיירי אלא היכא דאמר השאילני כלי זה בטובו דמשמע בטובו של כלי כלומר כל זמן שהכלי הוא טוב שראוי למלאכה ולפיכך שאול היא לעולם. ומ"ש ומספקא להראב"ד וכו'. ספק זה חוזר הוא על האומר בטובו דשאול הוא לעולם אם יכול המשאיל לקחת שלא בשעת מלאכתו של שואל דמסתמא לא השאילו לו אלא להשתמש בו תמיד כשצריך לתשמישו: ומ"ש והרמ"ה כתב מסתברא וכו' ותו דחיישינן וכו' איכא למידק מאי ותו הא בכלל אין השואל רשאי להשאיל הוו נמי הא דילמא מיתבר ביד השואל השני וי"ל דה"ק אפילו את"ל דכאן רשאי השואל להשאיל כיון דהשואל יכול להשתמש בו עד שיכלה הברזל א"כ ליכא נפקותא אם ישאילנו לאחר ויכלנו דמה לי הוא מה לי אחר וקאמר דאיכא נפקותא דאי הוה רשאי להשאיל לאחר אפשר דמפסיד לקתא ואין הראשון חייב לשלם כיון דעשה ברשות אבל השתא דאין רשאי להשאיל אינו מפסיד לקתא:

האומר לחבירו וכו' מה שקשה מ"ש מהא דאמר בפרק המוכר את הבית ארעתא תרתי משמע תירצו התו' בפ' השואל שני תירוצים ובפ' המוכר את הבית דחו התוס' תירוץ השני וע"ל בסי' רי"ח סעיף כ"ב ובמ"ש לשם בס"ד: אמר לחפור בו כרמים וכו'. וא"ת מ"ש דבדא"ל כרם סתם חופר בו איזה שירצה אפי' אינו כרם שלו ובדא"ל כרמים אינו חופר בו אלא כרמים שלו ולא של אחרים וי"ל דאע"ג דהשאיל לו בסתם לחפור בו כרמים בעל כרחך דלא השאילו לו לעולם דהא לא א"ל בטובו ואם הו"ל רשות לחפור בו גם כרמים אחרים א"כ היה משאיל לו עד שיכלה הברזל דאי אפשר לחפור כל כרמים שבעולם בשנה זו בקורדום אחת שלא יכלה הברזל וא"כ בע"כ לא השאילו אלא לכרמים שלו:

דרכי משה

(א) ובמרדכי ס"פ השואל כתב מצאתי ראובן ששאל כלי משמעון או בהמה למלאכה כיון שמשכו ראובן אינו יכול לחזור בו ויכול השואל להשתמש באותו כלי או באותה בהמה לעולם כלומר כל ימי שאלתו ובלבד שלא יהא חסר וכלה ואם קנאה ממנו בקנין משתמש בו בכל מה שיחפוץ ואפילו כלה ולא נשאר ממנו אלא בית יד מן הכלי ואותו מחזיר לו כדאמר שואל אדם כלי בטובו לעולם והוא דקני מיניה כו' עכ"ל וזהו פי' אחר על מימרא זו שואל אדם בטובו כו' ואפשר שלפי' הרא"ש ורב אלפס שכתבן רבינו פי' זה ליתא:

(ב) וכנ"י סוף השואל שאין המשאיל יכול לקחתו ואם נאנס אינו משלם לו אלא השברים ע"ש שהאריך בדברי הראב"ד.

(ג) וזה דלא כדברי המ"מ פ"א מה"ש דכתב דכרמי' שנים משמע ע"ש:

(ד) ובנ"י סוף השואל מיהו קנין לאו דוקא דה"ה אם החזיק בפירוש בשוקת חדא למיזכי בכולא עד דמתרמי ליה באר כו' וע"ש.

מתוך: טור חושן משפט שמב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שמב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה שעושה מצוה בשאילתה אינו רשאי להשאיל לאחרים: ואם השאיל לאחרים אפי' נתקלקל מחמת המלאכה ששאלו בשבילה חייב אא"כ שיש לו ראיה שיכול ליפטר בה אילו היה בידו כשפירשתי לעיל:

בית יוסף

אין השואל רשאי להשאיל אפי' שאל ס"ת וכו' אינו רשאי להשאיל לאחרים בבריית' וגמ' בפרק אלו מציאות (כט:): כתב הריף בפרק המפקיד דהא דאמר ר"ל אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד אע"ג דאינו רשאי אי איכא סהדי דלא פשע בה לא מחייבינן ליה דהא גבי שוכר פרה מחבירו ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא דהא כדרכה מתה לא מיחייב שוכר לשלומי מדיליה ואע"ג דהשאילה לאחר עכ"ל. וכתב הריטב"א מיהו ש"ח או ש"ש שאין לו רשות להשתמש בפקדון אם השכירו או השאילו דכ"ע חייב באונסין כדין שולח יד בפקדון והיינו דנקט הכא שוכר ושואל עכ"ל: [%א] כתב מהרי"ק בשורש ו' אין השואל רשאי להשאיל וכו' היינו אפי' כשהשומר הראשון קל שבקלים והשני אדיר שבאדירים: [%ב] כתב הרשב"א בתשובה בסי' אלף קמ"ה לא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר ואין השואל רשאי להשאיל אלא במטלטלין שאין דרכן של בני אדם להשתכר ולהשאיל עמהם מפני שאפשר להבריחם ואינו רוצה שיהיו מטלטלין אצל אחרים אבל מטלטלין שאין עשויין להבריח שדרכן של בעלים להשתכר ולהשאל עמהם משכיר ומשאיל לאחרים וזהו שאמרו בפרק האומנין (צט:) השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך וכו' ולא בשכירות בלבד אמרו אלא אפי' בשאלה שלא תאמר מי שהשאיל לא היה בדעתו להשאיל ולעשות חסד אלא לזה דגרסינן בפרק אלו נערות (לד:) הניח להם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה ועיין עוד שם:

ומ"ש ואם השאיל לאחרים אפילו נתקלקל מחמת המלאכה ששאלו בשבילה חייב אלא א"כ שיש לו ראיה שיכול ליפטר בה אילו היתה בידו כדפירשתי לעיל בסי' רצ"א:

בית חדש (ב"ח)

אין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ס"ת וכו'. אע"ג דס"ת נוח להתקלקל בטשטוש וקריעה ומאי אפי' מ"מ כיון דעושה מצוה רבה בשאלתה סד"א דשרי טפי דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה קמ"ל דלא ומיהו נראה דוקא ס"ת דנוח להתקלקל אבל דבר שאינו נוח להתקלקל כגון טלית של מצוה ותפילין יכול להשאיל דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה היכא דליכא חששא דקלקול:

מתוך: טור חושן משפט שמג (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שמג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השואל חפץ או כל דבר לזמן מיד כשיכלה הזמן חוזר החפץ השאול לרשות המשאיל ליפטר השואל מאונסים אפילו הוא עדיין בביתו ומ"מ הוא חייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר: [ואם] שלחו לו בתוך הזמן ביד עבדו או שלוחו של משאיל או של שואל כתבתי למעלה:

בית יוסף

השואל חפץ או כל דבר לזמן מיד כשיכלה הזמן חוזר החפץ השאול לרשות המשאיל ליפטר השואל מהאונסין אפי' הוא עדיין בביתו ומ"מ הוא חייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר בפרק האומנין (פא.) תנן התם א"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא ל"ש אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה אבל לאחר ימי שאילתה פטור ופרש"י ל"ש. שהשואל חייב בה עד שתבוא ליד המשאיל אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה שאמר ליה השאילני עד זמן פלוני והחזירה בתוך הזמן דהתם אכתי לא כליא שאלה עד דאתיא לידי בעלים אבל לאחר ימי שאילתה פטור ואפי' בביתו של שואל מתה משכלו הימים אינו שואל עליה ואסיקנא דהא דלאחר ימי שאילתה פטור מסתבר דפטור משואל וחייב כש"ש דהואיל ונהנה מהני הוי ויש ללמוד מכאן לש"ש לזמן שכיון שכלה זמנו כלתה שמירתו ואפי' היא עדיין בבית אינו עליה אלא ש"ח. גרסינן בירושלמי השואל את הפרה שאלה היום ושכרה למחר לילה שבנתים מהו אמר ר' יצחק אי תנן אמר שדרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו ע"י שהיתה שכורה אצלו נא לנה כשאולה היא אצלו וחייב ואי תנן אמרי אין דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו כשכורה היא אצלו ופטור ופירשו תלמידי הרשב"א דה"ק שדרך הפרות ללון אצל בעליהם כלומר שעל השואל להחזירן [בלילות] וכל שלא החזירן ודאי שאולות נינהו וכיון שכן זו ע"י שהיתה שכורה לא לנה כלו' לא החזיר' כשאולה היא והוא חייב דכיון דעליה רמי לאהדורה כל שלא החזירה שאולה היא עד שהתחיל השכירות ואי תנן אמרי שאין דרך הפרות ללון אצל בעליהן כלו' שאין על השואל להחזירן בלילות אלא כל שכלה היום כלתה השאלה זו ודאי אינה כשאולה אצלו אלא כשכורה היא ופטור וכשכורה הוי אע"פ שכלתה השאלה ולא התחיל השכירות משום דנהנה מהני כדאיתא בהאומנין עכ"ל:

ומה שאמר ואם שלחו לו בתוך הזמן ביד עבדו או שלוחו של משאיל או של שואל כתבתי למעלה בסי' ש"מ:

בית חדש (ב"ח)

השואל חפץ וכו' ה"א בסוף האומנים (דף פ"א) וכבר כתב רבינו דין זה סוף סי' ש"מ סעיף י"א:

מתוך: טור חושן משפט שדמ (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שדמ (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

טען השואל שמתה מחמת מלאכה אם הוא במקום שעדים מצויין אינו נפטר עד שיביא עדים שהוא כדבריו ושלא שינה בו ואם הוא במקום שאין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שאינה ברשותו: ואם התנה שלא ישבע או שלא ישלם אם נגנבה או נאנסה הכל לפי תנאו:

לא רצה לישבע אלא אמר הריני משלם ואח"כ נמצא הגנב לא נקנה לו הכפל באמירתו שאמר לו לשלם והרי הוא לבעלים ומיהו אם שלם ואחר כך נמצא הגנב קנה הכפל:

וכאשר ישלם שמין לו השברים שאם שאל כלי ונשבר שמין לו השברים כמו שהיו שוין בשעת שבירה ונותנין לבעלים ומשלים עליהן ואם הוזלו בין שעת שבירה לשעת העמדה בדין שמין אותן כמו שהיו שוין בשעת שבירה וכן אם שאל בהמה ומתה שמין כמה היתה שוה הנבלה בשעה שמתה ונותנה לו ומשלים לו עליה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן השאיל חפץ לשמעון והפסידו אמר שמעון לראובן השבע כמה היה שוה ואפרענו לך והשיב בעל החפץ השבע אתה והפטר. תשובה ישבע בעליו ויפרע שכנגדו על פי שבועתו ואם לא ישבע לא יפרע שכנגדו ואינו נקרא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שמשלם:

השואל פרה מחבירו יום אחד ע"ת שליום השני תהיה אצלו בשכירות ומתה ואמר המשאיל ביום השאלה מתה והלה אמר איני יודע או שאמר השוכר ביום שכירות מתה ואני פטור מלשלם והמשאיל אמר איני יודע או כל אחד אומר איני יודע המוציא מחבירו עליו הראיה ואם אין לו ראיה ישבע השוכר שבשעת שכירות מתה וכשטוען איני יודע ישבע שהוא כדבריו שאינו יודע אמר המשאיל בימי שאלה מתה והשוכר אמר בימי שכירות מתה ישבע השוכר שמתה כדרכה ויגלגל עליו שביום שהיתה שכורה מתה:

וכן הדן בשאל ממנו פרה אחת ושכר ממנו אחרת ומתה אחת מהן זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה או שטוענין שניהם איני יודע או שאחד אומר ברי והשני אומר איני יודע:

בית יוסף

טען השואל שמתה מחמת מלאכה אם הוא במקום שעדים מצויים אינו נפטר עד שיביא עדים שהוא כדבריו ואם הוא במקום שאין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו בסוף פרק האומנין (פג:) וכן כתב נ"י פרק השואל בשם המפרשים אעובדא דההוא דשאיל נרגא מחבריה:ומ"ש ויכלול בשבועתו שאינה ברשותו בפ' המפקיד ונתבאר בסי' רצ"ה:

ומ"ש ואם התנה שלא ישבע או שלא ישלם אם נגנבה או נאנסה הכל לפי תנאו בס"פ הפועלים (צד.):

לא רצה לישבע אלא אמר הריני משלם ואח"כ נמצא הגנב לא נקנה לו הכפל באמירתו שאמר ליה לשלם והרי הוא לבעלים ומיהו אם שילם ואח"כ נמצא הגנב קנה הכפל בריש פ' המפקיד (לד.) איפליגו אמוראי במילתא ותניא כוותיה דרב זביד דאמר שואל עד שישלם מ"ט הואיל וכל הנאה שלו בדיבורא לא מקני ליה כפילא:

וכאשר ישלם שמין לו השברים שאם שאל כלי ונשבר שמין לו השברים וכו' בפרק השואל (צו:) גבי ההוא דשאל נרגא מחבריה ואיתבר אסיקנא הלכתא כרב כהנא ורב אשי דמהדר ליה תבריה וממלי ליה דמי מנא פרש"י דטעמא משום דתנן גבי נזקין תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה ששמין לו הנבילה של בהמתו שמתה ע"י זה שהזיקה לו ועליה מוסיף ומשלם דמים והכי מסיק נמי בריש ב"ק (יא.) דשמין לשואל:ומ"ש ואם הוזלו בין שעת שבירה לשעת העמדה בדין שמין אותו כמו שהיו שוין בשעת שבירה כ"כ שם הרא"ש והוא מדין שורו של זה שנגח בהמתו של זה ומתה ונפחת נבילה בין שעת מיתה לשעת העמדה בדין דאמרי' בפ"ק דב"ק (שם) דלכ"ע ההוא פחת דניזק הוי:ומ"ש וכן אם שאל בהמה ומתה שמין כמה היתה שוה הנבילה בשעה שמתה וכו' כבר נתבאר ממה שקדם: כתב בנ"י בפרק השואל אעובדא דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה הסכימו האחרונים לדעת הרמב"ן שאם א"ל שואל למשאיל טול שברים שלך או הטפל בנבלה שלך ונאנסו לאחר מכאן לגמרי הוי כאילו נאנסו ברשות משאיל ואין השואל חייב כלום אלא מדמי מה שהזיקו מתחלה וכתבו תלמידי הרשב"א מסתברא דאם נגנבו חייב דהרי הוא כש"ש דהואיל ונהנה מהני והוי כש"ש וכן דעת רבינו נ"ר עכ"ל (ב):

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן השאיל חפץ לשמעון והפסידו וכו':

השואל פרה מחבירו יום א' ע"ת שליום השני תהיה אצלו בשכירות ומתה וכו' עד סוף הסי' הכל מתבאר במשנה וגמ' פרק השואל (צז.): (ב"ה) והם דברי הרמב"ם בפ"ג משאלה ועל מ"ש ואם אין לו ראיה ישבע השוכר שבשעת שכירות מתה וכשטוען איני יודע ישבע שהוא כדבריו יש לתמוה היכן מצינו שבועת על טענת שמא וי"ל שהוא צריך לישבע שבועת השומרים וע"י גלגול נשבע שבשעת שכירותה מתה או שאינו יודע איזו היא ואע"פ שיש לטעון על זה ממה שסיים בה הרמב"ם זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר על השכורה שמתה כדרכה כמו שטען ויגלגל עליו שהשכורה היא שמתה ואם איתא היינו דינא קמא וא"כ אמאי לא ערבינהו י"ל משום דבדינא קמא איכא תרי גווני או שהשומר טוען ודאי והמשאיל ספק או בהיפך ובהאי בבא כל א' טוען ודאי משום הכי לא ערבינהו:

בית חדש (ב"ח)

טען השואל וכו' ושלא שינה בו. פירוש שבאותה שעה שמתה לפניהם מחמת מלאכה לא שינה בה לפניהם שאם שינה אז ודאי שהיו רואים ששינה בה: ומ"ש ואם הוא במקום שאין עדים [מצויין] ישבע וכו'. איכא לתמוה כיון שנשבע שמתה מחמת מלאכה מה צריך שישבע עוד שאינה ברשותו שבועת חנם היא ולפירוש הרמ"ה ניחא דלעיל בסימן ש"מ סעיף ו' כתב בשמו דאם אנסוה לסטים בדרך ידוע ששאל בהמתו לילך בה הוי נמי מתה מחמת מלאכה א"כ צריך לישבע שנאנסה מחמת מלאכה ושלא חזרה לרשותו לאחר שנאנסה וכדפי' בסי' ש"ה. אבל להרא"ש דלא ס"ל להא דהרמ"ה קשה טובא ואפשר אהיכא שטען אבהמה שמתה מחמת מלאכה ושגם הנבלה והעור הכל כלה ואבד וכן על כלי כגון דלי שנקרע בשעת מלאכת הדלייה ונפל לבור ובאבדו גם השברים על זה וכיוצא בזה אמר שישבע שמתה מחמת מלאכה ולא נשאר דבר ממנו ברשותו:

לא רצה לישבע וכו' ה"א בריש המפקיד דבשואל הואיל דכל הנאה שלו בדיבורא לא מקני ליה כפילא. ומ"ש ומיהו אם שילם ואחר כך נמצא הגנב קנה הכפל נראה דה"ה אם נשבע ולא שילם נמי קנה הכפל כדלעיל בסימן רצ"ה ס"ג ורבינו כאן חדא מינייהו נקט:

וכאשר ישלם שמין לו השברים וכו' הכי אסיקנא פרק השואל ועיין בדין זה בסי' שנ"ד סעיף ה' ובסי' ת"ג:

שאלה להרא"ש וכו' ואינו נקרא משואי"ל שמשלם נראה דטעמו משום דלא אמרי' דהו"ל משואי"ל שמשלם אלא בדאיכא טענת רמאות כגון היכא דהו"ל למידע אבל נפקד לא הו"ל למידע כדלעיל בסי' רצ"ח סעיף ד' וה"נ בשואל דלא הו"ל לידע כיון דהיה לו להחזירה אחר ימי שאלתה:

השואל פרה מחברו יום א' ע"ת וכו' הקשה הרב המגיד סוף פ"ג משאלה נימא דהשואל שאומר איני יודע הו"ל משואי"ל ומשלם שהרי חייב לישבע שלא נגנבה ולא פשע בה אלא שמתה כדרכה ויגלגל עליו המשאיל שישבע ששכורה מתה ומתוך שיל"מ שגלגול שבועה מן התורה י"ל כיון שעיקר התביעה שיש לו לישבע היא שמא למשאיל שאינו טוען הפכה בבריא אף ע"פ שהגלגול שהוא מגלגל וטוען שאולה מתה או ביום שהיתה שאולה הוא טוען כן בבריא כשהשואל טוען אינו יודע אינו חייב לשלם אלא נשבע שאינו יודע ונפטר ואין דינו כדין מודה מקצת ומחויב שבועה על השאר ואינו יכול לישבע שמשלם כך תירצו ז"ל עכ"ל. וכבר האריכו בזה התוס' פרק השואל (דף צז) בד"ה ביום שהיתה שאולה ע"ש:

דרכי משה

(א) ובמרדכי פ' השואל בתשובה דכל תנאי שומרים קיימים בלא קנין כתב המרדכי פ' החובל ע"ג מעשה בראובן הלוה לשמעון י' ליטרין לזמן קצוב ואחר הזמן אומר ראובן לשמעון אותן י' ליטרין שאתה חייב לי יהיו בידך למחצית שכר ונתעסק שמעון בהן ונאנסו נראה דשמעון חייב באונסין כאשר בתחלה כיון דמתחלה בתורת שמירה אתא לידיה והא דאמרינן מתנה שואל להיות כש"ח היינו קודם ששעבד לנפשיה הא שעבד נפשיה לא מצי לאתנויי בדברים בעלמא עכ"ל.

(ב) וכנ"י פ' הגוזל בתרא דף ל"ז ע"א דשואל משעת פשיעה הגורמת לאונס מתחייב ושם נתבאר מאי נ"מ כתבתיה לעיל ר"ס ש"ס גם נתבאר אם המשאיל צריך לתת הרבה בעד הכלי ששאל לו כיצד ישלם השואל:

מתוך: טור חושן משפט שמה (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שמה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

שאל ממנו שתי פרות היום בתנאי שלמחרתו יהיו שתיהן בשכירות וטוען המשאיל שתיהן מתו ביום השאלה והלה אומר אחת מתה ביום השאלה ואותה אשלם והשנית איני יודע מתי מתה מתוך שאינו יכול לישבע משלם: וכן אם מסר לו ג' פרות ב' בשאלה ואחת בשכירות וטוען המשאיל ב' של שאלה מתו ואמר השואל אחת של שאלה ודאי מתה והשניה איני יודע אם של שאלה מתה או הנשארת היא של שאלה מתוך שאינו יכול לישבע שהרי טען איני יודע ישלם השתים:

בית יוסף

(ב) שאל ממנו שתי פרות היום בתנאי שלמחרתו יהיו שתיהן בשכירות וטוען המשאיל שתיהן מתו ביום השאלה וכו' מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכן אם מסר לו שלש פרות שתים בשאלה ואחת בשכירות וכו' עד סוף הסימן משנה וגמרא בפרק השואל שם (צז.) ועיין שם בנ"י וכתב ה"ה בפ"ג מהל' טוען וא"ת למעלה גם כן כשהשואל אומר איני יודע והיה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע שלא נגנבה ולא פשע בה אלא שמתה כדרכה ויגלגל עליו המשאיל שישבע ששכורה מתה ומתוך שאינו יכול לישבע ישלם שגלגול שבועה מן התורה הוא יש לומר כיון שעיקר התביעה שיש לו לישבע הוא שמא למשאיל שאינו טוען הפכה בברי אע"פ שהגלגול שהוא מגלגל וטוען שאולה מתה או ביום שהיתה שאולה הוא טוען כן בברי כשהשואל טוען איני יודע אינו חייב לשלם אלא נשבע שאינו יודע ונפטר ואין דינו כדין מודה מקצת ומחוייב שבועה על השאר ואינו יכול לישבע שמשלם כך תירצו ז"ל עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

שאל ממנו ב' פרות היום וכו' משנה וגמרא פ' השואל ועיין במ"ש בסוף סימן הקודם:

מתוך: טור חושן משפט שמו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שמו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השואל פרה והיה המשאיל עם השואל במלאכתו בשעה שמשך הפרה פטור אפי' פשע בה ונגנבה או נאבדה לא שנא היה עמו בשאלה כגון שהשאיל את עצמו לעשות מלאכתו ל"ש שהיה עמו בשכירות שהשכיר את עצמו לו. לא שנא שהיה עמו באותה מלאכה של הפרה ממש לא שנא במלאכה אחרת ואפילו אמר לו השקני מים והשקהו והשאיל לו פרתו בעוד שהוא משקהו הוי שאלה בבעלים: אבל משך תחלה ואחר כך השקהו לא הוי שאלה בבעלים: ולא שנא אם באו שאלת הבעלים עם שאלת הפרה כאחד לא שנא היה הוא שכור לו או שאול לו ואחר כך השאיל לו פרתו פטור. אפי' לא היה עמו בשעת שבורה ומתה אבל אם לא היה עמו בשעת שאלה ואחר כך שאל הבעלים או שכרם אין זה שאלה בבעלים אף על פי שהיה עמו בשעת שבורה ומתה:

ומיהו אם שאל את הבעל ונתרצה לו להיות שאול לו אע"פ שלא התחיל במלאכת השואל בשעת משיכת הפרה אלא מזמין ומכין עצמו ללכת חשוב שפיר עמו במלאכתו אבל באמירה שאומר להיות שאול לו ולא הכין עצמו למלאכתו לא הוי שאלה בבעלים וכ"כ הראב"ד אמר לו השאילני פרתך והשאל אתה עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אע"פ שעדיין לא יצא מביתו כבר התחילה שאלתו וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק דוקא שלא פירש לו זמן אלא אימתי שירצה השואל יעשה לו מלאכתו לפיכך כיון שאם אומר לו עתה לעשותה יעשנה נמצא שמעתה הוא שאול לו למלאכתו אע"פ שעדיין לא עשה אבל כשאומר לו לעשות מלאכה ידועה [מיד] כל זמן שלא התחיל לעשותה אינו קרוי עמו במלאכתו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

השאיל לו פרתו או השכירה למשאוי והלך עמה לסעדה ולהטעינה המשאוי הוי שאלה בבעלים אע"פ שמעצמו נשאל לו ואם לא הלך אלא לראות שלא יוסיף עליה המשאוי אין זה שאלה בבעלים:

אמר לו שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים שהמפקיד הוא עם הנפקד לשמור לו גם הוא אבל אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר אינה שמירה בבעלים אבל הם שומרי שכר זה לזה והוא הדין נמי אם א"ל שמור לי היום ומחר ואני אשמור לך למחר חייב כיון שלא היה עמו תחלה כשמשך:

האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי פסק רב אלפס דלא הוי שאלה בבעלים אלא א"כ אמר לעבדו הכנעני להשאל עמה דעבדו כגופו דמי וכ"כ הרמב"ם והרמ"ה כתב דשלוחו של אדם כמותו למיהוי שאלה בבעלים:

שותפין ששאלו זה מזה וכן השואל מאשתו הוי שאלה בבעלים שכל אחד ואחד במלאכת חבירו והאשה מלאכת בעלה:

שאל מהאשה פרת נכסי מלוג ונשאל לו בעלה או אשה ששאלה פרה לצורך נכסי מלוג שלא ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוי שאלה בבעלים:

שאל פרה לרבעה או ליראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל ב' פרות לעשות בהן שוה פרוטה מיבעיא לן אם יש לו דין שואל או לא ולא אפשיטא לן וכתב א"א הרא"ש ז"ל דלא מיחייב כדין שואל אבל אי איכא שוה פרוטה לשואל חייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר הואיל ונהנה וכ"כ הרמ"ה שחייב בגניבה ואבידה כל היכא דאיכא שוה פרוטה לשואל אע"ג דלגבי פרה ליכא שוה פרוטה ואף לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה:

שאל משני שותפין ונשאל לו אחד מהם מיבעיא לן אי הוי בחלק של אותו שנשאל לו שאלה בעלים או לא וכן שותפין ששאלו ונשאל המשאיל לאחד מהם מיבעיא לן אי הוי לאותו השואל שאלה בבעלים או לא ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מספק ואם תפס לא מפקינן מיניה וכתב הרמב"ם ז"ל הנך בעיין לא איפשיטו ולא מפקינן מספק ואם פשע בהן השומר הרי זה משלם ואיני מבין מה חילוק יש בין פשיעה לאונס כיון דקיימא לן פשיעה בבעלים פטור: מקרי דרדקי של בני העיר ושתלא וטבחא ומקיזי דם וסופרי העיר שהם שכורים לכל בני העיר לעשות להם מלאכתם אם בני העיר שואלין מהן בכל פעם הוי שאלה בבעלים כיון שאם יצטרך לו באותה שעה יצטרך לבוא לעשות לו מלאכתו אפילו אם צריך לתת לו שכר מ"מ מוכרח הוא לעשות לו מלאכתו בשכר שנותן לו מידי דהוה אשותפין ששכרו שכיר חודש או שנה דבכל שעה הוי שאלה בבעלים לכל אחד מהם:

הרב השונה לתלמידיו אם הם צריכים ללמוד עמו בכל מסכתא שירצה הוא ואף אם התחילו מסכתא אחת יכול לשנותם ממסכתא למסכתא אז הוו הם כשאולין לו שהם עמו במלאכתו ואם שאל מהם הוי שאלה בבעלים ואם הוא צריך ללמוד עמהם בכל מקום שירצו אז הוא נשאל להם ואפילו שלא בשעת הלימוד כיון שצריך ללמוד עמהם בכל עת שירצו ואם הדבר תלוי בשניהם שהמסכתא שהתחילו יגמרו ואין הרב יכול לשנות המסכתא בלא דעת התלמידים ולא התלמידים בלא דעת הרב אז אינן שאולים זה לזה כלל ולפני המועדים שדרך לדרוש לעם מהלכות מועד הוא נשאל להם:

שאל פרה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה לו שכרה שלא בבעלים ונגנבה בימי שכירות או שכרה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה שאלה שלא בבעלים ומתה בימי שאלה מיבעיא אי הוי שאלה ושכירות בבעלים ואיפשיטו דהויין בבעלים: אבל שאלה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה שכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים ומתה בימי שאלה אחרונה או ששכרה בבעלים ואח"כ שאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה שלא בעלים ונגנבה בימי שכירות אחרונה מיבעיא ולא איפשיטא ואט תפס [לא] מפקינן מיניה והרמב"ם כתב דלא הוי שאלה בבעלים אלא בשאלה בבעלים ואח"כ שכרה שלא בבעלים ובכל אינך כתב דהוי ספק וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

שכרה בבעלים וחזר וכשרה שלא בבעלים פשיטא כיון דשניהם בשכירות הוי שנייה בבעלים כמו הראשונה מיהו אם ראשונה שלא בבעלים ושנייה בבעלים לא אמרינן הראשונה תגרור לשנייה להיות שלא בבעלים דלהקל אזלינן בשומרים:

בעל בנכסי מלוג של שאשתו אפילו פשע בהן ונאבדו פטור דבין אי חשיב בהן שואל או שוכר או שומר הוה ליה פשיעה בבעלים שהיא עמו במלאכתו ואפילו היו שאולין או שכורין בידו קודם שנשאה שלא בבעלים ואחר כך נשאה מאותה שעה ואילך חשוב שאלה או שכירות בבעלים ונסתלקה שאלה או שכירות הראשון שלא היה בבעלים ופטור:

ואפי' שכרה פרה מאחר ואח"כ נשאת לו ומתה או אפילו פשע בה ונגנבה פטור מפני שהוא חשוב בה כלוקה והיא חייבת לשלם לכשתתאלמן או תתגרש והרמב"ם ז"ל כתב ואם הודיעה לבעל שהיא שכורה ה"ז נכנס תחתיה והשיג [ס"א והגיה] עליו הראב"ד והוא שקבל אותה על עצמו בשכירות כתב ר"י אע"ג דבעל בנכסי אשתו הוי לוקה יש לו דין שומר חנם וגבי בעל בנכסי אשתו לא נפקא מינה שאפי' אם פשע בהן ונגנבו פטור דהוי פשיעה בעלים: ומיהו נפקא מינה ללוקח בהמה לשלשים יום דלא שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקחה והוא שומר חנם עליה:

וכל אלו החילוקים של שאלה בבעלים נוהגין גם כן בכל שאר השומרים:

בית יוסף

השואל פרה והיה המשאיל עם השואל במלאכה בשעה שמשך הפרה פטור היינו דכתיב גבי שואל אם בעליו עמו לא ישלם:ומ"ש אפילו פשע בה ונגנבה או נאבדה בר"פ השואל (צה.) איתמר פשיעה בבעלים פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור ופסקו הפוסקים כמאן דפטר:ומ"ש ל"ש שהיה עמו בשאלה כגון שהשאיל את עצמו לעשות מלאכתו לא שנא שהיה עמו בשכירות שהשכיר את עצמו לו מבואר במשנה ר"פ השואל (צה.):

(ג) ומה שאמר ל"ש שהיה עמו באותה מלאכה של הפרה ממש ל"ש במלאכה אחרת ואפילו אמר לו השקני מים והשקהו והשאיל לו פרתו בעוד שהוא משקהו הוי שאלה בבעלים אבל משך תחילה ואח"כ השקהו לא הוי שאלה בבעלים (שם) אמר רבא האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר נימא ליה אשקיין מיא דהוה שאילה בבעלים ואי פקח הוא נימא ליה שאיל ברישא והדר אשקייך:

(ה) ומ"ש ולא שנא אם באו שאלת הבעלים עם שאלת הפרה כאחד ל"ש היה הוא שכור לו או שאול לו ואח"כ השאיל לו פרתו פטור מבואר במשנה בפרק השואל:ומ"ש אפילו לא היה עמו בשעת שבורה ומתה אבל אם לא היה עמו בשעת שאלה ואחר כך שאל הבעלים או השכירן אין זה שאלה בבעלים אף ע"פ שהיה עמו בשעת שבורה ומתה ברייתא שם בריש פ' השואל (צה:) היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה:

ומ"ש ומיהו אם שאל את הבעל ונתרצה להיות שאול לו אע"פ שלא התחיל במלאכת השואל בשעת משיכת הפרה וכו' אבל באמירה שאמר להיות שאול לו ולא הכין עצמו למלאכתו לא הוי שאלה בבעלים וכ"כ הראב"ד א"ל השאילני פרתך והשאל אתה עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אע"פ שעדיין לא יצא מביתו כבר התחילה שאלתו בר"פ השואל מדקתני סיפא ואח"כ שאל את הפרה מכלל דרישא דקתני עמה עמה ממש עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה ובההוא פירקא לקמן לגבי הא דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים הוא כתב הרא"ש תימה דהכא משמע דוקא בעידן עבידתייהו ולעיל בר"פ אמרינן בעלים באמירה אלמא משעת אמירה מיקרי שאלה בבעלים אף על פי שעדיין לא התחיל במלאכה וצ"ל דבעידן עבידתייהו לאו דוקא אלא בשעה שמזמינין ומנידין עצמן ללכת מיקרי עידן עבידתייהו והיינו אמירה דלעיל וכן כתב הראב"ד אם א"ל השאילני פרתך והשאל לי אתה עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אע"פ שעדיין לא יצא מביתו כבר התחילה שאלתו עכ"ל:ומ"ש וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק דוקא פירש לו זמן וכו': (ב"ה) נראה לי שיש כאן ט"ס וכן צריך להגיה אבל כשאמר לו לעשות מלאכתו בזמן ידוע כל זמן שלא התחיל לעשותה אינו קרוי עמו במלאכתו דאל"כ לאו רישיה סיפיה מ"מ יש לי גמגום על זה דא"כ משהגיע אותו הזמן הו"ל עמו במלאכתו אע"פ שעדיין לא התחיל בה:

השאיל לו פרתו או השכירה לו למשאוי והלך עמה לסעדה ולהטעינה המשאוי הוי שאלה בבעלים וכו' ואם לא הלך אלא לראות שלא יוסיף עליה המשאוי אין זה שאלה בבעלים בפ' השואל (צז:) מר בר חנינא אוגר כודנייתא בי חוזאי נפק לדלויי טועניה בהדייהו פשעו בה ומית אתו לקמיה דרבא חייבינהו א"ל רבנן לרבא פשיעה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טועניה היא דנפק ופרש"י למיסר. לראות שלא ירבו במשאה: וכתב המרדכי פי' ר"ח למיסר טועניה לראות שלא יכבד המשאוי על בהמתו והגביהו לראות כמה משקלו ולהנאתו עשה ולא לסייע השוכר ופסק ראבי"ה דאם השאיל לו סוסו ותפס האשטרי"ק בלע"ז זהו לתקנת בהמתו: כתב עוד המרדכי דאין נקרא עמו במלאכתו אלא דשואל בקש מהמשאיל עשה לי דבר פלוני אבל אם עשה מעצמו אין זה עמו במלאכתו ורבינו חולק על זה שכתב הוי שאלה בבעלים אע"פ שנשאל מעצמו:

א"ל שמור לי ואשמור לך הוי שמירה וכו' בבעלים וכו' אבל א"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר אינו שמירה בבעלים וכו' בס"פ האומנים (פ:) תנן שמור לי ואשמור לך ש"ש ובגמרא (פא.) ואמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר: ומה שאמר וה"ה נמי אם אמר ליה שמור לי היום ומחר ואני אשמור לך למחר חייב כיון שלא היה עמו תחילה כשמשך: כתב המרדכי ראובן טוען על שמעון בקשת להשאיל לבתך א' עגולה זהב שוה ג' זקוקין ונגנב ממנה והשיב שמעון אמת כן הוא אבל אשתי השאילה לך עגולים חלוף אלו וראובן אמר ליה שלך אינם שוים חצי זקוק דין זה פשוט מהא דהנהו בי תרי דהוו מסגין באורחא חד אריכא וחד גוצא וכו' עד שאלה בבעלים ופטור הילכך שמעון פטור שהרי שאלה בבעלים הוא ואע"פ שפשע פטור וכיון שפטור שמעון מלשלם חייב ראובן להחזיר העגולים שהם בידו ועיין במ"ש שם לדעת רש"י אצל מ"ש נשאל לר"ש בראובן ששאל ספר אחד משמעון לשעה אחת ולא יותר ואחר שעה נפלה דליקה בבית ראובן ונשרף הספר וגם תובעים אותו לוי ויהודה שהשאילו לו ספריהם ואמרו ע"מ שגם הוא ישאיל להם ספריו וכן עשה וע"ש:

האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי פסק רב אלפס דלא הוי שאלה בבעלים אא"כ אמר לעבדו הכנעני וכו' בפ' השואל (צו.) א"ל רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי מהו ופשט רב אחא בריה דרב אוויא דפלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה היא וכ' הרי"ף ולא איפסיק בה הלכתא בהדיא אלא מדחזינן לרב עיליש דבעיא מיניה דרבא האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תיבעי למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח דבר מצוה אבל עבד דלאו בר מצוה לא או דילמא אפילו למאן דאמר לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח אבל יד עבד כיד רבו אמר ליה מסתברא יד עבד כיד רבו מכלל דאחר דלאו ידו כידו לא הויא שאלה בבעלים עכ"ל. וכתב הרא"ש דלא הבנתי דבריו דהא דאמר מסתברא יד עבד כיד רבו לאו למעוטי שאר שליח נקט האי לישנא אלא לפי דבריו השיב לו דאפילו לר' יאשיה דלית ליה שלוחו של אדם כמותו יד עבד כיד רבו וכ"ש לר' יונתן דהויא שאלה בבעלים דלא גרע משליח אחר עכ"ל: והרמב"ם בפ"ב מהלכות שאלה פסק כדברי הרי"ף וכיון ששניהם מסכימים כא' הכי נקטינן . וכתב עוד הרמב"ם שם נשאל העבד עמה שלא מדעת רבו אינה שאלה בבעלים וכתב ה"ה זה פשוט שאין בידו לחוב לרבו וזהו שאמרו אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי: ומה שאמר רבינו בשם הרמ"ה דשלוחו של אדם כמותו למיהוי שאלה בבעלים אפשר שטעמו לדחות ראיית הרי"ף מהטעם שדחאה הרא"ש וכיון דבעלמא קיימא לן שלוחו של אדם כמותו הכי נמי לא שנא:

שותפין ששאלו זה מזה וכן השואל מאשתו הוי שאלה בבעלים דין השואל מאשתו מבואר בריש פרק השואל שם שאם שאל פרת נכסי מלוג של אשתו פטור עליה משום דהויא שאלה בבעלים שהרי היא עמו תדיר במלאכתו וכתב נ"י אבל הבעל דוקא כשהוא מתעסק במלאכת אשתו הויא שאלה בבעלים אבל כל שאינו עוסק במלאכתה אם שאלה ממנו כלי ונאנס בידה חייבת . והכי מוכח בירושלמי וכן דעת הרמב"ם ואע"פ שהראב"ד השיג עליו האחרונים הסכימו לדברי הרמב"ם. ודין שותפין ששאלו זה מזה כלומר שאחד מהם שאל מחבירו והוא פשוט דהוי שאלה שבעלים דאילו שניהם שאלו זה מזה כבר נתבאר:

שאל מהאשה פרת נכסי מלוג ונשאל לו בעלה או אשה ששאלה פרה לצורך נכסי מלוג שלה ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוי שאלה בבעלים בריש פרק השואל (שם) שאל מהאשה ונשאל בעלה עמה אשה ששאלה ונשאל לבעל מהו קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא אמר ליה רב אחא בריה דרב אוויא לרב אשי פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דאיתמר המוכר שדהו לפירות רבי יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי ר"ל אומר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואיפסיקא הלכתא בגמ' בריש פ' החולץ (לו:) בהא הלכה כר"ל:

שאל פרה לרבעה או ליראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל שתי פרות לעשות בהן שוה פרוטה מיבעיא לן אם יש לו דין שואל אי לא ולא איפשיטא לן בריש פרק השואל (צו.) בעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי או דילמא טעמא מאי משום הנאה והאי נמי הא אית ליה הנאה שאלה ליראות בה מהו ממונא בעינן והאיכא או דילמא ממונא דאית ליה הנאה מיניה בעינן והא ליכא שאלה לעשות בה פחות משוה פרוטה מהו ממונא בעינן ואיכא או דילמא כל פחות מפרוטה לאו כלום הוא שאל ב' פרות לעשות בהן פרוטה מהו מי אמרינן זיל בתר שואל ומשאיל ואיכא או דילמא זיל בתר פרות וכל חדא וחדא ליכא ממונא. ופרש"י שאלה לרבעה. הוא עצמו: מהו. מיחייב באונסיה או לא: ליראות. שיהא נראה עשיר חשוב ולא ימשכו בעלי בתים ידיהם ממנו להקיפו: הנאה מיניה. שנהנה בבהמה עצמו. וכתב הרא"ש כל הני בעיין לא איפשיטו ולא מיחייב כדין שואל אבל אי איכא הנאה שוה פרוטה לשואל מיחייב בגניבה ואבידה כדין ש"ש דהואיל ונהנה מהנה:ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם שחייב בגניבה ואבידה כל היכא דאיכא שוה פרוטה לשואל וכו' ואף לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה ז"ל בפ"ב מהלכות שאלה שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהם וכן השותפין ששאלו ונשאל לא' מהם ה"ז ספק אם היא שאלה בבעלים אם אינה לפיכך אם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אק מוציאין מידם פשע בה ה"ז משלם השואל את הבהמה בבעלים לרבעה או להראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל ב' פרות לעשות בהן שוה פרוטה כל אלו ספק שאלה בבעלים וכתב ה"ה השואל את הבהמה בבעלים לרבעה וכו' בגמרא לא הזכירו בעלים באלו השאלות אלא שאלה לרבעה מהו וכו' ונראה דעת רבינו שכולן בששאלן בבעלים הן והכל נמשך אחר שאל מן השותפין שהיה בדין שאלה בבעלים אבל רש"י פירשן שלא בבעלים וז"ל שאלה לרבעה הוא עצמו מהו מי מיחייב באונסים או לא ע"כ והטעם מי אמרי' שאלה שחייבה תורה באונסין דוקא כדשיילי אינשי וכן בכולן ולפי פירוש זה כששאלה בבעלים ודאי פטור עכ"ל ומ"מ יש לתמוה על מ"ש רבינו שכתב הרמב"ם ז"ל שחייב בגניבה ואבידה כל היכא דאיכא שוה פרוטה לשואל וכו' כי לא נמצא להרמב"ם שכתב חיוב בגניבה ואבידה וגם לא מצינו לו ז"ל שחלקו בין היכא דאיכא שוה פרוטה לשואל להיכא דליכא ש"פ לשואל ואיפשר שנוסחא משובשת נזדמנה לרבינו בדברי הרמב"ם. ומיהו מ"ש ואף לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה הוא נלמד ממ"ש גבי שאל מן השותפין ונשאל לו א' מהן אח"כ מצאתי בספר מדוייק שכתוב בו הרמ"ה במקום הרמב"ם:

שאל משני שותפין ונשאל לו אחד מהם מיבעיא לן וכו' וכן שותפין ששאלו ונשאל המשאיל לא' מהם מיבעיא לן וכו' שם שאל משותפין ונשאל לו אחד מהן מהו כולו בעליו בעי' וליכא או דילמא מההיא פלגא דידיה מיהא מיפטר שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו כולו שואל בעינן וליכא או דילמא בההיא פלגא דשייליה מיהת מיפטר ולא איפשיטו:ומ"ש לפיכך אין מוציאין מספק ואי תפס לא מפקינן מיניה כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שאלה ופשוט הוא ועיין במ"ש נ"י בפרק השואל על דברי הרמב"ם בזה:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דבהני בעיין אם פשע בהן השומר ה"ז משלם בפ"ב מהלכות שאלה כתב כן על דין שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהם וכן השותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם וכתב עליו ה"ה אף על פי שפשיעה בבעלים פטור ובדין זה הדבר ספק אם הוא בבעלים אם לא דעתו ז"ל שהפושע כמזיק כמו שכתב בביאור בפ"ב מהלכות שכירות וכיון שהוא כמזיק ואין שם ראיה ברורה לפטרו חייב לשלם וכבר כתבתי שחלקו עליו ז"ל עכ"ל ומתוך דברים הללו נתיישב מ"ש רבינו ואיני מבין מה חילוק יש בין פשיעה לאונס:

מקרי דרדקי של בני העיר ושתלא וטבחא ומקיזי דם וספרי העיר וכו' אם בני העיר שואלים מהם בכל פעם הוי שאלה בבעלים וכו' בפרק השואל (צג:) אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספרי מתא כולהו בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמי וכתב הרא"ש בעידן עבידתייהו פי' הראב"ד בזמן הראוי למלאכה קאמר ואע"פ שאין עוסק בה לפי שאין רשאי להשמט מן המלאכה ההיא ר"ל כיון שהוא שכיר לכל בני העיר למלאכה זו בכל עת שהם צריכים לו בכל עת ובכל שעה הוי שאלה בבעלים לכל בני העיר כיון שאם יצטרך לו מחוייב לעשות מלאכתו מידי דהוה אשותפין ששכרו שכיר חודש שכיר שנה דבכל שעה הוי שאלה בבעלים לשותפין עכ"ל. וכתב נ"י שכן הסכימו האחרונים ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ב מהלכות שאלה מלמד תינוקות והנוטע לבני המדינה וכו' כל אחד מאלו וכיוצא בהו ביום שהוא יושב בו לעסוק במלאכתו אם השאיל או השכיר לאחד מאלו שהוא עוסק במלאכתן ה"ז שמירה בבעלים ואפי' פשע בה השומר פטור אבל הוא ששאל או ששכר מהם חייב שאינם שאולין לו:

הרב השונה לתלמידיו אם הם צריכים ללמוד עמו בכל מסכתא שירצה הוא וכולי שם אמרו ליה רבנן לרבא שאיל לן מר איקפד אמר ליה לאפקועי ממונא קא בעיתו אדרבא אתון שאילתון לי דאילו אנא מצי לאשתמוטי לכו ממסכתא למסכת' אתון לא מציתו לאשתמוטי ולא הוא איהו שאיל להו ביומא דכלה אינהו שאילו ליה בשאר יומי. ופרש"י רבנן. בני בית מדרשו: שאיל לן מר. רבינו נשאל לנו למלאכתנו ללמד לנו תורה שיושב ומלמד לנו תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר: אתון שאילתון לי. למלאכתי שכשאני חפץ להתחיל במסכתא אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי: ביומא דכלה. כשדורשין לפני הרגל בהלכות הרגל דלא מצי לאשתמוטי למילתא אחריתא. וכתב הרא"ש וז"ל הרב השונה לתלמיד אם תלוי ברב ללמד תלמידים איזו מסכתא שהוא רוצה ואם התחיל מסכתא אחת יכול הרב לשנותן ממסכתא זו למסכתא אחרת אז הם שאולים לו ואם שאל מהם הויא שאלה בבעלים ואם הדבר תלוי בתלמידים לשנות הרב ממסכתא למסכתא אז הרב שאול להם ואם הדבר תלוי בשניהם שאין הרב יכול לשנות המסכתא בלא דעת התלמידים ולא התלמידים בלא דעת הרב אינם שאולים זה לזה כלל עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהל' שאלה הרב שהוא מקרא ברצונו לתלמידים בכל עת שירצה ואיזה מסכתא שירצה ואם היו קביעים לבוא תמיד ונשמט להם ממסכתא למסכתא הרי הן שאולין לו ואין הוא שאול להם וביום הפרק שהכל באים לשמוע ענין אותו המועד הרי הוא שאול להם והם אינם שאולים לו עכ"ל: כתב הר"ש בר צמח דש"צ השכור לצבור שאינם יכולים להשמט ממנו בשעת התפלה אם שאל מהם בשעה ההיא הוי שמירה בבעלים ופטור ונראה שגם ביום ההוא אם שאלו ממנו הם פטורים שגם הוא אינו יכול להשמט מהם עכ"ל:

שאל פרה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה לו שכרה שלא בבעלים וכו' בפ' השואל (צח:) בעי ר' אבא בר ממל שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים מהו מי אמרינן שאלה לחודא קיימא ושכירות לחודא קיימא או דילמא שכירות בשאלה מישך שייכא דהא מיחייב בגניבה ואבידה את"ל שכירות בשאלה מישך שייכא שכרה בבעלים שאלה שלא בבעלים מהו שאלה בשכירות ודאי לא שייכא או דילמא כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי את"ל לא אמרינן כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכא בכולה דמי שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה מהו הדר אתיא לה שאלה לדוכתה או דילמא איפסקה לה שכירות ביני וביני שכרה בבעלים ושאלה וחזר ושכרה מהו מי אמרינן אתיא לה שכירות לדוכתא או דילמא איפסקא לה שאלה ביני וביני תיקו. והתוספות והרא"ש גורסים בבעיא שניה את"ל כיון דשייכא במוקצת כמאן דשייכא בכולה דמי. ופרש"י שאלה בבעלים וקודם שהחזיר. חזר ושכרה מיניה ובשעת שכירותו לא היה עמו במלאכתו ונגנבה או אבדה בימי שכירות מהו: מי אמרינן שכירות לחודא קיימא. ומילתא אחריתא היא ואע"ג דכי משך לה מעיקרא בבעלים היא ותו לא הדר משך לה מיחייב ליה דבשעת שכירות ברשותו היתה ולא מיחסרא משיכה וקני חצרו באמירה ולעולם קנין אחריתא היא ושלא בבעלים היא: או דילמא שכירות בשאלה מישך שייכא. כל חיוב שוכר דגניבה ואבידה ישנו בשואל ולא הוסיף כלום ומחמת משיכה ראשונה באו לו וההיא בבעלים הואי ופטור: שכרה בבעלים. וקודם שהחזירה חזר ושאלה ממנו שלא בבעלים ומתה כדרכה וחיוב זה לא מחמת משיכה ראשונה בא עליה דהא חיוב שאלה לא שייך בשכירות מהו מי אמרינן שאלה לענין אונסין בשכירות ודאי לא שייכא וחיוב דמחמת קנין שלא בבעלים בא לו או דילמא כיון דשייכא במקצת דחיוב גניבה ואבידה שעליו יש לתלות במשיכה ראשונה כמאן דשייכא בכולה דמי ופטור אף באונסין: שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים הדרה שאלה לדוכתא ואזיל בתר משיכת שאלה קמייתא דהויא בבעלים עכ"ל. וכתב הרא"ש ולפי מה שאמרו הגאונים דכל את"ל פשיטות לבעיא קמייתא לא סליק בתיקו אלא תרין בעיא בתרייתא והנהו נמי כיון דסלקו בתיקו לא מפקינן מיניה ממונא משואל עכ"ל. ודבר פשוט הוא שיש ט"ס בדברי רבי' שכתב ואי תפס מפקינן מיניה וצריך להגיה ואי תפס לא מפקינן מיניה: ומה שאמר רבי' בשם הרמב"ם דלא הוי שאלה בבעלים אלא בשאלה בבעלים ואח"כ שכרה שלא בבעלים ובכל אינך כתב דהוי ספק בפרק ב' מהלכות שאלה כתב כן ונראה שהוא ז"ל לא היה גורס את"ל אלא בבעיא קמייתא לבד וכל אינך לא איפשיטו וכן כ' ה"ה ז"ל: ומה שאמר וא"א כתב כסברא ראשונה כבר נתבאר. ומ"מ יש לתמוה על רבינו שהרי אין דרכו של הרא"ש לפסוק כדברי הגאונים שסוברים דכל את"ל הוא פשיטות לבעיא קמייתא ומ"ש כאן הוא לדברי הגאונים וליה לא ס"ל דלדידיה כולהו הוו ספיקא ואפילו לקמייתא וכ"כ ברמזים:

שכרה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים פשיטא כיון דשניהם בשכירות הויא שנייה בבעלים כמו הראשונה כן דקדקו שם התוספות: ומה שאמר מיהו אם ראשונה שלא בבעלים ושניה בבעלים לא אמרינן דראשונה תגרור לשנייה להיות שלא בבעלים וכו' כן משמע שם בגמרא וכתבו התוספות דגזירת הכתוב הוא דכל היכא דאיכא בעלים או בראשונה או בשנייה פטור:

בעל בנכסי מלוג של אשתו אפי' פשע בהן ונאבדו פטור דבין אי חשיב בהן שואל או שוכר או שומר הו"ל פשיעה בבעלים וכו' אפילו היו שאולין או שכורין בידו קודם שנשאה שלא בבעלים ואח"כ נשאה מאותה שעה ואילך חשוב שאלה או שכירות בבעלים וכו' פשוט בגמרא פרק השואל (צו:) גבי בעיא דרמי בר חמא:

ומ"ש ואפי' שכרה פרה מאחר ואח"כ נשאה ומתה או אפילו פשע בה ונגנבה פטור מפני שהוא חשוב בה כלוקח שם כי קמיבעיא ליה לרמי בר חמא כגון דאגרא איהי פרה מעלמא והדר נסבה שואל הוי אי שוכר הוי ואסיק רבא לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי וכתב הרמב"ם בפ' שני מהלכות שאלה הבעל פטור אע"פ שהוא משתמש בה כל ימי שאילתה אפילו פשע מפני שהוא כלוקח והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון עכ"ל ידוע הוא שאין לאשה ממון שתוכל לשלם ממנו אלא לכשתתאלמן או תתגרש. ומ"מ כבר איפשר לה להיות לה ממון קודם לכן אם יש לה נכסי מלוג שכופין אותה למכרם בטובת הנאה ומאותם דמים שתקח תפרע כדאיתא בפרק החובל (פט.) ומה שאמר בשם הרמב"ם ואם הודיעה את בעלה שהיא שכורה ה"ז נכנס תחתיה בפרק הנזכר וכתב ה"ה זה לא מצאתי מבואר בגמרא בפירוש אבל סברת הרב הוא נכונה דודאי כיון שהוא כלוקח לא יפה כחו מכחה שהרי הוא בא מחמתה וכיון שהודיעתו ונשתמש בה חייב ואינו דומה ליורשים שאמרנו למעלה שאפילו נשתמש בה אינן חייבין באונסין וכפי דעת הרשב"א ז"ל דהתם ירושה שהיא ממילא יכולים לומר זכות אבינו אנו יורשים להשתמש בה שלא בקבלת חיוב האונסין ובהשגות א"א והוא מקבל אותה על עצמה בשאלה ע"כ ולדברי רבינו כל שישתמש בה אחר ידיעתו הרי הוא כשואל אבל ודאי לא נשתמש בה א"א לכופו להיות כשואל וזה פשוט עכ"ל ה"ה: כתב ר"י אע"ג דבעל בנכסי אשתו הוי לוקח יש לו דין ש"ח וגבי בעל בנכסי אשתו לא נ"מ שאפילו אם פשע בהם ונגנבו פטור וכולי ומיהו נ"מ ללוקח בהמה לל' יום וכו' הוא ש"ח עליה כ"כ שם התוס' והרא"ש ז"ל:

וכל אלו החלוקים של שאלה בבעלים נוהגים ג"כ בכל השומרים בר"פ השואל (צה:) אמרינן דאף על גב דדין שמירה בבעלים אינו כתוב אלא בשואל מיניה ילפינן לכל השומרים:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השואל פרה והיה המשאיל עם השואל במלאכתו וכו' מבואר במשנה ומימרא דאמוראי ריש פרק השואל:

ומ"ש אבל משך תחילה ואחר כך השקהו וכו' לאו דוקא משך שהרי אפי' בנסתלקו הבעלים משמירתה חייב השואל כדלעיל בסי' ש"מ סעיף ח' אלא לישנא דגמרא נקט בריש פרק השואל פרה במשיכה ובעלים באמירה:

וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק וכו' אבל כשא"ל לעשות מלאכה ידועה וכו' איכא למידק כיון שכתב תחלה דוקא שלא פירש לו זמן וכו' א"כ היה לו לומר אבל אם פירש זמן וכו' וי"ל דאתא לאורויי דבעי תרתי שלא פירש לו זמן וגם שא"ל בסתם שיעשה לו מלאכתו ולא פירש לו איזה מלאכה דהשתא אימתי שירצה השואל יעשה לו המשאיל מלאכתו ונמצא שמעתה הוא שאול לו למלאכתו כגון שיאמר לו עכשיו מיד השקיני מים וכיוצא בזה. אבל כשא"ל לעשות מלאכה ידועה אפילו לא פירש לו זמן אפ"ה כל זמן שלא התחיל לעשותה מיד אינו קרוי במלאכתו ואצ"ל אם פירש לו זמן ואין זמנה עכשיו אלא לאחר שעה דהא פשיטא היא דאינו עמו במלאכתו:

השאיל לו פרתו וכו' אע"פ שמעצמו נשאל לו כו' בפ' השואל מר בר חנינ' אוגר כודנייתא בי חוזאי נפק לדלויי טעונה בהדייהו פשעו בה ומית אתא לקמיה דרבא חייבינהו א"ל רבנן לרבא פשיעה בבעלים היא איכסיף לסוף אגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק ופירש"י דלמיסר. לראות שלא ירבו במשאה עכ"ל מדלא נפק אלא כדי שלא ירבו במשאה א"כ ודאי מעצמו הלך להנאתו ולא לסייעו את השוכר ואפ"ה למאי דקס"ד דהלך לסייע את השוכר איכסיף רבא משום דהו"ל פשיעה בבעלים ופטור אע"פ דמעצמו נשאל לו והכי משמע פשטא לישנא דקאמר נפק לדלויי טעונה דמשמע נפק מדעתיה. והכי משמע נמי מדא"ל רבנן לרבא שאיל לן מר למלאכתנו ללמוד לנו תורה שיושב ומלמד לנו כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר אלמא דאף ע"פ שרבא מעצמו היה מלמד תורה לרבנן דאתו קמיה קס"ד דהו"ל בעליו ודלא כמ"ש במרדכי וז"ל וכן מצאתי דאין זה נקרא עמו במלאכתו אלא היכא דהשואל בקש מן המשאיל עשה לי דבר פלוני וכן אשקיין מיא אפי לן אבל אם עשה מעצמו אין זה עמו במלאכתו עכ"ל. דאין ראייתו ראיה כלל. דההוא דאשקיין מיא ודזיל אפי לן מעשה שהיה כך היה אבל ודאי ה"ה כשמעצמו נשאל לו הוי נמי עמו במלאכתו כדמוכח מהך עובדא דמר בר חנינא ודרבא ורבנן:

א"ל שמור לי ואשמור לך וכו' איכא למידק אמאי לא כתב רבינו ג"כ השאילני ואשאילך וי"ל דלעיל בסי' ש"ה סעיף ו' ז' כתב דנחלקו בה רש"י והרמ"ה לא הכריע כדברי מי ולכך השמיטה כאן: ומ"ש אבל אם אמר לו שמור לי היום וכו' והה"נ אם א"ל שמור לי היום ומחר וכו' ונראה דדוקא אותו שהוא שומר היום הוא חייב אם נאנס מידו אבל אם נאנס אותו שהוא שומר למחר הוא פטור דעמו במלאכתו הוי חברו וכן כתב רבינו להדיא לעיל בסי' קע"ו סי"א והוא מדברי התוספות והמרדכי פרק חזקת:

האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי פסק רב אלפס דלא הוי שאלה בבעלים וכו' ר"פ השואל פשטינן דכי היכא דפליגי ר' יאשיה ור' יונתן דלר' יאשיה אין הבעל עושה שליח להפר נדרי אשתו דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו ולר' יונתן בכ"מ שלוחו של אדם כמותו הכי נמי פליגי בדין בעליו עמו ורב אלפס פסק כר' יאשיה ולא הוי שאלה בבעלים על ידי שלוחו דהכי מוכחת הסוגיא לדעתו. וכתב נ"י דהראב"ד דחה ראייתו וכך הסכימו הרמב"ן והרשב"א גם הרא"ש השיב על ראייתו וזאת היתה דעת הרמ"ה שפסק כר' יונתן וכתבו התו' וא"ת היכא מדמה שאילה בבעלים לנדרים דהא שום דרשא איכא לר' יאשיה דלא הוי שליח כמותו דבעלמא לא פליג וי"ל דטעמא דרבי יאשיה התם משום דכתיב תרי זימני אישה יקימנו ואישה יפרנו למעוטי שלוחו וה"נ כתיב בעליו תרי זימני א"נ משום דלשון בעליו ואישות משמע ליה הוא דוקא ולא שלוחו עכ"ל. וא"ת לר' יונתן מ"ש נדרים ושאילה בבעלים מבל תלין דלכ"ע אין שלוחו של אדם כמותו לעבור עליו בבל תלין דכיון דלא שכרו לא קרינן ליה שכיר גביה וכדלעיל בסי' של"ט סעיף ו' וצ"ל דאיכא שום דרשא בבל תלין דלא הוי שליח כמותו ולענין הלכה כתב נ"י ע"ש הר"ן דנקטינן לחומרא ולגבי נדרים לא מצי למיפר על ידי שליח וגבי שאלה בבעלים פטור כיון דספיקא הוא והמע"ה:

שותפין ששאלו זה מזה פי' אחד מהם שאל מחברו או חברו שאל ממנו לצורך עצמו לא לצורך שותפות ואפילו הכי הו"ל שאלה בבעלים כיון שכל אחד וא' במלאכת חברו הוא במה שהם שותפין בו וכן השואל מאשתו לצורך עצמו:

שאל מהאשה פרת נכסי מלוג וכו' שם פשטינן דפלוגתא דר"י ור"ל היא וקי"ל בר"פ החולץ כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והלכך בהני תרתי לאו שאלה בבעלים היא. ואיכא לתמוה דלעיל בסי' רצ"ה ס"ה הביא רבינו הא דקא מיבעיא ליה ריש פ' המפקיד בדין כפל שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי ששאלה ושילם בעלה מאי דפי' רש"י בנכסי מלוג מי אמרינן כיון דאוכל הבעל פירות בעלים הוי עלייהי ותשלומין הן או לאו תשלומין הן כיון דקרן לאו דבעלים הן. וכ"כ רבינו לשם בנכסי מלוג כפרש"י ופסק דלרב אלפס והרמב"ם חולקים ולר"י והרא"ש המע"ה והו"ל לפסוק כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולאו תשלומין הן ולא קני כפילא ואתלמודא גופה נמי קשיא אמאי לא פשטינן להני תרתי בעיות כדפשטינן להו בפ' השואל מיהו למ"ש התוס' לפ' המפקיד דלא קמיבעיא ליה בנכסי מלוג ניחא. ויש ליישב דדוקא לענין שיהא קרוי בעליו עמו פשטינן הכא דלא הוי בעליו עמו כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אין זה בעליו עמו אבל לגבי כפל טעמא הוי דכיון דהוי תשלומין מעליא זכה בכפל ומש"ה קמיבעיא ליה בבעל כיון דאפוטרופוס הוא על הנכסים ואוכל פירותיה תשלומים מעליא נינהו וזכה בכפל אע"פ דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפי' הכי לענין כפל בעל הוו עלייהו ותשלומין מעליא נינהו וזכה בכפל או לאו:

שאל פרה לרבעה וכו' בר"פ השואל וע"פ פרש"י אם יש לו דין כפי' הרמב"ם דלא קמיבעי' ליה אלא אם הוי שאלה בבעלים או לא. וכתב א"א הרא"ש דלא מיחייב בדין שואל אבל אי איכא שו"פ לשואל חייב בגנבה ואבדה וכו' לטעמיה אזיל שכך כתב בדין הניח להן אביהן פרה שאולה וכו' כדלעיל בסימן שמ"ה סעיף ה' וכן כתב הרמ"ה כו' כצ"ל וכך הוא בנוסחאות המדוייקים.

ואיני מבין וכו' כתב הרב המגיד בפ"ב משאלה דעתו ז"ל שהפושע כמזיק כמ"ש בפ"ב משכירות וכיון שהוא כמזיק ואין שם ראיה ברורה לפטרו חייב לשלם וכבר כתבתי שחלקו עליו עכ"ל:

מקרי דרדקי וכו' מימרא דרבא פ' השואל ומ"ש אם בני העיר שואלים מהם בכל פעם הוי שאלה בבעלים פי' אם שואלים מהם בני העיר אין חלוק בין אם הוא עוסק באותה שעה במלאכתו של השואל או אינו עוסק במלאכתו אפ"ה בכל פעם הוי שאלה בבעלים כיון שאם יצטרך לו באותה שעה יצטרך לבא לעשות מלאכתו וכו' ואע"ג דהרמ"ה לעיל בס"ו כתב דכשא"ל לעשות מלאכה ידועה וכו' לא הוי עמו במלאכתו היינו דוקא שבשעה ששאלה ממנו לא התחיל המשאיל לעשותה כלל אבל מקרי דדרקי וכל הני דכבר התחילו לעשות מלאכה לשאר בני עירו א"כ בשעה ששאלו ממנו היה חייב לעשות מלאכת השואל אם היה מצטרך לו באותה שעה ולפיכך הוי שאלה בבעלים אע"פ שאינו עוסק במלאכתם ודלא כהרמב"ם דלא הוי שאלה בבעלים אלא א"כ דבשעת שאלה עסוק עמו במלאכתו:

הרב השונה לתלמידו וכו' עובדא דרבא ורבנן בפ' השואל וכפי פי' הרא"ש לשם:

שאל פרה בבעלים וכו' ואפשיטו דהויין בבעלים בפ' השואל (דף צ"ז) וקמבעי' ליה בהנך תרתי וקאמר בכל חדא את"ל דהו"ל שאלה בבעלים כפי גירסת התוספות והרא"ש ובתרתי בעיא בתרייתא לא קאמר את"ל ולפיכך כתב הרא"ש וז"ל ולפי מה שאמרו הגאונים דכל את"ל פשיטותא לבעיא קמייתא לא סליק בתיקו אלא תרין בעיא והנהו נמי כיון דסלקי בתיקו לא מפקינן מיניה ממונא דשואל עכ"ל וב"י כתב ע"ז דיש לתמוה על רבינו שהרי אין דרכו של הרא"ש לפסוק כדברי הגאונים שסוברים דכל את"ל הוא פשיטותא לבעיא קמייתא ומ"ש כאן הוא לדברי הגאונים וליה לא ס"ל דלדידיה כולהו הוו ספיקא אפי' לקמייתא וכ"כ ברמזים עכ"ל. ויש ליישב דרבינו תופס עיקר בדברי הרא"ש דכאן פוסק כדברי הגאונים דהכי מוכח בסוגיא מדקאמר בתרין קמייתא את"ל בתרין בתרייתא לא קאמר את"ל אלמא משמע דתרין קמייתא אפשיטו דהויין בבעלים כאת"ל וכך מורין דברי הרא"ש שלא הזכיר כאן סברא אחרת מכלל דהלכתא הכי כמו שכתב כאן לדברי הגאונים:

ומ"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה כצ"ל ור"ל דאי תפסו בעלים לא מפקינן מינייהו וכדפסק לעיל בסעיף י"ג בבעיא דשאל מב' שותפין וכו' דלא אפשיטא: ומ"ש בשם הרמב"ם דכולהו ספק מלבד בעיא הראשונה טעמו דלא היה גורס את"ל אלא אאבעיא קמיייא או כ"כ המגיד וב"י ונראה ודאי דלהרמב"ם בבעיות אלו דספק שמירה בבעלים הן אינו פטור אלא בגנבה ואבדה ומתה אבל פשע בה ה"ז משלם כמ"ש תחלה בבעיא דשאל מן השותפין וכו' דה"ז ספק אם היא שאלה בבעלים ואם מתה אינה משלם ואם פשע בה ה"ז משלם דמינה נילף גם בבעיות אלו דמאי שנא:

שכרה בבעלים וכו' פי' התוס' מדלא קמיבעיא ליה בתרין קמייתא אלא בחדא בשאלה וחדא בשכירות אלמא משמע דשכרה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים פשיטא דשכירות כדקיימא קיימא עכ"ל: וז"ש רבינו ג"כ פשיטא כיון דהוי שניהם בשכירות הוי שנייה בבעלים כמו הראשונה כלומר פשיטא היא ולא קמיבעיא לן בזו ונראה ודאי דה"ה בשניהם בשאלה פשיטא דהוי שניה בבעלים כמו הראשונה ומה שהזכירו התוס' בדבריהם שכירות טפי זהו לפי שהקשו אח"כ משכירות אשכירות מדאמר התם דאתיא שכירות בבעלים ומפקעת שכירות שלא בבעלים אלמא אין שניה מתחברת עם הראשונה וי"ל דגזרת הכתוב הוא דכל היכא דאיכא בעלים או בראשונה או בשנייה פטור עכ"ל ואחריהם נמשך רבינו דכתב בשכירות דהוי שנייה בבעלים כמו הראשונה מה שאין כן כשהראשונה בשכירות שלא בבעלים לא אמר דהראשונה תגרר לשנייה וכו' אבל ודאי דכמו שהדין בשניהם בשכירות ה"ה בשניהם בשאלה דלא קמיבעיא לן בתרין בתרייתא אלא בדאיכא הפסקה בשכירות בין שאלה לשאלה או איפכא:

בעל בנכסי מלוג וכו'. בפרק השואל (דף צו): ומ"ש ואפילו היו שאולין או שכורים בידו קודם שנשאה שלא בבעלים וכו'. היינו הך דכתבו התוס' דאמר התם דשכירות בבעלים אתיא ומפקעת שכירות שלא בבעלים מגזרת הכתוב דכל היכא דאיכא בעלים בראשונה או בשנייה פטור:

ומ"ש ואפי' שכרה פרה מאחר וכו'. פי' בזו אינו פטור אלא מטעם דהוא חשוב לוקח דאם היה שואל היה חייב לשלם לבעלים הראשונים אפילו אם מתה דהלכה כרבי יוסי דאמר היאך עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו ודינא דבעל דשואל הוא בהדי המשכיר הוא וכאילו שאלו ממנו וכן אם היה שוכר הוה דינו עם המשכיר היה חייב בגניבה ואבדה אבל כיון שהוא חשוב לוקח ממנה אין דינו של משכיר עם הבעל כי אם עם האשה ששכרה ממנו והבעל פטור והיא תשלם לכשתתאלמן או תתגרש: ומ"ש בשם הרמב"ם שאם הודיעה לבעל שהיא שכורה ה"ז נכנס תחתיה. נראה דטעמו דגם זה בכלל היאך עושה זה סחורה בפרתו של חבירו וכ"ש שזה לוקח מהאשה דבר שאינו שלה וכדין הלוקח מגנב כשיודע שהוא גנוב מחבירו והילכך אפילו לא קבל הבעל על עצמו בשכירות חייב לשלם וכך הוא בספרי רבינו המדוייקים שכתוב בהן והשיג עליו הראב"ד וכולי דאלמא דלהרמב"ם כל שנשתמש בה אחר ידיעתו הרי זה נכנס תחתיה וכך הבין הרב המגיד ודלא כמקצת ספרי רבינו שכתוב בהן והגיה עליו הראב"ד דמשמע דהראב"ד מפרש לדברי הרמב"ם ושגם הרמב"ם תופס כך לדעת רבינו וליתא דלהרמב"ם ודאי כשהודיעה אותו נכנס תחתיה מיד כשנשתמש בה מטעם דהיאך עושה סחורה וכו' כדפי' נ"ל. ומיהו איפשר דהראב"ד לא קאמר אלא היכא דלא נשתמש בה לאחר שהודיעה אותו דאז לא נתחייב הבעל אלא א"כ כשקיבל עליו בשכירותה ובזה אף הרמב"ם מודה דכיון דלא נשתמש בה אחר הודעתה לא נתחייב אלא אם כן קבל עליו: כתב ר"י אף על גב כו'. כן כתבו התוספות לשם בשם ר"י בד"ה בעל בנכסי אשתו (דף צ"ו) וכן כתב הרא"ש ואיכא לתמוה ומנ"ל לר"י לחייבו בכך ודילמא באותן שלשים יום הוא שלו במקח לגמרי ופטור גם מפשיעה ולכאורה משמע דר"י דקדק בלישנא דרבא דקאמר בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון וכו' דאע"ג דקמיבעיא ליה בעל שואל הוי או שוכר הוי מ"מ הו"ל לרבא לומר בקיצור בעל לא שומר הוי אלא לוקח וכו' מדהאריך ואמר לא שואל הוי ולא שוכר הוי משמע דוקא שואל ושוכר הוא דלא הוי אבל שומר חנם מיהא הוי וכיון דליכא נפקותא בנכסי אשתו צריך לומר דרבא אתא לאורויי לן נפקותא בלוקח בהמה לשלשים יום וכו' ומיהו צ"ע דמסתמא ודאי בלוקח בהמה לשלשים יום התנה עמו שיחזירהו לו לאחר ל' יום וכיון דאמר החזירהו לי אפילו הקדישו אינו קדוש כדאמר בס"פ י"נ וכתבו רבינו לעיל סי' רמ"א סעיף י' א"כ כ"ש אם נגנבה או נאבדה וכ"כ הרא"ש בפ' לולב הגזול דבמתנה ע"מ להחזיר ל"מ דחייב בגניבה ואבדה אלא אפי' באונסין נמי חייב ואפילו במתה מחמת מלאכה חייב שהרי קיבל עליו להחזירו ואם לא החזירה המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן ואע"פ שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע עכ"ל וא"כ לפי זה ה"ה בלוקח בהמה ע"מ שיחזירהו לו לאחר ל' יום אם לא החזירו נתבטל המקח והוי גזלן למפרע ששלח בה יד והשתמש בה ואפילו מתה מחמת מלאכה חייב לדעת הרא"ש דמ"ש מתנה ומ"ש מכר וכאן כתב הרא"ש דאינו אלא ש"ח ואינו חייב אפי' בגנבה ואבדה וכ"ש באונסין דפטור והוא על דעת ה"ר ישעיה שהביא הרא"ש בפ' לולב הגזול דבמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין וכתב הרא"ש לפי דבריו פטור נמי מגנבה ואבדה אי לאו משום דאמרינן הואיל ונהנה מהני כדאמרינן גבי הנוטל כלים מבית האומן וכו' והשתא קשה תרתי חדא דלשם פסק הרא"ש במתנה ע"מ להחזיר לאחר ל' יום חייב באונסין ובגנבה ואבדה וכאן בלוקח בהמה ע"מ להחזיר לאחר ל' יום פסק דפטור ואינו חייב אלא בפשיעה אידך קשה דאפי' לה"ר ישעיה כתב הרא"ש דחייב בגנבה ואבדה הואיל ונהנה מהני וכאן פסק דאינו חייב אלא בפשיעה:

דרכי משה

(א) ואין בדבריו הכרע דאפשר לפסוק כבתראי ועיין בזה בב"י ריש פרק השואל:

(ב) וכתב שם ומיהו אם שכרה כלים פטורה מכח התקנה וע"ש:

(ג) משמע מדבריו דכאן לא מפטר משום שמירה בבעלים דהרי הפרה אינה שלה וכ"פ המרדכי ר"פ הגוזל בתרא גזלן שהפקיד לאחר והיה עמו במלאכה וכן אם מכר לאחר במקום שאין שינוי רשות קונה ואותו אחד הפקיד לאחרים והיה עמהן במלאכה לא מיקרי שאלה בבעלים הואיל ולא קנאו דלא אמרינן שמירה בבעלים אלא בבעל הממון וע"ש שהאריך בזה:

מתוך: טור חושן משפט שמז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שמז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

שאל פרה בסתם והזיק שורו של שואל לשורו של משאיל אפילו אם הוא תם משלם נזק שלם שאפילו אם הוזק משור דעלמא צריך לשלם דמסתמא צריך לשמור שלא יוזק ושלא יזיק: ואם קבל עליו שמירתו שלא יזיק אבל לא שלא יוזק והזיקו שורו של שואל תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם ואי אזקיה תורא דמשאיל דשואל והשאלה היתה כסתם בין תם ובין מועד פטור דאי אזיק לתורא דעלמא שואל בעי לשלומי שעליו מוטל לשמרו שלא יזיק ואם קבל עליו לשמרו שלא יוזק אבל לא שלא יזיק והזיק לשורו של שואל משלם לו המשאיל תם חצי נזק ומועד נזק שלם:

בית יוסף

שאל פרה בסתם והזיק שורו של שואל לשורו של משאיל אפילו אם הוא תם משנם נזק שלם וכו' בספ"ק דב"ק (יג:) תנו רבנן כשהזיק חב המזיק להביא ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר שהזיקה בהמה ברשותו תם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש ה"ד אי לימא דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל לימא ליה אילו אזיק בעלמא בעית לשלומי את השתא דאזקיה לתורא דידך בעינא לשלומי אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא ליה אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כוליה תורא השתא דאזקיה תורא דידך פלגא ניזקא הוא דמשלמת לי לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל והב"ע שקיבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו ופרש"י לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל וקאמר חייב משאיל לשלם ודקשיא לך הרי על השואל מוטל לשמור שלא יזיק בשקבל עליו השואל שמירת גופו שלא יזיקנו אחר ולא קבל עליו שמירת נזקיו אם יזיק הוא את אחרים:

ומ"ש גבי הזיק שורו של שואל לשל משאיל אם קבל עליו שמירתו שלא יזיק אבל לא שלא יוזק והזיקו שורו של שואל תם משלם ח"נ ומועד נ"ש כ"כ שם הרא"ש וכן נראה מדברי התוס' ופשוט הוא דכיון דלא קבל עליו שלא יוזק לא שייך למימר ליה אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כוליה תורא:

בית חדש (ב"ח)

שאל פרה בסתם וכו' עד סוף הסימן. פשוט הוא בפ"ק דב"ק (סוף דף י"ג):

ומ"ש ואם קיבל שמירתו שלא יזיק אבל לא שלא יוזק והזיקו שורו של שואל וכו'. נראה דאין פירושו שהתנה עמו בפירוש שלא קיבל עליו שמירתו שלא יוזק אלא ר"ל דאם קיבל עליו שמירתו שלא יזיק א"כ מסתמא משמע שלא קיבל עליו שלא יוזק דאל"כ לא הו"ל להתנות כל עיקר דמסתמא צריך לשמרו שלא יזיק ושלא יוזק אלא בעל כרחך מדפי' שקיבל שמירתו שלא יזיק מכלל דלא קיבל עליו שלא יוזק: ואי אזיק לתורא דעלמא וכו'. כצ"ל ואי בוי"ו לא דאי בדל"ת. ומ"ש ואם קיבל עליו לשמרו שלא יוזק אבל לא שלא יזיק. ר"ל נמי שלא פי' אלא שקבל עליו שלא יוזק ומסתמא משמע דלא קבל עליו שלא יזיק כדפי' בסמוך: ומ"ש והזיק לשורו של שואל וכו'. איכא למידק מאי איריא של שואל אפילו לשור דעלמא נמי וי"ל דרבותא אשמועינן דלא תימא נהי דלא קבל עליו שלא יזיק אינו אלא להיכא דאם יזיק הוא לשור דעלמא שלא יתחייב לשלם אבל אם יזיק לשורו מזה ודאי יש לו לשמרו כיון שהוא בביתו קמ"ל דלא אלא אפילו הזיק לשורו של שואל נמי חייב לשלם תם וכו' וכ"כ הרא"ש בפ"ק דב"ק: