טור ברקת/תרמה
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תרמ"ה - דיני לולב - ובו ט' סעיפים
- (א) לולב שנפרדו עליו זה מעל זה ולא נדלדלו כעלי החריות, כשר, אפילו לא אגדו.
- (ב) נפרדו[1] עליו, והוא שידלדלו משדרו של לולב כעלי החריות, פסול.
- (ג) בריית עלין של לולב כך היא - כשהם גדלים, גדלים שנים שנים ודבוקים מגבן. וגב כל שני עלין הוא הנקרא תיומת. נחלק התיומת, פסול. היו עליו אחת אחת מתחלת ברייתו ולא היה להם תיומת, או שכל עליו כפולים מצדו האחד וצד השני ערום בלא עלין, פסול.
- (ד) לא היו עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה - אם ראש זה מגיע לעיקר של מעלה ממנו עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין, כשר. ואם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, או שאין לו הרבה עלין זה על זה אלא מכל צד יוצא אחד למטה סמוך לעיקרו ועולה עד[2] ראשו, פסול.
- (ה) לולב שיבשו רוב עליו, פסול. ושיעור היבשות משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו.
- (ו) נקטם ראשו, דהיינו שנקטמו רוב העלין העליונים, פסול.
- (ז) נסדק, אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים, פסול.
- (ח) יש לו כמין קוצים בשדרתו, או שנצמת ונכווץ, או שהוא עקום לפניו שהרי שדרו כגב בעל חטוטרת, פסול. וכן אם נעקם לאחד מצדדיו, פסול. אבל אם נעקם לאחוריו, כשר, שזו היא ברייתו.
- (ט) אם כפוף בראשו, פסול. ודוקא כששדרתו כפופה, אבל עליו כפופים בראשו כמו שדרך להיות הרבה לולבים, כשר.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
יסוד המצוה ונענוע הלוב אשר חז"ל הגידו בענין מצות הלולב - זה יצא ראשונה: כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו - מעלה עליו הכתוב כאילו עלה לירושלים ובנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח".
ועוד אמרו חז"ל ללסטים שהיה בפרשת דרכים, עבר עליו גבאי טמיון של המלך, קפח אותו ולקח ממנו כל מה שהיה בידו. וכאשר נתפס הליסטים אמר לו המלך אין מי שילמד עליך סניגורא וכו'. כך אוי לו למי שנעשה סניגורו (זה הלולב) קטיגורו שהוא גזל. כי הנה באמת לא על חינם אמרו חז"ל משל זה על דרך הנגלה אלא גם כן עדיין נמצא בו טוב טעם בדרך נסתר. והוא כי מאחר שחז"ל אמרו לולב דומה לשדרתו של אדם, ואמרו חז"ל מי שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש - היינו מה שאמרו חז"ל "אוי לו למי שלולבו גזול" כי הנה זהו הסניגור שלו לפי כי מתוך השדרה הוא מניץ(?)[3] לעתיד מאותו עצם הקטון כמו שאמרו חז"ל ונעשה קטיגורו לפי שנעשה שדרתו נחש והוא מקטרג עליו.
ולכן מפני כי את כל אלה הדברים נמצא בענין הלולב, דבר והפכו, והוא נרמז בשדרת האדם שהוא עיקר האדם כי ממנו תוצאות חיים -- ולכן נקרא לולב לומר התבונן אתה האיש הנלבב. כי נוטריקון לולב ר"ל לו לב כמו שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי". הוא מה שאמרו חז"ל "עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו". אמר הקב"ה אתה בן אדם תנה בני לבך לי שהוא[4] והיינו לו להקב"ה לב שנאמר "וה' יראה ללבב". ועל ידי כן מחיי' אותו. והיינו כי מלת לולב בגימטריא חיים - לומר כי ממנו תוצאות חיים לאדם בעולם הזה, ומה גם אחרי מותו חי אתקרי על ידי השדרה הנשארת בו. ועוד יקום לזמן התחיה - יחיה חיים שאין עוד מות ויכנס לעולם הבא כי זה עולם שכולו חיים.
ולכן מה מאד צריך האדם להיות זהיר במצוה זו לקיים אותה כמשפטה בנגלה ובנסתר לפי כי עיקר התורה והמצוה להאמין באחדות הקב"ה כמ"ש הרמב"ם ז"ל מצוה ראשונה להאמין שיש שם אלוה ואשר הוא אחד. שנאמר "ה' אלהינו ה' אחד". והיינו האמונה מה שאמרו חז"ל "בא חבקוק והעמיד כל התורה על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה". היינו אמונת אחדות הקב"ה. והדומה לזה הוא האחדות הנמצא בישראל כמו שאמרו חז"ל נאמר בעשו שם 'נפשות' ונאמר ביעקב "שבעים נפש" - אחת. לפי כי עשו הוא עובד לאלהות רבים הם 'נפשות' נחלקות. אמנם ישראל שעובדים לאלוה אחד הם כולם 'נפש' אחת.
הוא הדבר מה שאמר הכתוב "הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו וכו'". אמר הנביא ע"ה אם מצד הגוף האיש הישראלי חייב לאהוב איש את אחיו מפני כי "אב" הנקרא 'אחד' "לכולנו" - הוא אברהם אבינו ע"ה שנאמר "אחד היה אברהם". אם מצד הנפש "אל אחד בראנו" - אם כן מדוע נבגד איש באחיו. ולכן מוכרח להמצא בישראל האחדות.
ולכן בא המצוה זוז על ישראל בכלל ובפרט כי הנה חז"ל אמרו בראש השנה באים שרי אומות העולם ומקטרגים על ישראל ואומרים הנה ככל הגוים בית ישראל, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות. הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים וכו'. לא ידענו מאן נצח. לכן צוה ה' לקחת הלולב ביד להודיע כי דידן נצח. ולמה הלולב יותר מדבר אחר? להודיע איך ישראל אין להם רק לב אחד לאביהם שבשמים ואין עובדי עבודה זרה. ויודעים ומעידים שהוא אחד. וכן נמי איש באחיהו ידובקו - אין בהם שפיכות דמים ולא גילוי עריות.
ובזה אבין מאמר חז"ל: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר - זה הקב"ה כמה דאת אמר הוד והדר לבשת. כפות תמרים - כמה דאת אמר צדיק כתמר יפרח וכו'. דבר אחר פרי עץ הדר - זה אברהם שהדרו הקב"ה בזקנה שנאמר "ואברהם זקן וכו'". דבר אחר: פרי עץ הדר - זו שרה וכו'. דבר אחר פרי עץ הדר - אלו סנהדרין".
בקיצור כי לפי ששרי אומות העולם קטרגו ואמרו "מה אלו אף אלו" (מאמר) - לכן צוה ה' לקחת כל איש ישראל לולב בידו כי כן ארבעה מינים אלו נאמרו בהקב"ה, וזה הוא אות לבית ישראל כי אין[5] עובדי עבודה זרה אלא לבם הוא מכוון להקב"ה כדבר האמור. וארבע מינים אלו הם רמוזים בשמו הגדול כאשר יבא לקמן.
וכנגד מ"ש שהם מגלי עריות - הנה אלו ד' מינים רומזים לאבות ולארבע אמהות להעיד שהם בני אבותיהם לפי שהבא על הערוה הוא פוסק את החבל כמו שאמרו חז"ל פרשת נשא בפסוק "וחבל נמרץ". כי כל איש הישראלי מושרש עד אברהם אבינו ע"ה בחבל זה שהוא משולש משלש חוטין. כך ישראל כולם הם בני ג' אבות. ולכן הלולב ומיניו יעידון כי ישראל הם בני אבותיהם ואין בהם גילוי עריות.
ולענין שאמרו שיש בהם שפיכות דמים - הנה לולב ומיניו רומזים לסנהדרין, ואם יש בהם שפיכות דמים נידונים לפניהם. אם כן לולב ומיניו יעידון יגידון כי שקר הם טוענים שרי אומות העולם לפני הקב"ה מה שאומרים "מה אלו אף אלו", וזה לנו לאות לולב ומיניו.
וכן נמי יהיה לאות לפרטים לכל איש הישרלאי כי ימצא בו עיקרים הללו ולא יהיה לולבו סניגורו קטיגורו. ואמנם לפי כי העיקר תלוי בענין האחדות שנאמר "הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו" - לכן באה המצוה זו של נטילת לולב לכל אחד מישראל יהיה לבו שלם עם הקב"ה כמו שאמר הכתוב "תנה בני לבך לי" כדי שלא יחטא. והיינו כנגד "סור מרע". ואחר כך יקיים "ועשה טוב" - ימצא בו ענין האחדות. כי זה עיקר לכל איש ישראל - כך אמרו חז"ל "הבונה בשמים מעלותיו" (עמוס ט, ו) - אימתי בונה בשמים מעלותיו? בזמן אשר ישראל הם אגודה אחת - "ואגודתו על ארץ יסודה". משל למדינה הבנוייה על גבי הספינות - כל זמן שהספינות קשורות זו בזו המדינה בנויה. נתפזרו הספינות - נפלה המדינה.
והנה הקשר הנמצא באיש ישראל היינו האחדות כמו שאמר הכתוב "הלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו". ולכן להעיד על עיקר זה צריך שיהיה הלולב עליו דבוקות זו לזו לאות לנו כי ישראל איש באחיהו ידובקו באחדות גמורה זה בזה. והם דבקים במלכם בקשר אמיץ.
ולכן הדין כך הוא:
"לולב שנפרדו עליו זה מעל זה", כנראה שהוא ענין פירוד בעצם אדם, "כל זמן שלא נדלדלו כעלי החריות כשר" כי הנה עלי החריות שהם מפורדים לגמרי הם מורים פירוד לגמרי. אמנם זה שנפרדו עליו זה מעל זה לא יחשב לענין חילוק לבבות כענין "חלק לבם", רק שהפליג קצת לצורכו שהוא מוכרח לו. ולכן הוא כשר. ולכן "אפילו לא אגדו" בקשר האחדות בין אדם לחבירו, "כשר" מפני כי זה שנחלק היה לצורך שעה כדבר האמור.
"נפרדו עליו והוא שידלדלו וכו'" - כי הנה עתה מורה על הפירוד הגמור הנמצא בו בקרב איש ולב עמוק. מאחר שנדלדלו "משדרו של לולב" שהוא העיקר, ועתה דומה "לחריות של דקל" שהם נפרדים כמה דאת אמר "מאלה נפרדו איי הגוים" - ולכן "פסול".
"בריית עלין של לולב כך היא וכו'" - הלא המה דברי חז"ל כל אחד מישראל יש לו שני חלקים, חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגהינם. הנה מורה בזה היות לאדם דוגמת ב' עלין בשדרת הלולב. וממשחז"ל "זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן" - הנה מובן כי הנבראים הם שנים שנים. ולכן בא הרמז בזה לומר כי "בריית עלין של לולב כך היא. כשהם גדלים גדלים שנים שנים" כאמור כי לכל אחד יש לו שני חלקים כאמור. "והם דבקים מגבה" - דמאחר כי כאשר אחד זוכה נוטל חלקו וחלק חבירו, מוכחא מלתא שהם דבקים מגבם מצד האחור על דרך מה שאמרו חז"ל "אחור וקדם צרתני" - אחור בעולם הבא.
"וגב כל שני עלין הוא הנקרא תיומת" - הוא החיבור שכאשר זוכה האדם נוטל חלקו וחלק חבירו. וכן להפך. "וכאשר נחלקה התיומת פסול" - כי זה יהיה כאשר נחלק ונפרד האדם מחבירו להרע או להטיב. וזכה, נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן - הרי נחלק התיומת. וכן להפך; אם חטא נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם. הרי נחלקה התיומת באחד משני פנים האמורים. ולכן הוא "פסול".
"היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו ולא היה להם תיומת פסול" מפני כי זה הוא מורה על כן אדם שאין לו שני חלקים כמו שאמרו חז"ל "חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגהינם", זולת חלק אחד בגהינם, כי מפני שהוא רשע גמור לא נשאר לו חלק ונחלה בגן עדן. שהרי חבירו זכה ונטל חלקו שהיה לו בגן עדן. וזהו סוד "רשע ורע לו" (מאמר), דהיינו שהוא רשע ויש לו חלק רע בגהינם מלבד חלק שהיה לו מתחילה שהרי נטל חלקו וחלק חבירו בגהינם. והיינו מה שתירצו בגמרא "כאן בן רשע" - ר"ל כי הנה המגולגל נקרא 'בן' בערך עיקר הראשון. ולכן נמצא שהוא 'רשע' עתה, ו'בן רשע' שהוא גלגול של רשע.
ולכן בא הדמיון זה עליו היו עלין שלו "אחת אחת מתחילת ברייתו" כאשר בא לעולם, "ולא היה לו תיומת" כי הנה אין לו בן זוג מאחר שהרי הפסיד החלק שלו בגן עדן, ולכן אין לו תיומת. כי הנה אמרו חז"ל "במות אדם רשע תאבד תקוה" - כל זמן שהוא בחיים יש ממנו תקוה אולי יעשה תשובה, אמנם כאשר מת אבדה תקותו והפסיד החלק שהיה לו בגן עדן. ולכן כאשר בא בגלגול אין לו תיומת.
"או שהיו עליו כולם כפולים מצד אחד", לפי כי אין לו זולת חלק אחד בגהינם והיו כפולים לפי כי כן נמצא לו עתה ב' חלקים בגהינם. ולכן הם "מצד אחד והשני נשאר ערום" לפי כי אין לו חלק בגן עדן. לכן מפני כי צד השני הוא ערום נקרא 'ערטילאי' כי הנה לא יהיה לו חלוקא דרבנן, ולכן "פסול" והוא רשע גמור כדבר האמור.
"לא היו עליו זה על גב זה אלא תחת זה וכו'" - הוא הדבר שאמרתי למעלה מדברי חז"ל כי כאשר בא האדם לעולם, כל אחד יש לו שני חלקים; חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגהינם. ולכן להעיד על זה באים בלולב העלים "זה על גב זה" לרמוז על כל פעם ופעם שהוא בא לעולם יש לו ב' ב' עלים. ולכן אמר "לא היו עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבים אלא זה תחת זה" כי הנה זה מורה על אדם שרצה לעשות מה שאמרו חז"ל "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" - אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות. ולכן זה מורה היות העלים "זה תחת זה", כלומר זה תחת זה וזה תמורת זה.
"אם ראש זה מגיע לצד עיקרו שלמעלה ממנו עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין כשר" - כי הנה זה מורה שהוא עושה המצות בהתמדה זה תחת זה זה תמורת זה בעד כל העוונות והפשעים שעשה. שלכן מגיע "ראש" המצוה "לצד עיקרו שלמעל ממנו" - זכות השני, אחד באחד יגשו. "עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה" שמורה על גוף האדם הגשמי שהוא מכוסה מאותה חלוקא דרבנן.
אמנם "אם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה" - הנה זה מורה שאין מתכוין העושה מצוה על עיקר הדבר לעשות זה כנגד זה, חבילות של מצוות כנגד חבילות של עבירו, רק עושה המצות בהזדמן ואין מתכוין שיהיו זה כנגד זה. "או אין לו הרבה עלין זה על זה" - שהוא מורה על מיעוט המצות וריבוי העבירות שלכן אין עליו זה על זה אלא "מכל צד יוצא אחד למטה סמוך לעיקרו ועולה עד ראשו פסול" - כך אמרו חז"ל רובו עונות הרי זה נקרא 'רשע'. ולכן הוא פסול כדבר האמור.
"לולב שיבשו רוב עליו וכו'" - מאחר שהנחנו כי העלים של הלולב הם רמז למעשה המצות ולכן יאמר נא "לולב שיבשו עליו פסול" כי זה מורה על האדם שהפסיד מעשיו ואיבד זכיותיו. והיינו מ"ש "שיבשו רוב עליו", והוא מה ששנינו "עבירה מכבה מצוה", ולפי שהפסיד רוב זכויותיו פסול כי זה נקרא 'רשע' כמו שאמרו חז"ל רובו עונות נקרא רשע ונכתב למיתה כמ"ש הרמב"ם ז"ל.
"ושיעור היבשות", הם המצות שאבד אדם זה היינו משעה שיאבד "ויכלה מראה ירקות שבו". כי הנה נתבאר למעלה כי מעשה המצוה נכלל בה מעשה דיבור מחשבה, ובזה שיעור היבשות שאמרו חז"ל אין זה על כל חלק המצוה בשלש חלקיה הנזכרים זולת בחלק המעשה בלבד, דהיינו הנראה לעין כל שהוא מראה ירקות שבו. "וילבינו פניו" - אז יהיה פסול על דרך הנזכר.
"נקטם ראשו, דהיינו שנקטמו רוב העלים העליונים, פסול" - הוא הדבר הנ"ל. כי הנה במצות נמצא חמורות וקלות. והם בשלשה דרכים אשר חז"ל הגידו. ועוד הוספתי חכמה בדבר זה כנזכר בענין סכך הסוכה הנעשה ממצות החמורות. ושם נאמר כי מפני שהמצות הם כמספר האיברים שבאדם - לכן לא יהיה שוה המצוה שהוא כנגד הלב למצוה שבאה לעומת האבר החיצון שבאדם. כי האיברים הפנימיים חיי האדם תלוי בהם, מה שאין כן בכל האיברים החיצוניים. גם באיברים החיצוניים לא יהיה שוה זה האבר של העין למקוטע אצבע. ולכן מצד זה ימצא מעשה המצות שיש בהם קלות וחמורות.
ולכן יאמר עתה "אם נקטם ראשו" של הלולב המורה על מצות חמורות העולים על ראש האדם שהוא דוגמת הלולב, "דהיינו רוב העלים העליונים" שנקטמו, כי זה מורה על המצות חמורות שנאבדו ממנו מפני כי באו העונות ודחו אותם כמו ששנינו "עבירה מכבה מצוה", ודחו אותם המצות כי הם גבוהות ועליונות ממצות החמורות שהם בראש. ולכן "פסול" אדם זה ונקרא 'רשע' כדאמרן.
"נסדק אם נתרחקו סדקיו שניהם זה מזה עד שנרא' כשנים פסול". והענין יהיה מה שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך", כי צריך לכלול יצר הרע עם יצר הטוב בשעת התפילה. גם לעת מעשה המצוה שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם". אמנם כאשר אין נכלל זה בזה וכל אחד יפנה לדרכו **** "חלק לבם עתה יאשמו" והיינו הרמז ללולב שנסדק כי מאחר שהנחנו כי לולב הוא נוטריקון לו לב, שהלב שמאלי מקום היצר הוא מסור לו לבד הימני שבאדם - ולכן כאשר נסדק הוא יורה כי עתה חלק לבם.
ואמנם לפעמים אע"ג כי לב האדם מתרחק מן התורה ומעשה המצות הוא מוכן ומעותד לחזור ולהיות מתחבר עמו על דרך מה שאמרו חז"ל "אם יום תעזבני יומיים אעזבך" כמו שכתוב בספר בן סירה, משל לשני בני אדם שהיו בפונדק אחד, וכאשר נסעו משם כל אחד לקציהו צריך אחר כך ב' ימים לחזור להתחבר שניהם יחדיו כבראשונה. אמנם סוף שהם מתחברים אחר כך. אבל הכא במאי עסקינן - "שנתרחקו סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים", ר"ל נפרדים שאין רצונם ודעתם לחזור ולהתחבר זה בזה. שהרי היצר לא יחפוץ עוד להיות נכנע לתורה ולעבודה. ולכן "פסול" כי לא יש עוד ממנו תקוה.
"יש לו כמין קוצים בשדרתו וכו'" - הנה זאת תורת האדם להיות מאמין בהקב"ה כורע ומשתחוה לפניו במודים מאמין בתחיה, לא יהיה מקשה ערפו לפניו כמו שאמר הכתוב "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי". והנה כל אלו הדברים והנלוה להם הם דוגמא אל הקוצים שנדמו להם הרשעים שנאמר "קוצים כסוחים באש יצתו".
ולכן בא הדין כך בלולב הגשמי "שיש לו כמין קוצים בשדרתו" שהוא פסול. כך אמרו חכמים כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. הוא כפר בתחיית המתים לכן לא יחיה בזמן של התחיה אבל שדרתו נהפך לנחש כמו שאמרו חז"ל "אחר שבע שנים נהפך לנחש והוא דלא כרע במודים". ולכן לאיש אשר אלה לו "שהיה לו בשדרתו כמין קוצים או שנצמת ונכווץ או שהיה עקום מלפניו שהיה שדרתו כגב בעל חטוטרת פסול" - שהרי אמרו חז"ל "מעוות לא יוכל לתקון - זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. אם תאמר בגונב וגוזל - יכול הוא להחזיר ויתקן. ר' שמעון בר יוחאי אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה ונתעות, ואי זה? זה תלמיד חכם שפירש מן התורה".
ולכן על כל אחת מהנה הוא פסול. והיינו מ"ש "וכן אם נעקם לאחד מצדדיו פסול" - הם הצדדין האמורים. "אבל אם נעקם לאחוריו כשר שהרי כך היא ברייתו" - כלומר בריאת האדם וטבעו כך הוא לחזור לאחוריו, כי לכן היה משתבח ר' יוסי ואומר "מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי", ונאמר "ובן אדם ויתנחם". ולכן כשר.
"אם כפוף בראשו פסול" - כך אמרו חז"ל "כל ברכיא טבין חוץ מברכיא דאורייתא". ואיתא במדרש "היו שריה כאילים" - מה אילים הללו בשעת השרב זה מכניס ראשו תחת זה, כן היו עושים שרי יהודה, רואה אדם דבר ערוה - כופף ראשו. ולכן יאמר "אם היה כפוף בראשו" שמרכין ראשו בשעה שהוא רואה דבר של ערוה ואינו מוחה, "פסול". "ודוקא כששדרתו כפופה" והוא על דרך אותם מכלה עולם אחת מהם הוא "פרוש מדוכה" שמראה עצמו כפוף ובקרבו ישים אורבו. "אבל עליו כפופים בראשו" כי יש בני אדם פרושים - שיף עייל שייף נפיק - לא יגביה ראשו מיראת קונו. "כשר כי כן דרך להיות רוב הלולבים" - הרבה מישראל נוהגים להיות שפלי הראש.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
שבתי וראה לבאר דינים אלו כלפי מעלה לצד עילאה ימלל להגיד כמה מעלות טובות לאיש הישראלי בעשותו אחת מכל מצות ה'. הוא סוד מה שאמרו חז"ל "ועשיתם אותם" - כאילו עשה לדברי תורה. אמר הקב"ה כל המקיים אלה המצות מעלה אני עליו כאילו עשאני כביכול. ובזה ימתק מה שאמרו חז"ל (מאמר) "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר - זה הקב"ה שנאמר בו הוד והדר לבשת. כפות תמרים - זה הקב"ה דכתיב ביה צדיק כתמר יפרח. ענף עץ עבות - זה הקב"ה דכתיב ביה והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל - זה הקב"ה דכתיב ביה סולו לרוכב בערבות וכו'". והענין מתבאר על דרך האמור. כי אמר הקב"ה כל המקיים לולב ומיניו כאילו עשה להקב"ה כביכול שהוא סוד ד' אותיות כנגד ד' מינים הללו.
ואמנם מפני כי הלולב הוא סוד יעקב שנתן לו הקב"ה נחלה בלא מצרים -- לכן הוא העיקר מארבע מינים הללו ועליו אנחנו מברכים לפי כי עיקר הברכות באים ליעקב וממנו ליוסף הצדיק שנאמר "תבאתה לראש יוסף". ואמנם להבין ענין מה שאמרו חז"ל ענין "נחלה בלא מצרים" -- הענין קרוב לשמוע מפני כי אברהם הוא קו הימין ולמעלה ממנו יש מדה אחרת. וכן נמי יצחק קו שמאל נמצא למעלה ממנו מדה אחרת. לא כן הוא יעקב שהוא בסוד קו האמצעי שאין למעלה ממנו מי שמעכב אותו. ולכן יעלה עד ספירת הכתר. זהו פשוטן של דברים.
ולפי כי הלולב הוא נרמז אליו לכן הוא עיקר ועליו תבא ברכת טוב. אמנם סוד הדבר הלא לך לדעת כי יעקב הוא כינוי לצדיק עליון שהרי נאמר "אלה תולדות יעקב יוסף", ואיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"י (ח"ב קי, א) וזה לשונו: "אילו כתיב "משכיל לדוד" - כדקא אמרת. אבל "משכיל לאיתן" - אית משכיל ואית משכיל. אית משכיל לעילא ואית משכיל לתתא. משכיל לאיתן - בזמנא דההוא גבר קם בתיאובתא, כל שייפין חדאן ומתחברן לגביה ואיהו סליק עד דסליק עד מוחא עילאה. אתפייס לגביה וחדי לקבליה וכדין משכיל לאיתן האזרחי וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי משכיל זה יוסף הצדיק סליק עד מוחא עילאה וזה מפני כי יש שורש שלו למעלה. הרי נמצא כי יש לו נחלה בלא מצרים ולכן הוא מתברך מלמעלה שנאמר "תבאתה לראש יוסף" כמו שאמר הכתוב "ברכות לראש צדיק". ולכן הלולב עיקר ומברכין עליו. ולכן מאחר שהנחנו שהלולב בא הרמז להקב"ה דכתיב ביה "צדיק כתמר יפרח" -- לכן מתחייב מזה שיהיה נאה בכל פרטיו.
ולכן הדין הוא בגשמי: "לולב שנפרדו עליו זה מעל זה ולא נתדלדלו כעלי חריות כשר אפילו לא אגדו". והענין כי הנה ענין "נפרדו עליו" הם בשני פנים. האחד כשר ואחד פסול. והנה לענין זה שהוא כשר - פשר הדבר הנה הוא: כי להיות שהצדיק ימצא לו שני עלין מזה ומזה מחוברים אצלו, והם בסוד "יכין ובועז", עם השושבינים שלו. והנה שנים אלו אינם מחוברים עמו ממש אלא שהם קרובים אליו כמ"ש בזוהר "תרין ירכין לבר מגופא". ובהכרח הוא כי הם נפרדים, הם נוטים כלפי מעלה. וכן נמי נמצא השתי ידים למעלה הם בסוד שני עלים נפרדים בסוד "וכנפיהם פרודות מלמעלה" (יחזקאל א, יא).
ולכן בא הדין זה בגשמי: "נפרדו עליו זה מעל זה" - שהרמז בזה הוא על מדות הללו שהם "זה על זה" דווקא כאמור. "אבל לא נדלדלו כעלי החריות" - שהרמז שלהם לסטרא אחרא בסוד 'אלהים אחרים', כי ראשן כפוף למטה כאשר יבא לקמן. ולכן "כשר אפילו לא אגדו" ולא נעשה קשר של צדיקים יחדיו - כשר כדאמרן.
"נפרדו עליו והוא שידלדלו כעלי החריות" - והענין כי הנה עלי החריות הם נוטים למטה וזה מורה על שנתרחקו מן הקדושה על דרך מה שאמרו חז"ל (מאמר) בפסוק "ונערים קטנים יצאו מן העיר" - נערים מנוערים מן המצות. קטנים - קטני אמנה. יצאו מן העיר - כתיב הכא "יצאו מן העיר" וכתיב התם "ולא אבא בעיר". והענין הקיצור כי הנה לטובה נאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" ואמרו חז"ל "אל תקרי בניך אלא בוניך". והענין כי שני פעמים כתיב בפסוק "בניך" - ומיעוט רבים שנים הם. לכן פירש הפסוק "וכל בניך" (ישעיהו, נד) מבשר הנביא לכנסת ישראל ואומר הלא תדעי לך היפה בנשים כי לעתיד כל בניך שהוא בנימן הצדיק הנקרא 'כל', ונצח הוד שלך הנקראים 'בניך' - יהיו "למודי ה'" - כי הקב"ה מלמד אותם תורה שבכתב מאותם שהם למודי ה' שהם הנצחים. "ורב שלום" - כנראה כי על בנים הראשונים קאמר, והוא כפל ענין. לכן אמרו חז"ל "אל תקרי בניך אלא בוניך", כלומר בניך אלו הם בכינוי על דרך "גמלים מניקות ובניהם", לפי שהם צנועים כסה עליהם הכתוב. כך 'בניך' הללו הם 'בוניך' - כי זהו שאמר "ורב שלום" - הוא שלום הבית לפי כי לעתיד יהיה גדול השלום שניתן לעמלי תורה (מאמר), כמו שאמרו חז"ל ר"ל המתעסקים עם תורה שבעל פה לתקן אותה הגשמיים הנקראים "פועל צדק" כדאיתא בזוהר פרשת אמור: "מאי פועל צדק? אלין דאלבישו למטרוניתא לבושהא ושוו לה כתרהא ותיקונא - כל חד 'פועל צדק' אקרי". ואלו הם נקראים "עמלי תורה".
והיינו סוד אשר ביארתי כמו[6] שאמרו חז"ל "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו", עיין שם. ובכן יהיה להם חלק במה שתיקנו השלום וחברו מטרוניתא בבעלה. גם אלה גדול השלום שניתן להם שיהיו שם מזומנים בצרור החיים עמהם לעשות פעולתם באמת. וכן נמי למעלה גדול השלום שניתן לעמלי תורה שנאמר "ומרדכי יצא מלפני המלך וכו'", ובו נאמר "כי מרדכי היהודה וכו' וגדול ליהודים" (אסתר, ט) - הם עמלי תורה אלו. הרי נתקיים "ורב שלום בניך". אמנם אלו הם 'בוניך'.
וההפך מזה הם אותם נערים שהם מנוערים מן התורה. כלומר, דאע"ג דקים לן "קסרין וירושלים אם יאמר לך אדם נבנו שתיהן או נבנו - אל תאמן. אלא אמלאה החרבה - לא נבנית צר אלא מחרבנה של ירושלים". ואלו הם "הבונים חרבות למו" - הוא כונת הפסוק "עם מלכים ויועצי ארץ" (איוב, ג). כך אמר איוב: לא נעלם ממנו שהיה בקליפה ועתה יצא לחירות, אמנם היה מתרעם על הייסורין ואומר כי אז טוב לו על דרך מה שאמרו חז"ל "דיו לעבד להיות כרבו". ולכן היה חפץ להיות עם מלכים קדמאין דמיתו, "ויועצי ארץ" הם שנים שנאמר בהם "רגליה יורדות מות", הם "הבונים חרבות למו" - שני חרבות; רומי רבתא ורומי זעירתא כדאיתא בזוהר פרשת פנחס. הם שתי קליפות נקבות דס"מ שנבנו מן הקדושה (זו ירושלים).
אך עם כל זה כי אלו 'יועצי ארץ' הנזכר הם נערים עליונים. אף על גב כי בהם נבנית החרבה רע שהם קטנים קטני אמונה, לא היו בקדושה שלהם מנוערים מן התורה הפנימית כאשר יצאו מן העיר הקדושה. ולפי שיעור מה שהם מתרחקים מן העיר הקדושה - כך מסתלק מהם הפנימיות של הקדושה. ולכן "עלים הללו" שהם סוד 'נערים' הנזכר, "כאשר נתדלדלו" ירדו למטה מורה כי יצאו מכללות הקדושה ונעשו "כעלי החריות" - הם סוד 'אלהים אחרים', ולכן הלולב שהם דבקים "פסול".
"בריית עלין לש לולב כך הוא" - הנה חזר והגיד על סוד עלין הללו מה טיבן. ואמר כי ברייתם הם "שנים שנים" כשהם[7]. והסוד כי הלא הוגד לך כי כאשר נגע המלאך בכף ירך יעקב - באחת מהם נגע. ואע"ג כי יש מחז"ל אמרו בשל ימין נגע ויש אומרים בשל שמאל נגע, ומסתברא כמאן דאמר בשל שמאל נגע -- מכל מקום הכתוב אומר אחת היא - "כי נגע בכף ירך יעקב" - ירך אחת ולא שתים. ולמה משבח לישראל הקדושים שנהגו איסור בשתיהן? כי אדרבא גנות הוא לאסור אדם מה שהתירה התורה! והכתוב אומר "על כן לא יאכלו בני ישראת את גיד הנשה אשר על כף הירך", ר"ל ירך אחת דווקא, לא שנים.
אמנם סוד הענין יובן עם מאמר בזוהר הובא פרשת בראשית דף כ"א (ח"א כא, א) וזה לשונו: "והוא צולע על ירכו - דא איהו נצח ישראל. 'ירכו' כתיב ולא 'ירכיו'. דא דרגא רביעאה דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל ועליה כתיב וגם נצח ישראל וכו' כיון דנטל תוקפא לבר מגופיה - מיד ותקע כף ירך יעקב, ולא אתבני בר נש מתמן. יהושוע אתנבי מהודו של משה דכתיב ונתת מהודך עליו, ודא דרגא חמישאה. נצח - ירכא שמאלא דיעקב, ובגין דא דוד כליל ליה בימינא דכתיב נעימות בימינך נצח", עכ"ל לענייננו.
והנך רואה כי פעם אמר שנגע במדת הנצח דרגא רביעאה וחזר ואמר שהוא ירכא חמישאה שהוא ירכא שמאלא דיעקב. אמנם סוד הענין תבין כאשר תשכיל ותבין ממוצא דבר כי ישראל הוא מדרגה אחת ויעקב מדרגה אחרת. אז יתבאר לך הענין. והדוגמא לזה שני בני אדם העומדים כמו בריאת אדם וחוה שהיתה עומדת מאחורי אדם. ונמצא הנוגע ברגל ימין של אדם נוגע ברגל שמאל של חוה. ונמצא כי הנגיעה היתה במדרגה אחת המועילה לשנים. ולכן ישראל לפי שהם קדושים אסרו שתיהם, אף על גב כי מדה אחת היא. אמנם מאחר כי חוה היתה באחור אדם הראשון וקבלה הזוהמא מאותה הירך - כאשר תחזור פנים בפנים עם הזכר - אז נגע ירך בירך ונפגמו שתיהם. ולכן אמר הכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך", כלומר השמאלי, מפני "כי נגע בכף ירך יעקב" הימיני. ועל כן נפגם השמאלי. והשלמים אמוני עדתינו - מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
ולכן הודיע הדין זה ענין "בריאת הלולב כיצד? הם העלין שהם גדלים שנים שנים" אשר על כן אמרו בזוהר "נצח הוד תרי פלגי דגופא", והם חשובין לאחת מפני כי הם גדלים שנים שנים ודבוקין מגבה, שלכן הנצחים חשובין כאחת להיות כי עיקר בריאתן בסוד אדם וחוה כשהיו אחור באחור היו דבוקים מגבן הנצחים. ולכן הם נקראים "תרי פלגי גופא" כאמור.
"וגם השני עלין הוא הנקרא 'תיומת'" - כי זהו סוד מה שאמרו חז"ל "יונתי תמתי - תאומתי". ולכן כאשר "נחלקה התיומת פסול" מפני שהוא מורה פירוד למעלה. כי הלא לך לדעת דאף על גב כי לאחר כך ננסרה חוה ויבן ה' את הצלע לאשה ויביאה אל האדם פנים בפנים - לא נעדר האור לגמרי לפי כי הקדושה מניח תמיד רושם, שלכן נאמר חשיבות הקובע מקום לתפילתו. ולפי כי לעולם חיבור זה הנקרא 'תיומת' של האחורים אינו נפרד ונשאר שם -- לכן "אם נחלקה התיומת פסול" מפני שמורה פירוד למעלה חלילה בסוד "תאומתי" כאמור.
"היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו פסול" - שהרי הקדים והודיע כי תחילת בריאת העלים הם גדלים שנים שנים ויש להם תיומת. ולכן כאשר גדלים אחת אחת מתחילת ברייתו - אין להם תיומת - פסול, לפי כי כן הוא בסוד הקליפה אחת לאחת ואין בהם צד של חיבור הנקרא 'תיומת' שנאמר "יתפרדו כל פועלי און". וכדאיתא בזוהר פרשת בלק: "אשר הלך חשכים - דשארי בחיבורא וסיים בפירודא". ולכן לולב שהוא כזה פסול.
"או שכל עליו כפולים מצדו האחד וצד השני ערום בלא עלין פסול" - מפני כי זה מורה על הקליפה. כך אמרו חז"ל הכל מהלכין זוגות חוץ מן הנחש. והוא סוד מ"ש בזוהר פרשת משפטים "מאן הוא? נחשא. דשארי בחיבורא וסיים בפירודא". ולכן הלולב פסול על כל דבר שמורה פירוד על חלק הקליפה, הוא פסול כדבר האמור. ומה גם על הצד השני הנשאר ערום בלא לבושים - הוא מורה על הנחש שנאמר "והנחש היה ערום", ואיתא בזוהר ערום בלא לבושין. והנה כי נמצא דומה לשדרתו של אדם שנהפך לנחש - כך זה הלולב נהפך לנחש כאמור.
"לא היו עליו זה על גב זה וכו'" - גם בזה הודיעך דרך ה' כי מאחר שהודעתי נאמנה כי העלין אלו הם רמז לשני השושבינים הסמוכים אל הצדיק, ובהם נרמז כל מה דאיפשר לפרש בשני הנצחים עליונים -- לכן כך היה אומר: "לא היו עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבין" - כי סוד הענין להורות כי אלו הנצחים נמצא בהם פנימיות של נצחים אחרים עליונים ובתוכם ה', ונמצא שהם "זה על גב זה" בסוד פנימי וחיצון. ולכן העלין מכסין זה על זה. כי בגשמי לא יתכן להיות באופן אחר. אמנם כאשר העלין הם "זה תחת זה" - הנה באופן זה צריך תנאי אחר. "אם ראש זה מגיע לעיקרו שלמעלה ממנו" - והענין סוד גדול, כי כאשר העלין הם "זה תחת זה" אז הוא מורה על עולם הנקודות, עולם התהו שיצאו זו תחת זו ולא היו בסוד 'קוים'.
ולכן בזה יבחן: "אם ראש זה העלה מגיע לעיקר שלמעלה ממנו עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין כשר" - מפני כי זה מורה על סוד אחר הנרמז בפסוק "ושלישים על כולו" שלכן ימצא כל עלה מגיע ונוגע לעיקר של עלה שלמעלה ממנו, ובזה ימצא נמי שדרו של לולב מכוסה לפי כי כן הצדיק צריך כיסוי שהוא דרגא טמירא כדאיתא בזוהר. והרי זה נמצא מכוסה בעלין ולכן כשר. דאילו עולם הנקודות לא היה שם כסוי, ערום הלכו בלא לבוש. ולכן לא היה בהם קיום.
ולכן "אם אין שארו של עלה זה מגיע לצד עיקר של זה" מורה כי אין שם קשר ולא דבקות זה בזה. "או שאין לו הרבה עלין זה על זה" כענין סטרא דקדושה כי כמה אורות הם זה בתוך זה וזה נעשה מכסה לזה. כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף ר"ד (ח"ג רד, א) וזה לשונו: "בקר אערוך לך מהו? אסדר לך בוצינא די לך לאדלקא כמה דאת אמר ערכתי נר למשיחי וכו'. מהו ואצפה? הא כל בני עלמא מצפין? אלא מלה דא אוקמוה וכו' נהורא קדמאה דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה. מה עבד קוב"ה? עבד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא. וכן כל שאר נהורין. עד דעלמין כולהו אתקיימו בקיומייהו ויכלין למסבל. ובגין דין אתפשטו דרגין ואתלבשו נהורין ואינון אקרון 'כנפים עילאין' עד דמטו להאי בקר דיוסף וכו'".
הנה נתבאר מדברי המאמר כמה אורות הם זה בתוך זה מתלבשים זה בזה. ולכן צריך שיהיה שדרו של לולב מכוסה בעלין ואז כשר. אמנם "אם אין לו עלין הרבה זה על זה אלא מכל צד יוצא אחד למטה סמוך לעיקרו ועולה עד ראשו פסול" - שהרי מורה פירוד בסוד הקליפה כאמור.
"לולב שיבשו רוב עליו פסול" - והנה נודע כי הלחות נמצא מיסוד המים, וכל זמן שהמים העליונים נמשכים ויורדים אל הצדיק הוא לח ונקרא 'חי'. ואיתא בזוהר פרשת צו דף ל"ח (ח"ג לח, א) וזה לשונו: "ד' מינים שבלולב וכו' ומתחל' דעמיקא דמבועא דנגיד ולא פסיק לעלמין מימוי וכו' ועוד באתערותא דא שתא כלא מתברכא במיא לאסתפקא ביה ואשתאבין כולהו ממבועא דמיא דלא פסיק, עמיקא דכלא לנחתא לעלמא. ובגין כך בעיין כולהו לחין ולא יבשין לאמשכא ברכאן לעלמא, דאילני אלין כולהו לחין תדירא וטרפין משתככין תדירא וזמן חדוותא דילהון בהאי זמנא".
הנה מבואר מדברי המאמר כי צריך להיות אילן זה לח מפני המים הנמשכים לו מלמעלה, ולכן "לולב שיבשו עליו פסול".
ועוד ירצה במאמרו כי הנה העלין שלו הנה הם רומזים לכיתות הנאחזות ממנו לפי שהם בסוד "קריאי מועד" כדאיתא בזוהר פרשת צו דף ל"א (ח"ג לא, א) כנ"ל, וזה לשונו: "ותנינן בספרא דרב המנונא סבא דהא ההוא חילא דאתפקדא על אלנין אלין כל חד וחד מאלין לא נטיל ברכאן דחדוותא לעילא אלא בזמנא דא. וחדוותא דילהון לעילא וחדוותא דאלנין אלין לתתא בזמנא דא הוא. ואתערותא דילהון באינון קדישי מלאכי עילאין תליין. וכד ישראל נטלי לון - כלא אתער בזמנא דא ועלמא מתברכא לארקא ברכאן לעלמא".
והנה מבואר מדברי המאמר כי כמה כיתות מלאכים נאחזים בלולב ומיניו והיינו העלין שלהם. ולכן צריך שיהיו לחים כדי שאותם מים העליונים, נהר היוצא מעדן, יהיה נמשך עליהם. אמנם "אם יבשו עליו" מורה על כיתות של סטרא אחרא כי אין שם מים. מפני כי סטרא דקדושה הוא באר מים חיים בסוד בארה של מרים שנובע ומשקה לכל המחנות וחיילין דילה. אמנם סטרא אחרא לא כך - באר צרה נכריה שאין נובע מים כמו שאמר הכתוב "והבור רק אין בו מים". ולכן כל סטרא אחרא הם יבשים. ולכן "אם יבשו עלין שלו פסול" שדומה לסטרא אחרא כאמור.
ולפי כי בעולמות למטה נמצא תערובת טוב ורע כדאיתא בתיקונים, כי בעולם העשיה רובו רע ומיעוטו טוב -- ולכן נמי בא הדין זה בגשמי "לולב שיבשו רוב עליו פסול" מפני שמורה לאותו אילן שרובו רע ומיעוטו טוב.
"ושיעור היבשות משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו" - היינו מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רט"ו (ח"ג רטו, א) וזה לשונו: "ר' אלעזר אמר לעולם לא אתלבש קשת דא אלא בלבושי דאבהן קדמאי - ירוק וסומק וחוור וכו'. חוור - דא אברהם דאתלבן בחוורא דנורא. סומק - דא יצחק ודאי. ירוק - דא הוא יעקב דקיימא בין תרין גוונין וכו'".
הנה למדנו מן המאמר כי גוון 'ירוק' הוא ביעקב כמ"ש "גוף וברית חשבינן חד". ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף רצ"ה (ח"ג רצה, א) וזה לשונו: "לולב דא איהו צדיק דדמי לחוט השדרה דביה ח"י חוליין לקבל חי נענועין". והנה מבואר מדברי המאמר כי הירוק הוא בסוד יעקב. וכן בצדיק שכן אמרוחז"ל "אלא בן זקונים הוא לו - זיו איקונין שלו דומה לו". ולכן בא השיעור של היבשות "משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו" כי זה הלובן הוא מסטרא אחרא של לבן הארמי.
והנה איתא בזוהר פרשת פנחס דף רצ"ה הנ"ל ושם נאמר זה לשונו: "לולב דומה לשדרה - קיום דכל גרמין. עליה אמר דוד "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך"". למדנו מזה כי העלין אלו יהיו דוגמא אל העצמות ולכן יהיה הדין מ"ש "יבשו רוב העלין פסול" כמו הדין של ענין הצלעות - "נשתברו רוב צלעותיו טרפה". וכן נמי בענין זה.
"נקטם ראשו וכו'" - איתא בזוהר פרשת ויצא דף קמ"ט (ח"א קמט, א) וזה לשונו: "הָיֹה הָיָה דבר ה' אל יחזקאל וכו' (יחזקאל א, ג) - מאי הָיֹה הָיָה? אלא הָיֹה לעילא, הָיָה לתתא, דכתיב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. נטיל ליה לעילא, נטיל ליה לתתא", עכ"ל לענייננו (מאמר). והנה אין כוונת השאלה "מאי היה היה?" על הכפל בלבד אלא דלא שייך לומר כפל ענין כמ"ש "דבר השם". ולכן מפרש כי כן יצדק אותיות אלו "היה לעילא היה לתתא" לפי כי אות ה' יצדק בלאה נמי ויצדק ברחל. וכל אות ה' כפול - ה"ה. ובא אות י' ביניהם - סוד הצדיק בסוד הטיפה שנאמר בלבן "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל". ולכן אמר "היה לעילא" בסוד לאה, "היה לתתא" בסוד רחל. "דכתיב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" - סולם זה הוא סוד הצדיק כנזכר שם, "נטיל לעילא" בסוד לאה, "נטיל לתתא" בסוד רחל.
וזה הענין נמצא לטובה. וההפך מזה מ"ש בזוהר פרשת אמור דף ע"ה (ח"ג עה, א) זה לשונו: "תנינן כד אתפרש מלכא ממטרוניתא וברכאן לא משתכחן - כדין אקרי וי. מאי טעמא? דתניא רישא דיסוד י' דהא יסוד ו' זעירא הוא, וקוב"ה ו' רברבא עילאה. ועל דא כתיב ו"ו. ורישא דהאי יסוד י' איהו. וכד אתרחקא מטרוניתא ממלכא וברכאן אתמנעו מכולא, וזווגא לא אשתכח ברישא דיסוד - נטיל ו' עילאה להאי רישא דיסוד דהוא ו', ונגיד ליה לגביה. כדין הוא וי לעילא דכלא דעילאין ותתאין", עכ"ל לענייננו.
והנה זה ענין של "נקטם ראשו", דהיינו אות יו"ד כאמור שהוא רישא דיסוד, דהיינו שנקטמו רוב העלים העליונים - "פסול". וכן נמי הדבר מובן מן הדין שנתבאר למעלה דמשמע נמי רוב צלעותיו כאמור.
"נסדק אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה וכו'" - הנה נודע ענין דין זה כאשר נלמד מן האדם הגשמי. כי הנה אמרו חז"ל שני נקבים יש באבר של האדם. האחד נמשך ממנו הזרע, והשני יוצא ממנו המותרות בשתן. והדוגמא לזה בצדיק עליון. ולכן כאשר נסדק צריך תנאי לפוסלו מפני כי לעולם הוא נסדק אלא כי תמיד שני סדקיו קרובים הם זה לזה, דלא סגי בלאו הכי. האחד הוא לצורך הייחוד להוליד נשמות קדושות, והשני הוא לדחות המותרות לצורך העולמות. אמנם "אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים" - אז הוא "פסול" לפי כי הוא פירוד למעלה ח"ו ופגם גדול.
"יש לו כמין קוצים בשדרתו וכו'" - איתא בזוהר פרשת ויצא דף קנ"ט (ח"א קנט, א) וזה לשונו: "למלכא דמית בריה דכפה ערסיה ושוי כובין ודרדרין תחות ערסיה ושכיב עליה. כך קוב"ה מדאתגלו ישראל וכו'".
ולכן יאמר כי לולב זה הצדיק, "אם יש לו כמין קוצים בשדרתו פסול". דאע"ג דשוי תחות ערסיה אבל לא יוכלו להתאחז מחוט השדרה. ואיתא בזוהר פרשת אחרי מות דף פ"ט (ח"ג פט, א) וזה לשונו: "בכה רבי שמעון ואמר מלכא בלא מטרוניתא לא אקרי מלכא, דאתדבק בשפח' באמהו דמטרוניתא אן הוא יקרא דיליה? רזה דמלה זמינא קלא לבשרא למטרוניתא ולימא גילי מאד בת ציון הנה מלכך יבא צדיק ונושע הוא". כלומר צדיק הוא נושע. "בגין דהוה רכיב עד השתא באת' נוכראה ויניק ליה ועל דא כתיב עני ורוכב על חמור וכו'. אינון כתרין תתאין וכו'". ולכן "אם יש לו כמין קוצים בשדרתו" - הם כתרין תתאין הנזכר, אם נתאחזו שם "פסול".
"או שנצמת ונכווץ" - הוא מה שאמר הכתוב "כי מפני הרעה נאסף הצדיק". כי הנה כאשר מתעוררת אשה רעה ואומרת "שכבה עמי" בזמן כי הצדיק אבד למטרוניתא (כדאיתא בזוהר) -- לכן מפני אשה רעה זו נאסף הצדיק ופנה למעלה. לכן הלולב בזמן "שנצמת או נכווץ" שמורה על זמן הסתלקות, "פסול".
"או שהוא עקום לפניו שהיה שדרו כגב בעל חטוטרת" הדומה לשל גמל "פסול". "וכן אם נעקם לאחד מצדדיו פסול" שנאמר "צדיק וישר הוא", ונאמר "ישר יחזו פנימו". "אבל אם נעקם לאחוריו כשר שזו היא ברייתו" - כי כן צריך להיות מביט למעלה כמו שאמרו חז"ל לולב זה לבו לשמים, והוא סוד הסולם דאתתקף בתרין עלמין ולכן פונה למעלה.
"אם כפוף בראשו פסול" - כי זה מורה העדר על בחינת הסולם הנזכר שיורד ראשו למטה בסוד "נפלה עטרת ראשינו". "ודווקא כששדרתו כפופה אבל עליו כפופים בראשו כמו שדרך רוב הלולבים להיות כשר" - כי זה מורה על הצלעות הנזכר שהם שלמים עמו. ומה גם כל החיילות דנפקין מצדיק חי עלמין שהם נכללים עמו. ולכן כשר כדאמרן.
- ^ בדפוס שו"ע שלנו מופיע 'נפרצו' - ויקיעורך
- ^ כך מובא בדפוס. ויש גרסאות של 'על'. ויש לעיין בהמשך הפירוש (טרם הקלדתי) לראות אם זה היה באמת הנוסח של הטור ברקת - ויקיעורך
- ^ כך נראה בדפוס והיה נראה להגיהה 'מקיץ' - ויקיעורך
- ^ אולי חסר כאן מלה, וצע"ע - ויקיעורך
- ^ כנראה שיש להגיה משהו כמו 'אין בהם' או 'אינם' - ויקיעורך
- ^ אולי צריך להגיהה כאן 'במה שאמרו...' - ויקיעורך
- ^ אולי חסר כאן המילה 'גדלים' - ויקיעורך