טור ברקת/תרמד
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תרמ"ד - סדר ההלל כל ימי החג - ובו ב' סעיפים
- (א) שחרית אחר חזרת התפילה נוטלין הלולב ומברכים "על נטילת לולב", "שהחיינו", וגומרים ההלל. וכן כל שמונת ימי החג. ומברכין "לגמור את ההלל", בין ציבור בין יחיד. ואין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע "באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם". ואם פסק באמצע ושהה אפילו [כדי][1] לגמור את כולו - אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק.
- (ב) בהלל אפילו עשרה קורין כאחד.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
ענין נטילת לולב יתבאר לקמן בעזרת השם, אמנם הנוגע לענין זה הוא מ"ש שהוא "אחר חזרת התפילה" מפני כי התפלה הוא ענין שלימות בנפש האדם כאשר מתבאר בענין התפלה, שלכן מתפלל אדם בכל יום, לפי כי בלילה נמצא בו העדר אשר יצאה נשמתו ממנו, ולכן באה התפלה להשלים את נפשו בכל חלקיה בי"ח ברכות. ובשבתות וימים טובים אין צורך כל כך כי הקדושה עצמה משלים חלק נפשו.
ולכן "אחר התפלה נוטלין הלולב" - הוא ענין שלימות נוסף. כי האדם עץ השדה, ואמרו חז"ל "מה תמר אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים". וכן מלת לולב מורה נוטריקון - לו לב - ר"ל יש לו לאדם לב אחד לאביו שבשמים. ולפי שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות" - בא זה ואיבד את זה, ולכן נמצא שאין לו רק לב אחד שהרי הלב של מושב היצר כמאן דליתי דמי. ונשאר לב אחד לעבוד את ה'.
"ומברך 'על נטילת לולב'" כדי להיות המצוה שלימה במעשה דיבור מחשבה, כדי שיקנה לעצמו שלימות בעצם אדם בנפש רוח ונשמה כנזכר במקומו. כי המעשה כנגד בחינת הנפש, והדיבור כנגד שלימות בחינת הרוח שנאמר "ויהי האדם לנפש חיה" מתרגמינן "לרוח ממללא", והמחשבה להשלים בחינת הנשמה. כך אמרו חז"ל "תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה". ולכן מברך תחילה על הלולב. ונוסח הברכה מורה על קניית השלימות "על נטילת לולב", כלומר טוב לברך ה' על שנטל לו עתה לב טהור לעבוד את ה'.
"ומברך שהחיינו" לפי כי חיי הגוף הם סיבה לקניית חיי הנפש, כי כן האדם כפי שניו מרבה בתורה ובמצות שלכן חייבה התורה "מפני שיבה תקום". וכדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ה (ח"ב קפה, א) וזה לשונו: "כי כל הנפש אשר לא תעונה - והאי יומא נטיל לכל נפשאן והוו ברשותיה. ואי לא קיימא ברזא דשבעין לית רשו לנפשאן דקיימא דנפשאן ברזא דשבעין כמה דאת אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכו'. ואי תימא לנפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין שנין לא שלטא בהו -- ודאי שלטא בהו! אבל לא בשלימו כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כמה מועיל לאדם חיי הגוף כדי להתאחז באותם השבעין שנין עילאין. ולכן ראוי לאדם לברך שהחיינו וכו' והגיענו לזמן הזה לקנות השלימות להדבק בשמו יתברך.
"וגומרים ההלל" - להודות לשם ה' באותם י"ג מדות שבפסוקים "מן המצר קראתי יה וכו'" על שהקב"ה עשה לאדם הראשון בגן עדן י"ג חופות כמו שאמרו חז"ל בפסוק "בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתיך וכו'". ואף על גב שחטא - תיקן אותם לצדיקים כדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף ל"ח (ח"א לח, א) וזה לשונו: "שבעה היכלין עילאין אינון לעילא דאינון רזא דמהימנותא עילאה, ושבעה היכלין אינון לתתא וכו' ובהו הוה דיוריה דאדם. ולבתר דאתתרך מגנתא דעדן אתקין לון קוב"ה לנשמתהון דצדיקיא לאשתעשעא בהו כדקא חזי מזיוא דיקרא עילאה וכו'".
ולכן אנו מברכין על ההלל אשר מזכה לעמו במהלל זה החופות. ומה גם שעתידים לומר לפני הצדיקים "קדוש" כמו שאמרו חז"ל. ולכן צריך לומר אותו מעומד. ומטעם זה גם היחיד גומר הלל ואפילו י'.
פירוש שני[עריכה]
והנה גם באלה הדינים נמצא בהם ענין כלפי מעלה כמו כל המצות אשר יעשה האדם שהוא מעורר הייחוד למעלה. ולכן כך היא המדה:
כי "לאחר התפלה נוטלין הלולב", כי הנה חז"ל אמרו מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר "ושמחתים בבית תפלתי" - "בבית תפלתם" אינו אומר אלא "תפלתי". ולכן "אחר חזרת התפלה" שנעשה השלימות עליון "נוטלין לולב", הוא הצדיק, "ומברכין על נטילת" ר"ל מברכין שממשיכים שפע מברוך עליון לצדיק כדאיתא בזוהר פרשת עקב "ברוך ברזא דמקורא עילאה" - משם נמשכים כל הברכות. וזה גורם "נטילת לולב". כי הנה הצדיק הוא הסולם של יעקב, פעמים עולה בסוד "ואת בריתי אקים", פעמים יורד. לכן בהמשך הברכות למטה מתעלה זה הלולב כמה דאת אמר "וינטלם וינשאם".
"ואחר כך מברך שהחיינו" - ר"ל שבאו אצל הלולב (זה הצדיק) נמשכו לו חיים העליונים שנאמר "החכמה תחיה בעליה" ונאמר "תורת חכם מקור חיים". "והגיענו לזמן הזה" - דאף על גב שאמרו חז"ל שהיו סדר זמנים קודם לכן - הרי הגענו לזמן הזה. ומאחר שנשלם הצדיק, "גומרים ההלל" - היא הכלה שנאמר "אשת חיל ויהללוה בשערים מעשיה". וכן מלת הלל הוא בגימטריא אדני. ולפי כי כן אמרו חז"ל מי שאין לו אשה אינו בכלל 'אדם' ואינו אדם שלם שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". ולכן במציעו' הלל זה יש י"ג מדות של רחמים "מן המצר קראתי יה וכו'". ואלו המדות הם נכללים בזכר תחילה. ונמצא כי במציעות הלל שהוא רמז אל הנקבה (כאמור שם) נמצא שלימות האדם. ומברכים "לגמור את ההלל", היינו להורות על כי עתה נגמר השלימות של הלל זה וגם הזכר.
ולפי כי התיקון זה נעשה על ידי רבים או יחיד - לכן אין חייב להיות רבים אתו ואפילו יחיד גומר אותו. הוא מה שאמרו חז"ל כשאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה על ענין שיפרו' משכן, תמה משה אמר "הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וכו'". אמר לו הקב"ה אפילו אחד יכול לעשותו. וכן בענין זה - אפילו יחיד גומר את ההלל ומשלים אותו.
"ואין מפסיקין בו" שלא להפסיק בהמשכת האור עליון למטה זולת, "מפני הכבוד והיראה" שהם מדרגות שונות. "ומשיב שלום לכל אדם" כי כן העולם עומד על השלום.
"ואם פסק באמצע ושהה אפילו כדי לגמור את כולה אינו צריך לחזור" - כי מאחר שנמשך האור למטה הוא נמשך ויורד ואינו פוסק שנאמר "וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו", ושם נאמר "ונהר יוצא מעדן" - יוצא ואינו פוסק. ולכן "אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק".
"בהלל אפילו עשרה קורין כאחד" - דמאחר כי ההלל הוא שלימות לסוכת דוד, הרי אפילו יחיד גומר אותה על ידי כונה טובה שלה. לפי כי מעיקרא היא בסוד 'נקודה אחת' והוא השורש שלה. ומאחר כי היחיד יש בו יכולת לגמור אותה - מה יעשו עשרה? אמנם הענין הוא כי אותה נקודה - עליה נאמר "אחת היא יונתי תמתי" - תאומתי. לומר כי באותה נקודה ימצא כח להתפשט בסוד עשר. ולענין שלימות זה היחיד גומר אותה. אמנם כאשר הם עשרה - אז ימצא בה שלימות עשר ספירות שלימות.
וזהו אצלי סוד המשנה "בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר אחד יכול להבראות?" - שכן מדה זו נאצלה בסוד נקודה אחת. "אלא לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים העולם" אף על פי שנתמעטה מקיימים בה עשר מאמרות על ידי התורה והמעשה, והיתה לה' לשם עולם לא יכרת. היא הסוכה שהיה להקב"ה מזמן הבריאה ומתפלל יהי רצון שאראה בנין ביתי, והם מקיימים זאת התפלה. י"קים ה"סוכה ו"ישלים ה"עטרה עם הכתוב לחיים בירושלים.
סליק הלכות סוכה
- ^ לא מופיע בדפוס הספר והוספתי עפ"י הגירסאות של שו"ע הקיימות אצלנו - ויקיעורך