טור ברקת/תרמג
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תרמ"ג - סדר הקידוש - ובו ג' סעיפים
- (א) סדר הקידוש - יין קידוש וסוכה ואחר כך זמן; לפי שהזמן חוזר על קידוש היום ועל מצות סוכה.
- (ב) להרמב"ם מקדש מעומד ומברך "לְיַישב[1] בסוכה" ויושב ואחר כך מברך זמן.
- (ג) בשאר ימים מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא. ונוהגים לברך על הסוכה אחר ברכת המוציא קודם שיטעום.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
מפני כי על ידי המצוה אשר יעשה האדם קונה קדושה בנפשו אשר על כן חז"ל התקינו בנוסח הברכה "אשר קדשנו במצותיו" - ולכן צריך לברך על המצוה. ונודע הוא כי עיקר הברכה נאמר על היין שנאמר "ותאמר הגפן אם חדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים". ולכן מקדים הברכה על היין לפי כי הוא עיקר. ונוסף עוד כי לפי שהיין הוא רמז למה שעתיד הקב"ה להשקות לצדיקים באותה סעודה, יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ואיתא בזוהר פרשת תולדות דף קל"ה (ח"א קלה, א) וזה לשונו: "אמר ר' יהודה לר' חייא, הא דתנינן דעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים לעתיד לבא, מאי היא וכו'? דאמר ר' אלעזר סעודת הצדיקים לעתיד לבא כהאי דכתיב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ודא הוא דתנינן ניזונין. ואמר ר' אלעזר באתר חד תנינן נהנין ובאתר אחרא תנינן ניזונין. מאי בין האי להאי? אלא הכי אמר אבא: הצדיקים שלא זכו כל כך נהנים מאותו זיו, שלא ישיגו כל כך. אבל הצדיקים שזכו - ניזונין עד שישיגו השגה שלימה. ואין אכילה ושתיה אלא זו. וזו היא הסעודה וכו'. רב הונא אמר הא והא איתא לעתיד לבא. ותאנא אמר ר' יוסי יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להגלות לצדיקים לעתיד לבא. וזו השתיה ואכילה ודאי דא היא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר השתיה של יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ענין נגלה הוא שתיית יין ממש. ויש ענין נסתר גם כן - הם הסודות שעתיד הקב"ה לגלות לצדיקים. וכן איתא במדרש באותה סעודה עתיד הקב"ה לדרוש את התורה דבר שלא שמעתם אוזן מעולם. ולכן "ברכה על היין קודם ואחר כך קידוש", שהקב"ה מקדש עמו ישראל יותר ממלאכי השרת. "ואחר כך מברך על הסוכה" - שכן עתיד הקב"ה[2] לצדיקים כל אחד ואחד סוכה מעורו של לויתן כנ"ל.
"והקידוש יהיה מעומד בחברת(?) הרמב"ם ז"ל". והמקדש מיושב - חסר התבונה ולא ראה אור ספר הזוהר, דהכי איתא פרשת אמור דף ק"ג (ח"ג קג, א) וזה לשונו: "ואמר ר' אבא כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" ולבתר "ישבו בסוכות". בקדמיתא 'תשבו' ולבתר 'ישבו'? אלא קדמאה לאושפיזי, תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאי על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר פתורא וקאים על רגלוהי ומברך וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר שהיה מברך על רגליו מעומד ואומר אחר כך "תיבו אושפיזין עילאין תיבו".
"ומברך לְיַישב בסוכה", כי כן אנו מאמינים כי עתיד הקב"ה להושיב אותנו בסוכות כמו שאמרו חז"ל כל מה שעשה אברהם למלאכים עשה הקב"ה לבניו ג' פעמים הוא אומר "והשענו תחת העץ" - הקב"ה הקיף אותם ענני כבוד שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים". בארץ - "בסוכות תשבו". לעתיד מנין? שנאמר "וסוכה תהיה לצל יומם". ולכן מברך "ליישב" דמשמע נמי לעתיד. "ויושב ואחר כך מברך זמן" שאנו בטוחים נמי שנגיע לזמן הסוכה העתידה להיות לנו.
"בשאר הימים מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא". ונוהגים לברך בשעה שרוצים לאכול "ליישב בסוכה" ואחר כך יושבים ורוחצים ידיהם. ותכף מברכים המוציא כמו שאמרו חז"ל "שלש תכיפות הם... תכף לנטילת ידים המוציא". וכל העושה כן אין השטן מקטרג באותה סעודה.
פירוש שני[עריכה]
ולעומת הנוגע למעלה "סדר הקידוש" אשר בזה סוכת דוד מתחברת עם דודה ונותן לה קידושים. ולכן יהיה "מברך על היין תחילה" כדאיתא פרשת ויקרא "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא. מאי טעמא? מאן דאית ליה גרבי דחמרא - אכילה בעיא". ולפי דתמן איהו יין דמנטרא - ולכן צריך לברך על היין תחילה, אם מפני מה שנאמר "שתו ושכרו דודים לתתא", ומה גם מפני כי לעילא איהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.
ולכן בא החיוב "לקדש מעומד"; אם מפני כי כן הוא דין הקדושים מעומד, וביותר מפני כי זהו עלמא דדכורא ולכך כל המעשים אשר נעשים כנגדו הם מעומד. "ואחר כך קידוש" להתקדש בקדושה עליונה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ב (ח"ב קלב, א) וזה לשונו: "כתיב נעשה נא עליית קיר קטנה - כי איש קדוש הוא עובר עלינו תמיד וכו' בהאי קרא אית לן סמך בעלמא. הנה נא ידעתי - דא איהו רעותא דבר נש לשואה בגויה. כי איש אלהים קדוש הוא - דא איהו עלמא עילאה דאיהו יתיב על כורסיה יקריה וכל קדושן נפקין מיניה ואיהו מקדש לכולהו עלמין. עובר עלינו תמיד - מההיא קדושה דאיהו מקדש לכל עלמין לעילא איהו מקדש לך בהאי עלמא. דהא לית קדושה לעילא אלא אית קדושה לתתא כמה דאת אמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. והואיל וכך הוא - נעשה עליית קיר קטנה וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי בכל ענין קדושה שיראל הם מעוררים למטה כך מתעורר למעלה. ולפיכך הוא מקדש עמו ישראל ולכן אמר נעשה ונתקן עליית קיר זו דאתמר עלה "מקרקר קיר". והיא 'קטנה'. ראוי שנעשה אותה אשה גדולה - היינו סוכת דוד לעשות אותה סוכה גדולה. ולכן תבא אלינו מאותה קדושה. ולכן צריך לקדש מעומד לתת לה הקידושין של החתן. והנה סיום הברכה הוא "מקדש עמו ישראל".
"ואחר כך מברך לישב בסוכה" - שפעל ועשה ואמר לישב מי שיושב הוא איש האלהים הנזכר, ושבעת ימים הנזכר בפרשת וישב. "ואחר כך מברך שהחיינו" להוריד לסוכה העליונה, סוכת דוד, מאותם חיי המלך וקיימנו על חי וקים, והגיענו כל האורות - הם מגיעים "לזמן הזה" - שהיא זמן לכל. וכמו כן נמשך לנו בכל הפרטים ממה שאנו מברכים כדאיתא בזוהר פרשת עקב עיין שם.