טור ברקת/תרכ
שו"ע (תרי"ט - תר"כ)[עריכה]
סדר ליל יום הכפורים - ובו ו' סעיפים
- (א) ליל יום הכיפורים נוהגים שאומר שליח ציבור "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל[1] אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". ונוהגים שאומר כל נדרי וכו' ואחר כך אומר שהחיינו בלא כוס.
- (ב) בליל יום הכיפורים ומחרתו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם.
- (ג) אם חל בשבת אומר ויכולו וברכה אחת מעין שבע, וחותם "מקדש השבת" ואינו מזכיר של יום הכיפורים.
- (ד) צריך להעמיד אחד לימין שליח ציבור ואחד לשמאלו.
- (ה) יש שעומדים על רגליהם כל היום וכל הלילה.
- (ו) נוהגים ללון בבית הכנסת ולומר שירות ותשבחות כל הלילה.
מנהג יפה לקצר בתפילה שחרית - ובו סעיף אחד
- (א) טוב לקצר בפיוטים והסליחות שחרית כדי למהר בעניין שיתפללו מוסף קודם שבע ברכות
טור ברקת[עריכה]
מה שנהגו להתעטף בטלית גדול ליל יום הכפורים מנהג יפה הוא. ויש עיקר בדבר. הוא מה שאמר בזוהר פרשת אמור דף ק"כ (ח"ג קכ, א) וזה לשונו: "ועל דא יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא - אימא עילאה נהרא לאימא תתאה. ועל דא כתיב 'יום הכפורים' כמה דאתמר", עכ"ל.
והנה הדבר מבואר מן המאמר היות תרין נהורין נהרין כחדא, הם שני ההין שבשם. ולפי שהוא אומר "אימא עילאה נהרא לאימא תתאה" דמשמע כי אימא עילאה בסוד ה' ראשונה נהרא לאימא תתאה שהיא ה' אחרונה - משמע כי אימא עילאה ממקומה שהוא למעלה - משם היא מאירה לאימא תתאה שהיא ה' אחרונה. ולכן להודיע כי אין הדבר כן - לכן הקדים ואמר "תרין נהורין", שהם שני ההין, "נהרין כחדא", שרצה לומר כי אימא תתאה ה' אחרונה היא עולה למעלה אצל אימא עילאה ושם שניהם מאירים כאחד. אמנם כדי שלא נבין הבנה אחרת כי מה שאמר "תרין נהורין נהרין כחדא" ר"ל כי השני ההין אימא עילאה ואימא תתאה הם מאירים יחד מאור עליון הנמשך עליהם מלמעלה - לכן הוצרך לפרש ולומר "אימא עילאה נהרא לאימא תתאה".
והנה מזה המאמר ממנו נקח כי תכף כאשר מתקדש היום מבערב - תכף נהרין תרין נהורין אלו כחדא. ולכן אותו זמן תכף אנחנו מניחים הטלית ומתעטפים בו לקיים מה שאמר הכתוב "כסותה לא יגרע". ואיתא בזוהר "כסותה - זה הציצית". וכן בתיקונים דף י"א וזה לשונו: "כסותה - דא כסויא דציצית ועטיפו דיליה וכו'". ואיתא פרשת שלח לך דף קע"ה (ח"ג קעה, א) וזה לשונו: "ציצית איהי נוקבא, רזא דעלמא תתאה, אסתכלותא לאדכרא. ציץ - דכר. ציצית - נוקבא. ודא לכל בר נש. ציץ לכהנא", עכ"ל. הנה מבואר כי סוד הציצית הוא נוקבא ולכן אין לברך עליו. ולכן צריך שיניח אותו בלילה כי אז אינו חייב לברך. והמניח אותו מבעוד יום כדי לברך עליו הוא תועה מדרך השכל.
"ליל יום הכפורים נוהגים שאומר ש"ץ בישיבה של מעלה וכו'" - כמה משלומי ישראל היו מבינים כי 'ישיבה של מעלה' הם אשר בשמים ממעל ו'ישיבה של מטה' הם החכמים אנשי השם. וכמו כן כאשר מתירים נדר או שבועה כי אז אומרים "כשם שהסכימו בבית דין של מטה כך יסכימו בבית דין של מעלה". כך הם מבינים כי 'בית דין של מטה' הם שלשה אנשים הנצבים עליו.
ולכן אקדים מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"ו (ח"ג רו, א) וזה לשונו: "אמר רבי אלעזר תמהנא על דרדקי דדרא דא, כמה תקיפא חילייהו, ואינון טנרין רברבין רמאין. אמר רבי אבא זכאה חולקיה דסבא מארי דדרא דהא ביומוי בעא קוב"ה לאתקנא תרין מתיבתין דיליה ולמעבד לון יישובא רברבא ועלאה כדקא יאות דהא בדרא דא לא יהא עד דייתי מלכא משיחא".
עוד איתא פרשת שלח לך דף קס"ג (ח"ג קסג, א) וזה לשונו: "נפקי ממתיבתא דמשה ופרחי לגבי מתיבתא דרקיעא, ואינון דאתחזון פרחי לגבי מתיבתא עילאה וכו'". הנה מבואר הדבר ממאמרים אלו כי "ישיבה של מטה" היא הנקרא "מתיבתא דרקיעא". וצריכא למימר התרה זו בתחילה מפני מה שאמר בזוהר פרשת פקודי דף קצ"ט (ח"ב קצט, א) וזה לשונו: "אלין ארבע קיימין ואנזיפו ומנדין לכל אינון דאפיקו מפומייהו מלה דלא אצטריכא ומטנפי פומייהו. ואלין מנדין לון וקיימי ארבעין יומין דלא אשתמע צלותהון ולא עאלין לפרגודא וקיימין נזיפין לבר. וכן לכל אינון דחשבו אינון חובין דבעיין לנזפא עשרה כרוזין נפקין בכל יומא ומכרזי בכל אינון רקיעין ובכל אינון חיילין ומשריין "אזדהרו בפלניא דאיהו נזיפא חובא פלוני עבד". עד דתב קמי מאריה רחמנא לשזבן. כד תב מההוא חובא מתכנפי אינון ארבעין ושראן ליה וכדין אכריזו "פלניא שרא נזיפא". מכאן ולהלאה צלותיה עאלת וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי כמה בני אדם שמנדין אותם למעלה מפני מעשיהם ואין התפילה שלהם עולה למעלה מפני כי אין מניחים אותה לכנס עד ארבעים יום. ולכן אנו מתירין אותם בכח השתי ישיבות עליונות ומתפללים עמהם כדי שתהיה התפילה כלולה מכמה מינים שונים זה מזה. וכמו שאמרו חז"ל בפסוק "גדר בעדי" - למדינה שהיו עושים עטרה למלך מקובעת באבנים טובות ומרגליות. בא עני אחד וה***ך את העופרת לתוכה. אמר המלך וכי בשביל זה אני פוסל כל העטרה? נמצא לפי שאותו הבלתי הגון התפלל עם הציבור - אף על גב שאין ראוי לקבל אותה כשהיא לבדה - אמנם עתה שנצטרף עם הציבור נרצה לו. וכן נמי הוא סיבה כי מתקבל התפילה של הציבור, כך אמרו חז"ל, "כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אין מתקבל" דוגמא לחלבנה בתוך הקטורת.
ולכן מפני שתי סיבות אלו "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" כדבר האמור. "ונוהגים שאומרים כל נדרי" שלשה פעמים. והקהל גם כן הם אומרים. נמצא שהם מתירים אלו לאלו. "ואומר שהחיינו בלא כוס" כאמור.
"בליל יום הכפורים ומחרתו אומרים בשכמל"ו בקול רם". והענין הוא הדבר מה שאמרו חז"ל פרשת ואתחנן וזה לשונו: "כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה בשכמל"ו. והורידו לישראל. למה הדבר דומה? לאחד שגנב הורמין מתוך פלטרין של מלך. נתנו לאשתו. אמר לה אל תתקשטי בו אלא בצנעא בתוך ביתך. לכן כל השנה אומרים אותו בלחש וביום הכפורים אומרים אותו בפרהסיא לפי שאנו כמלאכים, עכ"ל.
ובפרק "מקום שנהגו": "כשקרא יעקב לבניו בקש לגלות להם הק"ץ. נסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא יש בכם שאינו הגון. פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. פתח הזקן ואמר בשכמל"ו. אמרי היכי נעביד? נמרי - לא אמריה משה. לא נימרי - הא אמריה יעקב. תקנו לומר אותו בחשאי".
והנה על פי הסברא זו כי הטעם שאנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בחשאי - היינו הטעם מפני שלא אמר אותו משה - אם כן מה טעם אנו אומרים אותו בקול רם? אמנם הענין הוא דזיל בתר טעמא. הואיל ואמר אותו יעקב. ולכן כל ימות השנה יעקב הוא הנהנה מייחוד זה. ולכן אומרים אותו בחשאי כמו שאומרים חכמים ז"ל משל לבת מלך שהריח ציקי קדרה - תאמר גנאי הוא לה. ולכן עבדיה הצדיקים מביאים לה בחשאי. ואז יעקב נהנה מזה. לא כן הוא ביום הכפורים כי בת מלך עלתה למעלה ולכן נאמר בקול רם.
"אם חל בשבת אומר ויכולו וכו'" - מפני כי זה הוא מורה על חידוש העולם ואנחנו מעידים על ענין זה. וכן הוא אומר "ברכה מעין שבע". וסוד הענין דאף על גב כי בת מלך זו עלתה למעלה ונהרין תרין נהורין כחדא (כי אימא עילאה מאירה לאימא תתאה כאמור) -- מכל מקום קים לן כי כל דבר שבקדושה אע"ג שהוא עולה למעלה אינו מסתלק לגמרי, כי הוא מניח הרושם שלו שם. ולכן אנחנו אומרים ברכה זו מעין שבע.
ולהורות את בני ישראל כי אין כונה ברכה זו לברך הכלה - שהרי כבר עלתה למעלה אצל אימא עילאה - לכן "אין חותמין בה אלא מקדש השבת ואין מזכיר של יום הכפורים" שהרמז שלו הוא למעלה.
"צריך להעמיד אחד לימין הש"ץ ואחד לשמאלו" - כי כן אנו למדים ממשה רבינו ע"ה שנאמר בו "ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד". ואיתא פרשת בשלח דף ס"ו (ח"ב סו, א) וזה לשונו: (מאמר) וכי על דאהרן וחור תמכו בידיו הוו ידוי אמונה? אלא משה כלא בחכמתא עבד מה דעביד. אהרן וחור - דא מסטרא דיליה ודא מסטרא דיליה. וידוי באמצעיתא. ועל דא ויהי ידיו אמונה - אהרן בגין דיתער סטרא דיליה, וחור בגין דיתער סטרא דיליה. והוו אחידן בידוי מכאן ומכאן לאשתכחא סיועא דלעילא", עכ"ל.
ולהיות כי ממאמר זה ממנו נקח לעבוד את ה' - לכן נימא ביה מלתא. כי הנה מה שהקשה "וכי על דאהרן וחור תמיכו לידוי הוו ידוי אמונה?" - צריך להבין מה הקשה. כי הנה כונת הפסוק להודיע כל מה שעשה וכך היה אומר וידי משה כבדים וכו'. ולכן אהרן וחור תמכו בידיו וכו'. ועוד נמי ויהי ידיו אמונה - ואין אהרן וחור סיבה. ועוד קשיא כי גם איפשר לומר כי אהרן וחור היו סיבה שיכול משה להיות ידיו בהגבהה אמונה עד בא השמש, ואין מקום להקשות כלל!
אמנם הענין הוא כי הנה בתחילה פירש כי מה שאמר הכתוב "וידי משה כבדים" - אין הרצון לומר מלשון 'כובד' אלא מגזרת 'כבוד'. וז"ש "יקירין קדישין לא אסתאבן לעלמין". והוא סוד נפלא. אין הכונה להגיד שהיו קדושים ולא נטמאו מעולם - וכי לאפוקי ממאן. אלא הרצון לומר שאין מקבלים טומאה לפי כי כאשר האדם ישן רוח הטומאה שורה על הידים כדאיתא בזוהר, ולכן צריכים נטילה כנזכר במקומו. לא כן היו ידי משה. דייקא נמי ממש שאמר "לא אסתאבן" ולא אמר "לא אסתאבו" לשון עבר. והתבונן במה שביארתי ברבינו הקדוש שלעולם לא פשט ידו למטה מאבנטו ותשכל ממוצא דבר זה מה שאמר בזה "לא אסתאבן לעלמין". ולכן "ויקחו אבן וכו'" - חזר ופירש אמונה מהימנותא ודאי. ולכן הקשה: וכי על דאהרן וחור תמכו בידיו הגיעו ידיו למדה הנקרא 'אמונה'? אם לכך נתכוון משה יותר טוב היה שיוריד ידיו למטה על אבן הנזכר. ולכן אמר "אלא משה כל מה דעבד בחכמתא" - פירש על מה שהיה עושה והוא במדה הנקרא 'חכמה' עביד. ולכן אהרן וחור דא מסטרא דיליה ודא מסטרא דיליה וידוי באמצעיתא, לפי כי ידיו אין מגיעות לחכמה הנזכר, היא האבן אשר תחתיו. ולכן כל אחת מתלבשת בקו שלה - אהרן לצד ימין ויד משה מתפשטת בו למטה לפי שהוא שושבינא דמטרוניתא. וחזר מצד שמאלא ויד משה השמאלית מתפשטת בו עד למטה. וז"ש "וידוי באמצעיתא". וז"ש "ועל דא ויהי ידיו אמונה" - כלומר לכך נאמר "ויהי" ולא אמר "ויהיו" לפי כי מלת 'יהי' הוא המשכת האור מלמעלה למטה כדאיתא פרשת בראשית.
אמנם לקמן פירש ענין אחר שהיה לו לומר "ויהיו" אלא שהכונה לכלול הכל בימין.
הנה למדנו כי יכוין הש"ץ שהוא בסוד משה רבינו ע"ה, והשנים שעומדים עמו סוד התפשטות הידים והמשכת האור עליון של התיבה שהיא בסוד אותה האבן - משם רועה אבן ישראל. ומה טוב הוא לעשות כך בראש השנה שהוא יום דין ולכוין בזה בלי ספק שיכתב לחיים עם הצדיקים, ומטיב לכל קהל ישראל.
"יש שעומדים על רגליהם כל היום וכל הלילה" - הלא זה הדבר אשר חכמים ז"ל הגידו כי מלאכי השרת משבחים לישראל ולכן הם עומדים לומר שאין להם קפיצים כמו מלאכי השרת. אמנם אם אחר כך ילך ליישן על מטתו נמשל כבהמות או יהיה מתנמנם בשעת התפילה - אז טוב לו לישב.
"נוהגים ללון בבית הכנסת ולומר שירות ותשבחות" - אמנם אם הוא יישן שם - אז טוב לו ללכת לביתו כי הוא אסור ליישן שם כמו שאמרו חז"ל "כל הישן בבית הכנסת תורתו נעשית קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה". וכדאי עון זה שיראה גם כן קרי.
(שם)[2] "טוב לקצר בפיוטים כדי להתפלל תפילת מוסף קודם שבע שעות" - כי אז הוא זמן תפילת המנחה.