טור ברקת/תריח
שו"ע סימן תרי"ח[1][עריכה]
דין חולה ביום הכפורים - ובו י' סעיפים
- (א) חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר אם לא יאכילו אותו איפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן - מאכילין אותו על פיו. ואין צריך לומר "שמא ימות". אפילו אם החולה אומר "איני צריך" - שומעים לרופא. ואם החולה אומר "צריך אני" - אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך - שומעין לחולה.
- (ב) רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך - מאכילים אותו.
- (ג) אם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך, ורופא אחר אומר צריך [או שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר צריך][2] ושנים אומרים אינו צריך - אין מאכילין אותו.
- (ד) אם שנים אומרים צריך, אפילו מאה אומרים אינו צריך, ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך - מאכילים אותו מאחר ששנים אומרים צריך.
- (ה) אם החולה אומר איני צריך והרופא מסופק - מאכילין אותו. אבל אם הרופא אומר אינו צריך וחולה אומר איני יודע - אין מאכילין אותו.
- (ו) אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי - הרי הוא כאדם דעלמא ואין דבריו מעלין ולא מורידין.
- (ז) כשמאכילין את המעוברת או את החולה, מאכילין אותו מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור. הילכך מאכילין אותו כשני שלישי ביצה בינונית וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים. והשתיה יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו.
- (ח) וישקוהו פחות מאותו שיעור. וישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית. ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו או שהחולה אומר כן או שנסתפקו בדבר - מאכילין ומשקים אותו כל צורכו.
- (ט) מי שאחזו בלמוס והוא חולי שבא מחמת רעבון, וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו. ואם אין שם מאכל של היתר מאכילין אותו מאכל איסור. ואם יש כאן שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחילה.
- (י) חולה שאכל ביום הכיפורים ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך - צריך להזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון שאומר "יעלה ויבוא" בבונה ירושלים.
טור ברקת[עריכה]
לא נעלם מעיני הקורא ספר כי תחלואי הנפש הם נמשלים לתחלואי הגוף שוה בשוה. וכל ענין הרפואה אשר יעששה האדם לתחלואי הנפש וחי בהם לחיי עלמא. ולכן יאמר:
"חולה שצריך לאכול וכו'" - דהיינו דוגמא לחולי הנפש כאמור. והענין יובן במ"ש בזוהר פרשת נשא דף קכ"ד (ח"ג קכד, א) וזה לשונו: "כען צריך לאהדרא על פתח התשובה וכי מכמה מינין איהי תשוב' דעבדין בני נשא כולהו טבין אבל לאו כל אפיא שוין. אית בר נש דאיהו רשע גמור כל ימיו ואיהו עובר על כמה פקודין דלא תעשה ומתחרט ומודה עלייהו, ולבתר כן לא עביד לא טב ולא ביש. לדא ודאי ימחול קוב"ה ליה. אבל לא דיזכה לתשובה עילאה. אית בר נש לבתר די יתוב מחטאוי ומתכפר ליה איהו אזיל באורח מצוה ומתעסק בכל כחו בדחילו ורחימו דקוב"ה - דא זכי לתשובה תתאה דאתקרי ה' ודא איהי תשובה תתאה. ואית בר נש דלבתר דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה יתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקוב"ה ולא על מנת לקבל פרס. דא זכי לאת ו' דאיהו בן י"ה, ועל שמיה אתקרי בינה. ודא גרים דתשוב ו' לגבי ה'. ומלת תשובה כך היא: תשוב ו' לה' וכו'".
הנה הדבר מבואר מזה המאמר כי לענין התשובה צריך כמה דברים והם מדרגות זו למעלה מזו. ואמנם הכל הוא בכלל התשובה כאמור.
ולכן יאמר נא כי זה החולה שהוא טמוע בתחלואי הנפש "שצריך לאכול", כלומר דבר פשוט כי לענין התשובה מאחר שהרשע מתחרט ומתודה על עונותיו ומעיד עליו יודע תעלומות שלא לעשותם עוד - הרי הוא בעל תשובה ונעתר לו הקב"ה לפי כי זה עיקר התשובה מן התורה. וכמו שאמרו חז"ל שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמר "חטאים תרדף רעה". שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמר "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לתורה חוטא מהו עונשו? אמרה יביא קרבן ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו? אמר יתודה.
והנה מתבאר ממאמר זה כי על ידי הוידוי בלבד מתקבל החוטא לפני הקב"ה. אמנם כדי לזכות למעלות הרמות צריך כל התנאים האמורים. ולכן יאמר נא חולה זה שעשה תשובה אמנם עדיין נקרא חולה מפני כי לא נטהר מעונו לפי כי הרשע נקרא 'מת' שנאמר "חי אני אם אחפוץ במות המת". אבל מי שעשה תשובה ולא עשה כל הצורך שלה מכונה אל החולה.
והענין זה הוא סובב על שני קוטבים. או יהיה החולה זה המחוסר הבריאות בנפשו מתורה ומצוה כמו שאמר במאמר שהם מדרגות זו למעלה מזו הצריכים לבעל תשובה. או יהיה ענין זה החולה רומז על המונע עצמו מלעשות צדקה כי זה נקרא 'חולה'. ולפי כי עיקר התשובה הוא לעשות צדקה כראוי ולכן בא הדמיון זה ברוב ענין בכינוי אל החולה כדאיתא בזוהר פרשת בשלח דף ס"ה (ח"ב סה, א) וזה לשונו: "יש רעה חולה - וכי יש רעה חולה ויש רעה דלאו היא חולה? אלא ודאי יש רעה חולה דתנינן מסטרא דשמאלא נפקי כמה גרדיני נימוסין וכו' וכל חד אקרי רעה כמה דאת אמר לא תאונה אליך רעה בגין דאתיא ב*סקו*א אל בני נשא. חולה - אמאי היא חולה? כד שריא האי על בני נשא עביד לון קמצנין מממונהון. אתיין גבאי צדקה גביה - היא מחת בידיה. א"ל אל תפוק מדידך. אתיין מסכני - היא מחאת בידיה. אתי הוא למיכל **מונים - מחאת בידיה. בגין לנטרא ליה לאחרא. ומן יומא דשריה עליה דבר נש היא חולה כהאי שכיב מרע דלא אכיל ולא שתי וכו'".
הנה הדבר מבואר מזה המאמר היות הקמצן הכילי נקרא 'חולה'. ולכן על שני דברים הללו של תורה ומצות הצדקה יאמר נא "חולה שצריך לאכול", כי הנה לענין הכילי כבר הגיע למדרגה הנקרא 'חולה שצריך לאכול' ואינו יכול כאמור. וכן לענין התורה שהיא נקרא 'אכילה' שנאמר "לכו לחמי בלחמי". והיה צריך לאכול וללמוד תורה כדי להשלים נפשו אשר לא מטוהרה היא לגמרי כדי שיזכה לתשובה שלימה כדאיתא במאמר. ולכן "אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עכו"ם". והענין לצורך זה אשר נעשה לענין הצדקה חולה - התרופה לזה הוא שילך אל הקצה האחר. דאילו הצדקה צריך לעשות אותה כתקנה בשמנה מעלות הנמצ' בה כמו שאמר הרמב"ם ז"ל. וכל זה הוא לתת לעניי ישראל. אמנם אדם זה שנעשה קמצן כל כך - צריך שיעשה צדקה - היא הרפואה שלו בודאי. וגם אם לא מצא רופא שם ישראל לתת לו הצדקה אלא עכו"ם - יתן לעכו"ם כמו ששנינו "מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום". אמנם אפילו לא היה בכלל עניי ישראל אלא עכו"ם לחוד - יתן לו לרפא' החולי שלו כי עצום הוא. כך צריך להתנהג זמן מה עד שירגיל עצמו לעשות צדקה.
ולכן "אף על גב כי יאמר אם לא יאכילו אותו יכבד עליו החולי ויבא לידי סכנה", כי כן נאמר "וצדקה תציל ממות", וזה שהרגיל עצמו אל מדת הכליות איפשר שיכבד עליו חוליו זה וימות שנאמר "עושר שמור לבעליו" והוא "לרעתו" של זה הכילי. לכן "יכין וצדיק ילבש". ולכן "מאכילין אותו" על דרך הנזכר "אפילו אם החולה אמר איני צריך והרופא הבקי" (כי הוא יודע אותו ומכירו אשר צריך לעשות צדקה) - שומעין לרופא.
"ואם החולה אמר צריך אני" לעשות צדקה "אפילו מאה רופאים" הבקיאים בממונו "אומרים אינו צריך" - החולה עיקר כי הוא היודע אשר תשיג ידו. ולכן "מאכילין אותו" כדבר האמור.
וכן נמי לענין לימוד התורה. אם החולה הוא אשר חטא על הנפש מכיר בעצמו ואומר "שצריך לאכול", ללמוד בתורה. "אם יש שם רופא בקי", הוא יצר הטוב, "או אפילו עכו"ם", הוא יצר הרע, שאומר "שאם לא יאכילוהו יכבד עליו החולי וכו'". והענין כי הנה העושה תשובה הוא מתקן היצר ומחזיר אותו למוטב. וכדאיתא בזוהר כי אותו שהוא יצר הרע שד נעשה שדי. ולכן אומר כי כן צריך לאכול מלחמה של תורה כדי למתק אותו על דרך מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין" והוא נקרא 'אבן', והתורה נק' לחות אבן. "ואם אינו אוכל בא לידי סכנה" - כי כך אמרו חז"ל "חש בראשו יעסוק בתורה וכו' חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשרו מרפא". ואם אינו עושה כן פשיטא שימות או יכבד עליו החולי ויבא לידי סכנה.
ולכן מאכילין אותו בתורה "אפילו החולה אומר אינו צריך", כלומר שכבר למד מעט ואינו צריך. "והרופא אומר צריך - שומעין לרופא". "אבל אם החולה אומר אני צריך אפילו מאה רופאים אינו צריך - מאכילים אותו" כי הוא היודע בעצמו כי עדיין צריך להוסיף בלימוד.
"רופא אחד אומר צריך ורופא אומר אינו צריך מאכילים אותו". והנה שני רופאים אלו, האחד הוא מה ששנינו "בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", והשני הוא מה שאמר חכמים ז"ל בכל יום כשעומד אדם מן המטה בא להניח רגליו בארץ אז המלאך אומר לו "פלס מעגל רגלך". פתח עיניו הוא אומר לו "עיניך לנוכח יביטו וכו'". ולכן אלו השני רופאים אף על גב "שהאחד אמר אינו צריך" שהרי כבר השלים חוקו, "והשני אומר צריך" לעסוק בתורה, "מאכילין אותו".
וכן הוא הענין לצורך הצדקה. "אם אחד הוא אומר אינו צריך" עוד שהנה נתקן מאותה רעה חולה, "ואחד אמר צריך" כדבעי למעבד לא עבד, "מאכילין אותו" ויחזור ויתן צדקה כראוי.
"כשמאכילין החולה או המעוברת מאכילין אותו מעט מעט" - כי הנה נאמר "כל הדברים יגעים", ואיתא בזוהר פרשת משפטים אפילו דברי תורה מייגעין את האדם. ולכן צריך להאכיל אותו בתורה לאט לאט, כך אמרו חכמים זכרונם לברכה "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". ולכן לעקור היצר לא יתכן לגמרי אבל הוא נתקן לאט לאט. ומה גם לענין הצדקה אין מטריחין עליו בפעם אחת אלא מעט מעט וכמו שאמרו חז"ל בתחילה מפריש חומש מנכסיו ואחר כך מפריש מן הריוח.
וכן נמי הוא הדין "לענין השתיה" של התורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים", ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לפי שהיה אמוד בנכסים, וכן לענין עסק התורה, "או שהחולה עצמו אמר כן או שנסתפקו בדבר מאכילים אותו ומשקים אותו כל צורכו" בין לענין הלימוד בין לענין הצדקה כאמור.
ויש דרך אחרת בענין זה.
"החולה", והוא מן העונות שבידו אמנם להיות כי אף על גב שאין אדם עושה תשובה מן העבירות עם כל זה עיצומו של יום מכפר. וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל שהוא מכפר על הקלות. ולכן אינו נקרא הרשע מת מפני כי הרי עיצומו של יום מכפר על עבירות קלות. לכן הוא מכונה אל החולה. ואמנם הוא "צריך לאכול" אכילה רוחנית להחיות את נפשו, הוא התשובה שנקראת 'עץ חיים', ואכל וחי לעולם. והוא נקרא 'עץ מאכל'. ולכן "אם יש שם רופא בקי" - הוא התורה שנאמר בה "ולכל בשרו מרפא", "או עכו"ם" - הוא בסוד שבע מצות שנצטוו בהם בני נח שלפי שעבר על אחת מהנה או יותר נעשה הרופא שלו שמביא עליו הרפואה עכו"ם. "והוא אומר צריך לאכול" בתורה להתרפאת בה, "מאכילין אותו" מפני שאומר אם אין מאכילין אותו "יכבד עליו החולי" אף על גב כי ביום זה נתכפר לו על הקלות -- אמנם אחר כך יכבד עליו החולי "ויבא לידי סכנה" כי יחשב לרשע והוא מת בחייו, או ימות ממש.
"אפילו החולה אומר אינו צריך" כמדומה שיוכל להמלט, "מאחר שהרופא אומר שהוא צריך - מאכילין אותו". וכן לענין השתיה כדבר האמור.
"מי שאחזו בולמוס והוא חולי שבא מחמת רעבון" - גם בזה יהיה הרמז בו על דרך הנזכר, כי אדם זה עקב דבר נמצא בזמן העבירה על דרך מה שאמרו חז"ל "משביעו רעב". ולכן זה החולי הוא הנמצא באדם זה שעבר עבירה מסיבת הריעבון שהיה משביעו רעב. ולכן נכשל בעבירה. ולכן "סימנו שעיניו כהות ולא יוכל לראות" - להורות שחטא בעיניו ועבר על "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כמו שאמרו חז"ל "עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו". ולכן "מאכילין אותו" מן התורה ביותר "עד שיאורו עיניו" ממחשך העון. "ואם אין שם מאכל של היתר מאכילין אותו מאכל של איסור" - הוא מה שאמרו חז"ל (פסחים קיב, ב) "מצוה וגוף טהור ישא אשה" וילמד תורה דלא אתי לידי הרהור.
ולכן יאמר "אם אין שם אכילה של היתר" שיהיה הלימוד של תורה בהיתר בלי הרהור רע, "מאכילין אותו מאכל איסור" - ילמד בתורה ואף על גב כי אינו ניצול מהרהור רע כמו שאמרו חז"ל "שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום הרהור עבירה וכו'". ולכן נמי "אם יש שם שני מיני איסור אחד קל ואחד חמור" שרצה לומר שני מיני הרהורים רעים, "מאכילים אותו היותר קל תחילה" - רצה לומר ילמוד בתורה אע"ג דאיכא הרהור מעט, ואחר כך אם הוא חמור מחבירו, שאותו הרהור יותר חמור מן הראשון - גם כן ילמד בתורה גם כי לא ינצל ממנו לפי שעל ידי כן הוא ממרק העון שנאמר "הלא כה דברי כאש וכו'" וסוף סוף כי הוא פורש מן העון כאמור.
"חולה שאכל ביום הכפורים ונתיישב בדעתו וכו'" - ירצה כי זה החולה בעצם אדם אכל מאכל של תורה ביום הכפורים עד מקום שנתיישב דעתו, לפי כי כך אמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". וחולה זה כאשר עסק בתורה נתיישב דעתו ונתרפא לגמרי כי עשה תשובה גמורה. לכן "יברך" להקב"ה שהנחנו בדרך אמת ונתן לנו התורה שמחזרת האדם למוטב כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" - הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו מפני כי התורה מחזרת את האדם למוטב. ולכן "אומר ברכת המזון ומזכיר של יום הכפורים" שהוא סוד התשובה "בבונה ירושלים" - כך אמרו חז"ל "גדולה תשובה שממהרת את הגאולה" ואז הקב"ה מכפר עונות עמו ישראל ובא לציון גואל ולשבי פשע וכו'.
וכאשר נשוב ונאמר על ענין חולה זה מלך המשיח שנאמר בו "איש מכאובות וידוע חולי", וכמו שאמרו חז"ל חוורא רבירבי. וכך היה אומר:
"חולה שצריך לאכול וכו'" - הוא מה שאמרו חז"ל עתיד הקב"ה לגלות עץ החיים ולהאכיל לישראל ממנו ויהיו חיים וקיימים לעד. "אם יש שם רופא בקי" - היינו משה רבינו ע"ה כדאיתא פרשת בראשית דף כ"ה (ח"א כה, א) וזה לשונו: "דבר אחר: וכל שיח השדה - דא משיח ראשון, טרם יהיה בארעא, וכל עשב השדה טרם יצמח - דא משיח שני. ולמה? בגין דלית תמן משה למפלח לשכינתא דעליה אתמר ואדם אין לעבוד את האדמה. ורזא דמלה לא יסור שבט מיהודה - דא משיח בן דוד, ומחוקק מבין רגליו - דא משיח בן יוסף. עד כי יבא שילה - דא משה. חשבן דא כדא וכו'".
ולכן רופא בקי זה "אומר צריך אפילו עכו"ם" - כך אמרו חז"ל אם אין ישראל עושים תשובה מעמיד הקב"ה עליהם מלך שקשים גזרותיו משל פרעה והם עושים תשובה. ועכו"ם זה אומר צריך. "מאכילים אותו" - ועל דרך זה הכל מובן עד "מי שאחזו בולמוס והוא חולי שבא מחמת רעבון". כך אמרו חז"ל "עשרה רעבון באו לעולם וכו' ואחד לעתיד. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'". ולכן "סימנו שעיניו כהות ולא יכול לראות" כדאיתא בילקוט הייסורין של מלך המשיח עד שעיניו כהות מלראות בפסוק "קומי אורי". "מאכילין אותו" תורה "עד שיאורו עיניו".
"ואם אין שם מאכל" של תורה שהוא "היתר", "מאכילין אותו מאכל של איסור" של התשובה עץ החיים, כי זדונות נעשות כזכיות. "אין שם איסור קל" מעון עקבי, "מאכילין אותו איסור חמור" מן החמורות שבתורה. "וכאשר מתיישב דעתו מברך ברכת מזון" באותה סעודה שעשה לו הקב"ה כדאיתא בילקוט קומי אורי. "ומזכיר של יוה"ך" כי זה גרם לו. "ואומר יעלה ויבא" זכרון משיח בן דוד לפניך, זכרון ירושלים עירך שיבנה בית המקדש במהרה.
עוד ירצה חולה זה מה שאמר בתיקון י"ח דף ל"ג וזה לשונו: "אני ישנה - מדחמאי דאתרחק מני, ולבי ער - כד אתיא לגבי לכלה דהות נשואה לחתן ואתרחק מינה נפלת בבי מרעא ואתכנסו כל אסיין לגבה ולא הוו יכלין למנדע מרעא דילה. אסיא קרטנאה הוה תמן דהוה אשתמודע בדפיקו בעשרה מיני דפיקין דבעי לאסתכלא בהון אסיא לקבל עשר אצבען ולא הוו אשתמודען במרעא דילה אלא הוא דכמה משקין וריחין טבין מתפוחין וכמה משקין מעסיס רמונים הוו משקין לה אסיין אחרנין ולא הוו מהניין לה עד דאתא אסיא קרטינאה אסתכל בדפיקו דילה ואיהי אשתמודעת באסיא ואמרת קול דודי דופק ואיהו אמר פתחי לי וכו'".
הנה הדבר מבואר מן המאמר כי חולה זה הוא בסוד השכינה שהיא בגלות הזה. והרופא מובהק הוא משה רבינו ע"ה, אסיא קרטנאה. והיא אוכלת על פיו וכדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"א (ח"ג רמא, א) וזה לשונו: "ר"ש הוה אזיל לטבריה פגע ביה אליהו ז"ל וכו' שאלתא שאילו עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה והא כתיב באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי וכו'. מאן דלית ביה אכילה ושתיה איהו אמר אכלתי יערי עם דבשי וכו'? אמר רבי שמעון כמה חביבו חבב קדוש ברוך הוא לכנסת ישראל ומסגיאו דרחימו דרחים לה שני עובדוי ממה דאיהו עביד. ואף על גב דלאו אורחוי במיכלא ומשתיא - בגין רחימותא אכל ושתה הואיל ואתי לגבה עביד רעותא. כלה עיילת לחופה ובעת למיכל לית דין די ייכול חתנה בהדא אף על גב דלאו אורחיה בכך. הדא הוא דכתיב באתי לגני אחותי כלה. הואיל ואתינא לגבה ולמיעל בהדה לחופה אכלתי יערי עם דבשי וכו'".
המאמר זה אין לי עסק בו כי עצום הוא. הנה הוא כתוב בספר הפרדס. אמנם אעיר בו ספק אחד והוא כי מתחילה עשה הנחה אשר לא כן ממה שאמר עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, ואיך יאמר אכלתי יערי וכו' -- כי אין קושיא כלל לפי כי מי שאומר אכלתי יערי הוא תפארת ישראל ואין כאן קושיא כלל. וכי תימא כי מ"ש "באתי לגני" ר"ל נכנסתי לעולם הבא ועל זה אמר אכלתי יערי וכו', ובזה פריך שפיר עולם הבא אין בו אכילה ושתיה ואיך יאמר אכלתי יערי אחר שנכנס לעולם הבא? אם נאמר כי זה יהיה כונת המקשה - אם כן מה השיב הרשב"י באתריה לא אכיל ושתי אבל בבי כלה -- תשובה זו אין לה הכנה כלל מכמה סיבות.
ראשונה, מ"ש "באתריה לא אכיל" אינו כן שהרי מדברי המקשה עצמו מובן כי במקומו יש אכילה שהרי לא הקשה עליו אלא מפני שנכנס לעולם הבא איך אמר אכלתי והרי עולם הבא אין בו אכילה ושתיה. ועוד מ"ש "הואיל ואתי לגבה עביד רעותא" - משמע דאתרא דכלה הוא עולם הבא - הא נמי ליתי.
אמנם אף על גב כי יש שלשה דרכים אמיתיים במאמר - ממנו נקח לענין הצריך הזה מפשט הדברים. כי כאשר חתן וכלה עלו לעולם הבא שהוא סוד יום הכפורים כנודע, ולכן "חולה זה", הכלה כנזכר שהיא חולת אהבה מסיבת הגלות, "צריכה לאכול" ומה לעשות כי עולם הבא אין בו אכילה. ולכן "צריך רופא בקי" - משה איש האלהים שושבינא דמלכא, "אפילו עכו"ם" שדרכו לאתאחז כאשר רגליה יורדות מות והוא הרפואה שלה לקחת אותה עכירו דדמא.
ולכן "אם יאמר שיכבד חוליו אם לא יאכל ויבא לידי סכנה" מכל שכן אם יש שם דביקות של מות, "מאכילין אפילו הוא אומר איני צריך שומעין לרופא". "ואם אמר אני צריך - אפילו מאה רופאים אינם כלום ומאכילים אותו".
וכן נמי "מי שאחזו בולמוס והוא חולי הנמשך מרעבון" לפי שנאחז ממנו שנת הרעה, "וסימנו שכהו עיניו" דאף על גב דכתיב "תמיד עיני ה' בה" - אז ותכהינה עיניו מראות, "מאכילים אותו עד שיאורו עיניו" - הוא סוד מה שאמר בבראשית רבה "במה האשה עוזרת לאיש? מביא חטים חטים כוסס והיא טוחנת אותם - לא נמצאת מאירה את עיניו" (יבמות סג, א). כי הנה השואל אמר במה עוזרתו ומה ענין זה שמאירה עיניו? אמנם כונת הענין להשיב כי על ידי הטחינה שעושה האשה - זו אשה יראת ה' בסוד "ויהי טוחן" ונאמר "ותטחן לאחר אשתי" - "מאירה את עיניו" שהיו סגורים מפני העדר השגחת העליונה כדאיתא בזוהר בפסוק "ישר יחזו פנימו". ולכן על ידי אכילה זו יאורו עיניו.
"ואם אין שם מאכל היתר" - הוא מה שאמר "אכלתי יערי עם דבשי" - הוא עליון שהוא מותר ביום הכפורים, הוא בסוד 'קולות' כנודע במקומו. "מאכילין אותו מאכל של איסור" - הוא המאכל שנאסר ביום זה אף על גב כי בכל השנה מאכל של היתר הוא. והנה חולה שאכל היא חולת אהבה, אף על גב כי בשאר ימות השנה דעתה קלה - עתה ביום זה "נתיישב דעתה" וישבה דעת שלה. ולכן "מברך ויאמר יעלה ויבא" זכרון האבות וזכרון משיח בן דוד בסוד אור חוזר. ולפי כי שם הוא סוד הגאולה כדאיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ז (ח"ג רעז, א) וזה לשונו: "כי ימצא איש נערה בתולה - אלו ישראל וכו'. ונתן לאבי הנערה חמשים כסף וכו' - הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדברה. ולבתר אפתח לון חמשין תרעין וחירו דרחמי מסטרא דאברהם וכו'. דבמפקנו דמצרים חמשין תרעין דחירו אפתח להון מסטרא דדינא דאיהו אדני דמתמן דן אנכי. אבל בפורקנא בתרייתא - וברחמים גדולים מסטרא דאברהם וכו'". ולכן "אומר יעלה ויבא" זכרון אבותינו וכו' כדבר האמור.