טור ברקת/תריז
שו"ע סימן תרי"ז (תרט"ז לפי הטור ברקת)[עריכה]
עוברות ומניקה ויולדת ביום הכפורים - ובו ד' סעיפים
- (א) עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים.
- (ב) עוברה שהריחה -- לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא; אם נתקררה דעתה בזכרון זה -- מוטב, ואם לאו -- מאכילין אותה עד שתתישב דעתה.
- (ג) כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו - מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו - ומאכילין אותו ממנו.
- (ד) יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל. משלשה עד שבעה אם אמרה "צריכה אני" -- מאכילין אותה. מכאן ואילך הרי היא ככל אדם.
- וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת. כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב אין מאכילין אותה ביום הכיפורים אם לא אמרה "צריכה אני" אף על פי שלא שלמו לה שלשה ימים עד יום כיפור בערב משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי 'לאחר שלשה'.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
גם בזה ראוי לכל בן דעת לדמות מלתא למלתא, כי כן יקרא לו כדרך המעוברת והמניקה. הבחינה האחת הוא לענין הנוגע בו בעצם אדם ובחינה אחרת הוא בענין הנוגע לכל העולם. והנה ענין "המעוברת" הוא ידמה בעצם אדם לענין חלקי הנפש הנמצאים בו - הלא המה כתובים בב"ר בבראשית רבה(?) ובפרשת קרח והם חמשה: נפש רוח ונשמה חיה יחידה. ולכן יאמר כי צריך להתבונן ביום זה לעשות תשובה גמורה ותהיה מאהבה כדי להועיל לו. דאע"ג כי חז"ל אמרו עיצומו של יום מכפר על הקלות כמ"ש הרמב"ם ז"ל שנאמר "ועניתם את נפשותיכם בעצם היום הזה" -- אף על פי כן צריך האדם להתבונן כי אם כך יעשה - איהו דאפסיד אנפשיה. כי הנה העושה תשובה מיראת העונש הוא מגונה עד מאד, ומפסיד עניינים רבים.
כדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף י"א (ח"א יא, א) וזה לשונו: "יראה אתפרש לתלת סטרין. תרין מינייהו לית בהו עיקרא כדקא יאות, וחד עיקרא דיראה. אית בר נש דדחיל מקוב"ה בגין דייחון בנוהי ולא ימותון, או דחיל מעונשא דגופיה או דממוניה. ועל דא דחיל ליה תדיר. אשתכח יראה דאיהו דחילו דקוב"ה לא שוי לעקרא. אית בר נש דדחיל מן קוב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגהינם. תרין אלין לאו עיקרא דיראה ושרשא דילה. יראה דאיהו עיקרא - למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, וכלא קמיה כלא. כמה דאתמר וכל דארי ארעא כלא חשיבין. ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה. בכה ר' שמעון ואמר: ווי אימא ווי אי לא אימא. אי אימא ינדעון חייבין איך יפלחון למריהון באתר דיראה קדישא שרי. מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג ואיהי רצועה לאלקאה לחייביא. ומאן דדחיל בגין עונש דמלקותא וקטרוגא כמה דאתמר לא שריא עליה ההיא יראת ה' אלא מאן שרייא עליה - ההיא יראה רעה וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כמה מפסיד מי שאין בו יראת ה'. ובדברי חז"ל: "כתוב אחד אומר כי גדול מעל שמים חסדך, וכתיב עד שמים. לא קשיא - כאן בעושים מאהבה, כאן בעושים מיראה". הנה מבואר כי גם העושה מיראה הוא "עד שמים" תחת המערכה(?). וכדאיתא פרשת פנחס דף רי"ו (ח"ג רטז, א) וזה לשונו: "תא חזי כל בריין דעלמא קודם דאתייהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא וכו' ובגין דא כל מאן דאשתדל באורייתא בטיל מיניה חיובא דככביא ומזליה אי עסיק בה לשמה". ואי לא בטיל מיניה חיובא דככביא ומזליה כנזכר, ומכל שכן שמריע לעצמו כי הנה לא לחינם תקנו חז"ל ה' תפילות ביום זה אלא להועיל לאדם בכל חלקיו, והם חמשה כאמור.
וכאשר נתבאר אצלי כמו במה שאמרו חז"ל ג' ספרים נפתחים בראש השנה וכו' "של רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה" - והרי אנחנו רואים לחוש כי טוב יהיה לרשע ומאריך ימים? אמנם הענין הוא על דרך מה שנתבאר אצלי באדם הראשון שנאמר "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" - כי כן נתקיים כי דבר המלך אין להשיב. אמנם נתקיים מפני שנאבד ממנו באותה שעה אותה הנשמה עליונה הנקרא בזוהר "זיהרא עילאה". וכן נמי יהיה לרשע כי מפסיד חלק הנשמה או חיה או יחידה כפי רשעו בהשגחת יוצר הכל. ולכן נתקנו ה' תפלות כאשר יבא לקמן לתקן האדם כל מה שהפסיד בראש השנה וזה יהיה על ידי התשובה.
והיינו מה שכתוב "מעוברות מתענות ומשלימות" - שהוא דוגמא לאדם שמתעבר בו כל חלקי הנפש הנזכר - צריך להתענות ביום זה ולהשלים אותם. ועוד יתבונן כי האדם על ידי התשובה הוא מועיל לכל העולם כמו שאמרו חז"ל "מנין ליחיד שעשה תשובה שמוחלין לכל העולם בעבורו שנאמר ארפא משובתם וכו' כי שב אפי ממנו - מהם לא נאמר אלא ממנו" שהוא היחיד. ולכן נמצא כי על ידי התשובה משלים לכל העולם והוא דוגמא "למנקת" שהיא מניקה לזולת - כך העושה תשובה מניק מזכות זה לכל העולם ומשלים אותה כמו שאמרו חז"ל "לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם מחצה על מחצה. עשה מצוה - אשריו שהכריע לעצמו ולכל העולם לכף זכות".
"עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה" - מאחר שהנחתי כי ענין ה'עוברה' הוא דוגמא אל האדם על חלקי הנפש אשר הם נכללים בתוכו דוגמא למה ששנינו "מעברין את הערים". וכן ל"עיבורה של עיר". וכן נמי יהיה לענין האדם לפי כי יש באדם בחינת נפש המתאוה והיא מתגברת על האדם בענין חמדות הזמן הגופניות, שלכן צותה התורה "לא תחמוד" וחזר וצוה "ולא תתאוה" כנגד הנפש המתאוה הנמצאת באדם והיא הגורם הראשון לכל חטאת האדם.
ולכן יאמר "עוברה שהריחה" - הוא על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ותקצר נפש העם בדרך" - הראשונים שהריחו מקצת צרות קצרה נפש, אנו שאנחנו בתוך הצרה על אחת כמה וכמה. ולכן יאמר אם הריחה במה שעתיד לבא עליה מפני המעשים אשר בידה על דרך מה שאמר רבה עליו השלום "ידע איניש בנפשיה אי צדיק גמור הוא אם לאו". וכן נמי נפש זו הריחה מן הצרות העתידות לבא עליה על דרך מה שאמרו חז"ל "האי מאן דמבעית, אע"ג דאיהו לא חזי, מזליה חזי". ולכן התקנה שלו היא ש"לוחשים לה באזנה שהוא יום הכפורים".
והנה אין הרצון לומר כי ענין זה שייך באיש ולא באשה שהרי דין זה מדבר באשה, וכל הדברים הנאמרים כאן שייך בין באיש בין באשה. כי לעולם כלל זה יהיה בידך כי הצורה מורכבת על הפשט עצמו כדרך הצורה שהיא מורכבת על הגוף כמדתו ממש. ואין הפרש ביניהם זולת כי הגוף הוא חומרי והצורה היא קיימת.
ולכן יאמר נא: "אם הריחה" נפש זו ונתאוית לענין המאכל כי זה הוא הוראה אשר לא טהורה היא, ולכן "לוחשים לה באזנה כי יום הכפורים הוא", והם השלימים בעלי לחישות כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אם ישוך הנחש בלא לחש" - אם השמים נעשו כנחשת מלהוריד מטר ילך אצל בעלי לחישות. כך בעלי לחישות יאמרו לה כי יום הכפורים והוא מוכן ומזומן לענין התשובה, ועל ידי כן מתכפ' העון שנאמר "ושב ורפא לו" - על ידי כן נקרע גזר דין של האדם.
אז "אם נתקררה דעתה" של נפש זו על ידי זה הזכרון ונכנע היצר על דרך מה שאמרו הכתוב "זכור תזכור ותשוח עלי נפשי" (איכה ג, כ) - "מוטב" - כי זה יורה על השלימות הנמצא בה שלכן נתקרר דעתה על ידי זכרון. "ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה" כי זה יורה על העדר הנמצא בה ולזה לא תוכל להמלט מן העונש העתיד לבא עליה מה שהריחה מתחילה כאמור.
"כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו וכו'" - וכן הוא הענין באדם. אמנם ההפרש בזה בין איש לאשה הוא מ"ש בזוהר פרשת תזריע דף מ"ג (ח"ג מג, א) וזה לשונו: "ר' אלעזר אמר לאו הכי דהא כלא דכר ונוקבא כלילן כחדא ומתפרשן לבתר. אבל וילדה זכר - כלילן כחדא מסטרא דימינא. ואם נקבה תלד - כלילן כחד נוקבא ודכר מסטרא שמאלא דשלטא על סטרא ימינא יתיר ודכורא אתכפייא בימינא דלא שלטא. וכדין ההוא דכר דנפיק מגו נוקבא מסטרא שמאלא על אורחוי כנוקבא ולא אקרי דכר. אבל דכר דנפיק מגו ימינא הוא שלט ונוקבא דנפק מניה אתכפייא דהא סטרא שמאלא לא שלטא. ועל דא וילדה זכר כתיב וכו'".
ולכן יאמר נא: "כל אדם שהריח מאכל" על ידי אותה נפש המתאוה כאמור, "ונשתנו פניו" - כמה דאת אמר "הכרת פניהם ענתה בם" מחמת העון אשר הוא נרשם בפיו. ולכן "מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו ומאכילין אותו ממנו" כי הנה עיצומו של יום מכפר. ולכן אע"ג כי הנה נפשו לא מטוהרה היא שלכן נתאוה אכילה בו ביום - עם כל זה מתכפר לו כנזכר.
"יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל וכו'" - מפני כי המאכל אשר לא כדת הוא רע מאד בעולם הזה כמו שאמרו חז"ל לא גלו עשרת השבטים אלא מתוך מאכל ומשתנה שנאמר "האוכלים כרים מצאן וכו'". ולכן עתה "יגלו בראש גולים" (עמוס ו', ד'-ח'). והוא רע לעתיד כי לאחר שלשה ימים כרסו של אדם נבקעת ונהפכ' על פניו ואומרת לו "טול מה דיהבת בי". ולכן בא בזה רמז ליולדת תוך שלשה ימים כי אין מתענה כלל לומר כי אין באכילה זו עון אשר חטא. ו'יולדת' מלשון "מה ילד יום", דהיינו לומר על כל דבר הנולד אשר תאמר ראה זה חדש אז טוב' אותה האכילה ואין לו אותו העונש של "שלשה ימים", ומותר הוא האכילה זו כגון שבת ויום טוב וראש חדש. וכן סעודה של מצוה.
"משלשה ועד שבעה" - כי אז נידון האדם נמי יש דקדוק אחר דהיינו על האכילה שאוכל האדם יותר מכדי שבעו למלאת רסן בטנו, כי גם בזה הוא נידון עליו. דאע"ג כי דין חיבוט הקבר הוא ג' ימים הראשונים -- היינו על האכילה ושתיה שהאדם עושה ימיו כחגים. אמנם כל שבעה יש לו דין על ריבוי האכילה. ולכן יכול לטעון "שאומר צריכה אני", כלומר לא אכלתי אלא לפי צורכי. ולענין לתאות המאכל.
"מכאן ואילך הוא ככל אדם" - הדין שלו על מעשיו כנודע מן הזוהר עיין שם.
פירוש שני לצד מעלה[עריכה]
וכאשר ניתן לב להתבונן כיצד ימצא למעלה סוד הדינים הללו, והיה ענין עוברות ומניקות בסוד העולמות שהם מכונים כן על דרך מה ששנינו "עיבורה של עיר". ונוסף עוד כי הם 'מעוברות ומניקות' באדם אל הנשמות של בני האדם, וכדאיתא בתיקונים גם הובא בזוהר. ואיתא בתיקון ו' דף י"ט וזה לשונו: "תא חזי מלאכא אית ממנא על עופין דאינון נפשין וכו' ומכרסייא אינון נשמתין ומהאי חיה רוחין ומאופן נפשין ואינון בבריאה יצירה עשיה וכו'".
הנה מבואר מזה היות נפש רוח ונשמה של האדם משלשה עולמות. ולכן יצדק כינוי "מעוברות ומניקות" לעולמות מפני היות בהם הנשמות בתחילה בכח, דוגמא של המעוברות. ואחר צאתם וביאתם לעולם הזה נקראו העולמות 'מניקות' לפי כי כל עולם מאלו הוא משפיע בחלק שלו; הבריאה משפיע בנשמה, היצירה משפיע ברוח, העשיה משפיע בנפש.
ונוסף על זה כי גם יש למעלה מזה "מעוברות ומניקות" אחרות, והם סוד לאה ורחל שהם מעוברות מן הנשמות. ואחר ההולדה הם מניקים אותם, וגם הם מקיימים כל העולמות.
ולכן יאמר כי כל אלו הבחינות שהם בסוד "מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים" - ר"ל מתענות מסוד חמשה דברים הנ"ל (אכילה ושתיה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה), "ומשלימות" ר"ל נותנים שלימות באדם בכל בחינות שלו. והנה רצונו להודיעך מה הפרש ימצא בין ט' באב ליום הכפורים שהרי ה' דברים הללו הם אסורים בתשעה באב גם כן, ומה הפרש ימצא בין זה לזה?
אמנם הענין מתבאר בדרך קצרה כי הנה העינויים אשר הם נעשים בט' באב בסיבת העדר, אמנם העינויים הנעשים ביום הכפורים הם לסיבת שלימות. כי הנה בט' באב מתחסר מן העולמות כל חמשה דברים הללו מבערב ולכן אין תפילין בט' באב. וכן הענין הוא בבני האדם כי מאחר כי כל זה ההעדר נמצא בעולמות בעצמן - מנין להם לתת שלימות בעצם אדם? ולכן האדם נאסר בהם להיות שהוא דוגמא למעלה. אבל ביום הכפורים נמנעו ה' דברים הללו להיות שהם חומריים נפסדים אבל נתקנו ה' תפילות להועיל בנפש האדם בכל החלקים שלה כנ"ל שהם חמשה. וכן נמי נמנעו בעולמות למעלה מפני שהם עולים למעלה ממדרגתם ומקבלים הארות עליונות שהם בערך נשמה רוח נפש וכו' מחודשים להם. וכן יש להם ה' דברים אלו עליונים כי אותם חמשה שהיה להם נחשבים להם בערך חומר להם, והחדשים הם בערך צורה.
ולכן יאמר נא כי אלו המעוברות והמניקות מתענות מן אותם ה' דברים הנזכר "ומשלימות", ר"ל אין זה להם נחשב לענין העדר כמו שהוא בזמן ט' באב אלא שלימות הוא להם על סיבת האורות הנמשכות להם מלמעלה. ולסיבה זו גם כן הם "משלימות" בעצם אדם כל אחד כפי בחינתו על דרך האמור.
עוד יש במשמע מעוברות ומניקות אלו בסוד התבונות שנאמר "ואיש תבונות יחריש", שהם 'מעוברות ומניקות' בפעם אחת ביום הכפורים. לפי כי כל המדרגות התחתונות הם עולים למעלה ואז "אם הבנים שמחה" ומניקה אותם יניקה רוחנית ביותר עליונה, אשר על כן ה' דברים הנוהגים בהם כל ימות השנה נאסרו בהם ועליהם הוא אומר כי גם הם מתענות מאותם ה' דברים שהיו נוהגים בהם בשאר השנה לפי כי ביום זה הם נהנים מקולות עליונים שנאמר בהם "מקולות מים רבים". אמנם "ומשלימות" - יהיה להם שלימות עליון יותר וגם משלימין לבניהם עולם הבנין, ומשם ואילך למטה. ומכל שכן שהם מורים לישראל כל אחד כפי בחינתו חלק הראוי לו.
"עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה וכו'" - כל אחד מן העולמות יצדק ענין זה על דרך האמור שנקרא 'עוברה'. ומה גם למעלה כאשר כל הקצוות הם עולים למעלה כדאיתא פרשת ויצא בפסוק "ותצא לאה לקראתו - אימא עילאה נפקת לגבי ברא קדישא. ותאמר אלי תבא - לאעלא לך תחות גדפאי לרוואה לך בתפנוקין עילאין וכו'". ולכן יאמר "לוחשין לה באזנה כי יום הכפורים הוא" - כי הנה לכל בחינה מאלו יצדק ענין זה, אם לענין של רחל אשר היא עוברה מן הנשמות או מן העולמות "והריחה" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' ומה עשו עבדיה הביאו לה בחשאי. ולכן אנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בחשאי. אמנם ביום הכפורים לא יתכן לעשות כן להביא לה בחשאי שהרי אנו אומרים בשכ"מלו בקול רם. ולכן "לוחשין לה באזנה".
והענין יובן כאשר אקדים מה שאמרו חז"ל כי כאשר עלה משה רבינו ע"ה למעלה שמע מלאכי השרת אומרים בשכ"מלו. הורידה לישראל. משל לאחד שגנב קוזמין. ולכן ביום הכפורים אומרים אותו בקול רם כדלקמן. ושם יתבאר מאי בינייהו. והצד השוה שביניהם כי אין יכולים להביא לה בשאר ימות השנה שעבדיה הצדיקים או המלאכים הם מביאים לה בחשאי - לא כך הוא עתה. ולכן "לוחשים לה באזנה" בעלי לחישות באותם חמש תפילות כי "יום כפורים הוא" ואין בו אכילה. "אם נתיישבה דעתה" - שהרי דעתן של נשים קלה, ולכן אם נתיישב דעתה, "מוטב". "ואם לאו מאכילין אותה". והנה ידענו נאמנה כי מדה זו נתיישב דעתה ונשלם בו ביום. ואם לאו מאכילין אותו מאותם התפילות שהם עליונים.
וכן הענין בדומה לזה באותה עוברה עליונה שנתעברה מן הקצוות תחתונים שעלו לשם - לוחשים לה על ידי התפילות שהוא בסוד 'שמיעה באזן'. "אם נתיישב דעתה" על ידי זכירה בפה - "מוטב". "ואם לאו מאכילין אותה" מאכל עליון ביותר. והבן.
"יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל וכו'" - הענין בקיצור כי הנה כל בחינה מן הנזכר תקרא 'יולדת' כפי מה שהיה כלול בתוכה ואחר כך יצא ממנה ונתגלה נקרא 'יולדת'. והנה אינו מוכרח לומר כי כאשר ימצא בגשמי אשה יולדת ביום הכפורים או אחר שלשה ימים או שבעה כך הוא הענין למעלה. אלא העיקר הוא כי יש לענין לידה שורש למעלה כמו שיש לכל דברים הגשמיים שורש למעלה, כמו כן נמצא לענין עיבור ולידה. וראיה לדבר שהנה בגשמי לא יתכן להיות הרה ויולדת יחדיו ביום אחד. אמנם למעלה הוא מוכרח להיות בסוד "חדשים לבקרים". וכן אמרו חז"ל "אין לך יום שאין נולדים בו אלף וכו'". ואיתא בזוהר "ההוא נהרא לא שכיך ולא פסיק מלאפקא נשמתין לעלמא וכו'".
ואם כן נקטינן כי בכל יום ויום הם נולדים נשמות וכאשר נתב' בענין צורך התפילה בכל יום לתועלת האדם. וזה לא ימצא בגשמי.
ולכן מה יש לנו להשיב כי לא ראי זה כראי זה. והעיקר כי עיבור ולידה הוא בגשמי דוגמא למעלה אבל הזמן אשר בגשמי כי תספור חדשים - אין שם ענין זה. וכמו כן יהיה בענין יולדת זו. ואם נעמיק בדבר לומר כי ענין עיבור הגשמי הוא על עיקר העיבור הראשון - כך תמצא לענין יולדת זו. והבן - אין להאריך. ולענין יולדת זו בט' באב - עיין פרשת פנחס רמ"ט (ח"ג רמט, א), ותבין כי היולדת היא בסכנה. ואין לפרש בענין זה.