טור ברקת/תרטז
שו"ע סימן תרט"ז (תרט"ו לפי הטור ברקת)[עריכה]
הקטנים מתי יתחילו להתענות - ובו ב' סעיפים
- (א) התינוקות מותרים בכל אלו חוץ מבנעילת הסנדל שאין חוששין כל כך אם לא ינעילו.
- (ב) קטן בן ט' שנים שלימות מחנכין אותו לשעות. כיצד? היה רגיל לאכול בב' שעות ביום - מאכילין אותו בשלש. אם רגיל בשלש - מאכילין אותו בארבע. לפי כח הבן מוסיפים לענות אותו בשעות. בן י"א - בין זכר בין נקבה - מתענין ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.
- בת י"ב ויום אחד ובן י"ג ויום אחד שהביאו שתי שערות - הרי הם כגדולים לכל המצות ומשלימין מן התורה. אבל אם לא הביאו שתי שערות עדיין קטנים הם ואינן משלימין אלא מדברי סופרים.
- קטן שהוא פחות מבן תשע - אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבא לידי סכנה.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
אמרתי אני בלבי על דברת אלו התינוקות לומר כי בזה גם כן יהיה רמז לאדם הצדיק וגם אל הבלתי שלם. כי נלמד דבר והפכו מן הדין זה. כי הנה הצדיק או בעל תשובה נקרא "תינוק" מצד כי אין בידו עון. ולכן יאמר כי "מותר בכל אלו הם אכילה ושתיה וכו'" בהיותו בגן עדן הארץ. דאף על גב כי שם נאמר בעכו"ם "הנה עבדי יאכלו ואתם תצמאו וכו'" (ישעיהו סה, יג), ופסוק זה משמש בהיות הנשמות בגן עדן ומה גם לזמן התחיה. כי הנה שם בגן עדן לא יעדר מהם אחת מאלה ענין אכילה ושתיה כמ"ש לשם מה יהיה שוחלן שלך חסר. ולענין הזווג איתא בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ז (ח"ג קסז, א) וזה לשונו: "אי רבי אי רבי אלמלא בר יוחאי אנת לא אתמסר לגלאה זווגא דההוא עלמא אתעביד איבא יתיר מאיבא דאתעביד בהאי עלמא בזווגא דלהון. בזווגא דההוא עלמא בתיאובתא דלהון כחדא כד מתדבקין נשמתין דא עם דא עבדי איבין ונפקי נהורין מינייהו ואתעבידו שרגין ואינון נשמתין לגיורין דאתגיירין. וכל הני עיילי להיכלא חד. וכד מתגיירא גיורא חדא פרחא מההוא היכלא נשמתא ועאלת תחות גדפהא דשכינתא ונשקת לה בגין דאיהי איבא דצדיקייא ומשדרת לה לגו ההוא גיורא ושראת ביה. ומההוא זמנא גר צדק אקרי. והיינו רזא דכתיב פרי צדיק עץ חיים. מה אילנא דחיי אפיק נשמתין - אוף הכי צדיק איבא דיליה עביד נשמתין", עכ"ל.
ולכן בכל אלו מותר "חוץ מבנעילת הסנדל" - הוא כינוי אל הגוף כדאיתא בזוהר פרשת חוקת דף ק"נ (ח"ג קנ, א) בענין נעל של החליצה, עיין שם. והיינו שאסור בנעילת הסנדל - כלומר שאין לו יכולת לחזור אל הגוף כההיא דרב אחאי בר יושיה ע"ה דגששיה חזא ביה ממשא. א"ל ליקום מר לגו ביתא. א"ל לא קרית בפתחי את קברותיכם וכו'.
ומה גם ירמוז לעולם התחיה כי אז נקרא 'קטן' כקטן שנולד דמי. ואז "מותר בכולן אכילה ושתיה וכו'" - כי לזמן התחיה לא יעדר דבר מכל אלו לאיש הישראלי "חוץ מבנעילת הסנדל", הוא האשה, כמו שאמרו חז"ל בפסוק "של נעלך מעל רגליך" שצוה הקב"ה למשה לפרוש מן האשה. וכן נמי בענין[1] אין מדקדקין בענין הזווג עם האשה לפי כי אז אין שם חיוב עונה כמו בזמן הזה מפני כי נעקר היצר שנאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", ואיתא בזוהר לב כדי להוליד בשר בלבד. וגם זה צריך להיות על ידי תפילה כי אין האדם מתהוה עד שמתפלל שנאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו" מפני "כי עקרה היא" כנזכר בזוהר. ועל ידי התפילה אז "ותהר רבקה אשתו".
הנה זאת תורת האדם השלם, גם הבלתי שלם - הוא "קטן בן ט' שנים" על דרך מ"ש בגמרא "קטן שלא כלו לו חדשיו" הוא תלמיד חכם הבלתי שלם כנזכר שם. וזה "מחנכין אותו לשעות" כענין ר' חייא שהיה מלמד לאותו תלמיד וראה פניו מוריקות. משך אותו בדברי תורה עד שקבל עליו שלא יהיה מהרהר עוד בענין איסור. וכן זה הקטן - מחנכין אותו עד שילמד לעשות כאשר צוה ה'.
וכבר נתבאר אצלי בהלכות פסח בפסוק "וזכור את בוראך בימי בחורותך" על שני ימים שהאדם צריך לזכור ולשוב אל ה'; בזמן של י"ג שנים ויום אחד כי אז נענש בבית דין של מטה בעשותו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, ועוד לזמן עשרים שנה לפי כי אז נענש בבית דין של מעלה. וכן נמי הוא הענין של "שעות" אלו כדומה לזה. כי הנה מזה הפסוק מובן כי ישוב אל ה' במספק הימים שנאמר "בימי בחורותיך" כמ"ש ר' יוחנן בן זכאי[2] ע"ה "שוב יום אחד לפני מיתתך" - ישוב היום שמא ימות למחר. אמנם חזר שלמה המלך ע"ה ואמר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת, ט) - דהיינו לעתים הנזכר. כי צריך לחנך האדם עצמו בכל עת להרהר בתשובה שנאמר "כי לא ידע האדם את עתו". ולכן צריך לכל אדם לחנך עצמו אם לענין הלימוד להיות קובע עתים לתורה שנאמר "עת לעשות לה'", וכן לענין המצוה ולתפלה שנאמר "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". וצריך להוסיף - אם למוד לאכול בשתי שעות - מענה אותו ללמוד תורה עד ארבע וכיוצא.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
עוד לאלוה מלין לצד עילאה ימלל. "התינוקות" שהם בסוד "תינוק יונק משדי אמו" כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ס"ד (ח"ג סד, א) וזה לשונו: "בתר דאתפלג ליליא אתמנא עלייהו חד ממנא וכו' כדין עד דאתי צפרא קם ההוא נער ויניק משדי אמיה לדכאה להו וכו'". ולכן כל הבחינות שהם שלו נקראים 'תינוקות'. והיינו מה ששנינו "התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותם" (משנה, יומא ח, ד), לפי כי אלו התינוקות לא סגי להו בלאו הכי שנאמר "לחם אבירים אכל איש" - לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו. וזה אינו כי פוסק לעולם. וענין הזווג הוא סוד גדול והוא ענין כללות ההיכלות שהם נכללים זה בזה, וכדאיתא פרשת פקודי ב"פ אתכלילו היכלין בהיכלין כדין כתיב ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבינה.
ולכן "הכל מותר חוץ מבנעילת הסנדל". והענין כי הנה נודע כי נעילת הסנדל הוא בסוד מטטרו"ן שהוא מייחד ה' מדות עליונות על ידו כדאיתא בתיקונים "מט"ט על ידיה מתייחדין צדיק וצדק בשית יומין דחול כמה שאמר הכתוב כי עוף השמים - דא מט"ט, יוליך את הקול וכו'". ולכן אסור "בנעילת הסנדל" - לעשות זה הייחוד נאסר עליו לעשות אותו ביום הכפורים. אבל "קטן" שהוא בסוד "ונער קטון נוהג בם" "מחנכין אותו" לפי שעתה הוא עולה למעלה. ולכן מחנכין אותו "להתענות לשעות" - היינו בסוד מדה האחרונה הנקראת 'שעה' כדאיתא בזוהר ובתיקונים בסוד מה שאמרו חז"ל "כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו וכו'" (מאמר).
וכאשר הוא בסוד "י"ג שנה" דהיינו בסוד המלוי, כי אז נקרא "זקן ביתו" מפני שהביא שתי שערות, כי אז נתמלא זקנו ממשך(?) לו י"ג מדות של רחמים. כי לזה אומרים בראש חדש הלל, ושם נאמר "מן המצר קראתי יה" שהם בסוד י"ג מדות כנודע מן הזוהר כדאיתא באדרא רבה. "אבל קטן שהוא פחות מבן תשעה שנים" אין מענים אותו ביום הכפורים למנוע ממנו כל הארות הללו מפני "שלא יבא לידי סכנה" לפי כי כאשר אינו יונק שדי אמו אז מתגבר אותו מלך זקן וכסיל, ואתי לידי סכנה ממנו לפי כי הוא מתאחז ממנו.
עוד פירוש לצד עילאה[עריכה]
עוד זאת ירמוז למעלה, וכך היה אומר: "התינוקות מותרים בכל אלו חוץ מבנעילת הסנדל" - סוד הדבר כאשר תדע ותשכל ממוצא דבר מה שאמרו חז"ל "אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות" (מאמר), לפי שהם הבל שאין בו חטא. ואיתא בזוהר הבל שאין בו חטא ממש. והם שני תינוקות עליונים שהעולם (שהוא סוד תפארת ישראל הנקרא 'עולם') הוא "מתקיים עליהם", כלומר אימתי הוא מתקיים בסוד מה שאמר הכתוב "היקום אשר ברגליהם". כי הנה הקטן אף על גב שיש לו רגלים כל זמן שהוא תינוק יונק משדי אמו אינו יכול להלך, וכאילו אין לו רגלים. אבל אימתי הוא "מתקיים" בסוד רגלים - כאשר הוא "עליהם" והם יורדים למטה. והבן.
והנה אלו השני תינוקות אין נוגע בהם חטא כלל. דאף על גב כי למטה בתינוקות נוגע החטא לפי שנאמר "ויגע בכף ירכו", ונאסרו שתיהן כי בהדי הוצא לקי כרבא, ולכן מגיע שם העון של התחתונים, ולכן נאחז מהם סטרא אחרא ויונק משם. אבל תינוקות הללו הם 'הבל' שאין נוגע בהם חטא כלל לפי שהם בסוד עץ החיים. ולכן אלו התינוקות "אין מענין אותם ביום הכפורים" דאלו העינוי של יום הכפורים הוא לאדם ועזרו לפי שהיה נמצא להם ההעדר מיום ראש השנה מסיבת מעשה התחתונים. לכן צריכים לעלות ביום הכפורים למעלה להשיג ענין השלימות כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ק"ב (ח"ג קב, א) וזה לשונו: "תא חזי מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויהו. דאי זכאין - מטרוניתא אעילת לון בחדוותא קדם מלכא, ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא וכו'. ועל דא אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו וכד האי יומא אזדמן אימא עילאה דכל חירו בידה אזדמן לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה עינויין - כולהו בזכותא. כדין אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא וכו'".
הנה מבואר זה הדבר מן המאמר כי בעבור מעשה התחתונים הגורמים העדר למעלה חלילה, לכן הוכרח זה היום לעלות השני מדות למעלה להשיג ענין החירות עליון. כלומר לפי שעל ידי מעשה התחתונים מתעורר אותו עבד רע המורד באדוניו שעשה עצמו אלוה (כדאיתא פרשת תצא) וכאילו השפחה תירש גבירתה, וביום זה יוצאים לחירות -- ולכן נאסר להם חמשה דברים הללו אכילה ושתיה וכו'. אף על גב דכתיב "באתי לגני אחותי כלה" בדרך ביאה, וגם "אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי" -- לא כן הוא ביום הכפורים כי נאסר בכל אלו החמשה דברים. אבל אותם התינוקות הנזכר הם "מותרים בכל חמשה דברים הללו" ואין מענין אותם ביום הכפורים - זיל בתר טעמא - מאחר שאין נוגע בהם חטא למה ימנע מהם הדברים האלו? ולכן הם מותרים בכולם שנאמר "אכלו רעים" ואמר הרשב"י "אכלו רעים לעילא. מאי טעמא? מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעייא". ושם נאמר למה נקראו 'רעים' - "בגין דשריין באחדותא לא מתפרשאן". ולכן מותרים בכל הדברים האלו
"חוץ מבנעילת הסנדל" - ואיתא בתיקונים "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב", ולפי כי אז היא עולה למעלה - לכן תינוקות אלו שהם סוד רגלים העליונים כנזכר מותרים בנעילת הסנדל ולכן "אין חוששין כל כך אם לא ינעילו" דמאחר שמתפשטים למטה שייך לומר שאין נועלים כנזכר.
"קטן בן ט' שנים שלימות מחנכין אותו לשעות וכו'" - היינו מה שאמר הכתוב "אי לך ארץ שמלכך נער" כדאיתא בזוהר פרשת לך לך דף צ"ה (ח"א צה, א) וזה לשונו: "פתח ואמר אשרך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו, וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. הני קראי קשיין אהדדי. ולא קשיין - האי דכתיב אשרך ארץ דא ארץ דלעילא דשלטא על כל אינון חיין דלעילא, ובגין כך אקרי 'ארץ החיים'. עליה כתיב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וכו'. וכל כך למה? משום דכתיב שמלכך בן חורין - דא קוב"ה כמה דאת אמר בני בכורי ישראל. חורין - מה בן חורין? כמה דאת אמר יובל היא קדש תהיה לכם וכו'. דהא כל חירו מיובלא אתי. בגיני כך בן חורין. ואי תימא בן חורין ולא כתיב בן חירות - הכי הוא בן חירות מבעי ליה. אלא במתניתא סתימאה דילן תנינא כד מתחברן יו"ד בה"א כדין כתיב ונהר יוצא מעדן וכו'. ולא תימא כד מתחברן אלא מתחברן ודאי ובגיני כך בן חורין כתיב וכו'".
והנה "אשרך ארץ שמלכך בן חורין" היינו אע"ג שהוא נער. דאי לא תימא הכי מה השיב "אי לך ארץ דא שאר ארעאן, אשרך ארץ דא ארץ החיים". והנה הפסוק אמר "אשרך ארץ שמלכך בן חורין" - תלה האושר בעבור שהמלך בן חורין. ומ"ש "אי לך ארץ" תלה ה'אוי' בעבור כי המלך נער. אם כן אין כאן קושיא כלל. ואיך הוא אומר "הני קראי קשיין אהדדי"?
אלא הענין הוא כדאמרן כי בב' הפסוקים מיירי שהמלך נער, אלא דקשה מאי שנא בזה 'אוי' ובזה נאמר אושר. ולכן השיב דלא קשיין לפי כי מ"ש "אי לך ארץ שמלכך נער" - דא שאר ארעאן של עכו"ם וממילא משתמע כי נער זה הוא מט"ט, כלומר כאשר הוא בסוד 'נער' - אז "אי לך ארץ" מפני כי כך אמרו חז"ל "ושם אתנו נער - שוטה עבד וכו'" (מאמר), כלומר כי להיות שהנער זה הוא בעולם יצירה כי שם הם שאר ארען דשאר עמין של ע' שרים לפי כי שם מלך זקן וכסיל מתאחז באותו נער בחסרון שלו. ולכן "אי לך ארץ", אבל "אשרך ארץ דא ארץ החיים" אף על גב שמלכך בסוד 'נער' לפי דשלטא על אינון חיין עילאין שהנער נותן לה בסוד יוסף "והוא נער". ומכל שכן כאשר הוא בסוד 'איש'. אבל מט"ט כשעולה לזקנה אז יש לה הנחה אותה ארץ. לא כך הוא כשהוא בסוד נער כי אז שאר ארעאן דשאר עמין ביצירה אוי להם. מה שאין כן כאשר עולה לזקנה בסוד הבריאה. אמנם תפארת ישראל בין בהיותו בסוד 'נער' בין בהיותו בסוד 'איש' - "אשרך ארץ".
ולכן בא הדין בגשמי כי כן "בט' שנים שלמות מחנכין אותו לשעות" שכן כתיב "ושריך בעת יאכלו", "לפי כח הבן מוסיפים לענות אותו בשעות" כי כן האכילה היא בשעות ידועות מן היום. "בן י"ג ויום אחד" אז הוא כגדול "כאשר הביא שתי שערות" ומשלים מן התורה עליונה. "אבל אם לא הביא שתי שערות עדיין קטן הוא" בין איש בין אשה "אין משלימין אלא מדברי סופרים" שהם ספר וסיפור, כי אז נאמר "השמים מספרים" כדאיתא בזוהר פרשת תרומה.
"קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבא לידי סכנה" לפי כי כאשר אין שם אכילה מתאחז סטרא אחרא אבל בזמן כי המלכים נועדו אז עברו כל מאריהון דדינין מפני כי הם יחדיו המלכים הנזכר כדאיתא בזוהר.