טור ברקת/תקו
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תק"ו - דיני לישה ביום טוב - ובו ט' סעיפים
- אין מודדין קמח ביום טוב כדי ללוש, אלא יקח באומד הדעת.
- אין מרקדין את הקמח בתחילה אפילו על ידי שינוי. אבל אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית - מותר אף בלא שינוי. ואם לא נפל בו דבר אלא שרוצה לרקדו שנית כדי שיהא הפת נאה - צריך שינוי קצת כגון על גבי שלחן.
- הלש עיסה ביום טוב יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן. אבל עיסה שנילושה מערב יום טוב - אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב.
- המפריש חלה ביום טוב והיא טמאה - לא יאפה אותה ולא ישרפנה, שאין שורפין קדשים ביום טוב, אלא מניחה עד הערב ושורפה.
- מותר לעשות ביום טוב פתין גדולים ולא חיישינן שמתוך כך יבא לאפות יותר ממה שצריך.
- היה לו קמח או עיסה בשותפות עם העכו"ם - אסור לאפותה ביום טוב. אלא יחלקנה ויאפה את שלו.
- אם יש לאדם הרבה פת נקייה - אינו אופה פת אחרת אלא אם כן יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה. [אבל אם יש לו פת הדראה][1] הרבה יכול לאפות פת נקיה.
- אסור לעשות שאור ביום טוב אלא על ידי שינוי מפני שהיה אפשר לעשות מבערב יום טוב.
- אפילו נשחטה הבהמה מערב יום טוב - מותר להפריש המתנות ביום טוב.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון על הסימן[עריכה]
הנה ענין המדידה יהיה על דרך מה ששנינו "מודדין למקוואות וכו'". והרמז בזה הוא מ"ש הראשונים בענין תשובת המשקל - הלא זה דברי בפסוק "ומדדו את תכנית" (יחזקאל מג, י) וסמיך ליה "ואם נכלמו מכל אשר עשו" (יחזקאל מג, יא), כי אמר הקב"ה לא יספיק שיעשו תשובה בדרך סתם לפי כי העון היה גדול עד מקום שנחרב בית המקדש. ולכן צריך מדידה בדעת(?) כמה שיעור העון שלהם ומה עשה מן הפגם למעלה, ומדדו את תכנית, ואחר כך "ואם נכלמו מכל אשר עשו...הנה זאת תורת הבית וכו'".
וכן נמי זה כל האדם צריך למדוד כן בדעתו דבר והפכו כמו ששנינו "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה". שהדבר קשה - איך יתכן שימצא בעבירה שכר? אמנם הענין לדעתי שייך באדם שהבין כי מה שאמרו חז"ל "מנין שנותנין שכר ליושב ואינו עובר עבירה כעושה מצוה? שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו". כי הענין הוא במי שבא לידו מעשה וניצול ממנו. ולכן שמא יאמר אדם והרי אני מביא עצמי לידי עבירה ובורח אחר כך ממנה כדי שיתנו לי שכר כעושי מצוה -- ולכן על סוד אדם זה אמר התנא "הוי מחשב שכר עבירה" שנותנין לך בעבור שבא לידך ופרשת ממנה, "כנגד הפסדה", שהנה אתה מכניס עצמך בספק והרהור מוכרח ואולי תחטא. והרי חז"ל אמרו "לעולם לא יביא אדם עצמו לידי נסיון. צא ולמד ממשה רבינו". וגם שלא תחטא - לא תנצל מן הרהור וכיוצא. נמצא הפסד בדבר זה. ולכן הוי מחשב שני צדדין הללו כאמור.
והיינו מ"ש "אין מודדין קמח ביום טוב" כי קמח הוא כינוי לדבר והפכו. לרעה נאמר "ויהי טוחן בבית האסורין" שגורם האדם על ידי העון רעה לעצמו על דרך "קמחא טחינא טחנת". ומשמע נמי לטובה כמו שאמרו חז"ל "גרסה נפשי" ולא כתיב "טחנה". והנה לענין שיעור העון "אין מודדין קמח ביום טוב" לפי כי על ידי מחשבה זו מכניס הדאגה בלבו וימנע משמחת יום טוב. וכן לא יעשה. ולענין הטובה נמי "אין מודדין" לפי כי כך אמרו חז"ל "לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה לומר זו חמורה אני עושה אותה וזו קלה איני עושה שנאמר אורח חיים פן תפלס".
לכן "אין מודדין קמח ביום טוב כדי ללוש" - הוא ענין מעשה הטוב. "אלא יקח כפי אומד הדעת" ולא תהיה מודד בשכלך להתבונן איזו היא שכרה מרובה לעשות אותה.
"אין מרקדין את הקמח בתחילה" - הנה זה הדין חוזר על הדבר האמור שמדבר במי שרוצה לתקן מעשיו ולעשות תשובה. ולכן הוא היה אומר "אין מרקדין את הקמח" שעשה מן העון להסיר הצרורות, הם העונות, "בתחילה" לפי כי הנה אז צריך לעשות כמה דברים; חרטה, וידוי דברים, בכיה, וכיוצא. ולכן ביום טוב אסור לעשות כן. "אפילו על ידי שינוי" - כי לא יעשה כל המצטרך רק קצת מהם - עם כל זה לא הותר לעשות זה במועד.
"אבל אם רקדו מאתמול" וכבר נתחרט אתמול והתודה אשר חטא על הנפש, ועשה כל ענין המצטרך. "ונפל בו צרור" בו ביום, איזה עון כצרור אבן במרגמה וכו'. "או קיסם" - הוא דבר קל על דרך מה שאמרו חז"ל "טול קיסם מבין שיניך". ורוצה לרקדו ולברר בו פעם שניה - "מותר אף בלא שינוי" לפי כי הנה בלי ספק כי לא יעשה כדרך שעשה בתחילה. "ואם לא נפל בו" בעצמו דבר של עון "אלא שרוצה לרקדו שנית" להיות בודק בו פעם שניה "כדי שיהא הפת נאה" - הוא כינוי לנפש אדם, "צריך שינוי קצת" מאחר שהוא רוצה לבדוק במעשיו יעשה שינוי קצת לטובה ללכת בדרך ישרה. וזה יעשה "כגון על גבי שולחן" - כי יעשה צדקה כמו שאמרו חז"ל "כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו" לפי כי יבא עני ויתן לו לאכול. וכן נמי בנדון דידן - זה הוא השינוי לטובה על גבי שולחן לתת לעניים כנזכר.
"הלש עיסה ביום טוב וכו'" - הוא הכינוי עצמו לעושה המצוה מתחילה בו ביום - יכול להפריש ממנה חלה על דרך מה שאמרו חז"ל "אדם הראשון חלתו של עולם היה. מה אשה גובלת עיסתה במים ואחר כך מגבהת חלתה כך עשה הקב"ה וכו'". ולכן יאמר: אדם זה "הלש עיסה" - שרוצה לדמות עצמו לאדם הראשון שהיה ראשון לבריאה, יציר כפיו של הקב"ה, שלם בכל פרטיו. וכמו שאמרו חז"ל "לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם תלוי בו". כך עשה זה "ביום טוב" - דוגמא לאדם הראשון להשלים חלקיו על ידי מעשה המצות.
ולכן "יכול להפריש ממנה חלה" - היינו כי מאותו הגוף ממש יכול להפריש חלה, "ולהוליכה לכהן" - זה הקב"ה כמו שאמר המין "אלהיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה". וזאת החלה[2] הוא עצמו כונת הפסוק "ויקחו לי תרומה" (שמות, כה). כך שאל הקב"ה חלק מאת כל איש הישראל - הלב שהוא עיקר כמו שאמרו חז"ל "עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו. אם יהבית לי אינון הרי אתה שלי שנאמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה". ומה שכתוב מלת "לי" אצל הלב - לפי שהלב פעמים חושב אף על פי שלא ראה בעיניו. הוא מה שאמר הכתוב "עקום הלב מכל". אף על גב כי העין רואה וכליות יועצות, העיקר הלב עקום הלב מכל. ולכן נאמר "תנה בני לבך לי" לחוד מספיק ובודאי "ועיניך" נמשכים אחריו. והיינו מ"ש "ויקחו לי תרומה מאת כל איש". וזהו התרומה של הקב"ה אשר ידבנו לבו להתקרב לו. והיינו החלה[3] - זו תרומת הלב שמוליכו אצל הכהן הידוע - זה הקב"ה.
"אבל עיסה שנילושה מערב יום טוב" - אין הכונה של אדם זה שלימה לתקן מעשיו מפני אותו חלק הנמצא בזמן העון של אדם הראשון שנאמר בו "הן בעון חוללתי" כנ"ל, מאחר כי כן נתן אל לבו מערב יום טוב, לפי כי כאשר האדם זה הכין[4] דעתו ביום טוב לפשפש במעשיו - ולכן גמר בדעתו ונתן לבו להקב"ה - שפיר דמי - מותר לעשות כן. אבל אם נתן אל לבו לעשות תיקון לעצמו מערב יום טוב ולמה לא יעשה מעשה ממש, אחד מדרכי התשובה כדי להכניע היצר וכיוצא. ולכן "אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב" להסכים בדעתו לתת חלק זה להקב"ה לפי כי על ידי כן מתרצה בכך ולא יתן דעתו לשוב ממעשיו ואשר לא טוב עשה.
"המפריש חלה ביום טוב והיא טמאה וכו'" - כי הנה הדין הקודם הוא באותו שגמר ונתן לבו להקב"ה אף על גב כי לא נודע בו ענין הרהור עבירה רק על הסתם, מאחר שנאמר "אדם אין צדיק שלא יחטא". לכן הסכים בדעתו לומר גם שיהיה צדיק גמור הרי עיקר הדבר נמצא בו מאותו עון של אדם הראשון שיהיה בלב כמו שאמרו חז"ל "אדם הראשון מין היה שנאמר ויאמר לו איכה - היכן נטה לבך". ולכן הסכים ונתן חלה תרומה להקב"ה - הלב - לתקן אותו עון. אמנם זה שהיה בו לב חורש מחשבות און ורצה לתקן מעשיו ביום טוב, כי לא ידע האדם את עתו כנ"ל, לכן יאמר:
"המפריש חלה ביום טוב" - אותו לב שנטמא בהרהורי עבירה, "לא יאפה אותה ולא ישרפנה" כלומר כאילו לא עשה ולא כלום, ואין לו לסמוך עצמו על זה המחשבה "לא יאפה אותה" דהיינו ליהנות ממנו לאכול, כי יאמר הרי לבי מסור ביד הקב"ה ואינו חושש עוד מן החטא - אינו כן. לכן התבונן מה שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע" שאם לא כן יעשה מחטיא אותו. "ולא ישרפנה" - ר"ל לא ימנע לגמרי מן הדברים הצריכים אל הגוף לפי "שאין שורפין קדשים ביום טוב" - כל דבר הנעשה בקדושה אין למנוע אותו לגמרי כגון אכילה ושתיה ועונה ושמחה וכל אלו קדש הם. ואין לשרוף אותם כי חייב האדם לקיים אותם מן התורה.
"אלא מניחה עד הערב" חלה זו, הוא הלב, שרוצה להפריש אותו מתאוות הגשמיים ולתת אותו חלק ה', מניחו במה שהוא, "עד הערב" שהוא חול. ואחר כך "שורפה" ומעביר כל אותם הדברים האמורים כי מאז אין בהם מצוה.
"מותר לעשות ביום טוב פתין גדולים וכו'" - מאחר שהודיע בדין הקודם כי אסור לשרוף קדשים ביום טוב, הם הדברים הנעשים בו ביום כי קדש המה כאמור. ולכן חזר והגיד כי לענין האכילה אשר אנו מצווים עליה ביום טוב שנאמר "ושמחת בחגך" והשמחה הוא בבשר ויין כמו שאמרו חז"ל - ולכן "מותר לעשות ביום טוב פיתין גדולים", היינו אכילה מרובה כמה דאת אמר "עבד לחם רב" שהוא סעודה גדולה כך עושים ביום טוב "ולא חיישינן שמתוך כך יבא לאפות יותר ממה שצריך" שמא ימשך לדברי כעור שנאמר שם 'קרבם יחמו כתנור לילה ישן אופיהם' (הושע, ז) וחז"ל אמרו "אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר". ולכן יבא לעשות יותר ממה שצריך ככל הדברים האמורים אף על גב כי קדש הם - אין מזה חשש מפני כי מצוה קא עביד והמצוה מצלת מן החטא.
"היה לו קמח או עיסה בשותפות עם עכו"ם וכו'" - חזר והגיד על האדם הנמצא בו דבר רע מתחילה כאשר היה דוגמת "קמח", או אחר שהתחיל לתת אל לבו לעשות עצמו "עיסה" כאמור - בכל אחת מאלו יוצא כי היה לו "שותפות עם העכו"ם" - הוא היצר. או שהיה כפשוטו שהיה לו עון עם עכו"ם.
"אסור לאפותה ביום טוב" - כי תיקון זה אין ראוי לו להיות בו ביום טוב שהנה השב בתשובה צריך וידוי דברים וחרטה בכל לבו, ולעשות דברים אחרים לתקן העון. וכל דברים אלו אסור לעשות אותם ביום טוב. ולכן מה יעשה "יחלקנה ויאפה את שלו" - הוא מה שאמרו חז"ל "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו", כי היצר הטוב שהוא חכם לימין, והיצר הרע הוא כסיל לשמאל. והם שני חללי הלב. ולכן בכל אותם החלוקות הקודמים היה איפשר לתת הלב כולו חלה תרומה לה', דהיינו לעבוד את ה' ביצר הטוב וביצר הרע כמו שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך". אמנם בחלוקה זו שהרי כבר נטמא בשותפות עם היצר - לא יכול עוד להחזירו ולהכניע אותו לעבוד את ה'. ולכן יחלק עיסה זו מן השותפות כל מה שיכול להחזיר מהאברים, "ויאפה אותה" לתקן אותם כראוי. ואחר כך סוף כי גם העכו"ם מחזיר אותו שהוא היצר כאמור.
"אם יש לאדם הרבה פת נקיה וכו'" - כי הנה כינוי פת יצדק אם לענין מעשה המצות ואם לענין התורה שנקראת 'לחם'. ולכן יאמר מי שיש לו פת הרבה מן המצות והיא "נקיה" מן הגזל, כי לא יעשה מן הגזול כמו שאמרו חז"ל אוי מי שסניגורו נעשה קטיגורו בענין הלולב הגזול. אמנם פת זו שנתן לצדקה היא מרובה ונקיה מן הגזל - "אינו אופה פת אחרת ביום טוב" אף על גב כי צריך האדם לעשות צדקה ביום טוב כנ"ל, שאם לא כן יעשה עליו נאמר "פרש חגיכם" -- לא כן הוא חייב אדם זה לעונש זה, "אלא אם כן יש לו בני בית" כאשר נתבאר בפסוק "ובני בית היו לי", כי אמר החכם קיימתי אני מ"ש התנא "ויהיו עניים בני ביתך". ולכן אדם זה שבמקום עבדים ושפחות היה לו בני בית (הם עניים), "שרגיל להאכילם פת הדראה". אין יכול להפסיק מהם. כך אמרו חז"ל מי שרגיל לתת צדקה לעני ופוסק אותם כאילו נטל נפשו ממנו.
אמנם "אם יש לו פת הדראה הרבה" - שנותן בדרך קבע, "יכול לאפות פת נקיה" אם רוצה לעשות צדקה עוד מאותו ממון שהוא נקי מן הגזל רשאי לעשות ביום טוב.
וכן לענין לימוד התורה. מי שיש פת תורה שהוא נקיה, ר"ל דין פשוט והלכה ברורה. "אינו אופה" ללמוד פת אחרת להיות מעיין ביום טוב. וכבר ידעת מ"ש בזוהר פרשת פנחס המזלזל בפירורין, היינו פירורין דאורייתא. ולכן יאמר "אלא אם כן יש לו בני בית" הלומדים עמו בתורה "שרגיל להאכילם פת הדראה", הוא הלימוד שאינו ברור כדי שיתנו לב בלבד להבין שמועה. "אבל אם יש לו פת הדראה הרבה" - שרגיל להיות לומד בתורה הרבה בלי השקפה כגון שיש לו קביעות ללמוד הרבה ולכן אינו פונה לבו אל העיון בהם. "יכול לאפות פת נקיה" - מתעסק באיזו הלכה ואין לומר כי לכן ימנע משמחת יום טוב.
"אסור לעשות שאור ביום טוב" - הנה ענין השאור נתבאר בהלכות פסח שהוא דוגמא ליצר. ואמנם במשנה עשו הפרש מן השאור לענין החמץ. כי השאור הוא יותר מפני שבו מחמיצין. ואף על גב שאיסור אחד הוא. ולכן יאמר כי "אסור לעשות שאור ביום טוב" - כלומר אף על גב שנתבאר למעלה כי אין ראוי לאדם למעט בדברים הנאמרים ביום טוב - אכילה ושתיה ועונה. אמנם לעורר היצר לענין מאלו אסור. אם לענין אכילה ושתיה - אם כבר אכל ושתה כל צורכו - אין לחזור להרבות בזה כאשר יבא לקמן. כי הנה לא נצטוינו על ההוללות ועל הכסלות. ולכן אסור לעורר היצר לכך. ומכל שכן לענין המשגל אם קיים מצות עונה או שלא היה תאוה לכך - אסור לעשות שאור - הוא הכנה לדברים הללו.
"אלא על ידי שינוי מפני שהיה אפשר לעשותו מבעוד יום" - הרי אמרו "האסטניס מתענה בערב שבת ויום טוב כדי שיאכל לתיאבון".
"אפילו נשחטה הבהמה מערב יום טוב וכו'" - כבר נתבאר למעלה ענין הבהמה שהוא דוגמא אל האדם שהוא ערום ביראת ה' ומשים עצמו כבהמה, ולקיים מה שאמר הכתוב "נחשבנו כצאן טבחה". ולכן אם אדם זה קיים בעצמו כן ביום טוב - מה טוב חלקו. גם "בהמה שנשחטה מערב יום טוב" שמקיים כך בעצמו, "מותר להפריש המתנות ביום טוב" - כי הנה נתבאר שהקב"ה אומר "ואתנה צאני", כי אין לו חפץ שימות אפילו אחד מישראל כמו שאמרו חכמים ז"ל כי זה הוא כונת המאמר אצלי לפי שהקדוש ברוך הוא יש לו הנאה מאיש הישראלי - חלב וגיזה וולדות כנ"ל. ולכן יאמר נא כי מי שקיים כך בעצמו - "מותר להפריש המתנות ביום טוב" - הם שלשה מתנות טובות הללו. ונותנם לכהן - זה הקב"ה כאמור.
פירוש נוסף על הסימן "לצד עילאה"[עריכה]
עוד לאלוה מילין לצד עילאה ימלל.
"אין מודדין קמח ביום טוב" - כי הנה הבחינה האחרונה 'מלכות שמים' נקרא 'מדה' כדאיתא בזוהר ובתיקונים "במדה שאדם מודד בה מודדים לו". כי הסוד הוא למדות העליונות עיין שם. וראוי לתת רמז בענין זה כי מדה בגימטריא מ"ט. ו
ג' פעמים מדה ג' פעמים מדה שווה 147 בגימטריא קמח והכולל קמח. ר"ל כי הנה הקוים שבה הם שלש קוים והם השיעור ומדה שלה, ובתוכם מתפשט האור של מ"ט שערים עליונים הנקראים "חמשים שערי בינה" כמו שאמרו חז"ל "חמשים שערי בינה נבראו בעולם". כי הנה "עולם" זה הוא מה שאמר הכתוב "מן העולם ועד העולם". ובתוך עולם זה נכללים השערים הנזכר, ומשם מגיעים למדה האחרונה בשלש קוים שלה.
והנה בלי ספק כי בימות החול הם מודדין למדה זו בשיעור קומה שלה כדאיתא בזוהר בפסוק "אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה". ושיעור קומה היינו שיעור מקום אמה אחת ברום שלשה אמות בסוד "מי מדד בשעלו מים וכו' וכל בשליש עפר הארץ". אמנם ביום טוב שהיא עולה למעלה - "אין מודדין קמח ביום טוב כדי ללוש" לענין הייחוד. כי הצדיק הלש עיסתו בסוד "שמן כתית - דכתיש כתישין" כאשר נתבאר אצלי בענין הכהן שהיה ת"ק שיפה ושלש מאות בעיטה, ר"ל שהיה ממשיך משלש מדות עליונות שהם סוד "מאות" (כדאיתא פרשת חיי שרה בפסוק "מאה שנה"), וממשיך האור בעץ החיים שהוא ת"ק (כמו שאמרו חז"ל "עץ החיים מהלך ת"ק שנה"). ומשם לאותה עיסה שעולה בגימטריה קמה, והיינו מה שאמר יוסף "והנה קמה אלומתי".
ולכן "יקח באומד הדעת" להמשיך לה דעת בדרך אותם הקוים לפי שדעתן של נשים קלה, וכאשר נשלם הדעת שלה על ידי הלישה זו אז "והאדם ידע וכו'".
"אין מרקדין את הקמח בתחילה וכו'" - מאחר שנתבאר שהקמח הוא סוד הכלה, כי לשין בה לעשות אותה עיסה, ואחר כך על פת לחם יפשע גבר על שתי הסעיפים פוסח. ולכן יאמר "אין מרקדין ביום טוב". ומה שקורא לשון 'ריקוד' - יש ממנו לימוד. כי זה שנותנין הקמח בנפה לברר אותו יקרא 'ריקוד' על שם כי תכלית הבירור ומה שמפרישין הסובין והמורסן שהם שתי קליפות דקות מן הכלה -- זה יהיה על ידי 'ריקוד', ר"ל שמדלגין ומעלין למדה זו למעלה ובזה מתפרשת מסטרא אחרא לפי שהיא עולה למעלה כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ט (ח"ג קפט, א) וזה לשונו: "מטה ברתא דמתחטא קמיה אבוה ועביד לה רעותה. ומאי חטה? כללא דכ"ב אתוון וכו'. אמר ר' אליעזר חטה הכי קרינן לה אבל חמינן בשבטין כולהו דלית בהו חט ובה אית חט וקרינן חטה. אמר ההוא ינוקא ודאי הכי הוא דהא חט שרייא סמיך לה בהו בשבטין לא הוה אתוון אלין דקא אתו מסטרא דקדושה אבל לגבה שרייא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי ח"ט (שהוא הקליפה) סמוך לברתא דא. והם שני קליפות דקות - סובין ומורסן כאמור. וכדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"כ (ח"ב קכ, א) כי מוץ ותבן הם שתי קליפות עד שנעשה בר. אמנם אחר תום הטחינה מתברר שתי קליפות אחרות כדאיתא בתיקונים ובזוהר פרשת פנחס רכ"ז (ח"ג רכז, א) וזה לשונו: "קליפה תליתאה וכו' ולא יכיל לאתפרשת עד דטחנין לה וכו'". וכיצד נפרדת מהם? על ידי שמדלגת למעלה - כי כל עוד שהיא למטה מתלבשת בתוכם. אמנם בעלותה למעלה תפרד מהם. והיינו סוד הדילוג שאנו מדלגים בברכת הלבנה להעלותה למעלה ונפרדת מסטרא אחרא. וזהו סוד שהיה נוטל הכלה על כתפו ומרקד בה כדי להעלות הכלה למעלה להפריד אותה מן הקליפה.
ולכן יאמר: "אין מרקדין את הקמח בתחילה אפילו על ידי שינוי" לפי שהריקוד זה כבר נעשה, משעה שקדש היום התחילה לעלות למעלה. "אבל אם רקדו הקמח מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית מותר אף בלא שינוי" לפי כי זה יהיה דוגמא להורות כי כן למעלה אחרי הטהרה והריקוד נפל שם איזה פגם ח"ו, והוא מברר אותו כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קצ"ז (ח"ג קצז, א) וזה לשונו: "ואוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סליקת למלקט עינוגין וכיסופין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא - כדין מטי לגבה טפה כחרדל ומיד אתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי אחרי הטהרה שעולה למעלה איפשר להיות שם טיפת דם ותכף נאחז משם סטרא מסאבא כדאיתא לקמן. ושם נאמר "מיד אתער ס"מ בקל תקיף וכו'". ולכן מה טוב לחזור ולרקד הקמח כי זה יהיה הדוגמא אף על גב כי נפל שם צרור או קיסם המעכב הייחוד על ידי מעשה של התחתונים - הנה על ידי מעשה זה אשר נעשה לשם מצוה של **(?) נתקן הענין לגמרי.
"ואם לא נפל בו דבר אלא שרוצה לרקדו פעם שניה כדי שיהא הפת נאה צריך שינוי קצת". והענין כי הנה בשלמא כשנפל שם קיסם או צרור - הריקוד הוא להוציא הקליפה אשר חזרה ונדבקה עם הקדושה, ולכן אין צריך שינוי לפי כי הכל הוא חיבור אחר אותו הייחוד שבתחילה - הוא עצמו הנעשה אחר כך על ידי הריקוד השני. אמנם זה הריקוד שאינו לענין צורך רק כי רוצה לראות את הפת יותר - אם כן זה יהיה דוגמא למעלה כי יהיה לכלה זו שלימות אחר יותר מעולה מן הראשון. כי כמה מעלות של ייחוד יש לה הנזכר בפסוק "מי זאת הנשקפה כמו שחר" בתחילה, ואחר כך "יפה כלבנה", ואחר כך "ברה כחמה", ואחר כך "איומה כנדגלות". ולכן בפעם הזאת צריך ענין שינוי לרמוז כי אין זה הייחוד בערך הייחוד הראשון אלא בסוד "יפה כלבנה" או יותר. ולכן השינוי יהיה "על גבי שולחן" לרמוז כי הייחוד עליון הוא בסוד 'שולחן'. כי הראשון הוא בסוד 'מטה' ואחר כך הוא בסוד 'שולחן'. ובדברי חז"ל "ערכתי לו שולחן".
"הלש עיסה ביום טוב יכול להפריש ממנה חלה וכו'" - הנה נתבאר כי ענין הלישה בעיסה הוא ענין הכנה שממשיך אור מלמעלה למטה. ואיפשר כי לטעם זה נאמר למשה רבינו ע"ה "של נעלך", כלומר כי לש נהפך של, אין אתה צריך לכך "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", ומאחר כי היא במדרגת 'קדש' דהיינו "ה' בחכמה יסד ארץ" ונאמר "אחותי בת אבי היא ותהי לי לאשה", ואתה עומד עליה להמשיך לה האור - מה צורך לענין לישה. לכן "של נעלך".
ולכן "הלש עיסה ביום טוב" ולהמשיך אותו אור עליון אל העיסה הכלה הנזכר, "יכול להפריש ממנה חלה[5]" והוא סוד המרכבה כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך דף קע"ד (ח"ג קעד, א) וזה לשונו: "פקודא דא להפריש חלה לכהן, חלה הכי חושבניה מ"ג וחומש ביצה. אית חומש חד מחמש ואית חומש חד מן חמשין דאיהו ן'. ודא סימן מג"ן דאיהי מיכאל גבריאל נוריאל - חלה שכינתא דבאתר דאלין מלאכין תמן אבהן תמן ובאתרא דאבהן תמן שכינתא תמן וכו'".
והנה מאמר זה הוא קשה ההבנה, כי צריך להבין מי העיסה ומי החלה. ואם אתה אומר כי סוד החלה היא השכינה - כיצד הוא אומר שהם המלאכים? וגם שנאמר כי כן הוא - למה מפרישין אותה - אדרבא היה ראוי לחבר אותם עם העיסה או עם החלה? ולמה מפרישין אותם ממנה? ולמה מפרישין החלה מן העיסה - הלא טוב לחבר אותה עמה? גם נתבונן למה נותנין החלה לכהן?
אמנם הענין בקיצור הוא כי העיסה כבר נתבאר כי היא בסוד הכלה שהרי בחטה נאמר בזוהר דאיהי ברתא דמתחטאת קמיה אבוה ועביד לה רעותא. ולכן יהיה סוד העיסה אשר כבר נילושה ונתחברו הקצוות שלה כאמור בהלכות פסח. וזה היה מפני כי בעת הלישה נעשה המשכה מאותם אורות עליונים למטה כנ"ל. ולכן אחר שנעשה בה זה התיקון אנו מפרישין ממנה עצמה חלק חלה ונותנים אותה לכהן - הוא סוד מה שאמרו חז"ל "בת היתה לו לאברהם אבינו ע"ה ובכל שמה". ואיתא בזוהר "דיהיב לה לאברהם כלה דילך לגדלה לה בי"ג מכילן דרחמי". ולכן להעיד על אותו תיקון שעשה בה אברהם שהוא סוד הימין אנו נותנים החלה לכהן כי הוא יברך הכלה ויגדל אותה בי"ג מכילן דרחמי. וחלה זו הוא רמז לנקודה העיקרית שלה הנשרשת באברהם משעת אצילותה.
אמנם אותם מלאכים הנזכר שהם סוד מג"ן הם מעלים את המדה זו באופן אחר לאשר[6] הוא למטה בסוד הבריאה כדאיתא פרשת תרומה כאשר הם מעלים הכסא למעלה. אמנם בעליה זו אין להם הכרח לעלות ואין יכולים לעלות לשם לפי כי בשעת הייחוד נאמר "הוציאו כל איש מעלי" כדאיתא בזוהר. ואז "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף". ומלת 'איש' רמז למלאכים הנקראים 'איש' שנאמר "והנה איש לבוש הבדים" "והאיש גבריאל". אין עומד שם באותו שעה ולא אחד מן המלאכים. רק היא מתחברת עם האדם כמ"ש במאמר "באתרא דאבהן תמן שכינתא תמן", והם גורמים הייחוד בסוד ימין ושמאל ואמצע.
ולכן הוא אומר בדין זה: "יכול להפריש ממנה חלה" - היינו רמז לאותה בחינה להוליכה לכהן בסוד אברהם, כי הכהן הוא שושבינא דמטרוניתא. "אבל עיסה שנילושה מערב יום טוב" וכבר נעשה ההכנה בה לגמרי - למה לא יתן החלה תכף לכהן. ומאחר כי לא הפריש חלה מערב יום טוב לעשות לה שלימות זה על ידי שושבין שלה - "אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב" שהרי ביום טוב השלימות זה נעשה לה על ידי קדושת היום.
"המפריש חלה ביום טוב והיא טמאה וכו'" - הנה עד כמה פעמים נתבאר כי המדה האחרונה היא יורדת בעולמות למטה משעה שנגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך". ולמטה היא מתלבשת בעשר קליפין כדאיתא בתיקונים "באלין קליפין אתלבשת שכינתא בגין למיטר להו לישראל" לקיימא "ומלכותו בכל משלה". ולכן יאמר נא: "המפריש חלה ביום טוב והיא טמאה" - שרמז זה הוא מורה על מדה זו בהיותה למטה מתלבשת באותם קליפות.
ולכן אין לה תקנה מפני כי הנה ביום טוב אתפשט קוב"ה מאלין לבושין ולבש בגדים שפירין - הם לבושי עולם הבריאה כדאיתא בתיקונים. ולכן "לא יאפה אותה חלה" הגשמית לפי שזה מורה כי גם למעלה חלה העליונה היתה מתלבשת בטומאה ואחר כך על ידי האפייה נתקנה. והא ליתי כאמור. "ולא ישרפוה נמי" כי גם בזה יהיה לה דופי, כלומר כי להיות נמצא בה טומאה לכן הוצרך להיות נשרפת שלכן "אין שורפין קדשים ביום טוב" שלא לתת מקום להבין כי הקדושה צריכה היא לתיקון זה. והא נמי ליתי. שהרי מעת ערב הקדושה היא העולה למעלה שש וארגמן לבושה. "אלא מניחה[7] עד הערב" שהוא חול "ושורפה" כי אין בזה פגם כלל.
"מותר לעשות ביום טוב פתין גדולים וכו'" - הנה נודע הוא כי בחינת הפת הוא רמז לכלתא דא, סוד הלחם אשר הוא מאכל אדם. ולכן יאמר נא כי מותר לעשות ביום טוב פתין גדולים, דהיינו פת מרובה, לפי כי זה הוא טוב להורות כי המדה זו היא גדולה ומוכנת אל הייחוד. "ולא חיישינן שמתוך כך יבא לעשות יותר ממה שצריך" בגשמי - הגם כי למעלה כל המרבה הרי זה משובח - למטה יש טורח הרבה. ועם כל זה יכול לעשות פתין גדולים כדבר האמור.
"היה לו קמח או עיסה בשותפות עם עכו"ם וכו'" - והנה ענין זה הוא מורה על המדה זו בזמן שהיא למטה בעולם העשיה, כי שם יש תערובת סטרא אחרא עם סטרא דקדושה כדאיתא בתיקונים. ואמנם ביום טוב כבר עלתה למעלה כאמור. ולכן בא הדין זה בגשמי כי אם היה לישראלי קמח או עיסה בשותפות עם העכו"ם - "אסור לאפותה ביום טוב" לפי שהוא מורה כי עדיין המדה זו למטה באותו תערובת של הקליפה. ואינו כן כאמור.
"אלא יחלקנה" להורות כי כבר נפרדה הקדושה מן הקליפה, "ויאפה את שלו" להורות כי כן החלק של הקדושה נתקדשה ונעשית פת על ידי אש של קדושה בסוד "שמאלו תחת לראשי" שהם אשים דאיש ואשה.
"אם יש לאדם הרבה פת נקייה" - הנה זה הדין הוא מורה על בחינת הכלה בזמן שנגמרה מלאכה להתקן. כי הנה נאמר "ויבן ה' את הצלע לאשה" ואחר שנשלמת ונעשית סולת נקייה מאותם השני קליפות דקות, סובין ומורסן, ונאפת פת בתנור של הקדושה ונעשית "פת נקייה" שהוא מאכל אדם העליון הרי אין אחר שלימות זה כלום.
ולכן מי שיש לו "פת נקייה הרבה", אכול ושבוע והותר, שהוא דוגמא למעלה מורה על שלימות הכלה. אם כן "אינו אופה פת אחתר" - רצה לומר דאף על גב כי בימי החול ימצא ייחוד נמי ללאה, עתה בזמן המועד הייחוד לגמרי הוא לרחל שלכן אינו אופה פת אחרת. שלא יחשוב כי גם ימצא עתה ייחוד ללאה. "אלא אם כן יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה" - וכן נמי רחל יש לה בני בית רבים - הם בסוד עולם הבריאה - הוא הבית שלה. ונותנת להם די סיפוקם פת הדרא.
"אבל אם יש" לאדם הגשמי "פת הרבה הדראה" שמורה על אותם שאוכלים אותו בעולם הבריאה שכן נאמר באשת חיל "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה", ולכן "יכול לאפות פת נקיה" שמורה על הבחינה שהיא באצילות שהיא בסוד פת מוכנת למאכל, "הלחם אשר הוא אוכל", נקיה מכל סיג ומכל מום כאמור.
"אסור לעשות שאור ביום טוב" לפי כי השאור הוא מורה על התעוררות השמאל, ונאחז בו סטרא אחרא. ולכן אסור לעשות אותו ביום טוב "אלא על ידי שינוי" שיהיה בסוד "שמאלו תחת לראשי", "מפני שהיה איפשר לעשותו מאתמול מבעוד יום" כי אז נעשה הייחוד. ואם נאמר כי זה יהיה מ"ש בזוהר פרשת קרח במאמר הובא למעלה כי קדש תתאה אזמין לכל חילוי ולאעטרא להו ולאעלא להו תחות גדפוי - ולכן באותו זמן כי הקדושה אזמינת לכל חילוי היה לה לתקן שאור זה מבעוד יום להתמתק אז עד דרך האמור.
"אפילו נשחטה הבהמה וכו'" - כבר נתבאר למעלה כי בהמה זו הוא בסוד שם ב"ן. והשחיטה הוא התיקון לה כנודע וכנ"ל. ולכן אפילו נשחטה מאתמול "מותר להפריש המתנות ביום טוב" - אותו תוספת רוח שנותנת לבריות כנודע.
- ^ מילים אלו נשמטו בדפוס של הספר. והוספתים בהתאם לגירסה של השו"ע כיום בפנינו - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'חלב' - ויקיעורך
- ^ כנ"ל כאן הגהתי במקום 'החלב' - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי על פי סברא. ובדפוס כתוב 'הבין' - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי על פי דעתי. ובדפוס כתוב 'דילה' - ויקיעורך
- ^ לא ברור מה המילה. אולי 'מאשר', אולי 'כאשר' - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'מעתה' - ויקיעורך