טור ברקת/תקה
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תק"ה - דין החולב בהמה ביום טוב - ובו סעיף אחד
- בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכול החלב - אם לקדרה שאין בה אוכלים - אסור. ואם יש בה אוכלין מותר. וכגון שבא החלב לתקנו או שיש בה פירורין והחלב נבלע בהם. אבל החולב כל צאנו לא תותר מפני פרוסה שנותן בכלי.
טור ברקת
[עריכה]הלא זה דברי בפסוק "כי עליך הורגנו כל היום" - יאמר נא ישראל לפני הקב"ה: אבי ראה חיבתך לי כי בעבורך הורגנו בידינו בכל יום כשאנחנו אומרים "ה' אחד". ולא בדברים בלבד אנו מוסרים עצמנו למיתה אלא "נחשבנו" בעינינו "כצאן טבחה" - שהם מוכנים בעיר לטבחה. והקב"ה אומר לא כן אתם לפני אלא "ואתנה צאני" - כאותם צאן שהם נקבות ואין בעליהן שוחטין אותם לפי שהם מוקצים לתועלת שלהם לחלב ולגיזה ולוולדות בהמה. ולכן "אתם צאן מרעיתי" - אני רועה שלכם לפי שהרועה הוא חשוד. ולא עוד אלא "אדם אתם" בעיני ולא בערך בהמה כלל.
ולכן על פי הדברים האלה האדם טוב לו להיות מחזיק בעצמו שהוא כצאן טבחה שלכן נאמר "הנה ימים באים וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה" (יחזקאל). בעבור שבח זה. והיינו מה שאמרו: "בהמה שהיא עומדת לאכילה" - הם בני אדם שנחשבים בעיניהם כצאן טבחה המוכנים לאכילה כי עליהם אמרו חז"ל "אדם ובהמה - אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה" (מאמר). שיודעים ומכירים שהקב"ה אמר 'אדם אתם' ואין מקריבין מהם והם כערך בהמה בעיניהם שהם מוכנים לשחיטה.
ולכן על סוג זה יאמר: "בהמה שהיא עומדת לאכילה", ועם כל זה להיותו ערום ביראה הוא "רוצה לחלוב אותה" לענין המצות, "לאכול החלב" - דהיינו אותם שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. "אם לקדרה שאין בה אוכלים אסור" - כלומר אם אדם זה הוא בלתי הגון, דומה לקדרה מפוחמ'(?) מצד מעשיו שאין בו אוכלים (שהם דברי תורה - מכל האוכל אשר יאכל), "אסור" ליהנות מאותם המצות אף על גב שעשה מן הדברים שהאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה. מאחר כי אין בו תורה ויש בו מעשים רעים - כדאי הם שני דברים אלו לדחות אותם הפירות שלא יאכל אותם.
"ואם יש בה אוכלין" מענין התורה - אין מעכב מעשה הרע שנמצא בו, מעשה קדרה כי מצטרף זכות התורה עם אותם המצות ואיכא תרתי לטיבותא. ולכן "מותר" ואוכל פירותיהן בעולם הזה מאחר שעשה המצוה לשמה. כי הנה החלב הוא להש"ה(?) כאמור שהם המצות. והגיזה - מעשה הצדקה שנאמר "מלוה ה' חונן דל". והוולדות שאומרים לפניו אמן וברכו כמו שאמרו חז"ל. ולכן אמרו "וכגון שבא החלב לתקנו" לאותו הלימוד - הוא האוכל הנזכר. דהיינו להחזיר ביד עמלי תורה וכיוצא שנמצא אותו חלב לשמו של הקב"ה.
"או שיש בה פירורין של לחם" עקב כי נמצא באדם זה קצת מדברי תורה ואינו בור לגמרי. "והחלב נבלע בהם" כי אותם הפירות מועילים לעצמו להחזיק בידו ללמוד. וואם מעט הוא הרי נבלע בהם אותם הפירות של המצוה.
"אבל החולב כל צאנו" שהודגמא לזה הוא הרודף לעשות כל הדברים ששנינו "אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" - לא הותר ליהנות מאותם הפירות מפני אותה "פרוסה שנותן בכלי" - אותו מעט לחם של תורה שאינה קבע עמו, אלא שנותן אותה בכלי עתה לשעה. אין בזה כדאי לאכול פירותיהן בעולם הזה ונדחה ודאי בכלל אותם הדחיות שמנו חז"ל שדוחים מן האדם דברים הטובים.
עוד זה מדבר בענין אותה בהמה שהיא רבוצה על אלף הרים וכו', שהיא מזומנת לסעודה לצדיקים לעתיד לבא כדאיתא בויקרא רבה וזה לשונו: "ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש ורבנן. ר"י אמר בהמה אחת היא והיא רבוצה על אלף הרים ומגדלים לה כל מיני עשבים וכו'. ורשב"ל אמר מגדלים לה כל מיני מאכל וכו'. ורבנין אמרי מגדלים לה כל מיני בהמות והיא אוכלת אותם. מאי טעמא? וחית השדה ישחקו שם - איפשר כן אית בעיר אכיל בעיר? א"ר תנחומא גדולים הם מעשה אלהינו", עכ"ל (מאמר).
והנה מאמר זה נראה קשה. אם לענין המחלוקת - איך יתכן שחולקים בדבר המוחש? ומה גם כי כל אחד מביא ראיה לדבריו מן המקרא? ויותר קשה מ"ש "ואית בעיר אכיל בעיר" - והלא הכתוב כך הוא אומר "והיה השרון לנוה צאן". וכי תימא שהמקשה יאמר כי הבנת הכתוב הוא לענין אחד - אם כן הוא לא היה לו להקשות כך "וכי אית בעיר אכיל בעיר?" אלא יקשה על רבנין כי המקרא זה לא לדרשה זו הוא. ומה השיב ר' תנחומא "גדולים מעשה אלהינו"? היה לו לומר "והלא מקרא מלא הוא".
אמנם הענין הוא כי השלמים אינם חולקים אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והענין כי הנה בהמה זו הוא כינוי למדה האחרונה כאשר היא מתמעטת ויורדת בעולמות התחתונים לקיים מה שאמר לה הקב"ה "לכי ומעטי את עצמך". ולכן יצאה מכלל 'אדם' שנקרא "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". וכן נאמר "כתפארת אדם לשבת בית - זו אשה". ויורדת להיות כינוי בהמה שהוא בגימטריא ב"ן כנודע. כי שם זה הוא במלכות. ולכן אמר כי בהמה זו היא רבוצה על אלף הרים - היינו על דרך מ"ש בזוהר "על הרי אררט" כדאיתא פרשת בהעלותך שהם מאריהון דדינין מאריהון דיבבא ויללא. ואיתא במדרש חזית "מדלג על ההרים - אלו המלכיות".
והנה בהמה זו "רבוצה", ר"ל נופלת, על המלכיות בגלות אלף שנים שנשבע הקב"ה כמו שאמרו חז"ל "ביום חרון אפו" ויומו של הקב"ה אלף שנים. וכדאיתא בזוהר שמות י"ז (ח"ב יז, א) "אינון אלף יומין דחול ואי ישתעבדון יתיר לא על פום גזרת מלכא אלא בגין דלא עבדין תשובה". אמנם אע"ג כי מדה זו היא אצלם בסוד הגלות רבוצה עליהם, כלומר מושלת עליו, הוא כונת הפסוק "נפל עליו" (בראשית, טו), ר"ל אע"ג שהיא נפלת שנאמר "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל" - יש לה ממשלה עליו של אותו מלכות כדאיתא בזוהר פרשת במדבר בפסוק "קולה כנחש ילך" בסוד "רישא וזנבא". כי אף על גב שהזנבא בגלות היא המושלת עליהם ועל פיה הם מתנהגים כולם.
וזהו שאמרו "והם מגדלים לה מיני עשבים" שהוא ממין הצומח. ורשב"ל אמר מגדלים לה נמי מיני מאכל שהוא יותר מוכן. ורבנין אמרין מגדלים לה מיני בהמות. נמצא כי אוכלת משלש בחינות.
והסוד כי כל בחינה מאלו מועיל לה לענין ייחוד אחד. ועתה הקשה: "ואית בעיר אכיל בעיר?" - כלומר דבשלמא לאותם שני סברות שאמרו כי אוכלת מיני עשבים או מיני מאכל - בזה ימצא תועלת לנאכל, כי כן בדור בידינו כי כל כונת האכילה הוא כדי לתת עלייה לדבר הנאכל. אמנם אית בעיר אכיל בעיר עד שנאמר כי כך הוא התיקון של אותו הנאכל? ולכן אמר ר' תנחומא "גדולים מעשה אלהינו". כלומר זאת התמיה שייך במאכל האדם הגשמי, כי כל מה שהוא אוכל הוא כדי להעלות במדרגה אחרת גדולה לדבר הנאכל. אמנם "גדולים מעשה אלהינו" מאחר כי בהמה זו היא כינוי לאלהינו ומתרצ' באותם בהמות בלי ספק כי זה יהיה התיקון שלהם בלי ספק.
ועתה עלה בידינו מדברי המאמר זה כי אותה "בהמה" הידועה "שהיא עומדת לאכילה" כאמור שמזמנת לצדיקים, דהיינו צדיק וצדק, "ורוצה האדם לחלוב ממנה" על ידי מעשיו הטובים. כדרך שאותו תינוק הידוע הוא יונק משדי אמו - כך הוא רוצה לחלוב לאכול ממנה כנזכר. "אם לקדרה שאין בה אוכלין אסור". כלומר מאחר שהאדם על ידי מעשיו הוא מעלה אור חוזר מלמטה למעלה ונכנס לבית המקדש עליון הנמשל לקדרה, שלכן נאמר "היא הסיר ואנחנו הבשר", והדוגמא שלה למעלה נמי. ולכן בזמן אשר נמצא אוכלים בתוכה, כשם שנאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו", "מותר לחלוב" כי זה הוא כינוי כמו שאמרו חז"ל שאמר יוסף לאדונתו חלב עזים שחורות וחלב עזים לבנות אחד הוא. ולכן מותר לחלוב לעשות הייחוד הנזכר בתחילה. ואחר כך משם ימשיך השפע למטה שנאמר "דדיה ירווך בכל עת".
והיינו מ"ש "וכגון שבא החלב לתקנו". כי הנה מאחר שנמצא שם אוכלים שנאמר בהם "והיה האוכל לפקדון הארץ" - לכן אחר כך בא החלב מן הצדיק לתקנו כאמור. "או שיש פרורין", הם סוד מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ד (ח"ג רמד, א) וזה לשונו: "אמר רעיא מהימנא מאן דמזלזל בפירורין דנהמא וזריק לון באתר דלא אצטריך - האי כל שכן מאן דמזלזל בפירורין דמוחא דאינון דזרע, דזריק לון בארעא וכו'".
והנה מבואר מדברי זה המאמר כי הפירורין הם טיפות של זרע. ולכן יאמר חלוקה אחרת: "או שיש פירורין באותו כלי" דמשמע כי הועילו מעשיו עד שהיה באותו מקום זרע ואין זה הזרע העליון שיורד מן הצדיק אל הכלה שאם כן מהו החלב שנותן אחר כך בכלי? ומה נתחדש? והרי כל תכלית המעשה זה שרוצה לחלוב זה הוא.
אמנם סוד הענין הוא מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "האי אור זרע ליה קב"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין על ידי דהאי צדיק דאיהו גננא דגנתא ונטיל להאי אור וזרע ליה זרועא דקשוט וכו'. הדא הוא דכתיב אור זרוע לצדיק וכו' וכתיב וכגנה זרועיה תצמיח. מאן זרועיה? אלין זרועי דאור קדמאה דאיהו זָרוע תדיר ועביד איבין וכו' איתימא בזמנא דגלותא - כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש - היך עביד תולדין? אלא כתיב זרוּע - זרוּע איהו תדיר. ומיומא דאפסיק ההוא נהר גנתא - לא על ביה ההוא גננא, וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע בקדמיתא ולא שכיך תדיר בגנתא דעביד תולדין. ומההוא זרועא נפל ביה באתריה ומגרמיה עביד תולדין כדקמיתא וכו'".
הנה מבואר מדברי זה המאמר כי ימצא ענין זרע שנופל בשדה העליון וחוזר ונעשה ממנו תולדות. והיינו סוד הספיחים. ולכן יאמר על עיקר זה: "ואם יש בה באותה קדרה" שהרמז על נקודת ציון, יש בה "פירורין", שהרמז על טיפות של זרע הללו שנאמר בהם "וכגנה זרועיה תצמיח". והחלב העליון "נבלע בהם" שהוא בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". והבן. והיינו סוד מה שאמרו חז"ל מלאך הממונה על התפילה הוא ממתין עד שמסיימת קהילה אחרונה להתפלל ונוטל כל התפילות ועושה אותם עטרה ומניחה בראש חי העולמים. והמלאך זה הממונה על התפילות הוא סוד "אשת חיל" הנזכר. שפעמים נקרא 'מלאך' שנאמר "המלאך הגואל אותי" כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ז (ח"ג קפז, א) וזה לשונו: "פתח ואמר המלאך הגואל אותי מכל רע וכו' קרי לה מלאך וקרי לה שמהן סגיאין. אלא הכא אמאי אקרי 'מלאך'? אלא שליחא איהי מלעילא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי המדה זו אף על גב כי יש לה שמות הרבה, כאשר נקראת 'מלאך' על שם שעושה שליחות. ולכן הוא מלאך הממונה על התפילות. ונוטלת כל התפילות של ישראל ועושה מהם עטרה ומנחת אותה בראש חי העולמים שנאמר "עדיך כל בשר יבואו" - לשון 'עדי' כמו שאמרו חז"ל. ומתקיים "ברכות לראש צדיק". והבן.
והיינו מ"ש מענין הפירורין שהחלב נבלע בהם בתוכם - אז מותר לחלוב כאמור. "אבל החולב כל צאנו לא הותר מפני פרוסה שנותן בכלי". והענין כי הנה חלוקה זו של החולב כל צאנו ונותן שם פרוסה - הדוגמא לזה הוא כי האדם לא נתכוון לתקן תחילה המדה האחרונה ואחר כך לחלוב לתוכה. ולכן זה הענין יבחן מפני כי נתן שם בכלי פרוסה אחת שהרמז לזה הוא כי באותו כלי העליון לא עשה מתחילה התיקון כראוי, יען כי לא נתן שם זולת פרוסה אחת שמורה על שהיא בסוד "לחם עוני" כמו שאמרו חז"ל "מה עני זה דרכו כפרוסה", ואין עני אלא מן התורה. ואחר כך היה חולב כל הצאן העליון - הם מדות העליונות - כולם כאחת שמוכרח הוא שנמשך מהם חלב ביותר ובפעם אחת. ובלי ספק כי האור זה הוא מרובה ואין כח באותה פרוסה לקבל אותו החלב המרובה מן האור העליון. וחיישינן שלא יצא לחוץ, וכאשר מתגלה נהנים ממנו החיצונים. שלכן שנינו "המרגיל כולו חיבור לטומאה" והאדם צריך טבילה.