טור ברקת/תקז
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תק"ז - דין אפייה ביום טוב - ובו ז' סעיפים
- אופין בפורנ"י דהיינו תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם. ובלבד שלא תהא חדשה, דחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב. ומחמין חמין באנטיכי.
- אף על פי שעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב או בשבת שלפניו אסור להסיקן -- אם נשרו ביום טוב בתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן. ובלבד שלא יגע בהם עד שיתבטלו ברוב. אבל אם נפלו בשבת אסור להסיקן ביום טוב של אחריו אפילו על ידי ביטול ברוב.
- אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור דהוה ליה מתקן מנא.
- תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט - אם איפשר לאפות בו ולצלות בו בלא גריפה[1] ולא יתחרך הפת או הצלי - אסור לגרפו מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך. אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק. ולא יגע בפת כלל אף על פי שאם[2] היה נוגע בו לא היה כדאי לחרכו. אבל אם יש בטיח שנפל לתוכו כדאי לחרך הפת או הצלי אם היה נוגע בהם, אף על פי שבלא גריפה היה אפשר לאפות ולצלות בו כיון שהיה מתחרך - מותר לגרפו דחשיב טלטול לצורך. ודוקא בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם אלא מהטיח שנפל לתוכו. אבל תנורים שלנו כיון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה - מותר לגרפו מן האפר והגחלים. ואף על פי שהוא מכבה - אי אפשר בלא כן. וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש. והרי זה כמניח בשר על הגחלים וכן נהגו.
- תנור וכירים חדשים - אין סכין אותם בשמן ולא טשין אותם במטלית. אבל מותר להסיקן אפילו היסק ראשון ובלבד שלא יפיגם בצונן כדי לחסמן. ואם הוסקו יותר מדאי והוצרכו להפיג בצונן כדי לאפות בהם - מותר. לפיכך מותר לשרות במים המכבדות שמכבדין בה התנור אף על פי שמכבה.
- מותר לאפות תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך אלא פת אחד. ודוקא בתנוריהם שהיו קטנים והיו מדבקים הפת בדפנותיהם ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה. אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך.
- מותר לסתום פי התנור בטיט ורפש שעל שפת הנהר. והוא שרככו מאמש או עשה בו סימן ונתקו לצד אחד. אבל לגבל טיט ביום טוב אסור. ומותר לגבל אפר לסתום פי התנור.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון על הסימן[עריכה]
הנה ענין התשובה לא נפלאת היא כי אדם מוזהר עליה לעשות אותה מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים. כלומר למהר לעשות אותה שנאמר "כי המצוה הזאת וכו' לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא". ר"ל אין זה דבר קשה לא תוכל עשוהו. ולא דבר רחוק שצריך זמן. כי קרוב אליך הדבר מאוד מאותם דברים בטלים שמדבר בריבוי מאד תאמר דברי וידוי ונרצה לך. וז"ש "קחו עמכם דברים" מאותם דברים בטלים המצויים עמכם, "ושובו אל ה'" שהוא עמכם גם כן. וכן הוא אומר "וזכור את בוראך בימי בחורותיך", וכמו שכתוב "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".
ולכן יאמר נא: "אופין בפורני דהיינו תנורים שלנו" דהיינו צריך כי יחם לבבו של אדם בענין של החרטה כי רבה היא. והיינו העיקר אל ענין התשובה כי יעשה תשובה היום שמא ימות למחר כמ"ש ר' אלעזר "שוב יום אחד לפני מיתתך". ולכן הדוגמא לזה הוא מ"ש "אופין בפורני דהיינו תנורים שלנו הגדולים" - כמו כן צריך להגדיל ענין החרטה ואש להבה בלבו קרבם יחמו כתנור.
"ופיהם בצידם" - כמו כן תכף לענין החרטה צריך לצרף עמה הוידוי ויבטה בפיו בצדו של החרטה לפי כי כן נאמר "הלא כה דברי כאש נאם ה'" כי ירצה להגיד מה שאמרו חז"ל "חוטא מהו עונשו?". שאלו לחכמה ולנבואה ולתורה - וכל אחד נתן עליו עונש. רק כאשר שאלו להקב"ה חוטא מהו עונשו אמר יתודה שנאמר "והתודו את עונם ואת עון אבותם וכו'". והיינו מה שאמר "הלא כה דברי" - ר"ל אותו דבר ששאלונו ואמרתי דבר מלך הוא כי יתודה, היינו נמי דברי וידוי. וזה הוא "כאש" - כאילו נכנס באש של גהינם. ולכן אמר "נאם ה'", כלומר גזרת מלך היא ודברו אחור לא ישוב. ולכן צריך כי "יהיה פיה בצידה", לומר תקף דברי וידוי בפיו.
"ובלבד שלא תהא חדשה" - כלומר אע"ג שהתירו לעשות תשובה ביום טוב - היינו לקיים "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - היינו בגידותי' כענין שדרשו חז"ל בפסוק "וירח ריח בגדיו - ריח בוגדיו". וכן בפסוק "מור ואהלות קציעות כל בגדותיך" - קרי ביה בגידותיך. ולכן מותר להתודות בו ביום אבל זה יהיה למי שכבר עשה תשובה מקודם, יום או יומיים מקודם, יכול נמי להתוודות כי יחם לבבו מן החרטה של מעשיו כאמור.
אמנם לעשות תשובה מחדש בו ביום - אין ראוי לעשות כן. היינו מ"ש אבל מחדש לא, "ובלבד שלא תהא חדשה". והטעם "דחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב" - כלומר שאם בא לעשות תשובה מחדש בו ביום חיישינן שמא תפחת התשובה בעיניו ויהיה דבר נקל בראותו שעל ידי וידוי דברים בלבד אנו אומרים כי נעשה צדיק גמור. אם כן שמא "תפחת" בעיניו ערך התשובה וימצא דנפיק מיניה חורבא באחד משני פנים. ראשונה - יפסד הלחם אשר הוא אוכל - אותה סעודה של שמחת יום טוב שהוא צריך לעשות, היינו לחם רב יפסד כי לא יצא ידי חובתו משמחת בשר ויין כראוי. או איפשר נמי שימנע משמחת יום טוב לגמרי מתוך החרטה והעצבות אשר יכנס בלבו כי הוא מנגד שמחת יום טוב.
וגם ימנע משמחת יום טוב בענין העבודה שנאמר "עבדו את ה' בשמחה" מאחר דאיכא עצבות אין מתקיים בו לעבוד בשמחה, וכדאיתא בזוהר פרשת ויקרא דף ח' (ח"ג ח, א) וזה לשונו: "תמן תנינן ההוא בר נש דחטי קמיה מאריה ועבר על פקודי אורייתא ותב לקמיה דמאריה במאן אנפין יקום קמיה - הא ודאי ברוח תבירא, ברוח עציב. אן הוא שמחה, אן הוא רננה וכו'. אלא במאי אתתקן כהנהו כהני וליואי דאינון אשלימו שמחה ורננה בגיניה וכו'".
ובכן החי יתן אל לבו להמלט מדין גהינם כי יחשוב בלבו איך הרשע אין לו מנוחה ואפילו בשבת אם הוא מחלל שבת בפרהסייא כאשר נתבאר לעיל מאמר מן הזוהר פרשת ויקהל שעליו נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" - הוא מחלל שבת. כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. ואם לא חלל השבת תנוח נפשו יום השבת. אך לא תנוח ביום טוב.
ולכן יאמר: "אופין בפורני דהיינו תנורים שלנו הגדולים" - שהרמז הוא לגהינם אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים. כי כן נאפה נפש הרשע בגהינם. "ופיהם בצידה" - ואף על גב כי גהינם כל מדור ומדור יש בו חלונות - אמנם אין נחשבים לכלום לפי שנוטים למקום חשך כמו שאמרו חז"ל או לבית שחלונותיו למקום חשך שנאמר "צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל". ולכן יהיה כאילו אין שם חלונות זולת הפתח. אמנם "ופיהם פתוח בצידה" - דוגמא אל הרשע שפיו פתוח בשבועת שוא ורכילות ונבלות ודברים בטלים ושבועת שוא. דאף על גב שברא לו הקב"ה שני חומות ללשון (כמו שאמרו חז"ל השיניים והשפתיים) - הם אומרים "שפתינו אתנו מי אדון לנו". ולכן"ופיהם בצדה" להנקם מהם. כך בפורני זו נידונים נפשות הרשעים.
"ובלבד שלא תהא חדשה" - היינו מה שאמרו חז"ל (איוב לו, טז) "ואף הסיתך מפי צר" של גהינם "רחב לא מוצק תחתיה" - כל אחד עושה לו מקום שם על ידי מעשיו. כלומר אף על גב כי חכמים ז"ל אמרו כל אחד יש לו שני חלקים; חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגהינם. דא לא תברא. שהענין הוא כנגד מה שמפסיד הרשע שהרי הם אמרו "לא זכה - נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם". והנה זה החלק הוא מחדש. ועל ענין זה יאמר נא: "ובלבד שלא תהא חדשה דחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב" - הוא מה שאומרים חכמים ז"ל בפסוק "במות אדם רשע תאבד תקוה" - כל זמן שהרשע הוא חי בעולם הזה יש ממנו תקוה שיעשה תשובה וכו'. ולכן יאמר "חיישינן שמא תפחת" אותה פורני ותנור הגדולים של גהינם, לפי כי יעשה תשובה הרשע "ויפסד הלחם" לפי כאשר יהרהר במעשיו הרעים ודאי לא יתאוה לאכול עוד ויפסד הלחם - הוא המאכל של יום טוב, "וימנע משמחת יום טוב" כי שמחת לתוגה נהפכה כאמור כאשר יחשוב כי נפשו אופין אותה בתנור גדולה הנזכר. וגם כן "ומחמין חמין באנטיכי" - וכך יעשו לנפשו כאמור.
"אף על פי שעצים שנשרו מן הדקל בשבת או ביום טוב שלפניו אסור להסיקן וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי העצים הם דוגמא לאנשים הנמשלים לעצים על דרך מה שאמר הכתוב "כי האדם עץ השדה". ואמנם הם מינים ממינים שונים שהם נדונים בגהינם על כמה עונות. אמנם הצד השוה שביניהם כי "נשרו מן הדקל" - הוא הצדקות. לפי כי הצדיק נמשל לתמר שנאמר "צדיק כתמר יפרח", ואלו ש"נשרו מן הדקל" הם דוגמא שנפלו מן הצדקות הנמשל לדקל. ולכן פירשו מהקב"ה הנמשל לתמר כמו שאמרו חז"ל "כפות תמרים - זה הקב"ה שנאמר צדיק כתמר יפרח". ולכן נשרו מן הדקל של עץ החיים.
והללו "אף על פי שנפלו בשבת או ביום טוב שלפניו אסור להסיקן" - כלומר לענין מה שאמר הכתוב "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וכו'" (ישעיהו, סו). כי הענין הוא אותו שמת הנה יש לו גבולים. ג' לבכי. שבעה להספד. שלשים לגיהוץ ולתספורת. אמנם אם בתוך השבעה של אבילות חל להיות יום שבת הוא יוצא מגהינם ונכנס לתוך גן עדן. וכן אם לתוך ל' חל ראש חדש - נכנס לגן עדן. וז"ש "מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו".
ולכן יאמר כי עצים אלו שנשרו מן הדקל, אם היה יום טוב או שבת אסור להסיקן - היינו דוגמא להיסק של גהינם. כי אין מסיקין הנפשות הנענשות בהם. עם כל זה "אם נשרו ונפלו ביום טוב לתוך התנור" של גהינם בעונם נתחייבו ליפול לתוכו, "מרבה עליהם עצים מוכנים" - הם סוג הרשעים שכבר הם מוכנים לירד לגהינם כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אני צויתי למקדשי" - הם אותם המקודשים המזומנים לגהינם, "מרבה עליהם ומבטלן" - כלומר מאחר שאותם הם מוכנים שם בגהינם, פשוט הוא כי יש להם מנוחה. ולכן גם אם עצים אלו נשרו מחדש - מרבה עליהם מאותם רשעים שהיו שם מלפנים ומבטלן מענין העונש ונכנסים לגן עדן הארץ ביום טוב.
"ובלבד שלא יגע בהם עד שיתבטלו" - שאם יגע בהם לבדם ותפרסם העון שלהם ונמצא שהם אינם יכולים להכנס כמו שאמר הכתוב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכו'", ולא יתבטל העון שלהם לאותה שעה להמלט מן העונש ולא יוכלו להכנס לגן עדן.
"אבל אם נפלו בשבת" ונתחייבו לירד לגהינם (היינו התנור הנזכר), "אם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן ביום טוב שלאחריו" שהרי מיום השבת יכולים להכנס לגן עדן ומדי שבת בשבתו הרי נאמר. ולכן אסור להסיקן בגהינם ביום טוב "אפילו על ידי ביטול ברוב" רשעים וניצולים מן העונש.
"אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור וכו'" - אשר חז"ל אמרו שאין קוברין רשע אצל צדיק ולא רשע אצל רשע. כי כאשר רשע נקבר כל הרשעים מתרגשים וניתוסף הדין עליהם, ודין חדש מתחדש עליהם. כי אוי לרשע ואוי לשכנו כדאיתא בזוהר. גם בדברי חז"ל.
ולכן יאמר נא: "אסור ליקח עץ מבין עצים וכו'" - והדוגמא לזה הוא האדם עץ השדה, הוא הרשע עץ יבש. אין לו ליקח עץ זה מבין עצים (הם הרשעים שנקברו אצלם) "לחתות בו האש" של גהינם. אף על גב כי בחול כך הוא, כי לפי שנקבר שם הרשע כל שכניו הרעים הם נידונים בעבורו באש של גהינם כדין נוסף. אמנם ביום טוב אסור לעשות כך ליקח "עץ" - זה הרשע שנכשל בעץ של העבירה, "מבין העצים" - הרשעים שנקבר ביניהם, "כדי להסיק בו ולחתות" האש הגדולה בתנור של גהינם.
"דהוה ליה כמתקן מנא". דאף על גב כי עונשין אותו בכך גם את הרשעים אשר סביבותיו - מכל מקום מתקן מנא הוא, והוא לו העונש הזה לכפרה ולהם גם כן . ואסור לעשות כן ביום טוב.
"תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט" - איתא בזוהר פרשת תרומה דף ק"ן (ח"ב קנ, א) וזה לשונו: "אתר אית בגהינם ודרגין תמן דאקרון צואה רותחת. ותמן איהו זוהמא דנשמתין אינון דמתלבנן מכל זוהמא דהאי עלמא ומתלבנן וסלקין ואשתארת ההיא זוהמא תמן. ואינון דרגין בישין דאתקרון הכי צואה רותחת אתמנן על ההוא זוהמא ונורא דגהינם שלטא בההוא זוהמא דאשתארת וכו'". ובכן על יסוד זה מובן דין זה. והכי קאמר:
"תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט" - היינו תנור של גהינם אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, "שנפל לתוכה מטיח הטיט" - היינו אותה צואה רותחת אשר נדבק שם בקירות שלו, שקערורות ירקרקות או אדמדמות. שנפל מן הקיר וניתוסף לתוכו מאותה זוהמא שמניחים הרשעים שם לאחר שהם מתלבנים ועולים.
"אם איפשר לאפות שם" נשמות אחרות של רשעים, "או לצלות" אותם בדין יותר חמור "בלא גריפה", "אסור לגרפו" ולהוציא משם אותה צואה רותחת. "ולא יתחרך הפת" (אותו הרשע) "או הצלי" - היותר נענש ממנו. ולפי כי אלו הם הרודפים אחר רסן בטנם.
או לענין שהוקש לעובדי עבודה זרה כי זה נמשל ל"עץ" כמה דאת אמר "אומרים לעץ אבי אתה". ולכן הללו ראשית עון שלהם שרודפים אחר מאכל ומשתה שנאמר "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר וכו'". ואומר "אצלה צלי ואשבע". ולכן על אלו אסור לגרפו "מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך". כי באמת כך צריך מן הדין להעניש אותם.
"אבל מותר להשכיב האש" של גהינם "והאפר" של הרשעים שנאמר "כי יהיו אפר", "שבו כדי שיהיה חלק". "ולא יגע בפת" לתת להם קצת הנחה ביום טוב. "ולא יגע בפת כלל אף על פי שאם היה נוגע בפת לא היה כדאי לחרכו" - שהרי אמרו חז"ל "רשעים אין אור של גהינם שולטת בהם קל וחומר מסלמנדרא".
"אבל אם יש בטיח" שנפל לתוכו של תנור באותה מדרגה של הגהינם אותו צואה רותחת מן העין "כדאי לחרך הפת או הצלי" שהם סוג של רשעים שונים זה מזה כאמור, "אם היה נוגע בהם" - לכן אף על פי שבלא גריפה היה איפשר לאפות ולצלות בו ולעשות בהם משפט כתוב, "כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו" ולהקל מעליהם העונש "דחשיב טלטול לצורך".
"ודוקא בתנורים שלהם וכו'" - הענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת וירא דף ק"ו (ח"א קו, א) וזה לשונו: "אמר רבי יצחק כשם שברא הקדוש ברוך הוא גן עדן למטה בארץ - כך ברא גהינם בארץ. וכשם שברא גן עדן למעלה כך ברא גהינם למעלה. גן עדן בארץ דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן וגו'. גהינם בארץ שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל וגו'. גן עדן למעלה דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, וכתיב והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. גהינם למעלה שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי שני גהינם הם, אחד בארץ ואחד בשמים ממעל. ואמנם זה שלמטה בארץ הוא מתוקן לעכו"ם ואותו שלמעלה מתוקן לרשעי ישראל. וכנזכר בזה המאמר. ושם נאמר וזה לשונו: "גהינם למטה - לאותם הרשעים שלא קבלו ברית מילה ולא האמינו בהקב"ה ולא בדתו. ואלו הם עע"ז שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם וכו'. גהינם למעלה לאותם פושעי ישראל שעברו על מצות התורה ולא חזרו בתשובה שדוחים אותם לחוץ עד שיקבלו עונשים וכו'".
והיינו מ"ש עתה "ודווקא בתנורים שלהם" - שהוא כינוי לגהינם שהוא שלהם של עכו"ם, דוגמא של תנורים דח"ל, "שהיו מדבקים הפת סביבם" - היינו הנפשות של הרשעים, "ואין צריך לגרפם" מן האפר כי אי איפשר שנאמר "ועסותם רשעים כי יהיו אפר", "רק מהטיט הנופל לתוכו" שהוא דוגמא לאותה צואה רותחת אשר נופלת שם כאמור.
"אבל תנורים שלנו" - שהם דוגמא לגיהנם אשר למעלה מזומן לפושעי ישראל כאמור, "כיון שאי איפשר לאפות" ולהעניש שם נפש הרשע "בלא גריפה", דאף על גב שחטא ישראל הוא ונאמר "בנים משחיתים - אף על פי שהם עע"ז הם 'בנים'", ולכן אי איפשר בתנורים אלו המדרגות של גהינם העליון בלא גריפה. ולכן "מותר לגרפו מן האפר והגחלים" שנאמר "הנה סערת ה' וכו' על ראש רשעים" של גהינם תחתון יחול.
"ואף על פי שהוא מכבה אי איפשר בלא כן" להקל מאותם הרשעים הנידונים שם. "וכשם שמותר להבעיר" אש של גהינם לצורך לידון בו נפשות של הרשעים שהוא "לצורך אוכל נפש", כי אותה האש של גהינם היא אוכלת ושורפת כל הזוהמא שבנפש ועל ידי כן היא 'צורך אוכל נפש' סתם כמו שאמרו חז"ל "המשכן משכן שני פעמים - מלמד שהראה הקב"ה למשה משכן למעלה ומזבח בנוי והמלאך מקריב עליו נשמות של הצדיקים". כי כן מאחר שהנפש מקבלת העונש שלה המלאך מקריב אותה קרבן ל"אוכל נפש" - היא נפש דוד. "והרי זה כמניח בשר על הגחלים" שהדוגמא לזה הוא בשר הקרבן העליון הנעשה על הגחלים על גבי המזבח. "וכן נהגו" כאמור מנהגן של ישראל הקדושים הנגשים אל ה'.
"תנור וכירים חדשים אין סכין אותם וכו'" - מי האיש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו וידע כי בעונו עתיד לירד בגהינם אשר התקין לעצמו, ויעש לו שם בית מלבד החלק אשר לו כאמור בחז"ל. כי כל אחד יש לו שני חלקים - חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגהינם. ואמנם הרשע אשר לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם. נמצא שיש לו שני חלקים; האחד הראשון הוא קבוע, וחלק השני הוא אשר הוא 'חדש' ממש לעצמו על ידי מעשיו הרעים.
ואמנם להיות כי גהינם הם שבעה מדורות (כמו שאמרו חז"ל וכדאיתא בזוהר), ובכל מדור הרשע נידון כפי העון שעשה; יש שיורד למדרגה הנקראת "טיט היון" ויש שיורד ל"שחת" ויש שיורד ל"שאול" (כדאיתא בזוהר פרשת פקודי) - ולכן האדם הפרטי, פעמים ימצא תנור דברים חדשים ממש שעשה על ידי מעשיו, הנה הנם קבועים במדריגות גהינם כאשר תרד נפשו להיות נדונת שם עד תום חלאתו. וכאשר התבונן האדם בזה מיראת העונש יתן את לבו להתחרט מאותם המעשים כי יבער לבו כאש תנור וכירים הללו כדי להמלט מהם. ולכן בערה בו אש ה' והיה הוא עצמו תנור וכירים.
לפי כי אין לומר כי כפי החטא אשר חטא באחד מאבריו כך יהיה לו בענין העונש - שהרי אמרו חז"ל "אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה", כלומר כי פעמים האדם יחטא באבר אחד פרטי ומטמא כל איבריו שנאמר "ונטמאתם בם". וכמו כן כאשר יעשה החרטה בלבו - כל הגוף פלט ונחשב כי כל האיברים נטהרו. ולכן אע"ג כי קרבם יחמו כתנור בלב בלבד - נחשב כמו תנור וכירים שהוא ענין כולל כל האדם.
ולכן יאמר כי האדם העושה כן יתבונן מתחילה על עיקר אחד אשר חז"ל הגידו בפסוק "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כי כאשר האדם הולך אל בית עולמו ומתברר פנקסו ונמצא לו חמשה עונות וחמשה זכיות, והוא אומר "יֵצאו אלו באלו" והם אומרים לו לאו אלא הוא נידון על עוניו ואחר כך משלם לו הקב"ה שכרו. ולכן צריך כי יתן אל לבו עיקר זה.
והיינו מה שכתוב "אין סכין אותם בשמן ולא טשין אותן במטלית אבל מותר להסיקן" - הוא הדבר הנזכר. כי מי שהוא בערך תנור וכירים שמתחייב לירד בגהינם ולהיות נענש באותם תנור וכירים אשר שם, ואלו "אין סכין אותם בשמן" של המצות על דרך מה שאמרו חז"ל "ושמן על ראשך אל יחסר - אלו תפילין", וגם "לא טשין אותם במטלית" של הטלית. אף על גב כי מצות אלו כל אחת מהנה המקיים אותם כאילו מקיים כל המצות כמו שאמרו חז"ל. אף על פי כן לא יצאו אלו באלו.
"אבל מותר להסיקן", דהיינו בגהינם, "אפילו היסק ראשון" שהוא קשה בנפש האדם על דרך כי כל ההתחלות קשות. "ובלבד שלא יפיגם בצונן כדי לחסמן" - היינו מה שאמרו חז"ל כי נפשות הרשעים הם נידונים בגהינם של אש ששה חדשים ובגהינם של שלג ששה חדשים שנאמר "תשלג בצלמון", והיכן משלימין נפשותיהם? בשל שלג. ולכן דוגמא לזה יאמר נא "ובלבד שלא יפיגם בצונן" - היינו גהינם של שלג "כדי לחסמן" ולחזקן לפי כי בשלג שם נשלם העונש שלהם ומתחזקים אחר כך לקבל שכרם בגן עדן.
"ואם הוסקו יותר מדאי והוצרך להפיגן בצונן" כי כאשר מתחזק הדין על הרשע כגון שהוא ערב שבת כי אז מענישין אותו פי שנים כדי לזכות לעונש שבת בגן עדן - ולכן יאמר "ואם הוסקו יותר מדאי" כי כך הוצרך הדבר והוצרך "להפיגן בצונן" כי אחר כך הם טובלים הנשמות במים חיים ונכנסים לגן עדן, ולכן דוגמא לזה נמי הוצרכו להפיגן בצונן "כדי לאפות בהם" כי כן הנפשות נתקנות ונכנסים בגן עדן ליהנות מזיו השכינה כענין "ויחזו את ה' ויאכלו וישתו" - "מותר".
ולכן "מותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בה התנור אף על פי שמכבה". והענין כי זאת המכבדת יהיה ענין המחשבה טהורה כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף ר"א (ח"ג רא, א) וזה לשונו: "כי אין מעשה וחשבון בשאול וכו' אפילו צדיקים גמורים נחתין תמן בגין דנטלין כמה חייבין מתמן וסלקין לון לעילא וכו'. אינון דהרהרו תשובה בלבייהו בהאי עלמא ולא יכילו ואסתלקו מן עלמא - צדיקייא נחתי בגינהון גו שאול ונטלי לון וסלקי לון מתמן". עכ"ל.
ולכן כאשר האדם מהרהר לעשות תשובה ולא היה ספק בידו לעשות ומת ויורד למדרגה הנקרא "שאול" - אחר כך אותה מחשבה טובה חוזרת להתעורר שם כמה שאמר במאמר "ולית רעותא טבא דאתאביד מקמיה קב"ה". ולכן שם יורדת אותה המחשבה טהורה. ועל ידי הצדיק "שמכבד" להקדוש ברוך הוא בעולם הזה, עובר דרך שם ומחזיק לרשע ומעלה אותו משם. והיינו "המכבדת שמכבדין בה התנור" של גהינם. כי אז בעבור שהצדיק עובר דרך שם לכן אז מצננין לו גהינם כמו שכתוב אצלי בפסוק "עוברי בעמק הבכא" - הם הצדיקים שעוברים - דרך העברה - בגהינם כדי להעלות הרשעים שהרהרו בתשובה ולא יכלו לעשות. ולכן בעבורם "מעיין ישיתוהו" לגהינם, מצננין אותו.
ולכן בא הדין הזה בגשמי: כי "מותר לשרות המכבדת שמכבדין בה התנור במים אף על פי שמכבה" לפי כי כן נמי כאשר הצדיק עובר בגהינם הוא מכבה אש של גהינם. ולכן נמי בגשמי מותר כאמור.
"מותר לאפות תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך אלא פת אחד וכו'" - הנה נתבאר כי התנור הוא דוגמא לגהינם כי הפת הנאפה בתוכה יהיה דוגמא לאיש האוכל ושותה ומורדף בלי חשך למלאת רסן בטנו. ולפי כי הוא ריבוי המאכל הוא הגורם הראשון הוא נידון בגהינם. ואמנם בלי ספק כי בגהינם גם שיהיה כמה מן אישי הזמן כאלה - אופה אותם. כי זה הוא דרך של גהינם. אמנם בא הדוגמא בדין זה לאיש אשר יבער בלבו אש זרה של היצר לעבור עבירה ונסתכל בדברי חז"ל שאמרו "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח וכו'".
ולכן יאמר: "מותר לאפות תנור מלא פת" - ר"ל כי כאשר אדם זה בער בו אש זרה, כדי להמלט מאותו תנור שנאמר בו "ותנור לו בירושלים" אז מלא התנור במקום שבער בו האש של היצר מלא אותו פת שהוא כינוי לתורה שנקראת 'לחם' שנאמר "לכו לחמי בלחמי". ר"ל אף על גב דקים לן כי ביום טוב צריך לחלק אותו חצי לה' וחציו לכם, והיינו "אע"פ שאינו צריך אלא פת אחד" - היינו הלכה אחת כדי להכניע היצר שנעשה בקרבו אבן נגף. ולכן התורה הנקרא 'אבן' מכנעת אותו כמו שאמרו חכמים ז"ל "בראתי לך יצה"ר הנקרא 'אבן' - בראתי לו תבלין - התורה - לחות האבן". ולכן אעפ"י שאינו צריך אלא הלכה אחת - ממלא כרסו מן הפת של תורה אף על גב כי הוא יום טוב.
"ודווקא בתנוריהם שהיו קטנים" - והוא על דרך הנ"ל כי שני גהינם הם; אחד בארץ הלזו ואחד למעלה. ועל זה העיקר יאמר נא: "ודווקא בתנורים שלהם" שהם בארץ אותו האדם המחשב בעונש שלהם כאמור. ולכן עש' לו פת זוודין להוליך עמו על ידי שהכניע היצר בפת התורה כאמור - אז ממלא התנור פת מן הלימוד כדי שיהיה לו זוודין מרובים. ואף על גב שהוא יום טוב וימעט בשמחה - אז טוב לו.
"אבל בתנורים שלנו" דהיינו דוגמא לגהינם של מעלה, אינו כן. לפי שבתנורים שלהם (שהם גהינם שבארץ) "הם קטנים והיו מדבקים הפת", הוא דוגמא לרשע הנאפת שם על דרך מה שאמר הכתוב "מי איפה" ואמרו חכמים ז"ל "מי הוא הנאפה שם" והיינו שהיו מדבקים הפת על שם "אומר לדבק טוב הוא". "ומתוך שהוא מלא" מן הרשעים[3], "אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה" בעונש גמור.
אבל בתנורים שלנו - הוא גהינם העליון המיוחד לפושעי ישראל - "אין לאפות יותר ממה שצריך". דמאחר שהמהרהר בתשובה יודע כי יותר קל הוא גהינם עליון - אינו צריך ללמוד הרבה רק בבית א' שהוא צריך להכניע היצר די לו, ואחר כך יעשה זוודין כרצונו.
"מותר לסתום פי התנור בטיט ורפש וכו'" - כפי הדרך האמור כי מדבר באדם שנכנס בקרבו יראת העונש כי יתבונן במעשיו אשר קרבו יחם כתנור, כאש להבה של הטבע שמתעורר על ידי חום הטיבעי הנתון בלב מצד היצר אשר שם. והוא יודע שהקב"ה מודד מדה כנגד מדה. ולכן מוכרח לירד לגהינם. ולכן בערה בו אש ה' בלבו לעשות תשובה להנצל מדין גהינם.
וכן הוא הענין בדין זה דקאמר: "מותר לסתום פי התנור" - כי הנה בלי ספק כי המתיירא מיום הדין והעונש, זה תחילת שובו, צריך "כי אכף עליו פיהו" ויצדיק דין שמים עליו, וימעט דבריו כמו שאמר החכם "כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים". הפך עמה(?) שהיה מרבה דברים בטלים. ולכן יאמר "מותר לסתום פי התנור" שהוא דוגמא אל האדם כאמור, "בטיט ורפש" כי יחשוב יום הדין שמאכילים לרשע שורשי רתמים ופיו ימלא מן הטיט ורפש בקבר. וגם כאשר כרסו מתבקעת נופלת על פניו שהוא טיטי ורפש דוגמא לטיט ורפש. "שעל שפת הנהר" - כך מעל הנחל יעלה על שפתו. ואף על גב שהוא יום טוב - כי צריך לשמוח כאמור - מכל מקום טוב להרהר בתשובה.
"והוא שרככו מאמש או יעשה בו סימן" - ר"ל כי מערב יום טוב רכך היצר שלו או עשה בו סימן באיזה דבר שנעשה מן העונש ברשעים, כי על ידי כך לא יכנע כל כך ביום טוב ולא יהיה נעצב ביותר מאחר שעשה בו סימן, "ונתקו לצד אחד" - הרי התחיל לשוב ולהכנע.
"אבל לגבל טיט ביום טוב אסור" - דהיינו להרהר על זמן של דין חיבוט הקבר או לזמן התחייה. כי בשנים אלו הוא דוגמא לטיט כי יהיה מסופק "התחיינה העצמות האלה" - אסור. "אבל לגבל האפר" - כאשר יתבונן בעונש הנאמר "ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכו'" ו"לסתום פי התנור שלו", היינו פיו, "מותר" לפי כי לא כאלה חלק יעקב.
ואם כה נאמר, כי כוונת מה שכתב "מותר לאפות תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך אלא פת אחד" - היינו לענין מעשה הצדקה וכנ"ל. כי ביום טוב צריך להאכיל לעניים. ואם לאו עליו נאמר "וזרתי פרש על פניכם פרש חגיכם". ולכן יאמר:
"מותר לאפות תנור מלא פת וכו'" - כי הנה חז"ל אמרו "כתיב וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועיל הון ביום עברה וכו'" שתי צדקות הללו למה? אחת שמצלת ממיתה משונה ואחת שמצלת מדין גהינם. ואיזו היא שמצלת מדין גהינם? ההיא דכתיב ביה 'עברה' וכתיב "יום עברה היום ההוא".
ולכן יאמר נא: "מותר לאפות בתנור" - היינו כדי להנצל מדין גהינם שהוא התנור ולעשות צדקה בענין "פת", ר"ל בענין דמקרבא הנאתיה כמו פת, מותר "לעשות הרבה אע"ג שאינו צריך אלא פת אחת" לצורך דין גהינם כדי להנצל ממנו. עם כל זה מותר לעשות הרבה צדקה. "ודווקא בתנוריהם שהיו קטנים" - כלומר כי לפי שהיה להם מעשים רבים לא היה צריך להם לירד לגהינם אלא מעט והוא ספק(?). "והיו מדבקים הפת בדפנותיהם" - כי גם היו עושים צדקה בסתר שנאמר "מתן בסתר יכפה אף". אף כך היו עושים לקרובים שהם 'דפנות' שלהם ולכל המדובקים להם. ומתוך שהוא מלא מאותה צדקה, "אין מקום לחומו להתפשט" באדם, "והפת נאפה יפה" ומציל מגהינם.
"אבל בתנורים שלנו שהם גדולים" וצריך הרבה להנצל מהם, "אין לאפות יותר ממה שצריך" כי האדם הוא ולבו יודע מה מעשיו ויעשה כפי מה שהוא משער בדעתו שהוא צריך. ואין בזה שיעור.
"מותר לסתום פי התנור" של גהינם באופן אשר "בטיט ורפש" שנאמר בו "ואף הסיתך מפי צר" ** גהינם כמו שאמרו חז"ל כאשר יחשוב לאחריתו שנעשה טיט ורפש ומכניע עצמו בזה, שהוא "על שפת הנהר" - היינו מה שאמרו חז"ל "הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום קודם שיקדמנו פסוק אחר כי יבא כנהר צר". והיינו "טיט שעל שפת הנהר" קודם שיבואו עליו ייסורין ישפיל עצמו. ובזה יחתום פי גהינם כנזכר.
"והוא שרככו טיט זה מאמש" - כי מאותה שעה ירך לבבו, "או עשה בו" בעצמו "סימן ונתקו" ליצר "לצד אחר" מן הלב הנזכר.
"אבל לגבל טיט ביום טוב אסור" - להזכיר ענין המיתה בזמן שנעשה טיט ליצר, להכניע ביום טוב אסור, כי ימשך לו מדת העציבות ונאמר "ושמחת בחגיך". "ומותר לגבל האפר" - שהרי נאמר "ואנכי עפר ואפר". כך יעשה לחתום פי התנור כנזכר.
חזרה אל פירוש הראשון של הסימן[עריכה]
ועתה אשוב להתבונן בדינים הללו לפרש אותם כמשפט הראשון בענין הנוגע למעלה כאשר כבר נתבאר לעיל כי כל מעשה התחתונים הוא מעורר דוגמתו למעלה. ולכן כך היה אומר:
"אופין בפורני דהיינו התנורים שלנו הגדולים וכו'" - והענין כי הנה נתבאר כי התנור הוא רמז למדה האחרונה שבה הוא התנור שנאמר "ותנור לו בירושלים". והענין כי הנה שני בחינות הם - ציון וירושלים. הבחינה האחת 'ציון' היא רחמים, ו'ירושלים' הוא בחינת דינים כדאיתא בזוהר ובאדרא זוטא דף רצ"ו (ח"ג רצו, א) וזה לשונו: "ציון וירושלים. תרין דרגין אינון. חד רחמי וחד דינא. ציון דכתיב ציון במשפט תפדה. ירושלים דכתיב צדק ילין בה".
ולכן מה שאמר "פורני" היינו תנור, הדוגמא לזה הוא הבחינה הנקרא "ירושלים" להיות שהיא בחינת דינים כאמור. ומה שנאפה בתוכה הפת - הרמז לשני דברים הבאים כאחת. ראשונה הם הנשמות כמו שאמרו חז"ל במדבר רבה וזה לשונם: "מדוע אמרו עמי רדנו - מהו רדנו? לשון משנה הרודה פת חמה. אמרו ישראל הפת נבשלת בתנור וניטלת ממנו יכולה היא ליקבע בתנור עוד. ואנו היינו בידו כתנור שנאמר ותנור לו בירושלים וכו' ולא נשוב עוד אליך", עכ"ל (מאמר).
ובלי ספק כי לא על חנם אמרו ישראל משל זה והביאו ראיה מן התנור והלחם. אלא כי הוא הנוגע ולא דבר ריק הוא מהם. והענין הוא על דרך האמור, כי הנה התנור הוא בחינה הנקראת 'ירושלים' למעלה כי שם בתוכה נותנים הנשמות קודם ביאתן לעולם כדאיתא בזוהר פרשת מקץ דף קצ"ז (ח"א קצז, א) וזה לשונו: "רבי שמעון אמר האי קרא קשיא. אי אמר "ויוצר רוח אדם" ולא יתיר - יאות. אבל "בקרבו" מהו? אלא רזא איהו מתרין סטרין דהא מההוא נהר דנגיד ונפיק מתמן נפקי ופרחי נשמתין כולהו ואתכנישו באתר חד. וההוא דרגא איהו יוצר רוח אדם בקרבו. והאי כאתתא דאתעברת מן דכורא וההוא ולדא צרת ליה במעהא עד דאתצר כולא בציורא שלימו במעהא. כך "ויוצר רוח אדם בקרבו" - בקרבו קיימא עד דאתברי בר נש בעלמא ויהיב ליה וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי רוח האדם הוא היה בתוך אותה המדה כאתתא דאתעברא מן דכורא ואותו הוולד מצטייר שם בתוכה. והיינו הפת שהיא נתונה בתנור שהוא בחינת ירושלים כנזכר. אמנם ישראל אמרו ללמוד מן התנור ענין אחר. כי אחר שנגמר בישולו אי איפשר לקבוע אותו עוד בתנור. וכן נמי הנשמות - אין חוזרים עוד לבחינת אותו תנור בירושלים. לכן גם אנחנו לא נבא עוד אליך. ולא כן הוא האמת. אלא שחוזרים לשם בכל לילה. ומה גם אחר המיתה שנאמר "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". הנה למדנו ממאמר זה כי הרוח של בני אדם הוא המצטייר שם דוגמא של פת המתבשל בתנור.
ולכן אמר "אופין בפורני" - הוא רמז לענין זה של שלימות הרוחות. ואמנם הלחם הנגמר שם הוא הצדיק עליון, בחינת ו' הנקרא "לחם" כדאיתא בזוהר פסוק "אוכל לשובע נפשו". והעיקר על הייחוד הנעשה על ידי הרוחות בתוך התנור - זאת ירושלים - שהוא סוד "הלחם אשר הוא אוכל" אשר על כן הוא אומר "אופין בפורני דהיינו תנורים שלנו" - זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם. והם שני תנורים, ציון וירושלים וכו'. אשר שם בתוכם נאפות הנשמות בכל לילה. הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ומה גם עתה זה יהיה להם לעלות למעלה.
"ופיהם בצדם" - חוזר לתנורים כי פיהם בצדם. והבן גם לרוחות הנזכר. כי זה השלימות ימצא להם מצד "פיהם", ר"ל בעבור תורה ותפילה שאומרים מפיהם הם זוכים לכך.
"ובלבד שלא תהא חדשה דחיישינן שמא תפחת וכו'". והענין חוזר אל התנור, גם אל הלחם, הם הרוחות. והענין כי הנה משעה שנגזר על הירח "לכי ומעטי את עצמך" מתמעטת על ידי שהיא יורדת בעולמות לפי כי בהליכה תלייא מלתא, ובכל עולם ימצא חלקים ממנה. ואחר כך חוזרים ועולים למעלה ונכנע הפרצוף שלה שלכן אמרו חז"ל "כל המניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלים עליו כאילו בנה מזבח וכו'". והנה אחר הבנין זה אז נאמר "ויבן ה' את הצלע וכו' ויביאה אל האדם". ונאמר "מקדש אדני כוננו ידיך". והנה כי העיקר הוא טוב אחרית דבר עד שנמצא כוונות זה על ידי ידים העליונים, ואחר כך הוא עניין הייחוד.
ולכן יאמר כי אופין בתנור זה הלחם שהאדם אוכל "ובלבד שלא תהא תנור זה חדשה" שעדיין לא חלו בה ידים העליונים, "דחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב" - הוא הדבר מ"ש פרשת בלק (הובא למעלה) וזה לשונו: "ואוליפנא מגו בוצינא קדישא כד איהי סלקא למלקט עינוגין ועידונין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא - כדין מטי לגבה טפה כחרדל ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכדין אתער ס"מ בחל תקיף וכו'".
ועל ענין זה יאמר נא כי כאשר היא "חדשה" ועדיין לא עשה בה מאמר הצדיק - אז "חיישינן שמא תפחת" מפני מעשה התחתונים ונתאחז משם הקליפה, פחתת היא, "ויפסד הלחם" בסוד "הצדיק אבד" כי אז נמי מתעורר השפחה ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, וימנע משמחת יום טוב.
ועוד חוזר אל הנשמות "דחיישינן שמא תפחת" הנשמה - הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"א (ח"ב ריא, א) וזה לשונו: "הכא רזא דרזין כד בעי קב"ה לאתקנא בקשטוי בשבתי ובזמני ובחגי משדר ארבע אנפין דנשר וקיימין על היכלא דאקרי דבור וכו' ואינון יהבין קלא ולית מאן דישמע ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא ואינון מתכנשין תמן ונטלין לון אלין ד' אנפין ועאלין לון לגו בההוא עמודא דקיימא באמצעיתא וכו' כדין נשמתין סלקין בההוא פתחא עד דסלקין לגו עמודא וכו' כדין אלביש קנאה חד צדיק עילאה ואסתכל בשפירו דהאי נקודה ובתיקונהא ואחיד' בה וסליק לה לגביה, ונהרין נהורא בנהורא והוו חד. כל חילא דשמיא פתחי ואמרי זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי מעלין הנשמות למעלה ועל ידם נעשה הייחוד. אמנם זה יהיה לה לנשמה מן השלימות אחר שישבה בגן עדן תחתון זמן מה כנזכר בתחילת המאמר. אמנם בעלותה שם נעשה כל זה השלימות בה.
ולכן יאמר זה יהיה לה שמעוררת הייחוד "ובלבד שלא תהיה חדשה" - רק עד שישבה שם למטה ימי מספר, "דחיישינן שמא תפחת" - עדיין לא יש בה כח מן השלימות, לכך "ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב".
ואחר שיעשה עלייה זו לשני הצדדין - "מחמין חמין באנטיכי" - כי כאשר יורדת הטיפה מן המוח יש בה חמימות לפי כי היה שם התעוררות בשלהובין דרחימו דאיש ואשה, ויורד חמין זה "באנטיכי" של הצדיק, חי העולמים, בחיבור עם הכלה.
"אעפ"י שעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב או בשבת שלפניו וכו'" - הנה האש והעצים נתבאר למעלה כי יש אש אוכלת ושותה וכו'. גם העצים הם הנאמר בהם "ישבעו עצי ה'". ולכן יאמר נא: "עצים שנשרו מן הדקל" - הלא הם דברי חז"ל הנטיעות כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן, והם העצים שנשרו מן "הדקל" שהוא עץ החיים ומשם נשרו ונעקרו מתחילה.
ולכן זה הדוגמא הוא להם: אם נשרו מן הדקל "בשבת או יום טוב שלפניו אסור להסיקן" כי זה הוא מוקצה מחמת איסור על דרך הנ"ל. והענין מפני כי אותם הנטיעות כקרני חגבים היו ואז לא יועילו להסקה כי הם בסוד הקטן שאינו ראוי לביאה. ולכן בגשמי אסור להסיקן כי כן היה בזמן הבריאה - אף על גב שהגיע השבת של הבריאה לא נעשה הייחוד עד בא יום שמיני עצרת כי אז נעשה שמחת התורה. ולכן גם בזה כאשר נפלו עצים הללו ביום טוב או בשבת שלפניו אסור להסיקן.
אמנם "אם נשרו ביום טוב עצמו לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן". והענין כי הלא לך לדעת כי העצים הם בשני בחינות, שלכן נאמר "קח לך עץ אחד וכתוב עליו לאפרים ולכל בית ישראל חביריו ולקח עץ אחד וכתוב ליהודה ולכל בית ישראל חביריו" (יחזקאל, לז). כי הנה ב' עצים אלו הוא ענין "המקושש עצים" כנ"ל מאמר הזוהר דהוה דייק הא מינייהו רב על אחרא ולא חייב על יקרא דמאריה. ולכן שני העצים שלקח הנביא בידו נעשו אחד להורות על הייחוד הנעשה ומורה על העתיד שתחזור הלבנה במלואה כבראשונה, "שני המאורות הגדולים".
ולכן עצים הללו שנשרו מן הדקל אמרנו שנפלו מעץ החיים כי הוא הנותן לכלתה דא התשעה ספירות שלה כדאיתא בתחילת פרשת תרומה בפסוק "אפריון - דא עלמא תתאה. עשה לו המלך שלמה - מלכא דשלמא דיליה. מעצי הלבנון וכו'". ועל עצים הללו יאמר נא שהם "מוקצים ואסורים להסקה וכו'" אף על פי שנפלו ביום טוב כי כן היה הבריאה בראש השנה ובא יום השבת ולא נעשה הייחוד עד יום שמיני עצרת כנזכר. "אבל אם נפלו ביום טוב לתוך התנור" שהוא הדוגמא לכלה בסוד הבחינה של ירושלים שנאמר "ותנור לו בירושלים" - אז "מרבה עליהם עצים", אותם העיקריים שהם בסוד הזכר כי הללו הם "מוכנים" וראויים לביאה. ומרבה מן האור שלהם על אותם עצים שהם מוקצים "ומבטלן" כי כן באתר דאית דכורא הנוקבא אינה עולה בשם כדאיתא בזוהר.
"ובלבד שלא יגע בהם" באותם עצים המוקצים "עד שיתבטלו ברוב" של הזכר. וכאשר הם מתחברים אלו עם אלו אינם ניכרים העצים של ההנקבה לחוד. "אבל אם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן ביום טוב שלאחריו אפילו על ידי ביטול ברוב" לפי שכבר נתבאר כי כן היה בזמן הבריאה שנפלו בשבת ולא נעשה הייחוד עד עצרת ועברה שבת אחרת בנתיים.
עוד יתבאר ענין זה על מוקצה מחמת מיאוס. וכך היה אומר:
"עצים" - אלו הם המדות של המדה האחרונה. "שנשרו מן הדקל" - הוא הזכר, עץ החיים, שנאמר "צדיק כתמר יפרח" שנאמר בהם "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". "ביום טוב או בשבת" - שנאמר "קרא עלי מועד לשבור בחורי" - הם עצים אלו. והנפילה היה ביום שבת כי כן היה הגלות ליל א' ונפילה זו היה נוסף על זמן הבריאה שנאמר "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל". ולכן "אסור להסיקן" בו ביום לפי שהם מוקצה מחמת מיאוס שנתערב בקצת מהם הקליפה.
"אבל אם נשרו ביום טוב לתוך התנור" - הדוגמא שלהם שנפלו אותם הבחינות לתוך המדה הנקראת 'ירושלים' כנזכר "ותנור לו בירושלים". ומה שכתב "שנפלו" - הוא על דרך מ"ש "ירד פ' למרכבה", כלומר אתרמי מלתא. ולכן "מרבה עליהם עצים מוכנים". והענין בקיצור כי הלא ראוי לך לדעת כי הנקודה השרשית היא הנקראת 'בת יחידה' בדברי חז"ל: "למלך שהיה לו בת יחידה". והנקודה זו מתפשטת לעשר נקודות. ולכן יאמר נא "מרבה עליהם" של עצים שנפלו שהם מוקצים מחמת מיאוס - מרבה עליהם תבנית:עצים מוכנים מן הנקודה השרשית שנשארת תמיד למעלה ומבטלן ונעשה הייחוד. "ובלבד שלא יגע בהם" האדם עליון "עד שיתבטלו ברוב" כאמור. שלא יהיו עצי איסור ניכרים.
"אבל אם נפלו בתנור בשבת" שמורה על הנפילה של זמן של החרבן כאמור - "אסור להסיקן ביום טוב שלאחריו אפילו על ידי ביטול" כי כן עדיין לא נתקן הדבר.
עוד יש דרך עמדי בענין מוקצה מחמת מיאוס - הלא הוא מ"ש בזוהר פרשת בלק הובא למעלה וזה לשונו: "ורזא אוליפנא מבוצינא קדישא כד איהי סלקא למלקט עינוגין ועידונין ואשתכח בהו בישראל מומא לתתא, אתי לגבה טפה ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו'". ועל עיקר זה הוא אומר "אף על פי שעצים שנשרו מן הדקל" - הם העצים הנזכר, כללות מדת המלכות כנזכר, אף על גב שכבר עלו להתענג שם בעץ החיים כאמור - "נשרו מן הדקל" - אתעדיאת ונתרחקת מדודה בעבור אותה טיפת דם כחרדל דמטי לה ויתיבת עלה יומין במנין.
ולכן "אסור להסיקן" בשלהובין דרחימו דאיש ואשה כי לא יתכן להתחבר עד יעברו ימי המספר כנזכר.
אבל "אם נשרו ביום טוב בתוך התנור" כי זה הוא מורה כי לא באה אותה טיפת דם מן הפנימיות מבחינת החדר, רק מבחינת הפרוזדור, כמו ששנינו "משל אמרו חכמים באשה החדר והפרוזדור וכו'". ולכן נפלו עצים אלו (הם המדות שלה) לתוך התנור להורות כי הטפה באה מן הבחינה החיצונה הנקרא 'ירושלים' - כך היה לה לפי כי עון התחתונים לא היה בו כדאי כל כך ולכן אינה מתרחקת אלא "מרבה עליהם עצים מוכנים" כנזכר בהתפשטות הבחינה העיקרית השרשית, "ומבטלו". "ובלבד שלא יגע בהם" אדם עליון להתשמש בהם "עד שיבטלו ברוב".
אבל "אם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן" לפי כי הנפילה בשבת מורה על עון גדול ולכן אסור להסיקן בשלהובין דרחימו של איש ואשה כאמור ביום טוב שלאחריו אפילו על ידי ביטול ברוב מפני שצריך לישב כמה ימים במנין כנזכר.
ועתה יתבאר בענין איסור מחמת חסרון כיס. וכך היה אומר:
"אף על פי שעצים שנשרו מן הדקל וכו'" - כי הנה נודע מן התיקונים כי הצדקת היא מתלבשת בעולם היצירה במטט"רון בשית יומין דחול ושם נעשה הייחוד על ידו שנאמר "כי עוף השמים (דא מט"ט) יוליך את הקול וכו'". ולכן יאמר:
"אע"פ שעצים" - הם המדות של הצדקת המכונים ל'עצים' כאמור, "שנשרו מן הדקל" - זה הוא מדת המלכות כי כן נקראת 'תמר' בסוד זכר ונקבה דלא סליק דא בלא דא. "ונפלו" בסוד מט"ט כנזכר. "ביום טוב או בשבת" שלפניו. "אסור להסיקן" בענין הגשמי דהא ליתי למעלה, כי עצים הללו לא יתכן שיפלו ביצירה במט"ט, לא ביום טוב ולא בשבת, רק בחול כאמור.
"אבל אם נשרו ביום טוב לתוך התנור" - הוא הבחינה של ירושלים כאמור, אז "מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן" - הוא הדבר הנ"ל מ"ש בזוהר פרשת קרח "קריאי מועד - דהא חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפא אימתי בזמנא דמועד שריא בעלמא". ולכן "מרבה עליהם" של מדת המלכות "עצים" מן חיילין דילה הבאים מסטרא דקדושה, סטרא דימינא הנקראים 'עצים' על שמה. כי אלו העצים "מוכנים הם מאתמול" כי הם מזומנים בסוד 'מקראי קדש'.
"ובלבד שלא יגע בהם" אדם העליון "עד שיתבטלו ברוב" של הקרואים. "אבל אם נפלו בתנור בשבת" - כלומר עלו למעלה בתנור זו ירושלים כאמור, "אסור להסיקן" בשלהובין דרחימו "ביום טוב שלאחריו" אפילו על ידי ביטול שעולים אותם חיילות שלה למעלה, אלא צריך שיעלו הם למעלה ונתקנים ואחר כך נעשה הייחוד ביניהם כאמור.
"אסור ליקח עץ מבין העצים וכו'" - הנה עץ זה הוא יהיה בסוד עולם העשיה. והענין כי הנה נתבאר כי מדת המלכות כאשר יורדת בעולמות התחתונים....[4]קצת ממנה בכל עולם עד שנמצא כי בעולם העשיה מלבש ממנה שם חלק א' הלא הוא בחינה האחרונה שבה. ולכן יאמר נא "אסור ליקח עץ" אחד - היינו הבחינה זו שהיא נקראת 'עץ' מפני כי היא חלק ממדת המלכות הנקראת 'עץ הדעת'. והיינו "מבין העצים" - הם המדות שבעולם העשיה שהם גם כן נקראים 'עצים' כדאיתא במאמר המקושש הובא למעלה מ"ש ר' יוסי "שאר עצים הוה מקושש בהדיה שבת". אסור ליקח עץ זה לבדו לפי שהוא מוקצה מחמת מיאוס של הקליפה אשר מתערבת בעשיה כדאיתא בתיקונים. ולכן אסור ליקח אותו עץ הנזכר מבין העצים אשר שם, "לחתות בו האש בתנור" - היא האש הקדוש למעלה, לחתות בו שלהובין דרחימו דאיש ואשה אשר נעשה בתנור. "משום דהוה ליה מתקן מנא" - כי לעולם הוא לבדו אינו מועיל לעשות הייחוד עד שיעלו כל הבחינות היורדות בעולמות ונתקן הפרצוף שלה ואחר כך נעשה הייחוד. אמנם לא יעשה כן בהעלות בחינה זו לבדה דהוה ליה "מתקן מנא" בלבד - הוא מתקן עץ זה ותו לא מידי. ולכן אסור.
וכאשר נאמר כי מדבר במוקצה מחמת חסרון כיס כך הוא הענין:
כי הנה עץ זה הוא הרמז שלו בסוד מט"ט הנקרא 'עץ' כדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף כ"ח וזה לשונו: "דבר אחר: ונהר יוצא מעדן בודאי בעץ החיים דלעילא תמן לית קלפין נוכראין. הדא הוא דכתיב לא יגורך רע. אבל כגון דלתתא אית קלפין נוכראין ודאי ואיהו נטוע בגנתא וכו' דאיהו חנוך מט"טרון וכו' דא איהו עץ הדעת טוב ורע וכו'". ולכן יאמר:
"אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור" - היינו עץ זה מט"ט, "מבין העצים" - הם המדות אשר שם כדאיתא בתיקונים "שית ספיראן מקננן ביצירה". והנה אלו שית ספיראן הם החלקים הנשארים שם ממדת המלכות והם נקראים 'עצים מפני כי כן הוא המדה שלהם סוד 'עץ הדעת'. אין לוקחים אותו "לחתות האש בתנור" לפי כי הנה נתבאר מן התיקונים כי צדיק וצדק יורדים ביצירה בימות החול ומתלבשים במט"ט ועל ידו נעשה הזווג ביניהם.
אמנם בשבת ויום טוב לא כך הוא. שהנה אנו אומרים "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו". וכן ביום טוב פושט בגדי חול אלו ומתלבש בלבושין דבריאה כדאיתא בתיקונים. ולכן "אסור ליקח עץ", זה מט"ט, "לחתות בו האש" לעשות הזווג דאיש ואשה לצורך האש ולחתות אותו בתנור - הוא בחינת ירושלים כאמור לפי "דהוה ליה מתקן מנא" בלבד - הוא לבדו נתקן ועולה במעלה אבל אינו מועיל לעשות הייחוד האמור שהרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס שנתחסר משני צדיקים הנזכר שאינם מתלבשים בתוכו ביום טוב אבל הוא מזומן למעלה.
וכאשר נדבר בענין מוקצה מחמת אסור:
כי הנה חז"ל אמרו במדרש "וידעו כל עצי השדה - אלו הבריות, כי אני ה' השפלתי עץ גבוה - זו אבימלך, הגבהתי עץ שפל - זה אברהם, הובשתי עץ לח - זה אבימלך שאמר כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך, הפרחתי עץ יבש - זו שרה וכו'" (מאמר). והענין בקיצור כי הנה כינוי "אני" הוא במדת המלכות כנודע וכבר וכו'[5] למעלה כי חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא. ולכן יאמר נא כי "אני השפלתי עץ גבוה זה אבימלך" שהוא סוד הקליפה, אב של מלך זקן וכסיל, אב הטומאה. שלכן לקח לשרה אצלו - חשב לשלוט בה ולקה בנגעים שהם ד' נשים שלו כאשר נתבאר אצלי בפירוש מגילת איכה בסוד "שאת או ספחת או בהרת" אשר שנינו "שני מראות נגעים שהם ד'", כי 'שאת' היא אשת הנקראת "אשת כסילות" ו'בהרת' היא גם כן "עזה כשלג" - הוא סוד "והשגל עומדת אצלו" כמ"ש חכמים ז"ל "גמירי שהיא כלבתא". ו'ספחת' היא מספחת לכאן ולכאן - השפחה שמשמשת לשתיהן. ואלו נדבקו באבימלך ושרה ניצולה. הרי "השפלתי עץ גבוה - זה אבימלך" שהוא עץ רע. "הגהתי עץ שפל - זה אברהם" כדרך שהוא גמל עמה חסד כמו שאמרו חז"ל "בת היתה לו לאברהם ובכל שמה", וכדאיתא בזוהר דגדיל לה בתלת עשר מכילן דרחמי - כך היא הגביה אותו למעלה. שבתחילה נקרא 'אברם' והיה למטה, ואחר כך נקרא 'אברהם' ופנה למעלה במדת "חסד לאברהם". וכך היא המדה - לעולם משפלת את הקליפה למטה ומעלה הקדושה למעלה.
ועוד "הובשתי עץ לח" - זה אבימלך - לפי שהקדושה אצלו נעשה לח. אמנם כאשר נסתלקה משם נתייבש העץ. "הפרחתי עץ יבש זה אברהם" כי היה יבש מפני הערלה שהיתה דבוקה בו - הוא סוד מה שאמרו חז"ל "האי צורבא מרבנן דמי לפרציד' דתותי קלא כיון דנבט נבט". לפי כי סטרא אחרא נאחזת תמיד בתלמיד חכם שהוא דוגמא של יאע"ה יעקב אבינו ע"ה כדאיתא בזוהר פרשת משפטים. ולכן אמרו חז"ל "האי דבלו מניה דרבנן מינייהו הוי וכו'".
"אני ה' דברתי ועשיתי" - היכן דבר? למועד הזה, כי הנה מדה זו מזמנת חיילין דיליה בזמנא דמועד שהיא בעלמא. ולכן יאמר נא:
"אסור ליקח עץ" - היינו סוד אברהם הנקרא 'עץ' כאמור. והוא "בין העצים" - מתהלך בתומו עד הצדיק, והוא "יושב פתח האהל כחום היום" כדאיתא בזוהר, והיינו "לחתות בו האש בתנור" לפי כי אמרו חז"ל "אש דאשה עדיף - הני מצרפן אותיות אש". "דהוה ליה מתקן מנא" - כי הנה כאשר ממשיך סוד החסד לבדו על האש דאשה מתקן מנא הוא לחוד. אמנם אינו נעשה הייחוד רק בסוד "וימינו תחבקני". אמנם כאשר מדת החסד הוא נמשך בתוך העצים אז הוא בערך "מים קרים על נפש עיפה" והוא הנרצה לחבר את האהל להיות אחד.
למדנו ממאמר זה כי עץ זה, בין לח בין יבש, אסור ליקח אותו מבין העצים כי כן עץ לח - זה אבימלך - אסור ליקח אותו לפי שרומז בסוד הקליפה. ועץ יבש נמי בסוד אברהם - אסור ליקח אותו לבדו כאמור. אמנם על האמת כבר עתה נעשה אבימלך סוד 'עץ יבש' ואברהם סוד 'עץ לח' בקדושה, ושניהם אינם ראויים ליקח אותם לבדם משום שהם מוקצה ואינם מוכנים ליום טוב שהרי נאמר "דברתי ועשיתי", אימתי? למועד - כי אז חכמת שלמה זמינת לכל חילהא כדבר האמור לעיל.
"תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט וכו'" - הנה ענין טיט זה לא נפלאת היא ממך הכונה שאנו עושים בליל פסח בחרוסת שהוא זכר לטיט. כי הנה הטיט הוא מלוי הויה שעולה מ"ה כזה: יו"ד ה"א וא"ו ה"א, והמלוי שלו עולה י"ט בסוד "ושם אשתו מהיטבאל" שהוא נוטריקון מ"ה י"ט בא"ל. ומלת טיט משמשת לכאן ולכאן - י"ט ט"י - היינו טיט.
והנה נתבאר בזוהר פרשת בראשית כי מדה האחרונה נקראת מה ושם נאמר דף כ' (ח"א כ, א) "מה אדיר שמך וכו'". גם בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ז (ח"ב קכז, א) וזה לשונו: "ר' יהודה פתח: מה רב טובך וכו' דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה אקרי מה, ותנינן אל תקרי מה אלא מאה בגין דכל דרגין עילאין באשלמותהון הכא אינון. ותו אמאי אקרי מה? אלא אע"ג דמשיכו עילאה אאתמשך לא אתגלייא עד דאשתלים הכא דאיהו אתר סופא דכל דרגין, סופא דאמשכותא דכלא, וקיימא באתגלייא אע"ג דאתגלייא יתיר מכלא קיימא לשאלה מה - מה חמית? מה ידעת? כמה דאת אמר כי לא ראיתם כל תמונה", עכ"ל.
הנה מבואר מזה כי כינוי מה הוא יצדק במדה האחרונה. ולכן מלוי טי"ט צודק בה אם מפאת הזכר הנקרא מה בסוד "מה שם בנו" כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף ע"ט (ח"ב עט, א) וזה לשונו: "והכי הוא דכתיב מה שמו ומה שם בנו כי תדע. חכמה שמו תפארת בנו". עכ"ל. והנה מצד זה ימצא לה מלוי טי"ט וגם מפאת עצמה שנקראת מה כאמור הנה המלוי של שם 'מה' הוא טיט כאמור.
ולכן יאמר נא: "תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט" - כי התנור הוא בחינת ירושלים כאמור, "שנפל לתוכו מטיח הטיט שלו" - הוא הטי"ט שבמלוי שלה עצמו. "אם איפשר לאפות בו פת ולצלות בו בשר" - שהוא הבשר החי על דרך מה שאמרו חז"ל "בבשר היורד מן השמים עסקינן" (מאמר).
והנה הואיל ואתא לידן ענין זה - נימא ביה מלתא. כי מה היה בדעתו של החכם שהביא הבשר לבית המדרש לשאול עלין? כי הנה בעיניו ראה תרי אטמתיה(?) שהורידו לו מן השמים תכף כשאמר "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם", ולכן ראוי לידע מה ספק היה לו בזה וכיצד נתיישב הספק שלו במה שאמרו לו אין דבר טמא יורד מן השמים.
וא***ה לע"ד כי הנה החכם היה מסופק דמאחר כי זה הבשר השליכו אותו מן השמים לאריות איפשר שהיה דבר טמא כי הנה אמרו חז"ל "בא לטמא פותחין לו. אדם מטמא עצמו מעט - מטמאים אותו הרבה. מלמטה - מטמאין אותו מלמעלה". הנה מכל אלו המאמרים נראה כי יש לטומאה שורש למעלה דלא סגי בלאו הכי, ואם כן קרוב לשמוע כי בשר זה היה דבר טמא מזה המקום שמטמאים לאדם. עד שאמרו לו אין דבר טמא יורד מן השמים - כלומר ואפילו אותם מאמרים שנראה מהם כי יש טומאה למעלה - אינו כן. אלא יש להם משמעות אחר ואינו נוגע לענייננו בזה.
אמנם היותר נכון אצלי עם הישר הולך כי מה שהוליך החכם הבשר לבית המדרש לא לשאול על הבשר עצמו הלך כי פשוט הוא אצלו שהיה דבר טהור. אמנם מאי דמספקא ליה הוא על ענין הניקור וגיד הנשה לפי שהיו ירכים, דאפילו למאן דאמר אינו נוהג גיד הנשה רק בירך אחת הנה הירך האחת היתה כי האחרת אכלו אותה האריות ולזה הוצרך לשאול בבית המדרש. ועיקר הדבר מפני כי אלו ירדו מעולם העשיה זה ונודע הוא כי שם סוד הרגלים בעקבי משיחא ושם הוא ענין הנגיעה שנגע בכף ירך יעקב. ואיתא בזוהר נאמר כאן כי נגע ושם נאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ולכן נעשה ענין התערובת בעולם העשיה שמתערב טוב ורע יחדיו. והיינו מאי דמספקא ליה.
והשיבו לו אין דבר טמא יורד מן השמים. דאף על גב כי הבחירה נתונה ביד האדם לכל אשר יחפוץ יעשה - אבל אין מכשילין לאדם מן השמים להוריד לו דבר שצריך ניקור או ליטול גיד הנשה כי שם אינו שייך כל זה. נמצא כי שני מיני בשר הם. אחד הוא שנאמר "ובשר מבשרי" ולפי שהוא בסוד של העשיה נמצא בו תערובת איסור. ואחר הוא בשר החי בסוד "חי העולמים", וכמו שאמרו חכמים ז"ל בפסוק "ותזני אל מצרים גדולי בשר וכו'".
ולכן אמר "אם איפשר לאפות בו" - היינו לחם בסוד "הלחם אשר הוא אוכל", "ולצלות בו בשר" החי כאמור, "בלא גריפה" רק ישאר שם טיט זה ולא יתחרך הפת או הצלי על ידי הטיט זה שהוא מלוי שהוא בחינת דין. "אסור לגרפו" לפי שהוא מטלטלו שלא לצורך.
"אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו בתנור" שהם סוד הדינים, פ"ר דינים והכולל אפילו כדי שיהיה חלק ולא יגע בפת אלא יהיה הייחוד ממותק, "אע"פ שאם היה נוגע בו לא היה כדאי לחרכו" לפי כי דינים הללו אינם קשים כי אפר נעשה פאר והאש הם שלהובין דרחימו דאיש ואשה ונוסף עוד על ידי דינים אלו נעשה סוד העיבור דאיש ואשה, ופרים ורבים בסוד אפר דאפרים בן יוסף.
אבל אם יש בטיח שנפל לתוכו כדאי לחרך הפת או הצלי אם היה נוגע בהם אע"פ שבלא גריפה היה איפשר לאפות בו ולצלות בו כיון שהיה מתחרך - לפי שהם דינים קשים - "מותר לגרפו" דחשיב טלטול לצורך הייחוד ומותר. "ודווקא בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם אלא מהטיח שנופל לתוכו". וזה ימצא במדור הפנימי שהפת נדבק סביבות התנור, הוא הלחם, והבן.
"אבל בתנורים שלנו" - הוא המדור החיצון, בחינת הפרוזדור שהוא רחב, "כיון שאי איפשר לאפות בהם בלא גריפה שהלחם הוא למטה מותר לגרפו מן האפר והגחלים" שהרי ירושלים היא בחינת דינים כנזכר באדרא זוטא שנאמר "צדק ילין בה" ונוסף בה אש ואפר. לכן צריך גריפה "אע"פ שהוא מכבה" אי איפשר בלא כן להיות הייחוד ממותק כאמור. "וכשם שמותר להבעיר לצורך" - דהיינו על ידי שלהובין דרחימו דאיש ואשה כי הוא קדוש מעורר הייחוד כאמור, כמו כן הוא לענין הכיבוי כי הנה אותו הבער הוא "לצורך אוכל נפש" - הוא 'נפש דוד' לקיים בהם "אכלו רעים", כמו כן מותר לכבות הדינים הללו, הם אש ואפר, שהוא לצורך 'אוכל נפש' ועל ידי כן מתקיים "צדיק אוכל לשובע נפשו".
"והרי זה כמניח בשר על הגחלים" כי לא יתכן שלא יהיה מכבה הדין מפני כי הבשר החי ממשיך מים קרים על נפה עיפה ומכבה אש הדינים. ולפי כי הוא צורך אוכל נפש דוד - מותר. וכך הוא המנהג זה הטוב והישר.
"תנור וכירים חדשים אין סכין אותם בשמן וכו'" - והנה ענין תנור וכירים הללו הכל הולך אל מקום אחד עם הקודם. והם בסוד המדה האחרונה. ולפי כי כאשר מתמעטת ויורדות למטה בעולמות שם נמצאו הקליפות שבהם נאמר "תנור וכירים יותץ טמאים הם" - לכן בא זה הכינוי למדה זו אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים. ולכן יאמר נא:
"תנור וכירים" שירדו למטה בעולמות בין הקליפות וכאשר הם חוזרים להטהר ולעלות למקומן לכן הם נקראים "חדשים", והם על האמת חדשים לפי שהם מתחדשים בחידוש הלבנה. ואינם כמו הקליפה שנקרא "זקן וכסיל" לפי שאין לו חידוש כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך דף ק"ע (ח"ג קע, א) וזה לשונו: "מזמור שירו לה' שיר חדש וכו'. שיר חדש - וכי אית שיר עתיק? אלא שיר דעד כען מלאכין עילאין קדישין לא שבחו ליה בגין דאיהו חדש. מאי טעמא איהו חדש? בגין דההוא דמחדש עולמוי משבח ליה ואמר ליה. והכי אמר רב מתיבתא דא אקרי חדש ואיהו חדש בגין דדביק בשמשא ולא אתפרש מיניה. לאפקא סטרא אחרא דלית ליה חידוש דכתיב ביה ואין כל חדש וגו' זקן הוא ואתבלי ולא אתחדש", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי המדה האחרונה נקראת 'חדש' על דאתדבק בשמשא, וגם לפי שמתחדשת תמיד כאמור. ולכן יאמר נא כי תנור וכירים שהם חדשים בסוד מדה זו הנקראת 'חדש', היינו עיר חדש' שביהודה. "אין סכין אותם בשמן ולא טשין אותם במטלית" כי לפי שהם חדשים עדיין צריכים תיקון כי הם בבחינת האחורים. ואחר כך חוזרים בסוד הפנים. ואחר כך בא אליה מלך גדול וסבב אותו וממשיך לה שמן זית זך על ידי הצדיק דכתיש כתישין מאינון זיתין קדישין ואפיק שמן ויהיב לה. ואם נאמר כי שמן זה אשר סכין את הקטן כנזכר במשנה - אם כן תנור וכירים חדשים משמע קודם הבנין שעדיין לא נתחברו עם הנקודה השרשית, אין סכין אותם שמן ולא טשין אותם במטלית עד שתבנה ותכונן. אחר כך ממשיך לה שמן הצדיק דכתיש כתישין כאמור.
"אבל מותר להסיקן" - לפי כי על ידי כך אם יש קצת זוהמא מהתחברות הרשעים עמה הם נשרפים ומכח אש זה מתעורר בה החיבור עם בעלה כנ"ל. לא מבעיא הסק הנעשה אחר כך כי זה יהיה בסוד אתערו דשלהובין דרחימו דאיש ואשה כמו שאמר הכתוב "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת תקרא אשה וכו'". אלא "אפילו היסק ראשון" דהיינו בסוד "אל זועם בכל יום" שהוא זועם לכל מאריהון דדינין והוא סוד ההוא שלהובא דאשא הנזכר פרשת ויקהל - גם זה מותר - כי הוא לצורך.
"ובלבד שלא יפיגם בצונן" - לפי כי ענין זה הוא מורה על הייחוד שלה עם בעלה הממשיך מים קרים על נפש עיפה, ועדיין לא נגמרה מלאכת הפרצוף שלה, כי זה הוא "כדי לחסמן" ולחזקן. "ואם הוסקו יותר מדאי" מאותה אש להבה מאיש ואשה כאמור, "והוצרכו להפיגן בצונן" מאותם מים קרים הנזכר "כדי לאפות בהן" - הוא ענין החיבור לאכול לחם חם שנאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו". "מותר".
"לפיכך מותר לשרות במים המכבדת" - היא בסוד יד העליונה כמו ששנינו "המכבדת את הבית". וכן ביד זו הם "מכבדים את התנור" - מותר לשרות אותם במים, הם מימי החסד בסוד יד הגדולה. "אף על פי שמכבה" בחינת הדינים בהיכרח - מותר.
"מותר לאפות תנור מלא פת וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי ענין האפייה הוא התיקון של הלחם לאכול אותו על ידי "צדיק אוכל לשובע נפשו". ולכן בא הדין למטה בגשמי כי מותר לאפות תנור מלא פת "אף על פי שאינו צריך אלא פת אחד" לפי כי כן על ידי מעשה התחתונים נעשה למעלה פת מרובה בתנור עליון, סוד ירושלים, כמו שעתיד להיות בקבע תמיד לעתיד. וזהו סוד הפסוק "יהי פסת בר בארץ בראש הרים" (תהלים, עב) וכמו שאמרו חז"ל "עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות נאות". והיינו לפי כי היא באותו זמן בראש הרעים שנאמר "הנה ישכיל עבדי" - דא סיהרא קדישא כדאיתא בזוהר, "ירום ונשא וגבה מאד" - היינו בראש הרים אלו האבות.
ואף על פי כי עתה בזמן הזה אינו צריך אלא "פת אחד" - הוא הייחוד אחד, הוא הנעשה לפרקים.
"ודווקא בתנוריהם שהיו קטנים" וכבר נבתאר ענין זה למעלה כי התנור קטן סוד שלו הוא בבחינת הפנימית הנקראת 'ציון', הוא סוד החדר הנזכר במשנה. ולכן "הפת נדבק בדפנות" - הוא הצדיק חי עלמין. והבן. ומתוך שהתנור מלא מן הצדיק - "אין מקום לחומו להתפשט" כי כאשר הוא מתחמם בשלהובין דרחימו באיש ואשה ויחם בשר הילד, וכן הוא הדין הרואה חלום ולא ראה קרי בודק אם בשר קדש הוא חם. ולפי שאין מקום עוד להתפשט לכן הפת נאפת יפה אשר על עיקר זה שאל מנשה מלך יהודה ע"ה "מהיכן מברכין על הלחם? ממקום שבישולו יפה" לפי כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם (מאמר).
"אבל בתנורים שלנו" - שהדוגמא לזה הוא בחינת ירושלים שנאמר "ותנור לו בירושלים" והוא החדר החיצון הנקרא "פרוזדור", "אין לאפות יותר ממה שצריך" לפי שההבל יוצא וכו'.
"מותר לסתום פי התנור" - כי על ידי זה המעשה הגשמי התחתון הוא גורם כי כך נעשה למעלה ונסתם פי התנור הנזכר של הבחינה הנקראת 'ירושלים'. ואמר "בטיט ורפש שעל שפת הנהר" כי הנה נתבאר למעלה מה ענין הטיט, ולפי כי הם שני מינים של טיט: האחד הוא מבחינת התנור עצמו מן הטיח שלו, ואחד טיט מלמעלה מבחינת הזכר שהוא מן המלוי של שם מ"ה שאותיות המלוי הם וד א א"ו א שעולים טי"ט בגימטריא. ולכן הוא אומר "מטיט שעל שפת הנהר" - הוא בחינת הזכר הנקרא 'נהר' שנאמר "ונהר יוצא מעדן".
"והוא שרככו מאמש" - ר"ל לפי שהמלוי הוא בחינת דין כי כן מלוי הוא עולה בגימטריא פ"ו שהוא בגימטריא אלהים - ולכן צריך לרכך אותו במים שהוא בחינת חסד. "או עשה בו סימן ונתקן לצד אחר" - שהרי ניתק מצד הדין וחזר להתמתק בסוד הרחמים.
"אבל לגבל טיח ביום טוב אסור". והענין מפני שאפר לאו בר גיבול הוא אלא שעל ידו נעשה התעוררות והוא בסוד אפרים שנעשה פריה ורביה שם. אמנם גיבול ממש לגבל טיט ביום טוב הוא מורה על שמתקבצים אותם החלקים של מדת המלכות שהם יורדים לעולמות למטה, והם סוד המלוים שלה כאמור. והא ליתי. שהרי מערב יום טוב משעה שקדש היום כל אותם הבחינות שלה שהם למטה הם עולים למעלה ומתקבצים בה ונגמר הפרצוף שלה ואחר כך נעשה הייחוד.