טור אורח חיים תרצו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תרצו | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

פורים מותר בעשיית מלאכה. ובמקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. והעושה, אינו רואה סימן ברכה לעולם.

ואסור בהספד ותענית בי"ד ובט"ו לבני כרכים ועיירות, שתיהן אסורות בשניהן. והנשים מענות בהם - שכולן עונות כאחת, ומטפחות - שמכות כף אל כף, אבל לא מקוננות - שתהא אחת מדברת וכולן עונות אחריהן. נקבר המת, לא מענות ולא מטפחות. ובהלכות ראש חדש[1] כתבתי אם יש לומר בו צידוק הדין וקדיש.

כתוב בשאלתות שאם מת לו מת בפורים, אסור להספידו, ולא לנהוג אבילות.

ואם מת קודם פורים ופגע בו פורים בתוך ז', בטל ממנו גזירת ז'. ודוקא פורים, אבל חנוכה ור"ח אין מבטלין האבילות, אלא שאין מספידין בהן. והר"ם מרוטנבורק כתב שאין מבטלין האבילות, ומ"מ אין אבילות נוהג בהם לא בי"ד ולא בט"ו אלא דברים שבצנעה, ולאחר שיתפלל בבית האבל בליל פורים, ילך לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה, וחייב לשלוח מנות. ואע"פ שאינו מתאבל בהן, עולין לו ומשלים אבילות אח"כ. ויש אומרים שלא ילך האבל לבית הכנסת, אלא יקרא המגילה בביתו. וכן חתן לא ילך לבית הכנסת, אלא יקרא המגילה בביתו. ואדוני אבי ז"ל כתב כדברי הר"ם מרוטנבורק.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פורים מותר בעשיית מלאכה וכו' בפ"ק דמגילה (ה:) אמרינן דרבי נטע נטיעה בפורים ומתמהין עליה דהא תני רב יוסף משתה ושמחה וי"ט שמחה מלמד שאסורים בהספד משתה מלמד שאסור ובתענית וי"ט מלמד שאסור בעשיית מלאכה רבי בר ארביסר הוה וכי נטע בחמשה עשר נטע ומי שרי והא כתיב במגילת תענית את יום י"ד ואת יום ט"ו יומא פוריא אינון דלא למספד בהון ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה ה"מ בהספד ובתענית אבל מלאכה יום אחד ותו לא איני והא רב חזייה לההוא גברא דהוה קא שדי כיתנא בפוריא ולטייה ולא צמח כיתניה התם בר יומיה הוה רבה בריה דרבא אמר אפי' תימא ביומיה הספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה וי"ט ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו י"ט לא כתיב ואלא רב מאי טעמא לטייה לההוא גברא משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור הוה ובאתרי' דרבי לא נהגו ואיבעית אימא לעולם נהוג ורבי נטיעה של שמחה נטע ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבא דאמר מלאכ' לא קבילו עלייהו וכ"כ הרמב"ם אלא שכתב שאעפ"כ אין ראוי לעשות בו מלאכה אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סי' ברכה לעולם ונראה שכ"כ מההוא עובדא דרב דלטייה לההוא גברא ולא צמח כיתניה: וכתוב בשבלי הלקט אהא דאמרינן דלטייה משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור דאפילו במקום שנהגו לא נהגו אלא ביום מקרא מגילה עצמה אבל לאסור של זה בזה אינו מנהג עכ"ל : כתוב בא"ח אע"ג דמלאכה לא קבילו עלייהו אחר כך נתקבל במנהג ומנדין כל העושה בו מלאכה כיון שפשט איסורו בכל ישראל אמנם בנין של שמחה כגון בית חתנות לבנו או אבורנקי של מלכים מותר וכן מלאכת מצוה שריא כגון כתיבה של מצוה ומותר לכתוב פסקי הלכות ופשטי המקראות שאדם שמח בהם כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ואגרות של שאלת שלום ומזכרת חובותיו וכן כל דבר שא"צ עיון גדול נראה שמותר עכ"ל: כתב הרשב"א שאלת אם מותר לישא אשה בפורים מסתברא שהוא מותר דושמחת בתגך כתיב בחגך ולא באשתך אבל בפורים מותר ועוד דהו"ל חד יומא ומשום חד יומא לא משהי איניש נפשיה וכמ"ד משום פריה ורביה ובענינים אלו הולכים בהן להקל דמדרבנן הם:

ואסור בהספד ובתענית בי"ד ובט"ו לבני כרכין ועיירות שתיהן אסורות בשניהן כבר נתבאר בסמוך:

והנשים מענות בהם שכולן עונות כא' מטפחות שמכות כף אלו כף אבל לא מקוננות שתהא אחת מדברת וכולן עונות אחריה נקבר המת לא מענות ולא מטפחות משנה בסוף מ"ק (כח:) ואיתא התם א א"ר פפא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים וכתבו רבינו בסוף טי"ד:

כתוב בשאלתות שאם מת לו מת בפורים אסור להספידו ולא לנהוג אבילות ואם מת קודם פורים ופגע בו פורים וכו' ז"ל הרא"ש בסוף מ"ק כתב בספר המקצועות והיכא דשכיב ליה שיכבא אסור ליה למספד ולמנהג אבילות בפורים ואי איתרע ביה מלתא אסור למיתב בתעניתא דאמר רב יוסף (מגילה ה:) שמחה ומשתה וי"ט כתיב שמחה ומשתה מלמד שאסורים בהספד ובתענית ויום טוב מלמד שאסורין בעשיית מלאכה ומסקינן בהספד ובתענית אסור אבל י"ט לא דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בפורים עושים והיכא דשכיב ליה שיכבא מקמי פוריא ואתרמי פורים בגו ז' אבילות בטלה הימנו גזרת ז' מידי דהוה ארגלים ורגלים מפסיקין ואינם עולים מ"ט דשמחה כתיב בהו ושמחת בחגך ופורים נמי שמחה כתיב ביה ועשה אותם ימי משתה ושמחה ודוקא פורים אבל חנוכה לא מפסקא ואסור בהספד דת"ר (כא:) בכ"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון מספד הוא דאסור אבל ימי אבלות לא מפסקי וכן ראשי חדשים וכן מפורש בשאלתות ע"כ והקשה ר"מ כיון דס"ל דשעה אחת לפני הפורים בטלה הימנו גזרת ז' א"כ ה"ה ז' ימים לפני פורים בטלו ממנו גזרת ל' כי דימה אותה לגמרי לרגל א"כ כי פליגי בהאי פירקא דר"ג אומר משחרב ב"ה ר"ה וי"ה כרגלים ופליגי תנאי עליה אמאי לא חשיב נמי פורים ועוד דחזינן דפורים לא חשיב כרגלים דתנן נשים במועד מענות ולא מטפחות ובפורים מענות ומטפחות והורה רבינו מאיר שלא יתאבל כלל בפורים דיומי משתה ושמחה קבילו עלייהו וחנוכה ופורים אסורים בהספד ובתענית ונהי דבטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא בטלו ותנן נמי חנוכה ופורים מענות ומטפחות בזה ובזה אינן מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות אבל דברים של צינעא נוהג דלא עדיף משבת ולאחר שהתפללו בבית האבל בליל פורים בערב הורה לו שילך לב"ה בעת קריאת המגילה דאפי' עבודה שקרבן צבור שדוחה שבת קריאת המגילה דוחה אותה כ"ש אבילות דרבנן וחייב לשלוח מנות דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה וביום חמשה עשר אינו מתאבל מדאמרינן בפרק שני דתעניות (יח:) יום י"ד ויום ט"ו יומי פורים דלא למספד בהון אמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה ואע"ג דלא מתאבל בהן עולין לו מידי דהוה אשבת ואח"כ משלים אבלותו עכ"ל הרא"ש ז"ל וכ"כ המרדכי בפ"ק דמגילה ודברים אלו הם שכתב רבינו כאן בשם הרב רבי' מאיר מרוטנבורק ובקצת ספרי רבינו הרמב"ם במקום הרב רבי מאיר מרוטנבורק וטעות סופר הוא שהרמב"ם סובר שכל דברי אבילות נוהגים בחנוכה ובפורים שכך כתב בפירוש בפי"א מהלכות אבילות: כתב הרוקח פורים שחל להיות במוצאי שבת ואירע שום אבל קודם הפורים והאבל יושב בבית הכנסת בשבת במנחה כשיהיה שם לא יצא וישב שם וישמע כל התפלה והמגילה ולמחרת לא יצא מפתח ביתו אלא קורין לו המתפללים עמו או קורא בעצמו וכן אם יום פורים באמצע השבוע אמרינן במ"ק אבל אינו יוצא מפתח ביתו ע"כ: כתב בא"ח האונן מותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא ולשמוח בפורים דברי קבלה נינהו שהם כד"ת:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • פורים מותר בעשיית מלאכה וכו' עד אינו רואה סימן ברכה לעולם כ"כ הרמב"ם וכן פסק הסמ"ק והביא ראיה כדאיתא התם שרב קלל אדם אחד שראהו שזרע פשתן בפורים ולא צמח הפשתן ההוא מפני שבאותו מקום נהגו שלא לעשות מלאכה עכ"ל אלא דקשיא לי דמראיה זו משמע דמשמתי' ליה דהא רב לטייה לההוא גברא וכ"כ בהג"ה מיימוני בשם השאלתות ע"ש ונראה ודאי דהא דקאמר דלטייה פירושו שקלל אותו בזה שלא יצמח מה שזרע אבל לאדם עצמו לא קלל והיינו הך דאינו רואה סימן ברכה לעולם דר"ל דבמלאכה זו אינו רואה סי' ברכה ולא הוה חמור קללה זו כשמתא שהוא שם מיתה וקללה של אדם עצמו ותדע דהא למאי דמשני רבא מלאכה לא קבילו עלייהו ורב דלטייה לההוא גברא דברים המותרים ונהגו בו איסור הוה וא"כ אין כאן איסור מד"ס כלל כ"א מנהג והשתא כ"ש הוא מע"ש ועי"ט דאיסור מלאכה בדידהו מד"ס הוא ואפ"ה דייק תלמודא בפ' מקום שנהגו סימן ברכה הוא דאינו רואה אבל שמותי לא הי' משמתינן ליה כ"ש פורים דאין בו איסור מד"ס דפשיטא דאין לשם עונש שמתא כ"א דאינו רואה סימן ברכה לכל היותר והיינו דלטייה אך קשה למאי שהיה גורס הרא"ם באותה הסוגיא דפריך תלמודא ולשמתיה מר שמותי כיון דלא צמח כיתניה היינו שמתיה וצריך לומר דהרמב"ם והסמ"ג ורבינו לא היו גורסין כך אלא גורסין כגירסא שלנו ועוד נלפע"ד אף לפי גירסא זו דתלמודא לא פריך הכי אלא למאי דמשני מעיקרא דפורים אסור עשיית מלאכה מדכתיב יום טוב מלמד שאסור בעשיית דברי קבל כד"ת ודינו כמו בע"פ דהי' משמתינן ליה. אבל לשינויא דרבא דלא לטייה אלא משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור א"כ לא קשיא כלל דלשמתיה דלא הי' חייב שמתא ומאי דלטייה אינו אלא עונש דאינו רואה סימן ברכה כדפי' ובזה נתיישב מה שהיה קשה להרא"ם לפי גרסתו עיין בביאוריו כנ"ל מהרי"ל כתב דכתיבה אסורה בפורים ועיין בב"י כתב היתר לקצת כתיבה:
  • ומ"ש ואסור בהספד וכו' ע"ל בסי' תרפ"ו ובי"ד סי' ת"א ומה שנוהגים בפורים ללבוש פרצופים וגבר לובש שמלת אשה וכו' כתב הר"י מינץ טעם לדבר ובהגהת ש"ע מביאו כאן ואינו נכון לע"ד וכבר הארכתי בזה בי"ד סוף סימן קפ"ב ע"ש:

דרכי משה[עריכה]

(א) אבל אבודרהם כתב דאף ביום שני נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה וכתב הד"ן דיש פ"ב דמגילה דמאחר דתלוי במנהג אי מקדימין הקריאה לא אתסר במלאכה דודאי כה"ג לא נהגו כ' הכלבו והאידנא קבלו כל ישראל עליהן איסור עשיית מלאכה בפורים ופשט המנהג ואין לשנות אמנם בנין של שמחה מותר וכן מלאכת מצוה כגון כתב של מצוה פסקי הלכות שאדם משמח בעצמו בהן ואגרות שאלת שלום ומזכרת חובותיו וקורין בספר הזכרונות וכן כל דבר שא"צ עיון שרי עכ"ד וכ"כ ב"י בשם א"ח וכ"כ הר"ן סוף פ"ק דבניין של שמחה מותר וכתב בת"ה סימן קי"ב דמותר לעשות מלאכות גמורות בפורים שהן לצורך פורים מידי דהוה אבניין של שמחה דשרי עכ"ל:

(ב) וכ"כ הכלבו:

(ג) אבל הרמב"ם פי"א מה' אבל פסק דאבילות נוהג בפורים וכ"ה במרדכי דמ"ק דף שנ"ד עכ"ל וכן פ"ק דמגילה במרדכי תשובת ר"ג וכ"ה בהג"מ פ"א דה' מגילה וכתב ומיהו ילך לב"ה לשמוע המגילה וכ"כ מהרי"ל בשם מהר"ש וכתב ומיהו אם יוכל לאסוף מניין בביתו עדיף טפי עכ"ל ובמנהגים שלנו פסק כדברי מוהר"ם והרא"ש דאין אבילות נוהג בפורים וכ"נ ונראה דאפילו אבילות יום ראשון אין לנהוג בפורים וכן לפי מאי דקי"ל דאין אבילות יום א' דאורייתא כמו שיתבאר בי"ד הלכות אבל סוף סימן שצ"ט א"כ אין חילוק בין יום ראשון לשאר ימים ודלא כהר"ן סוף פ"ק דמגילה ע"ב דכתב דלר"ה נוהג אבילות יום א' שהוא דאורייתא וכ"כ בתא"ו נתיב י' ח"א ותו דהרי הכלבו חולק וכתב ז"ל אונן מותר בבשר ויין בפורים דלא אתא עשה דיחיד דאורייתא ודחי עשה דרבים ולשמוח בפורים הוי דברי קבלה כר"ת עכ"ל וכ"כ ב"י בשם א"ח:

(ד) אבל אין שולחין לו וכ"כ מהרי"ל בתשובה דאין משלחין לאבל כל י"ב חודש על אביו ואמו ומהרי"ב כתב דאין שולחין לאבל בפורים אבל איהו חייב לשלוח ככל המצות האמורות בתורה מיהו אם לא היה בעיר אלא האבל וחבירו חייבין לקיים משלוח מנות ושולחין זו לזו אא"כ מוחל האבל על מנתו דאז מנתו מחולה עכ"ל:

(ה) בהג"מ פ"א ואם ארעו נישואין בפורים יקראו עשרה בבית החתן והכלה או יקראו לבדו כתב הכלבו צ"ע אי נושאין בפורים לפי שאין מערבין שמחה בשמחה או דלמא דלא אסרו אלא ברגלים שהוא דאורייתא אבל לא בשמחת פורים שהיא דבר קבלה או נאמר שרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה עכ"ל ובתשובת מהר"י ברי"ן מצאתי שכתב בהדיא לאסור לעשות נשואין ביום י"ד וביום ט"ו בין ביום בין בלילה ואף בי"ג שהיא תענית אסתר נראה לאסור דאז סעודת הנשואין הראשונה בליל פורים ואסור משום ערוב שמחה בשמחה והא דאמרינן דמותר לעשות נשואין בערב הרגל היינו כשהסעודה מבע"י וכתב שם בהג"ה והא דאמרינן בהג"מ והיכא דאירע נשואין בפורים לאו דוקא נשואין גמורין אלא ר"ל שבעת ימי המשתה והועד בשם רבי יעקב וויי"ל שאסור לעשות פדיון הבן בשושן פורים משום ערוב שמחה בשמחה אלא היה דוחהו עד ליום ל"א עכ"ל ואני אומר אע"פ שאיני כדאי לחלוק עליהם מ"מ אכתוב מה שנ"ל ואף כי שמעתי מזקנים שאמרו שראו מעשה שהיו נשואין בפורים ואומר כי לא שייך ערוב שמחה בשמחה בפורים דהא לגבי רגלים אמרינן טעמא בגמרא דמ"ק (ח:) דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך ובפורים לא כתיב רק משתה ושמחה ובכל מאי דמשמח סגי ליה ואע"ג דאמרינן בגמ' פ"ק דמ"ק לגבי רגלים טעמים אחרים מ"מ לענין דינא לא פליגי ותו דאמרינן תני רב יוסף ימי משתה שאסור בתענית שמחה שאסור בהספד ומטעם זו פסקו רבים דאבילות נוהג בו ותו דאדתנא אין נושאין נשים במועד היה לשנות רבותא טפי אין נושאין נשים בפורים ועוד דשום תנא או פוסק לא אישתמיט לומר דאסור לישא בפורים ואף כי הכלבו מסתפק בדבר ספיקא דרבנן לקולא וכ"כ ב"י בשם תשובת הרשכ"א בהדיא דשרי ולכך אין למחות במקום שמקילין. ואין להקשות מהא דכתבתי לעיל סימן תרפ"ה בשם הירושלמי דאסור לעשות סעודת פורים בשבת דשאני התם דאין עשיית סעודה בשבת תלויה בב"ד ולא מקיים מה שכתוב לעשות ימי משתה כמש"ל סי' תרפ"ח אבל בכה"ג שהכל בא ע"י שמחה שעושין מעצמן ולא מחוייב בה כבר אין למחות ביד המקילין מטעמים שכתבתי ומצאתי כתוב שמוהר"ר טעבל ומוהר"ר פנחס ומהרי"ף עשו הלכה למעשה ועשו חתונה בשושן פורים ומהרי"ק לא הסכים גם אני ראיתי חתונה בשושן פורים באוב"ן עכ"ל שמצאתי גם מה שכתבתי דאסור לעשות פדיון הבן בפורים אינו כדברי התוס' פ"ק דמ"ק (שם) דכתבו בהדיא דאף במועד שרי לעשות מילה או פדיון הבן כ"ש בפורים. כתב מהר"י מינץ בתשובה סי' י"ז וז"ל על דבר לבישת הפרצופין שנוהגין בפורים אם יש לחוש בזו משום לא ילבש גבר שמלת אשה או לא יהיה כלי גבר על אשה והמנהג פשוט ואין מוחה והאריך בתשובה למצוא היתר לדבר משום דמאחר דאיש ואשה שוין בו לא שייך משום לא ילבש ותו דנמצא בשם רי"ב על הבחורים שחוטפין בפורים אפילו שלא ברשות משעת מקרא מגילה עד סוף סעודת פורים שהם ב' לילות ויום אחד אין בו משום גזל ואין להזמינם לדין על זה ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי ז' טובי העיר הרי כתב דמשום שמחת פורים ליכא למיחש לאיסור לא תגזול ה"נ בנדון דידן שמתנכרין בפרצופין לשם שמחת פורים ליכא למיחש לאיסור לא ילבש עכ"ל התשובה ואפשר שמזה נתפשט המנהג ללבוש כלאים דרבנן בפורים ועושין לשמחה דהרי רואין דאפילו איסור דאורייתא דוחה כי לא מתכוין כ"ש כלאים דרבנן אמנם ראיתי מהר"י ברי"ן שקרא תגר על המנהג של לבישת כלאים וכתב ויש תולין עצמן בתשובת ריב"א שכתב דליכא למיחש לאיסור גזל משום שמחה ולאו מילתא היא דממון ניתן למחילה דהפקר ב"ד הפקר משא"כ באיסור ושמעתי מאבא ז"ל שהיה מוחה באותן הלובשים כלאים וכן אני נוהג אחריו עכ"ל ולפ"ז כ"ש דאסור ללבוש בפרצופין אמנם מאחר דחזינן דפשט המנהג ואין מוחה נ"ל ליישב המנהג מהא דאמרינן פרק בתרא דכלאים ומביא לה פ' הגוזל בתרא (קיג.) דמותר ללבוש כלאים אם אינו מתכוין ללבישה וכ"ש לפי מקצת מפרשים שפירשו שם דלבשו כדי שלא יכירהו שהוא יהודי ואפ"ה שרי א"כ ש"מ דכי לבשו להתנכר בהן שרי וה"ה בפורים כן נ"ל טעם המנהג אבל טוב להחמיר ולעבוד ה' בשמחה ולהיות גילה ברעדה:

  1. ^ סימן תכ.