טור אורח חיים תקנט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תקנט | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

סדר היום. כתב אבי העזרי: ליל ט"ב חולצין מנעליהם (עיין סימן תקנ"ב), והולכין לבית הכנסת ויושבין לארץ כאבילים, ואין מדליקין נרות רק נר אחד לומר לאורו איכה וקינות, ועומד ש"ץ ומתפלל ערבית ואומר קדיש שלם, וקורא איכה ואומר קינות, ואח"כ סדר קדושה, ויתחיל "ואתה קדוש" ולא יאמר "ובא לציון גואל" שאין גאולה בלילה, ולא "ואני זאת בריתי" שנראה כמקיים ברית על הקינות, ועוד דלא שייך למימר ואני זאת בריתי שהכל בטילים בו, אבל בבית האבל יש לאומרו שאם האבל בטל המנחמין אינן בטלין, ואומר קדיש בלא תתקבל, והולכין לבתיהן ואין נותנין שלום זה לזה אלא כאבלים ונזופים.

ואם חל ט"ב בשבת או במוצאי שבת אין אומרים צו"ץ[1], מידי דהוה אר"ח שחל (להיות באחד) בשבת שאין אומרים צו"ץ בשבת, דט"ב נמי אקרי מועד. ואין אומרים ויהי נועם. ויש מהגאונים שכתבו כיון שאין אומרים ויהי נועם, גם סדר קדושה אין לומר. ורב צמח גאון כתב: אין אומרים ויהי נועם, אבל אומרים ובא לציון וכולה סדר קדושה, אבל "ואני זאת בריתי" אין אומרים. ורבינו נסים כתב אין אומרים ויהי נועם, אבל מנהגינו לומר ערבית ושחרית "ואני זאת בריתי", ולמה לא נאמר והעם עוסקים באיוב וירמיה וקינות.

בשחרית מסדרין הברכות והזמירות כמו בשאר ימים. ויש מקומות שנוהגין שלא לומר השירה. ומתפללין י"ח ברכות, ויחיד אומר עננו בשומע תפילה וש"ץ בין גואל לרופא כמו בשאר תענית, ואומר "נחם" בבונה ירושלים.

ואינו כשאר תענית צבור, לא לענין כ"ד ברכות ולא לענין תפלת נעילה. וכתב רב עמרם מנהגינו להרבות סליחות בסלח לנו, ואין אומרים תחינות דאיקרי מועד, ואם חל בב' ובה' אומר אל ארך אפים וא"א והוא רחום, ובספרד אין אומרים אל א"א.

ומוציאים ס"ת, וקורין ג' בפ' ואתחנן כי תוליד בנים, ומפטיר הוא השלישי ומפטיר בירמיה אסוף אסיפם. וכתב אבי העזרי וגולל ס"ת במקומו שלא למעט בכבודו. אבל במסכת סופרים כתב יש קורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרין עד הבוקר לאחר קריאת ס"ת, שאחר קריאת ס"ת עומד ומתפלש באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכייה ויללה, אם יודע לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם כדי שיבינו כל העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות כאנשים וכל שכן בנים זכרים. והקורא בט"ב אומר "ברוך דיין האמת". ויש מניחין את תיק הספר על הקרקע ואומר "נפלה עטרת ראשינו" וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין מקומותיהן. ויש שיורדין מספסליהן. וכולם מתפלשין באפר ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו כל העם קינותיהן.

ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת חוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל, וכל שכן שלא לשוח עם העו"ג. ואם יש אבל בעיר, הולך בלילה לבית הכנסת וגם ביום עד שיגמרו הקינות.

ואם יש תינוק למול, מלין אותו אחר שגומרין הקינות. ויש ממתינין למולו עד אחר חצות. ויש אומרים שאין לברך על הכוס אלא יברך בלא כוס, ודעת התוספות שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות, ולא חיישינן דלמא אתי למסרך - פירוש יבוא לשתות אף לאחר שיגדיל, כיון שאינו דבר קבוע, ומשום הכי ט"ב שחל במוצאי שבת לא אמרינן שיבדיל ויתן לתינוק משום דחיישינן דאתי למסרך, דחשיב שפיר דבר קבוע כיון שלפי קביעות השנים בא לפעמים באחד בשבת לסוף ג' או ד' שנים פעם אחת.

ובעל ברית לובש בגדים אחרים אך לא לבנים ממש. מעשה שחל ט"ב בשבת ונדחה עד למחרתו והיה רבינו יעבץ בעל ברית, והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו, לפי שי"ט שלו היה, וראיה מהא דתניא (ערובין מא, א) א"ר אליעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין וחל ט"ב בשבת ודחניהו[2] עד לאחר שבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה.

ונוהגין שלא לשחוט ושלא להכין צרכי סעודה עד לאחר חצות.

במנחה קורין "ויחל" כמו בשאר תעניות, ומפטירין "דרשו". ורבינו האי כתב שמנהג להפטיר "שובה". ומתפללין י"ח ברכות, ואומר נחם בבונה ירושלים, ועננו בשומע תפילה וש"ץ אומרו בין גואל לרופא.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סדר היום כתב אבי העזרי ליל ט"ב חולצין מנעליהם וכו' ויושבים לארץ כאבילים כ"כ הגהת מיי' גרסינן בגמרא כל מצות הנוהגות באבל נוהגין בט"ב לכן נראה למהר"מ מנהג צרפתים שאין יושבין על גבי ספסלים עד תפלת המנחה דומיא דאבל שיושב על גבי קרקע כל ז' ימי אבילות עכ"ל :

ומ"ש ואין מדליקין נרות רק נר אחד לומר לאורו איכה וקינות כתב הרא"ש בסוף תעניות שזה מנהג כשר הוא כדאמרינן באיכה רבתי שאמר הקב"ה למלאכי השרת בשעת חורבן מלך בשר ודם כשהוא אבל מה עושה א"ל מכבה את הפנסי' שלו א"ל אף אני אעשה כן שנא' שמש וירח קדרו וכן כתב הגה"מ וכ"כ המרדכי במ"ק בשס הר"ם:

ומ"ש ואומר קדיש שלם כלומר שאומר תתקבל וכ"כ הגהת אשיר"י דמסכת תעניות ובסמוך אכתוב דברי הגה"מ:

ומ"ש ועוד דלא שייך לומר ואני זאת בריתי שהכל בטילים בו פי' מד"ת וכ"כ הגה"מ מדלג ואני זאת בריתי עד ואתה קדוש וטעמא משום דאסור בד"ת ולא שייך לומר לא ימושו מפיך:

ומ"ש ואומר קדיש בלא תתקבל כ"כ הגה"מ ונתנו טעם לפי שכבר אמר באיכה שתם תפלתי אבל קודם קריאת קינות אומר קדיש כולו כבשאר ימות השנה ויש מקומות שאין מדלגין תתקבל אלא בלילה אחר תפלה אבל בשחרית אומרים אותו לפי שכבר סלקו וסיימו לומר קינות ואומרים קצת פסוקי נחמות בסופו עכ"ל :

ומ"ש ואם חל ט"ב במ"ש א"א צדקתך וכו' כ"כ הגהות אשיר"י בסוף תענית והמרדכי בתחל' מ"ק:

ומ"ש שא"א ויהי נועם כך מצאתי במרדכי ישן ונתן טעם משום דמקום שלא נהגו לעשות מלאכה בט"ב אין עושין ותו דאקרי מועד וסמ"ק כתב שהטעם לפי שהוסד על הקמת המשכן ועתה אין לאומרו ביום שנחרב: דין הבדלה בט"ב שחל להיות במ"ש כת' רבינו בסי' תקנ"ו: בסי' תקנ"ה כתבתי שיש לשכב בליל ט"ב מוטה על הארץ ולשום אבן מראשותיו כתבו הגה"מ יש במס"ס דאמגילת רות וקינות ושיר השירים מברך אקב"ו על מקרא מגילה וכן נהג הר"ם אכן יש לאומרה בנחת ובלחש עכ"ל והעולם לא נהגו לברך כלל על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר:

בשחרית מסדרין הברכו' והזמירו' כמו בשאר הימים כבר כתוב בסי' תקנ"ד שאע"פ שאסור לקרות בתורה כל דבר שהוא סדר היום מותר:

ומ"ש שיש מקומות שנוהגין שלא לומר השירה כ"כ הכלבו והטעם משום דאין לומר שירה לעת כזאת והעולם נוהגין לומר במקומה שירת האזינו :

ומ"ש ויחיד אומר עננו בשומע תפלה וש"ץ בין גואל לרופא כמו בשאר תענית כ"כ הג"מ ודלא כר"י הלוי שהנהיג שלא לאמרו משום שתם תפלתי:

ומ"ש ואינו כשאר ת"צ לא לענין כ"ד ברכות ולא לענין תפלת נעילה הכי איתא בפרק מקום שנהגו (נד:):

ומ"ש וא"א תחינות דאקרי מועד כ"ה בהל' ט"ב במרדכי שבתחלת מ"ק וכן כת' הרוקח דמטעם זה אין נופלים על פניהם ועוד נתן טעם אחר משום שתם תפלתי סכותה בענן לך וכו' ז"ל הגה"מ אין אומר תחינות ולא והוא רחום ולא אא"א אפי' חל להיות ביום ה' וראבי"ה כ' שיש לומר אל ארך אפים אפי' חל להיות בשאר ימות החול שלא בשני ובה' וכן נוהגים ביש מקומות ע"כ ובהגה"מ החדשות כתוב דברי אבי"ה בלשון הזה י"ל אל ארך אפים וכן נוהגים ביש מקומות אם חל בה'ע"כ. כתב הגהות אשיר"י כבר נהגו אבותינו בכל המקומות שא"א סליחות בט"ב משום דאקרי מועד ומצוה עלינו לקיים מנהג אבותינו עכ"ל :

ומ"ש רבינו ומוציאין ס"ת וקורין ג' בפ' ואתחנן ומפטיר אסף אסיפם הכי אמר אביי בפרק בני העיר (לא:):

ומ"ש שקורין ג' ומפטיר הג' פלוגתא דתנאי בפ' הקורא עומד (כב:) והלכה כר"י דסבר הכי. כתב הכלבו המפטיר בין בשחרית בין במנחה מברך לפניהם ברכה אחת וג' לאחריה שאינו אומר על התורה רק מסיים מגן דוד וכן בכל שאר התעניות שלא נתקנה ברכה על התורה רק לשבתות וי"ט שמזכירין בהם ענין היום ומודים השם על המתנה הנכבדה שנתן לנו מאותם הימים עכ"ל. וכתב אבי העזרי וגולל ס"ת במקומו שלא למעט בכבודו הטעם מפני שמניחים עליו מפה שאינה נאה וגם רגילים להפכה ואם היו מוליכין אותה ממקום שקורין בו למקום שדרכן לגוללו היו ממעטים בכבודו ח"ו וכתב הג"מ שאחר קריאת התורה עומד ופותח באשרי ויש נוהגין לומר למנצח ויש שאין נוהגין לאמרו ואומר ובא לציון בדלוג כדפי' וקדיש בלא תתקבל עכ"ל:

אבל במ"ס כתב יש קורין ספר קינות בערב וכו' עד וכ"ש שלא לשוח עם העו"ג הכל בפי"ח וכתב כל זה הרמב"ן בתורת האדם ותיבת אבל שכתב רבינו נראה שטעמו מפני שכתב קודם לכן שקורין איכה בלילה ולא כתב שקורין אותה ביום מש"ה קאמר אבל במסכת סופרים כתוב שיש מאחרים אותה עד הבוקר ואין קורין אותה בלילה ואפשר לומר עוד דה"ק כבר כתבתי סדר היום בע"א אבל במ"ס מסדר אותו בענין אחר. וכתב הרמב"ן בת"ה על האי ברייתא דמ"ס מסתברא דהך מכילתא מנהגא תניא וכך היו נוהגין שאחד קורא מגילת קינות וכולם שומעין כדרך שאמרו במגילת אסתר ומברך בקריאתה על מקרא מגילה וכך הזכירו שם בפי"ד וכך אמרו שמברך דיין האמת ונמצא שמברך עליה שתים וכן מאי דאמר קורעין ומספידין מנהגי נינהו וכן מקום שנוהגין לשנות מקומם שעושין אותו כשבת שנייה של אבילות ומקום שיורדים מספסלים עושין אותו כשבת ראשונה וכן נהגו עכשיו שאילו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום ישיבת קרקע בט"ב כלל ק"ו מכפיית המטה עכ"ל ונראה מדבריו שהוא מפרש דהא דקאמר מ"ס שאומר ברוך דיין האמת אקורא איכה קאי אבל פשטא דלישנא משמע דאקורא בתורה קאי וכן נראה שהרי כל לשון זה של מ"ס אינו שנוי זה אחר זה שבהלכה ד' מתחיל יש קורין ספר קינות בערב וכו' עד וכ"ש בנים זכרים ובהלכה ז' מתחיל והקורא אומר ברוך דיין האמת ויש שמניחין את התורה על הקרקע כאבילות שחורה ואומרים נפלה עטרת ראשינו וכו' עד וכ"ש שלא לשוח עם העו"ג וא"כ והקורא אומר ברוך דיין האמת דקתני לאו אקורא קינות קאי אלא אקורא בתורה כדפרישית וכן נהגו העולם שהעולה לקרות קודם שיברך ברכת התורה אומר ברוך דיין האמת:

ואם יש אבל בעיר הולך בלילה לבהכ"נ וכו' כ"כ הרא"ש בסוף תעניות בשם הר"ם וכתב דטעמא משום דאבל כל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים ב ובט"ב נמי הוי כמו אבל מג' ימים ואילך. והולך לב"ה עם שאר הקהל שהם כמו אבלים: (ב"ה) מ"ש דהוי כמו אבל מג' ימים ואילך שטעמו מפני שהוא אבילות ישנה לא חמירא אלא כמו אבל מג' ימים ואילך:

ואם יש תינוק למול מלין אותו אחר הקינות ויש ממתינין עד אחר חצות שתי הסברות כתובות במרדכי דמ"ק ונתן טעם לממתינים עד אחר חצות דקודם לזה חל אבילות עליו ומילה עושין אותה בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך וכתב שבספר החכמה קורא תגר עליהן לומר ש?טלין הקדמת זריזין ובהג"א כתב אם יש תינוק למול משהינן ליה עד המנחה בזמן שאומרים נחמות משום שש אנכי וגו' והעולם נוהגין שלא למול עד אחר חצות אבל אין ממתינים עד זמן שאומרים נחמות וכתב הרוקח בסימן קי"ג שכן נוהגין בשפיר"א שאין מלין קודם חצות לפי שקודם חצות חל עדיין האבילות:

וי"א שאין לברך על הכוס אלא יברך בלא כוס ודעת התוספו' שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתותו ולא חיישינן דלמא אתי למסרך בס"פ בכל מערבין (מ:) אמרי' דבי"ה א"א לומר זמן על הכוס משום דאי אפשר לטועמו משום דכיון דאמר זמן קבליה עליה לי"ה ואסר ליה ולמיתביה לינוקא לא דלמא אתי למסרך וכתבו התוספות אומר רבינו שמואל דוקא גבי זמן שהוא קבוע חיישינן דלמא אתי למסרך אבל אם אירע ברית מילה בט"ב או בי"ה דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן דלמא אתי למסרך וכ"כ שם המרדכי וכתב הר"ן בפרק תולין שהרשב"א הקשה עליה' מכשותא בכרמא דאמרינן התם דלא ליתביה לינוקא למזרעיה דדלמא אתי למסרך ולי אינה קושיא דאי שרינן בכשותא ע"י תינוק ישראל אתי למעבד הכי בכל שתא ושתא מה שאין כן במילה בט"ב או בי"ה דלא מתרמיא בהו כולי האי ומ"מ הגאונים אמרו דלא מברכינן אכסא אלא מייתינן אסא ומברכין עליה עכ"ל: והמרדכי כתב במסכת יומא בשם ר"ת דבכוס דמילה לא חיישינן דלמא אתי למסרך דלא דמי לזמן די"ה דהתם שתיית כוס משום י"ה וכן נמי כשותא בכרמא פרק תולין דאסור דלמא אתי למסרך דהתם סרוכה משום זריעה דכלאי' ואתי למסרך ובמרדכי ישן כתב שם דבכי האי ינוקא לא חיישינן למסרך וכי חיישינן למסרך ה"מ בתינוק שגדול קצת ונותן אל לבו כדמשמע בפרק תולין גבי זרע כשותא בכרמא ע"כ כתב המרדכי בס"פ בכל מערבין פעם אחת אירע חופה בי'בטבת והורה רשב"ם לברך על הכוס וליתביה לינוקא. וכתב הר"ד אבודרהם שהרמב"ם כתב בתשובה כדברי הגאונים וכ"ד בעל העיטור כמבואר בדברירבי' בטו' י"ד סי' תקנ"ט וגם הרשב"א כת' בתשובה בשם הרי"ף כל תענית שאין היולדת שותה בו אין מברכין על יין של ברכת המילה ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים והרו"ף והרמב"ם ז"ל לברך ברכת המילה בלא כוס ובט"ב אסא נמי לא מייתינן מטעמא דאין מברכין על הבשמים כשחל להיות במ"ש ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת שהיולדת יכולה לשתות מברכין על הכוס ותשתה ממנו היולדת והוא שתשמע הברכה ולא תפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיי' הכוס :

ובעל ברית לובש בגדים אחרים אך לא לבנים ממש כ"כ המרדכי בסוף תעני':

ומ"ש מעשה שחל ט"ב להיות בשבת ונדחה למחרתו והיה רבינו יעבץ בעל ברית והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו וכו' כ"כ הגהות מיימוניות והמרדכי בסוף תעניות ובעל ברית דאמרן כראה דהיינו אבי הבן אלא שהמרדכי כתב בסוף תעניות בעלי ברית ולפ"ז אפשר דגם המוהל והסנדק בכלל וזה לשון התשב"ץ מעשה היה בימי רבינו יעקב בן רבינו יצחק סגן לויה שהיה ברית מילה בי' באב וט"ב שחל להיות בשבת ונדחה לאחר השבת כתיקון חכמים והוא היה אבי הבן והמתין עד לאחר חצות וצוה להתפלל מנחה גדולה והלך ורחץ הוא ובעל בריתו ומלו הנער ואכלו כל צרכיהם ולא השלימו עם הציבור מטעם דאמרונן (תענית טו:) ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת כ"ש ברית מילה דחמירא טפי מחמישי לכבוד השבת עד כאן משמע מדבריה' דבעל ברית היינו הסנדק או המוהל די"ט שלהם הוא כמו שהוא של אבי הבן אבל מדברי הג"א פרק אלו מגלחים נראה קצת דבעל ברית קרי בהאי עובדא לסנדק ולא למוהל ומ"מ נראה דלא גרע מוהל מסנדק ומשמע לי דהא דרבינו יעבץ דוקא בט' באב שחל להיות בשבת ונדחה למחרתו דכיון דאדחי לא חמיר כולי האי אבל אם לא היה נדחה אלא שחל להיות בא' מימי השבוע לא היה מיקל בו בכך וכן משמע מההיא דמייתי מרבי אליעזר בר צדוק דאמר וחל ט"ב בשבת ודחינוהו לאחר השבת ואם איתא דה"ה לחל ט"ב בא' מימי השבוע הו"ל לסתום ולומר והתענינו בט"ב ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה ואין לומר דאיצטריך למימר דחל ט' באב בשבת ודחוהו למחרתו לאשמעינן דאפ"ה התענו בו רוב היום וכדקתני והתענינו דהא ודאי לא אתא אלא לומר דלא השלימוהו מפני שי"ט שלהם היה וא"כ למה ליה למימר דט"ב שחל להיות בשבת ונדחה למחרתו הוה אי לאו למימרא דדוקא בכה"ג הוא דלא בעי לאשלומי אבל אם חל להיות בא' מימי השבוע צריך להשלים וכ"נ מתוך תשובה אחת מחכמי אשכנז שבאו לידי:

ונוהגים שלא לשחוט ושלא להכין צרכי סעודה עד אחר חצות כ"כ הרא"ש בסוף תענית בשם הר"מ וכתב שלשון התוס' משמע כן דתניא מתקנין בט"ב למוצאי ט"ב פירוש מסוף היום כמו ממנחה ולמעלה דומיא די"ה דמותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה ע"כ וכ"כ הגהות מיימוניות וכ"כ במרדכי בתחלת מ"ק וכתב דטוב להמתין ממנחה ולמעלה ומשמע מדבריו דלהמתין עד מנחה קטנה קאמר אבל העולם לא נהגו להמתין אלא עד חצות: כתב הרשב"א בתשובה על אחד ששחט קודם חצות כל דברים אלו לא נהגו בהם אלא כדי שיהא יושב ומיושב מאבילות של ירושלים ולהתאונן ולהתעסק בנהי וקינות כאבל ואם נהגו שלא לשחוט עד חצות או עד הערב אסור להקל בזה עכ"ל:

במנחה קורין ויחל ומפטירין דרשו וכו' הר"ד אבודרהם סחם שמפטירין שובה:

ואומר נחם בבונה ירושלים כבר כתוב משפטו בסי' תקנ"ז ומשפט ענינו יתבאר בסי' תקס"ה ותקס"ו כ' התוס' בפ"ב דתעניות (טז.) אהא דאמרינן ויוצאין לבית הקברות ביום ת"צ מכאן נוהגים בכ"מ לילך לבה"ק בט"ב שהרי ט"ב הוי ת"צ: כתב בתשב"ץ סימן תס"א שבימי רבינו יעקב סגן לויה מת אדם אחד בט"ב ולא הניח לומ' עליו צ"ה משום דכתיב קרא עלי מועד:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • סדר היום ויושבין לארץ וכ"כ בהגהת אשר"י מא"ז וכן במרדכי וז"ל הגה"מ ת"ר כל מצוה הנוהגת באבל נוהגת בט"ב אסור באכילה וכו' ונראה למהר"מ מנהג צרפת שאין יושבין על הספסלים כל היום עד תפלת המנחה דהא אבל כל ז' הימים אין לו לישב אלא ע"ג קרקע עכ"ל וקצת קשה שהרי ההיא ברייתא דוקא לענין מצות ל"ת הנוהגות באבל תניא ואף שם לאו בכל מילי אלא הני דוקא דקא מפרש רחיצה וסיכה וכו' וכמ"ש הרא"ש וכדלעיל ריש סי' תקנ"ה ותו קשה דא"כ עד חשיכה היה לו לנהוג איסור זה כמו שהשיב הרא"ש לענין רחיצה וז"ל על ששאלת אי שרי לרחוץ פניו כו' כדי להקר סמוך למנחה קטנה חלילה וחס אלא כל היום אסור דאי אמרת מקצת היום ככולו א"כ כיון שנהגו בבקר קצת אבלות יפסוק איסור ט"ב ולא הוזכר אבלות ישנה לענין זה עכ"ל ונראה דאף מהר"ם לאו דינא קאמר אלא שהביא סמך למנהג ולא נהגו איסור רק עד מנחה שאז עבר רוב היום באבלות ומש"ה אין לגעור באותן שנוהגים לישב על הספסלים אחר יציאה מב"ה ובכאן טועין ההמון שנועלין מנעליהן אחר חצות ומקצתן נוהגין היתר מיד כשיושבים על הספסלים ולא ידעו לחלק בין מה שאסור מן הדין כגון נעילת הסנדל דפרושי קא מפרש בברייתא דאסור ובין מה שאינו אלא מנהג וצריך לכופן שלא לעבור על דברי חכמים וכמ"ש הרא"ש לענין רחיצה דכל הנך דקא מפרש בברייתא דאסורים מדינא אסורים עד חשיכה גם במהרי"ל כתוב להדיא והולכין יחפין עד חשיכה ופשוט הוא לפי מה שהביא מהר"ם סמך מהברייתא לישיבת קרקע יש ללמוד ממנו דבכל מידי דאסור באבל כל ז' יש לנהוג בו איסור גם בט"ב לכל הפחות עד אחר חצות אבל כפיית המטה ועטיפת הראש אפי' באבל ממש אין אנו נוהגין בזמנינו זה וכ"ש בט"ב:
  • ומ"ש ועוד דלא שייך לומר ואני זאת בריתי שהכל בטילים בו פי' בטילים מד"ת הנקרא ברית ולפי טעם זה גם בשחרית אין לאמרו וכן המנהג שאין לומר ואני זאת בריתי לא בערבית ולא בשחרית וכ"כ מהרש"ל: ומ"ש וכתב ר"ע ואם חל בב' וה' אומרים אא"א אין המנהג כן:
  • ומ"ש ויחיד אומר ענינו היינו לפי דעת שכ"ר לקמן בסי' תקס"ה וגם בזה אין המנהג כן כמו שיתבאר לשם בס"ד:
  • ומ"ש אבל במ"ס כתב וכו' אתחלת הסימן קאי שאמר סדר היום כתב אבי העזרי וכו' לומר לאורו איכה וקינות וכו' וקורא איכה וכו' בשחרית מסדרין הברכות וכו' עד שלא למעט בכבודו ועכשיו אמר אבל במ"ס כתוב סדר אחר דיש שמאחרין שאין אומרין ספר קינות דהיינו איכה עד הבקר לאחר קריאת ס"ת וכו' והקורא בס"ת בט"ב אומר ברוך דיין אמת ויש מניחין תיק של סה"ת על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשינו וקורעין בגדיהם ומספידין כו' ואין חוששין להם שממעט בכבוד הס"ת:
  • ואם יש תינוק למול מלין אותו אחר הקינות ויש ממתינין למולו עד אחר חצות מל' רבינו יראה שתופס עיקר כסברא הראשונה ולכן כתבה בסתם ותימא על הרב מהר"א טירנ"א שכתב ואם יש מילה מלין אחר איוב כן מסיק באורח חיים עכ"ל שהרי רבינו לא הזכיר בדבריו איוב. אולי הבין ממ"ש בסברא אחרונה ויש ממתינין למולו עד אחר חצות דהיינו אחר איוב שעל הרוב אינו נמשך יותר מאחר חצות וביש מנהגים כתוב גירסא אחרת ולפע"ד משמע דמל' רבינו משמע שסובר עיקר עד אחר הקינות גם מהר"ש לורי"א כתב שכן המנהג וכ"כ בהגהת הש"ע וכן הוא במהרי"ל הלכה למעשה דווקא לאחר קינות ולא אחר איוב ומלכותינו לא נהגו לומר איוב בציבור:
  • ודעת התוספות שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות כתב במרדכי הארוך בתשובת ראבי"ה שהשיג על תשובת רבינו יצחק ב"ר יודא וז"ל סגי ליה במאי דיהבינן ליה לינוקא דאיתמהיל ביומא דתעניתא דגבי ינוקא כי האי לא חיישינן למיסרך וכו' הנה שדעתו דוקא תינוק הנימול ולא כדעת ר"ת דמתיר בסתם לכל תינוק ואין להקשות לדעת ראבי"ה גם ביה"כ לענין זמן או בט"ב במ"ש ניתיב לתינוק קטן כי האי דאינו אלא בן ח' ימים משום דאיכא למימר דשמא אינו נמצא תינוק הזה בכל המקומות והו"ל חבילות חבילות וכ"כ שם ראבי"ה וכתב עוד דין זה דיהיב לתינוק הנימול בשם ראב"ן זקינו ע"ש אבל הר"ן בתשובה סי' נ"ב כתב דאין מועיל זה והוי ברכה לבטלה וצריך לשתות ממנו תינוק שהגיע לתנוך וגם אם הביאו הכוס ליולדת שלא שמעה הברכה בב"ה אינו מועיל כלל וכתב על זה דדבר פשוט הוא והאריך בזה עיין עליו מיהו מנהגינו ליתן לתינוק הנימול כדעת המנהגים בה' י"כ וכ"כ בהגהת ש"ע לשם וכ"כ מהר"ש לורי"א לענין ט' באב ובכי הא ודאי אין לזוז מן המנהג: כתב בית יוסף ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים וכו' וכי האי גוונא כתב ביורה דעה סי' רס"ה ומדבריו אלה משמע שסובר דיולדת בט' באב תתענה ותימא שכתב דלא כדברי הרמב"ן שהביא רבינו סי' תקנ"ד דחי' כל ל' יום מאכילים אותה מיד ונראה דהכא כתב לפי המנהג שנהגו הנשים בעצמן להתענות שלא מן הדין ותדע שהרי בסי' זה בש"ע כתב ב"י להדיא שגם בתשעה באב תשתה ממנו היולדת אלמא דלא תתענה וכן פסק לעיל בש"ע סי' תקנ"ד אלא ודאי דמה שכתוב כאן וביורה דעה סי' רס"ה הוא לפי המנהג שנהגו ובתשובה הארכתי בזה בס"ד: הגה"ת מיימונית וכתב רב שמואל דאמגלתא ורות וקינות ושיר השירים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מקרא מגילה בלחש כדאיתא במ"ס ע"כ והביאו מהר"ש לורי"א בהגהותיו. תנן רפ"ג דמגילה ואין מפטירין בנביא במנחה וכתבו התוס' שם והטעם שמפטירין במנחה בתענית ולא בשחרית משום דכתיב ביה דרשו משפט ועשו צדקה ואגרא דתעניתא צדקתא לעת ערב ומש"ה נכון לאמרו בערב לאחר שעשו צדקה ע"כ:

דרכי משה[עריכה]

(א) אבל המנהג לישב ע"ג ספסלים מיד אחר יציאת בה"כ של שחרית דהיינו עד אחר חצות היום מאריכים עם הקינות בבה"כ כתב במנהגים ומסירין הפרוכת מלפני ארון הקודש על שם בצע אמרתו וכ"ה המנהג.

(ב) במהרי"ל כשהיה קורא איכה היה קורא איכה ראשון בקול נמוך ובב' איכה היה מגביה קולו מעט יותר וכן הפסיק מעט בין כל איכה ואיכה וכ"ה המנהג וע"ל סי' ת"ץ דמברכין על איכה לקרות מגילה וכ"ה בהגהת מרדכי דמ"ק דף שצ"ו והג"מ בפ"ה בשם מוהר"ם וב"י כתב והעם נהגו שלא לברך על שום מגילה רק על מגילת אסתר עכ"ל ואין המנהג כדבריו וכתבו עוד הגהות אכן יש לאומרה בנחת ובלחש וכשיגיע החזן עד השיבנו אליך וגומר יאמר הקהל אותו פסוק בקול רם וחוזר החזן וגומרו עכ"ל ובמהרי"ל כתב ובסיומו היו הקהל אומרים פסוק השיבנו שנית בקול רם והחזן נופלו. בהג"מ פ"ה דתענית וחוזר ומתחיל זכור ה' מה היה לנו אוי הביטה וראה את חרפתנו אמה"ל וכן חולק כל הפסוקים אמצעיתן באוי וסופן באוי מה היה לנו עכ"ל עוד שם בהגדה ואומר בסוף קינות קצת פסוקי נחמה וכן נוהגים ברוטנבורג עכ"ל וכן נוהגים במקומינו:

(ג) ובמנהגים שלנו קדיש שקודם איכה שלם אבל כל הקדישים שהן לאחר האיכה בלא תתקבל עד למחר אחר יציאה מבהכ"נ:

(ד) ובמנהגים שלנו וא"א למנצח בנגינות ולא ויתן לך וכ"כ הכלבו כתב מהרי"ל ואין מברכין הבנים באותו מ"ש:

(ה) וכתב המרדכי דמ"ק דף שצ"ו ע"ג דאין לאומרן רק בלחש:

(ו) ואין מנהגנו כן אלא אומרים השירה כמו בשאר ימים:

(ז) וכן נוהגין וכתוב במנהגים שלנו דא"א ג"כ פיטום הקטורת אף מי שנוהג לאומרו בכל יום:

(ח) וכן נוהגים:

(ט) ובמרדכי הלכות ט"ב דא"א אותו:

(י) ואין מנהג זה במקומינו ואין מברכין דיין אמת כלל:

(יא) והמנהג במדינתינו למולו מיד אחר הקינות וכ"כ מהרי"ל וכן ראיתי מעשה: , עיין בי"ד סימן רס"ה:

(יב) וכתב במהרי"ל במילה שחלה בט"ב עצמו ופסק דהמוהל וסנדק ואבי הבן ילבשו בגדי שבת אחר הקינות כשבאין למול התינוק:

  1. ^ צדקתך וצדקתך.
  2. ^ צ"ל ודחינוהו.