טור אבן העזר סא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן סא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמעעל התורהספריאשיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

האיש שיכניס אשה לחופה - היא כאשתו לכל דבר.

ומה היא החופה - שתתייחד עמו, אפילו לא בא עליה כיון שנתייחדו לשם נשואין היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת אם תתאלמן או תתגרש.

במה דברים אמורים דחזיא לביאה, אבל אם פירסה נדה ואחר כך כנסה לחופה אינה כאשתו לגבות התוספת, אבל לכל שאר מילי אקרי שפיר חופה. והרמב"ם כתב: משתכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לביאה, אבל אם היתה נדה אף על פי שכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא עדיין כארוסה, ולא תינשא נדה עד שתטהר ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר. עד כאן. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שנקראת חופה לכל דבר חוץ מזה שאינה גובה תוספת, ויכולין לברך ברכת חתנים, אבל אינה נכנסת עמו בסתר אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האיש שיכניס אשה לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר בפרק נערה (מח:) תנן לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ובפ"ק דקדושין (ה:) אמרינן דחופה גומרת ופירש"י גומרת. ליורשה ולהפר נדריה: ומ"ש ומה היא החופה שתתייחד עמו ז"ל הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות ואפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכל מקום והר"ן כתב בריש כתובות אהא דאמרינן דהיכא דפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות איכא דיליף מהכא דחופה היינו ייחוד דאם איתא דחופה לאו היינו יחוד למה אינו מעלה לה מזונות והא חזיא לנשואין ואחרים אומרים דחופה לאו היינו ייחוד וראיה לדבר מדאמרינן לקמן דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אע"פ שעדים מעידים עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין וילפינן לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהיא בבית אשה הרי היא ברשותו כתב בא"ח בשם העיטור חופה הוא שמוסרה האב ומכניסה בבית שישבו חידוש כגון סדינים המצויירין שקורין קורטינ"ש ויש עושים סוכה מוורדים או מהדס ובה מתייחדים שניהם שקורין טאנמ"ו בלע"ז והאומר חופה הוא סודר שחופין בראשיהם בשעת ברכה לאו מילתא היא מדגרסינן בסוכה ירוש' עד שיכנס לחופה ש"מ מקום מיוחד כעין כילה שיושבין שניהם עם השושבינין הוא חופה ובירושלמי בסוכה אלו הן חופות חתנים סדינים המצויירים וכו' והמנהג הזה בבתולה אבל באלמנה כיון שנכנסה לשם נישואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה להתייחד שם והרי הוא כבית שיש בו חופה עכ"ל (ח. ועיין במ"ש רבינו בסימן ס"ב בשם הרא"ש ור"י כתב חופה ר"ל בכ"מ שמכניסה לרשותו:

ומ"ש אפילו לא בא עליה כיון שנתייחדו לשם נשואין הרי היא כאשתו לכל דבר וגובה עיקר כתובתה ותוספת אם תתאלמן או תתגרש בר"פ אע"פ (דף נו.) אהא דתנן נתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין גובה את הכל בעי נכנסה לחופה ולא נבענה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אסי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא או דילמא ל"ש תיקו וכבר נודע דרך הגאונים והרמב"ם ז"ל דכי בעי בעיא באת"ל דבעיא קמייתא הוי כאילו נפשטה ההיא בעיא קמייתא:

ומ"ש בד"א דחזיא לביאה אבל אם פירסה נדה ואח"כ כנסה לחוכה אינה כאשתו לגבות התוספת כבר כתבתי בסמוך דבעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו וכיון דסלקא בתיקו מספיקא לא מפקינן ממונא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל וכתב הרא"ש בריש כתובות אהא דאמרן דהאידנא אשה נשאת בכל יום האי בכל יום לאו דוקא דביום שבת אינה נשאת דאמרינן בירושלמי אילין דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למיכנס מבע"י שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת ייחוד של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתייחד עמה בע"ש מבע"י הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה וה"ל כקונה קנין בשבת עכ"ל וכתבו רבינו בסי' ס"ד:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפ"י מהלכות אישות ומ"ש באם היתה נדה אע"פ שכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא עדיין כארוסה טעמא משום דמספקא לן אי חופה דלא חזיא לביאה קונה לשום מילתא או לא קניא לא ליורשה ולא ליטמא לה וכ"נ מדברי הרי"ף שכתב על בעיית רב אשי הילכך אינה קונה וכתב ה"ה שכן נראה מדברי מקצת הגאונים ז"ל ושיש חולקים ואומרים דע"כ לא איבעי לרב אשי אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא והר"ן כתב בפ' אע"פ על דברי הרמב"ם והדבר תימה כיון דקי"ל ביבמות (נז:) דיש חופה לפסולות נדה למה לא תקנה לפיכך נראה כדברי האומרים דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ"ל וגם הרא"ש בפרק הנזכר דחה דברי הרמב"ם וכתב דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת אבל לשאר דברים קונה ובהגהות אשיר"י כתוב ר"י פירש הא דבעיא רב אשי נכנסה לחופה וכו' היינו חופה שחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה מ"ה מספקא ליה אי קניא דשמא חיבת בעילה קניא ואילו ידע החתן שאינו יכול לבעול עתה שמא לא היה כונס עתה אבל אם מודיעין אותו שהיא נדה ואעפ"כ כונסה לחופה הא ודאי קנויה לו מיד דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה לכן אר"י שיש להודיע לחתן כשכונס אם היא טהורה מיד אם לאו וכן נכון לעשות עכ"ל :

ומ"ש עוד בשם הרמב"ם ולא תנשא נדה עד שתטהר ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר בפרק הנזכר וסיים בה ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך וכתב ה"ה ולא תנשא עד שתטהר כך כתב ן' מיגש וכן דעת קצת הגאונים ונראים דבריהם דהא כיון שאסור לבא עליה אפילו להתייחד עמה אין ראוי שתכנס לחופה ע"כ: והרא"ש כתב בפ' אע"פ דטעמא דהרמב"ם ז"ל מדאמרינן בריש מכילתין דבפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות ודחה ראייתו וכתב בסוף דבריו וכן ראיתי בכל המקומות שאינן חוששין לברך ברכת חתנים לכלה נדה אבל אינה נכנסת עמו לסתר אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים עכ"ל: והר"ן בריש כתובות כתב ב' הסברות ובסוף כתב ולפי שאנו נוהגים עכשיו לעשות חופה בלא ייחוד אין אנו מקפידים אם היא נדה או לאו ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר ע"כ: ומ"ש רבינו וא"א ז"ל כתב שנקראת חופה לכל דבר וכו' נתבאר בסמוך:

ומ"ש אבל אינה נכנסת עמו בסתר אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים נתבאר בטור י"ד סי' קצ"ב כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות אישות המקדש את הנדה הרי זו מקודשת קדושין גמורים ואין ראוי לעשות כן וכתב ה"ה מ"ש ואין ראוי לעשות כן שכיון שאינה ראויה לביאה ולא אף לחופה אין ראויה לו לקדשה ויש מי שכתב שטעם דברי רבינו כאן הוא שמא יגע בבשרה ע"כ. עיין בתשובת הרא"ש שכתבתי בס"ס נ"ו וכדברי אותה תשובה נראה מדברי הרמב"ם שכתב רבינו בסימן שאחר זה אירסה ונכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא כנשואה גמורה:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האיש אחר שיכניס האשה לחופה ה"ה כאשתו לכל דבר ומה היא החופה שתתייחד עמו וכו' זה היא דעת הרמב"ם פ"י דאישות והר"ן כתב די"א דכשהביאה החתן לביתו לשם נישואין זהו חופה וב"י כתב עוד ע"ש א"ח די"א דהסודר שפורסים על ראש החתן והכלה בשעת הברכה זהו חופה ובשם העיטור דחופה היא שמוסרה האב לבעל ומכניסה בבית שיש בו חדוש כגון סדינים המציירין וכו' וכיוצא בזה כתב רבינו ע"ש הרא"ש בסי' ס"ב ובתוספו' פ"ק דיומא (ד' י"ג) בד"ה ולחדא אמר כתבו דחופה של בתולה היא משיצאת בהינומא ושל אלמנה משעת ייחוד ולכן אמרינן בירושל' הלין דכנסין ארמלן בע"ש צריך למיכנסי' מבעוד יום דהיינו ייחוד עכ"ל ובמרדכי ריש כתובות כתב דהא דמקדימין בברכה חופה לקידושין הוא כי הכנסת חופה היא שמסרה בשחרית לחתן קודם הברכה ואח"כ מקדש בשעת ברכת נשואין ואז הכנסת חופה קודם לקידושין וכ"כ לשם בהגהות אשיר"י ונראה דמנהגינו הוא כדברי כולם מפני הספק ולכך ביום ה' או ביום ו' לאחר יציאת ב"ה שחרית מכסין ראש הכלה בסודר שאז מסרה האב לחתן ולכן נוהגין במדינת רוסי"א להקפיד שלא לילך לכסות ראש הכלה בשחרית בלתי החתן עמהם ושהחתן יאחוז בכיסוי עם הרב והחשובים לכסות ראשה ונראה שזהו מ"ש התוס' דבתולה שיוצאת בהינומא הוא חופה שלה ונוהגין עוד לערב בשעת קידושין וברכת חתני' פורסין יריעה ע"ג כלונסות ומעמידין לשם החתן והכלה ומקדשה ולשם מברכין ברכת אירוסין ונשואין ואח"כ מוליכין אותם לביתם ואוכלין ביחד במקום צנוע דהיריעה הפרוסה ע"ג כלונסות הוא במקום הסודר שפורסין על ראשיהם ונכון הוא שבשעה שמקדשה לא יעמדו תחת היריעה הפרוסה ע"ג כלונסות שהיא החופה אלא יעמדו לפניה ואח"כ כשמתחילין לברך ז' ברכות יעמדו שניהם תחת היריעה אכן עיקר החופה הוא שמתיחדין במקום צנוע ואוכלין שם וכמ"ש רבינו והרמב"ם ולכן יש למנוע מלכנוס לשם רבים דאל"כ אין כאן ייחוד ולא מקום צנוע והמנהג בכנוסות נתפשט ע"י שרבים נאספים לשמוע הברכות ואי אפשר שיהיו באספים לפני החדר שמתיחדים ולשמוע ברכת חתנים על כן מברכין אותו ברחוב העיר לפני ב"ה ופורסין יריעה ע"ג כלונסות ואח"כ הולכין מיד למקום צנוע:

ומ"ש וכיון שנתייחדו לשם נישואין היא כאשתו לכל דבר וגובה עיקר כתובתה ותוס' וכו' בפרק אף על פי ריש (דף כו) בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ופשטינן דחיבת חופה קונה ואקשינן עלה הדר בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חייבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה מיקריא חופה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא א"ד לא שנא תיקו ופסקו הפוסקים כאת"ל דחיבת חופה קונה ועיין באשיר"י ומיהו הא דקונה לכל דבר זהו כשכתב לה כתובה אבל בדלא כ' לה כתובה ולא קנו מידו ולא אתפסה מטלטלי אסור לו לבעול כמ"ש הרמב"ם פ"י דאישות ויתבאר לקמן בסי' ס"ו ואם תתאלמן או תתגרש אינה גובה לא עיקר ולא תוספת אם לא במקום שאין דרכן לכתוב כתובה דגובה עיקר מתנאי ב"ד אבל לא תוספת לדעת הרמב"ם פי"ו דאישות והר"ן האריך בזה ריש כתובות ע"ש:

ומ"ש בד"א דחזיא לביאה אבל אם פירסה נדה כו' היינו הך בעיא דרב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו וכו' דאסיקנא בתיקו וכתב האלפסי הילכך אינו קונה ובשלטי הגבורים כתב על זה ע"ש רבינו ישעיה אחרון ז"ל ה"ז ספק בתלמוד ומספק אינה גובה תוספת ואם תפסה אין מוציאין מידה עד כאן לשונו וצריך עיון אם הדין הוא כך גבי תיקו שבתלמוד: ומה שכתוב רבינו אבל אם פירסה נדה ואח"כ כנסה לחופה וכו' כ"כ הרא"ש וז"ל ע"כ ה"פ נכנסה לחופה וכבר פירסה נדה דאי פירסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחלת חופה דסוף חופה היא תחלת ביאה ונמצא דחופה קונה בתחלתה עכ"ל מיהו במרדכי לשם כתב ע"ש ספר המקצועות דפסק הואיל ונכנסה לחופה ולא נבעלה ופירסה נדה ודאי פסקה לה חיבת ביאה עכ"ל אלמא להדיא דפסק אע"פ שבתחלת חופה היתה טהורה וה"ל חיבת ביאה מ"מ כיון שפירסה נדה בתוך חופתה פסקה לה חיבת ביאה ואינה קונה ודו"ק: כתב עוד במרדכי צ"ל פירסה נדה בשעת וסתה אבל בלא שעת וסתה מניח א"ל נסתחפה שדהו וכתב עוד שם דאם הודיעו לחתן שהיא נדה ואעפ"כ כנסה לחופה קנויה לו מיד דעושה חופה כדי לבעול כשהיא טהורה לכך אמרי' שיש להודיע לחתן כשיכנוס אם היא טהורה אם לאו וכן נכון לעשות עכ"ל ומאי דמחלק בין פירסה נדה בשעת וסתה לשלא בשעת וסתה תלמוד ערוך הוא בריש כתובות ד' ב' ע"ש:

ומ"ש בשם הרמב"ם דחופת נדה לא הוי חופה ולא תינשא נדה עד שתטהר וכו' קשיא לי מהא דתניא ריש כתובות הרי שהיה פתו אפויה וכו' ובועל בעילת מצוה ופורש וכו' וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה (בכניסתה לחופה) הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים וקאמרינן עלה לא שנו (דאין נאמנין להתייחד) אלא בשלא בעל אבל בעל אשתו ישינה עמו ופריך והא הכא דבבעל עסקינן וקתני הוא ישן וכו' כי קאמר אפירסה אשתו נדה דבלא בעל אסור לייחד כי היכי דאסור באבלות בבעל אבל היכא דבעל ופירסה אשתו נדה מותר לייחד ומסיק בגמ' דאבלות דהכא דוקא הוא דקילא ליה כיון דנוהג ז' ימי המשתה תחלה ואח"כ נוהג ימי אבלות ומוכחא הסוגיא דאם כנס לחופה והתחילו ימי המשתה שלו ואחר כך מת לו מת אף באבלות מותר לייחד כמו בשאר אבלות היכא דבעל דלא החמיר באבלות דהכא אלא משום דהקילו עליו לנהוג ימי המשתה תחלה והכא ליכא שום קולא דבדין הוא נוהג ז' ימי המשתה כיון שקדמו וכ"כ הרמב"ן בספר ת"ה ופסק כך בי"ד בסתם סוף סי' שפ"ג ולית מאן דפליג עלה דהכי מוכחת הסוגיא והשתא הא דקתני וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן וכו' מיירי להרמב"ם דפירסה נדה קודם שכנסה לחופה ועבר ונשא דאין לפרש דכנסה תחלה לחופה ואחר כך פירסה נדה דא"כ באבלות דכוותא כשכנסה לחופה ואח"כ מת לו מת מותר לייחד עמה בבעל כדפי' וא"כ קשה דאמאי דחקינן לאוקומי האי לא שנו וכו' כי קאמר אפירסה אשתו נדה באבלות נמי איכא לאוקומי אלא ודאי בע"כ צ"ל דמיירי בפירסה נדה קודם שכנסה לחופה ועבר ונשא וקאמר דל"ש אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישינה עמו ולפי זה קשיא טובא היאך משכחת לה דבעל קודם כניסה לחופה דאסורה לבעלה כנדה דלאו ברשיעי קא עסיק תלמודא ויש לתרץ דמיירי דקדשה בביאה תחלה ולפי זה אע"ג דלא בעל אותה בשעת נישואין אלא מקודם ואחר כך פירסה נדה וכנסה לחופה מותר לו להתייחד עמה ולא אמרינן דלא נתקררה דעתו במה שבעל כבר ועכשיו בשעת נישואין תקיף יצריה אלא כיון דבעל פעם אחת שוב לא תקיף יצריה ושרי לייחד עמה אבל באבלות אע"ג דקידשה בביאה ועכשיו בשעת נישואין מת לו מת תחלה ואח"כ כנסה לחופה אסור לייחד עמה מטעם דהאי אבלות קילא ליה ונראה דלהרא"ש נמי היכא דקידשה בביאה ופירסה עכשיו נדה וכנסה לחופה נמי שרי לייחד עמה דכבר נתקררה דעתו במה שבעל כבר ולא תקיף יצריה ולא בעינן דבעל בשעת נישואין דוקא:

דרכי משה[עריכה]

(א) והתוס' פ"ק דיומא (יג:) כתבו דחופה של בתולה היא משיצאת בהינומא ושל אלמנה משעת יחוד ולכן אמרינן בירושלמי הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריך למכנסה מבעוד יום דהיינו יחוד בלא ביאה עכ"ל וע"ל סי' ס"ב נהגו שהחתן והכלה מתענין ביום החופה ועיין בא"ח סימן תק"פ אי יש להם להתענות בראש חודש וחנוכה:

(ב) וכן כתב הגה"ה אשירי ובכלבו ועיין בי"ד סי' קצ"ב כתבתי טעם למה נוהגין עכשיו להכנס נדות. וכתב הר"ן עוד דנוהגין לכתוב הכתובה קודם הכניסה לחופה מיהו אם כתב הכתובה אח"כ הוי חופה מעלייתא והרמב"ם פ"י דאישות כתב דצריך לכתוב הכתובה קודם החופה משום דס"ל דבעינן חופה ראויה לביאה וכבר נתבאר דלא קי"ל הכי. כתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ד (והובא בב"י ריש סי' צ') באחד שצוה ליתן קרקע לנדן בתו והתנה שאם תמות קודם נשואין יהיה הקרקע הקדש וחלתה חולי מות וכדי להפקיע מן ההקדש הלכו קרוביה והשיבוה במטה בחליה עם אחד מקרוביה והכניסוה לחופה וברכו ז' ברכות כדי שירשה בעלה והשיב דלא הוי חופה הראויה לביאה ולא הוי חופה כלל וע"ש כי האריך:

(ג) וכבר נתבאר שאחרונים חולקין עליו וכן נוהגין: