חנה אריאל/שלח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


תוכן עניינים


"שלח לך אנשים"[עריכה]

שלח לך אנשים:    (במדבר יג, ב)

ופירש רש"י ז"ל, אני איני מצוה אותך, אם תרצה שלח.

וזה אינו מובן שיבוא דבר ה' על דרך רשות.

וראיתם את הארץ מה היא וגו':    (במדבר יג, יח) השמנה וכו' (במדבר יג, כ).

אין דרך מרגלים ותרים מדינה כן. אם רוצים לכבוש מדינה זו תהי' מה שתהי' רוצים לכובשה. ועיקר ענין מרגלים לדעת את מבוא המדינה למען ידעו איך ומאיזה צד ובאיזה אופן ליכנס בה.

גם יש להבין שאומר הכתוב "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג), (במדרש בכל מקום שנאמר אנשים הם צדיקים), מה ראו על ככה להוציא דבת הארץ רעה. וגם אמרו רז"ל בגמרא (סוטה לה, א) "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), אל תקרי ממנו אלא ממנו כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. מלבד שצריך להבין הלשון הזה, עוד יפלא מאד איך באו לדבר סרה על ה' ח"ו עושה נפלאות לבדו (תהלים עב, יח), ככל אשר ראו בעיניהם.

בפרשה' הקודמת "ותדבר מרים ואהרן במשה וכו'" (במדבר יב, א), פשט הענין מורה שלא בפני משה דברו רק בינם לבין עצמם, ומאד יפלא על אהרן קדוש ה' ומרים אחותו שלא הי' כמותם בכל ישראל ידברו לשון הרע, ואם הי' הדבר קשה בעיניהם, הא מילתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא, הי' להם לדבר למשה בפניו. גם מה-שכתוב "הלא גם בנו דבר" (במדבר יב, ב), איך יתכן שהם ישוו את עצמם למשה, הלא כבר נאמר "ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו" (שמות כד, ב), גם יש להבין מהו "וישמע ה'" (במדבר יב, ב), גם למה סמך לזה ענין "והאיש משה ענ(י)ו מאד" (במדבר יב, ג).

בגמרא "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב), ופשט הענין משמע לפי שהוא אומר "וקשרתם לאות" (דברים ו, ח) ואין לו, הרי זה עדות שקר. וקשה, אם-כן הלומד דיני תפילין יאמר גם-כן שעדות שקר הוא אם אין לו תפילין, ואדרבא הלא אמרו "כל הקורא פרשת עולה כאילו הקריב עולה" (מנחות קי, א), והי' ראוי לומר גם-כן כל העוסק במצות תפילין (ואין מצוין לו תפילין בשע"מ) יהי' כאילו מניח תפילין, אלא צריך לומר דקאי דוקא אקורא קריאת שמע בעונתה וכן הוא פשט המימרא שאמרו רז"ל בגמרא, "גדול הקורא קריאת שמע בעונתה מן הקורא בתורה" (ברכות י, ב), ומחמת ענין דקריאת שמע בעונתה דוקא, אם אין לו תפילין בשע"מ נחשב כעדות שקר. אבל בלימוד תורה שאין זה כמעלת קורא קריאת שמע בעונתה, לא שייך עדות שקר, וכנ"ל ואדרבא כנ"ל.

הנה כל מאמינים שהוא לבדו הוא, יחיד ומיוחד כמו שהי' הוא לבדו קודם שנברא העולם כן הוא גם עתה לפניו אחר שנברא העולם, הוא לבדו הוא. ומה שהוא לפניו יתברך גם עתה שנברא העולם יחודו לבדו. אינו מחמת שאין העולם נחשב למציאות כלל נגדו יתברך, כידוע דכולא קמיה כלא חשיביה, אלא שבחוזק האחדות הפשוטה אין נמנע מהיות מציאות יש ודבר ממש, ואף-על-פי-כן אחדותו לא נשתנית כלום, והרי הוא יחיד גם בעולם דיש ודבר לעצמו, ואף שהשכל לא יסבול את זאת, היינו מפני שהשכל נברא מוגבל, רק במה שנתן בו כח על-פי קו המדה, אבל באחדות הפשוטה ודאי דמי יאמר לו מה תעשה. ובודאי שענין האחדות הפשוטה החלטי שלו, שאי-אפשר שיפול בה שום שינוי ח"ו (כי מי ישנה אותו וק"ל), יכול הוא יתברך להמציא גם חידוש מציאות יש ודבר בפני עצמו, שאם לא תאמר כן, הרי זה גרעון כחו כביכול שאינו יכול להמציא מציאות יש ודבר, ואי-אפשר לומר כן ח"ו, כי מי יגרע ח"ו כחו, והלא הוא יחיד לבדו. וזהו גליף גליפו בטהירו עילאה, שפירוש טהירו עילאה הוא עצמות האור וגילוי של בחינת אין סוף ואין תכלה לכחו ולהתפשטותו, וגם שם נגלף כל מה שעתיד להיות בעולמות, וכמו-שכתוב במדרש "במחשבה אחת נבראו כל העולמות", אך לפי מה שנבראו העולמות בהסתלקות והעלם האור הזה דאין-סוף ב"ה, ובקו המדה דוקא אי-אפשר להתגלות בעולמות היחוד דלבדו הוא עם מציאות העולמות יש ודבר ביחד, אלא שעשר ספירות דזעיר-אנפין נקראים ה' אחד, פירוש שמאחד כל הנפרדים, וכלומר שממנו מקבלים הנשמות שמכירים את בוראם, להכיר בחינת היחוד דלבדו הוא, ומה שהעולמות נמצאים ליש ודבר, הוא אצל הנשמות מכירי היחוד דלבדו, הוא מציאות אחר, שכל מציאותן הוא לעיני העולמות עצמן, ולגבי מציאות היחוד אינן עולים בשם מציאות כלל. והדמיון לזה מאור השמש המאיר לעולם כולו וליושביו, נמצאים ד' יסודות ודומם-צומח-חי-מדבר, שעל כולם מתפשט אור השמש ונראה אור בשוה לכל. וזהו במדריגת וערך מציאות הארת אור אבל במציאות מורגש, יש עוד דברים אחרים מבלעדי אור וזיו השמש הממלא את כל העולם כולו באורו, נמצא שבערך מציאות אור, הרי העולם כולו מלא מאור השמש אין עוד. ובערך מציאות אחר, יש כמה נמצאים נפרדים ומחולקים. כמו-כן יובן בהכרת הנשמה שבא אליה מעשר-ספירות דזעיר-אנפין דאצילות הוי"ה אחד, להכיר ענין האחדות דלבדו הוא המצוי ב"ה, והרגשת הנפש-רוח-נשמה את העולמות הוא מציאות שאינו רק לגבי דידן, וקמיה יתברך אינו עולה בשם מציאות כלל.

וזהו "ותורה אור", דאורייתא וקוב"ה כולא חד, והתורה היא כמו אור השמש הממלא את כל העולם במציאות שלו, וכלומר באויר העולם, שאויר עצמו הוא מציאות נפרד מן מציאות אור, אלא שהאור ממלא אותו ומתלבש בו, עד שאין נראה כי-אם מציאות האור, והיינו לפי שהאור במציאותו בשמש אין שם אלא הוא לבדו, ואין מקום כלל למציאות אויר, אלא ששם גם האור אינו מורגש ונראה במציאות אור, ואין נראה אלא גוף השמש כמו-שכתוב בתניא (תניא חלק א, לג).

וזהו המשל להתבונן בענין קוב"ה שהוא ה' אחד. והתורה היא כמשל האור המתפשט באויר העולם לגלות מציאות יחודו יתברך לנפש-רוח-נשמה שבעולם מלמעלה למטה (ומה שהנפש-רוח-נשמה בבחינת הכרת בוראם כנ"ל הוא מלמטה למעלה). והתורה היא דרך ה' וארחות הוי' בעולם כמשל אור השמש הנ"ל, שממלא אויר העולם כולו, וכן התורה היא גילוי יחודו בעולם. ואיתא בזהר שהמלאך כשיורד להתגלות למטה לתתתונים מוכרח להתלבש באוירי ד' יסודות, אש-רוח-מים-עפר דמדריגת העולמות שלמטה ממדריגתו, ואם-לא, לא הי' נראה לבני העולם. וכל-שכן אורייתא דאי לא דאתלבשא בלבושין דהאי עלמא, לא הי' אפשר להשיג ממנה כלום בזה העולם.

ועכשיו הרי על-ידי התורה ומצותיה נמשך יחוד ה' גם במהות העולמות לשנות מהותם ולזככם להיות גם מציאותם נכלל במציאות אור היחוד, רק שהוא בבחינת מתן בסתר עד עת קץ, כידוע בכמה-דוכתי. וזהו "ותורה אור" שהוא אור היחוד בערך מציאות של האור שבה. ואף שיש מציאות אחר היינו ישות העולמות, זהו מציאות אחר שאינו אלא בערכנו (ועל-ידי קיום התורה-ומצות מזדכך גם מציאות העולמות ליכלל ולהתייחד ממש באור היחוד). ולכן כל העוסק בתורת עולה, שהוא האור המאיר במעשה העולה כמצותה, לייחד מציאותה בבחינת מתן בסתר להיכלל באור היחוד. וכשאינו עושה מעשה רק עוסק בתורת עולה, הרי הוא אוחז באור עצמו, מבלי שיאיר תוך ישות הגוף והחומר דמעשה העולה כמשפטה. וזהו כאילו הקריב עולה, וכלומר שבבחינת האור דתורה, הוא אוחז דרך הוי' שהוא יחודו גם בעולמות. וכל-זה הוא רק באור התורה שמתלבשת בעניני העולמות כמו למטה מחליף פרה בחמור ושנים אוחזין בטלית וכו', שיש מציאות אור ומציאות העלם וחושך.

אבל הקורא קריאת שמע בעונתה, הוא כמו-שכתוב להגיד בבקר חסדך (תהלים צב, ג), (וכמו-שכתוב במקום-אחר באריכות בענין יפה שיחתן של עבדי אבות) דכתיב "וישכם אברהם (אהבת החסד העליון) בבוקר" (בראשית יט, כז), וכתיב "וישכם לבן" (בראשית לב, א), לובן העליון חיוורי דעתיקא קדישא בבוקר. והוא המחדש בכל-יום תמיד מעשה-בראשית, מרום מדריגת עיקרא ושרשא דחפץ חסד העליון, סליקו דמחשבה דאנא אמלוך בגליפו דטהירו עילאה, והוא המאיר ובא באור היחוד דקריאת-שמע. דלגבי האור הזה כחשיכה כאורה, ואין חילוק מציאות דגילוי והעלם - ואור וחשך עולה בשם כלל.

הנה זה היחוד מגיע עד לחומר גוף העולמות, והן הן התפילין שכתוב בהן בגלופי אותיות גשמיים, "ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד) כאמור. וכן כל תיבות ואותיות הד' פרשיות דתפילין והבתים והרצועות, הן הן המוחין עליונים דזעיר-אנפין. ולכן הקורא קריאת-שמע בעונתה כאמור, ואין עליו תפילין, הרי-זה כמעיד עדות שקר. שהעדות הוא על אור היחוד דכחשיכה כאורה, ואין בו מציאות היחוד בגוף העולם. ובשבתות וימים טובים לאו זמן תפילין הוא, כמאמר רז"ל דבתפילין כתיב "וקשרתם לאות על ידך" (דברים ו, ח), יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות.

פירוש ד"וקשרתם לאות" היינו "אות אמת", דאותיות "אמת" הן ראש תוך סוף דאותיות, והיינו שבא היחוד עד גוף העולמות. אבל שבת ויום-טוב אין צריכים לזה האות, כמאמר רז"ל "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקשה ליתנה לישראל" (שבת י, ב), והיא הנשמה היתירה שניתנה לישראל בשבת. פירוש "בבית גנזי" דרך-משל אוצרות המלך שהם גנוזין לעצמן, והוצאה והכנסה היא ממקום-אחר, ככה בחינת השבת היא מעין יום שכולו שבת, דהיינו לעתיד-לבא שיהי' ה' אחד לעילא ושמו אחד לתתא בהשוואה גמורה, וזו היא הנשמה יתירה, כידוע שהנשמה היא מכרת את בוראה, והיינו כפי מה שבאו העשר-ספירות באורות וכלים לאנהגא בהון עלמין (כמשל הכנסה והוצאה דבית המלך), והיינו שיש מציאות אור לעצמו והעלם וחשך לעצמו לגבי התחתונים. אבל הנשמה היתירה היא מכרת את אור הגנוז בבית גנזיו יתברך. ומטעם זה הנשמה סתם מלובשת ומתעלמת בגוף ונפש הטבעית. ואף אם הגוף עוסק בצרכיו בדברים המותרים ושוכח לגמרי על כחות הנפש-רוח-נשמה אין זה כלל שום פגם לנשמה, ומותרת ועומדת היא מבלי שום מאסר עליה לעכב ח"ו על ידה מלשוב אל כחותיה, ברצון ושכל ומדות ומחשבה-דבור-ומעשה דקדושה אלקית. ולאום מלאום יאמץ כמו-שכתוב בתניא (תניא חלק א, יג). והיינו לפי שהנשמה היא מגעת במקום האור דתורת ה', ויש כנגדה החשך דנוגה שבגוף, שהוא מציאות אחר והוא העוסק בצרכיו המותרים במקום הנוגה. והנשמה היא בשע"מ בלתי מתגלה בגוף, כי היא במקום האורה ונעלמת מן החשך דגוף. אבל הנשמה היתירה מגעת עד הגוף בקדושתה ממש, והיינו עד החשך דגוף ונפש-הטבעית, שגם שם בהעלם ההוא מגיע אור הנשמה הנמצאת גם שם בשבת. וכן הוא גם ביום-טוב, אלא שיום היום-טוב הוא חל בששת-ימי-המעשה, וכמו-שכתוב ענין זה בסידור ובכמה-דוכתי באריכות. ולכן אין צריך כלל לתפילין להיות לאות על היחוד דקריאת-שמע בעונתה כנ"ל.

ותמצית הענין על-דרך הקבלה הוא דשבתות וימים טובים, זעיר-אנפין ונוקבא הן פנים בפנים, פירוש דמלכות נוקבא דזעיר-אנפין, בחינת ממלא-כל-עלמין ואל מסתתר בהעלם דעולמות, יבא בבחינת פנים דזעיר-אנפין סובב-כל-עלמין, דקמיה כחשיכה כאורה בבחינת הפנים שלו דבית גנזיו, וכמו-שכתוב ופני לא יראו (שמות לג, כג). והיינו שהיחוד העליון דפנים העליונים מתגלה בפנים דנוקבא ממלא-כל-עלמין בשבתות וימים טובים, לכן הן עצמן אות ואין צריך לתפילין דקריאת-שמע בעונתה שהוא גם-כן החזרת פנים-בפנים לפי שעה. וקדושת השבת היא המאירה בכל יום בשעת קריאת-שמע של שחרית (שמטעם זה מונים ימי השבת, ראשון בשבת ושני בשבת, לפי שיש מאור השבת בששת-ימי-המעשה גם-כן), אך אין זה מאיר ובא אלא בנשמה עצמה ולא במקום הגוף, כי בחול הנשמה והגוף שני מציאות נפרדים הם כנ"ל, לכן צריך לתפילין גשמיים דוקא, וכאמור.

ומעתה יש להבין ענין "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב, א), ופירושו - שאל משה ממש בפניו אמרו (ומה-שכתוב במשה ולא אל משה, היינו מפני ביטולם והתכללותם במשה כמו-שכתוב במקום-אחר וכולם ממשה בענין הנביאים) שלא הוטב בעיניהם למה הוא פורש מדרך-ארץ באשה הכושית. דהיינו צפורה שלא היתה מב"י רק משתנית לגמרי ככושי המשונה בעורו, כי הלא אדרבא הוא הי' ראוי להביא אור קדושת נשמתו במקום הטבע הגופני דדרך-ארץ. ואדרבא לפי מה שאשה כושית לקח, יש בזה מעלה עליונה גדולה ונפלאה להביא אור היחוד גם לשם. ואם-תאמר שאין היחוד העליון דמדריגת משה שהוא לבדו נגש אל ה' והם לא נגשו יוכל לבוא במקום הדרך-ארץ. לזה-אמרו "הלא גם בנו דבר ה' " (במדבר יב, ב), שאין אנו במדריגה עליונה דמשה כלל, אף-על-פי-כן דבר ה' המיוחד בנו כלומר בתוכינו, הרי שמשתרבב היחוד עד מדריגות תחתונות. ואם-כן כל-שכן משה דרב גוברייא, שהי' לו לעסוק בדרך-ארץ להביא היחוד גם במקום טבע הגופני. ומה-שכתוב במשה (ולא בך) יש-לומר הרק אך במדריגת משה הנסתרת ממנו דבר וכו', ולכן תפסו לשון נסתר וק"ל.

וישמע ה' (במדבר יב, ב). הנה אם לא טוב הי' לדבריהם לפניו בשע"מ הנ"ל לכתוב כמו-שכתוב במקום-אחר וישמע ויחר אפו, ולמה לא נזכר ויחר אף ה' עד כלותו לדבר אתם. אלא יש לפרש וישמע ה' כמו-שכתוב "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ). שדבריהם נשמע לפני ה' לנכון, שבודאי בחכמה דיברו אלא ששגו במעלת משה כמו-שיתבאר. ועוד יש-לומר וישמע ה', להורות שמשה לא שמע כלל את דבריהם, אף שעמו דברו לא נכנסו דבריהם באזניו, לפי שהאיש משה עניו מאד מכל וגו' (במדבר יב, ג), פירוש שאינו תופס לעצמו שום מקום וכח פעולה טובה כלל, כי מי הוא שיוכל לעשות איזה דבר גדול או קטן בעולמות. אני הוי' עושה כל כתיב, והשי"ת מה שרוצה לעשות על ידו של משה הוא עושה. ולפי-זה אין עליו שום טענה שהי' לו לעשות כן או כן, ולכן לא שמע דבריהם ולא השיבם כלום. רק השי"ת רצה להודיעם שהגם שדבריהם נכונים בדרכי עבודת ה', אך לא במשה דברו זאת. והדוגמא לזה הוא משבתות וימים-טובים שהן עצמן אות ואין-צריך לתפילין, כמו-כן משה רבינו ע"ה אינו צריך להביא את אור היחוד אל גוף וחומר וטבע העולם, כמו-שכתוב לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה וגו' ותמונת ה' יביט (במדבר יב, ז), מה-שאין-כן אם יהי' נביאכם ה' במראה וגו' בחלום וגו' (במדבר יב, ו).

והיינו כמו הפרש הנ"ל שנתבאר בין תורה-אור ליחוד דקריאת-שמע בעונתה, שהתורה מתלבשת בהעלם העולם כמו שהוא, העולם כמנהגו נוהג כנ"ל שם, שהוא קל-וחומר ממלאכים שצריכים ללבוש זר לבוא אל העולם-הזה. וזהו במראה דוקא אליו אתודע שהוא לבוש גמור. וכן בחלום מגיד על בחינות בלתי ברורות ומסודרות. רק שמתלבש בהן הדבור בכח גבורת ה' שעל-ידי-זה יבא הדבור בם בנביאים. אבל בחינת משה הוא ותמונת ה' יביט, כמו-שנתבאר בכמה-דוכתי הפירוש, שרואה התמונה שה' יתברך רואה אותה התמונה בעולמות, והיינו בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים כולם, וכמו-שנתבאר במקום-אחר באריכות קצת, שהגם ד"פני לא יראו" (שמות לג, כג) כלל אפילו למשה וכו', מכל-מקום דקיימו קמיה בידיעתו יתברך, אף שהוא ודעתו א' אף-על-פי-כן ראה אותם משה-רבינו ע"ה. וזהו בכל ביתי המיוחד לי, נאמן הוא ליכנס לשם. ועוד יתבאר לשון נאמן לפנינו. והיינו בחינת כחשיכה כאורה וחושך העולם לא יחשיך לפני משה. ולכן להכרת יחודו אין-צריך לתפילין כנ"ל בשבתות וימים-טובים. וזהו גם-כן ומראה ולא בחידות, רוצה-לומר בלא לבוש.

ואחר-כך אמר ותבע מהם, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, ואמרו רז"ל בעבדי אפילו אינו משה ובמשה אפילו אינו עבדי. ויובן על-פי הידוע במקום-אחר ענין המדרש, שאמרו המלאכים שמשה יכתוב בתורה מה שלבו חפץ. והשיב להם הקב"ה ח"ו שמשה עושה כן ואפילו עושה, נאמן הוא. ונתבאר דרוצה-לומר ח"ו שמשה עושה מעצמו כלום כמו-שנתבאר והאיש משה עניו מאד. ואפילו הוא עושה בכח עצמו, נאמן הוא וחפץ לבו יסכים על אמיתת רצון העליון. וזהו בעבדי, כלומר שהוא עבד נאמן לפני, שאפילו עושה בחפץ לבו נאמן הוא. ובמשה שהוא עניו מכל וגו' אפילו אינו עבדי, מכל-מקום הוא אינו עושה כלום מעצמו, לפי שאין עצמו ממש בגופו וטבעו נפרד כלל וכלל מן היחוד עליון דקריאת-שמע בעונתה הנ"ל. וזהו-שאמר להם מדוע לא יראתם לדבר וגו', פירוש למה לא הרגשתם בחינת יראה, כשבאתם לדבר במשה בהתכללות בו כנ"ל, שמהראוי הי' שכשאתם מתקרבים אל מדריגתו, יש לכם לירא מלדבר, כענין מורא שבת הנזכר בספרים דכתיב בו "ודבר דבר" , שלא יהי' דבורך של שבת וכו', ולכן ויחר אף ה' בם וילך, ונסתלק מעליהם. ומחמת זה היתה הצרעת דמרים שהוא סגירו דנהורא עילאה, סילוק אור אבא כידוע במקום-אחר. והעליה והסילוק גורם אחר-כך המשכה והורדה בתוספת עליו' המדריגות עד שירגישו היראה מלדבר כשמתקרבים להיות במשה.

ומעתה יש להבין ענין שלח לך לדעתך, על-פי מה שנתבאר כמה-פעמים ענין פרצוף הארה דמשכן ודור המדבר ופרצוף העיקרי דארץ-ישראל ובית עולמים, שרחל היתה פנים-בפנים והוא פרצוף העיקרי. והיינו כמו-שנתבאר שגם טבע הגוף ונפש הטבעית דישראל תתפעל ותתעורר ותתכלל באלקות הבורא ב"ה עד שקיום התורה-ומצות יהי' כמו ענינים הטבעיים דאכילה-ושתיה ומשא-ומתן, שמאליו וממילא מתעורר האדם אליהם בלי צורך התעוררות מהשגה והבנה (מה-שאין-כן פרצוף הארה דדור המדבר לא הי' התפעלות אלקות הנ"ל כ"פ כי-אם על-ידי הכנת ראיה והסתכלות וכו'). והנה ודאי שהי' נבנה פרצוף זה מאתערותא דלעילא כאשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו את הארץ וכו'.

אך נאה לדרוש בזה שדברי אהרן ומרים דפהק"ו, הי' אתערותא דלתתא לדבור שלח לך מדעתך, כי אין ספק שענין בנין הפרצוף העיקרי כנ"ל בתיקון טבע הגוף ונפש-הטבעית, שכפי סדר מדריגות השתלשלות הבריאה, אין בגוף ונפש-הטבעית שום רמז הכרה בעצמו ענין האלקות. וכדי שאף-על-פי-כן יתפעלו מבחינת איברין דמלכא עילאה בקיום תורה-ומצות אין זה אלא בכח היחוד דכחשיכה כאורה, וכמו כתיבת ה' אחד בקלף תפילין הנ"ל. כי טבע קיום המצות בארץ-ישראל גם הוא שאין הנפש-הטבעית והגוף מרגישים את אור האלקי הבא בהם לעוררם אל קיום התורה-ומצות. כמו שאין הדומם דקלף ודיו מרגישים את אחדות הבורא המצוי בכתבו ה' אחד. וכמו שקדושת מצות תפילין צריכה להיות בשעת אמירת ה' אחד דקריאת-שמע בעונתה הנ"ל, ואם-לא-כן הוא כמעיד עדות שקר אף אם אחר-כך יניח תפילין כנ"ל, כמו-כן יש-לומר שכש- וישמע ה' דברי מרים ואהרן וייטב בעיניו. וידבר אל משה שלח לך אנשים ויתורו. שהוא גם-כן בענין זה ממש. ונזכר-לעיל בההערות, התימא מה הוא ענין לראות את הארץ הטובה היא וגו', אם על-כרחם אין להם ארץ אלא היא, מאי נפקא-מינה בראיה לתור אותה. ואמנם יש להבין את זאת על-פי מאמר רז"ל, מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלא אלא ביממא (יומא עד, ב), שיראה מה שהוא אוכל סעודה טובה. והטעם כי אין ראוי לאדם שיהי' בחינת מקבל לגבי נמצאי העולם (שעל כרחו של המקבל יש בו קצת ביטול אל המשפיע, ואין הביטול ראוי לאדם אלא לגבי הבורא ב"ה ולא לזולתו כלל. אם לא שבגזרת הש"י נמצא הוא בבחינת מקבל ונוקבא, וכמו-שכתוב בלקוטי-אמרים של הרב המגיד ובכמה-דוכתי). ואם אין רואה מה שאוכל אינו מרגיש ההנאה כי-אם כשכבר בא המאכל בקרבו, אם-כן האדם הוא בחינת מקבל התענוג מהמאכל. אבל אם הוא רואה את המאכל מתעורר בחפצו אל עונג המאכל והסעודה, הרי זה שכח עונג נפשו (שהוא עיקר הכח של כל המדות כמו-שכתוב במקום-אחר באריכות) בא למתענג בסעודה והרי-זה בחינת משפיע דוקא, כמו שמשפיע מתפשט עונג שבנפשו שבכח מדת חסדו להיטיב ולהשפיע לזולתו, וככה מתפשט העונג למעשה אכילת הסעודה.

ועל-דרך-זה יש להבין גם ענין הצורך לראות את הארץ מה היא, שעל-ידי הידיעה וראיה, יתעורר טבע האנושי מכח העונג שבנפשו להיות נמשך אל הכיבוש את הארץ בבחינת משפיע דוקא, שהיא כחו של האדם עצמו כפי מה שהוא בגופו ונפש-הטבעית יש ודבר לעצמו. וזהו שלח לך, לדעתך, להביא את כח יחוד ה' אשר נשבע לאבותינו לבנות את פרצוף העיקרי הנ"ל אל מקום היש ודבר בפני עצמו דוקא. והיינו במנהג דרך-ארץ בנוהג שבעולם, כמו-שכתוב בפרשת דברים "את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן" (דברים א, כב). רק שמשה עשה על צד השלימות יותר, כי הוא ידע מטוב הארץ זבת חלב ודבש כדבר ה', ועל-ידי הראיה וידיעה תתעורר עונג הטבע שבנפש-הטבעית וגוף שלהם כנ"ל בסעודה ביממא, והוא הוא הכח דפרצוף העיקרי הבא להיבנות בארץ-ישראל כנ"ל, שיבוא כח יחודו יתברך גם בישות הגוף ונפש-הטבעית שיתעוררו אל הכיבוש שהוא בנין הפרצוף, והבן. (מה-שאין-כן מה שאמרו ישראל בפרשת דברים נשלחה אנשים וגו' את הדרך נלך בה וגו' הוא כח פרצוף הארה והמ"י). והנה המרגלים התרים את הארץ כולם אנשים ראשי בני-ישראל המה, לא הי' בהם רק כח בחינת פרצוף הארה, שהוא התפעלות הביטול בהשגה והבנה. לכן אמרו ונהי בעינינו כחגבים (במדבר יג, לג). כי בכח הזה אי אפשר לכבוש את המדות תקיפין דכנעני חתי ואמורי וכו', כמו-שנתבאר כמה-פעמים שפרצוף הארה אינו מגיע להיפך המדות. ולפי שלא השיגו כי-אם ענין פרצוף הארה, לכן אמרו גם בעל-הבית אינו יכול להוציא כליו משם, פירוש כי ידוע שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר, והמברר הכללי ידוע שהוא שם מ"ה החדש בחינת הביטול הגמור, אלא שמתלבש מדריגה אחר מדריגה, בכדי לברר את המדריגה שלמטה הימנו כידוע בכמה-דוכתי, וכשראו תוקף המדות דכנעני חתי וגו' וגם בני ענק מן הנפילים וכו' אמרו בדעתם שאי אפשר לברר אותם בכח הביטול, ואין להם אלא ביטול והעברה מן העולם כמו-שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו' (זכריה יג, ב). ויהס כלב (במדבר יג, ד), וכמו-שאמרו רז"ל וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם וכו' שהאיר לנו אור גדלות זעיר-אנפין דתיקון בהוצאה ממצרים כנ"ל. עלה נעלה (במדבר יג, ד), פירוש דודאי במדריגת הביטול דפרצוף הארה לבד, שהוא רק בענין ותורה אור הנ"ל, אי-אפשר לברר ארץ הכנעני והחתי וגו' כי האור מתעלם בהתלבשותם בהם. אבל עלה נעלה אל בחינת היחוד דקריאת-שמע בעונתה וירשנו אותה.