משנה חגיגה ב א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק ב · משנה א | >>

[עריכה]

אין דורשין בעריות בשלשה^א.

ולא במעשה בראשית בשנים.

ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.

כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור.

וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה,

וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם.

וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד,

אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ.

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם:

מַה לְּמַעְלָה,
מַה לְּמַטָּה,
מַה לְּפָנִים,
וּמַה לְּאָחוֹר.

וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אין דורשין -

בעריות - בשלשה.

ולא במעשה בראשית - בשנים.

ולא במרכבה - ביחיד,

אלא אם כן - היה חכם, ומבין מדעתו.

וכל המסתכל - בארבעה דברים,

רתוי לו - כאילו לא בא לעולם,

מה למעלן, מה למטן,

מה לפנים, מה לאחור.

וכל שלא חס - על כבוד קונו,

רתוי לו - כאילו לא בא לעולם.

אומר שאסור לדרוש בסתרי עריות, אלא אם כן הם השומעין פחות משלשה, והטעם שלא יתעסק האחד להקשות על הרב והשנים להקשות זה עם זה, ויטרדו מחשבתם ולא יבינו המשפט הישר בסתרי עריות, ומרוב תאוות בני אדם בזה העניין יורו היתר לעצמן כשיפול ביניהן ספק מה ששמעו מן הרב והולכין להקל.

ואמרו לא במעשה בראשית בשנים - כל שכן אם הם יותר. ואמרו "כי שאל נא לימים ראשונים" (דברים ד, לב), יחיד שואל ואין שנים שואלין, והטעם כבר זכרנוהו בפתיחת דברינו בזה החבור, והוא כי ההמון אינם יכולים להבין אותן העניינים ואינם מתלמדין אלא מאחד לאחד בקבלה, כי מעט מזעיר הוא מה שישכילו מהם ההמון, וכשישמעם הטיפש תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרין האמת, והוא האמת והנכון.

ומעשה מרכבה אין דורשין בו כלל אפילו ליחיד, אלא אם כן היה כמו שאמרו חכם ומבין מדעתו. והוא שיתעורר מעצמו ויבין הכוונה מעצמו ולא יהיה צריך לפירוש, אלא שרומזין לו הרמזים והוא סובר בהן סברתו ושקול דעתו. וזה עניין אמרם "מוסרים לו ראשי פרקים", לפי שיש שם עניינים הרבה יצתירו בנפשות השלמים מבני אדם, ואם פירש אותם אדם בלשונו ודימם בדמיונות יתקשו ויצאו מן הכוונה.

ושמע ממני מה שנתבאר לי לפי מחשבתי ממה שראיתי מדברי החכמים, והוא שהם מבינים במעשה בראשית החכמה הטבעית וההעמקה בהתחלות המציאות, ורוצים במעשה מרכבה חכמת אלוהית שהוא הדיבור בכל המציאות, ובמציאות הבורא בידיעתו ותאריו, וחיוב כל הנמצאים ממנו, והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם, ומה שיהיה אחר המיתה. ולפי שגדלו אלו החכמות השתים הטבעית והאלהית, וראוי להם להיותם גדולות, ומנעו מללמדם כשאר החכמות הלימודיות. ונודע כי כל אדם בטבעו משתוקק לכל החכמות כולם בין יהיה טפש או חכם, והאדם על כל פנים מחשב באלו השתי חכמות בתחילת מחשבתו, וישליט מחשבתו עליהם בלי התחלות ובלי מדרגות בחכמות, מנע זה ללמדם והזהיר עליו, ואמר להפחיד אותו המשליט דעתו בהתחלות מבלי הקדמות, כמו שבארנו כל המסתכל בארבעה דברים וכו', ואמר להכניע המשליט שכלו ומחשבתו בדברים האלהיים בדמיונו המופשט בלי התחלה בחכמות.

כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו כאילו לא בא לעולם - פירוש כי היעדרו מן האנושות והיותו כשאר בעלי חיים טוב למציאות ממציאותו אדם, מפני שמבקש לדעת הדבר חוץ מדרכו ועל מה שאינו בטבעו, כי לא ידמה מה למעלה ומה למטה אלא אויל בצורת הנמצאים. וכשירצה האדם הערום מן החכמה לחשוב עד שידע מה שעל השמים ומתחת לארץ בדמיונו הנפסד, שהוא מדמה אותם כמו בית ועלייה, וכמו כן מה שהיה קודם שנבראו השמים ומה שיהיה אחר שיפסדו השמים, תוציא אותו זו המחשבה אל השגעון ותמהון הלבב.

ועיין זו המלה המפוארה וזה העזר האלהי, באמרם כל שלא חס על כבוד קונו, רוצה בו מי שלא יחוס ויחמול על שכלו כי השכל הוא כבוד השם, ושאינו יודע שיעור זה הדבר שניתן לו נשתלח עם תאוותו ונמשל כבהמות. וכן אמרו "מי שלא חס על כבוד קונו, זה בהעובר עבירה בסתר", ואמרו במקום אחר "אין המנאפין מנאפין, עד שתכנס בהן רוח שטות", וזה אמת כי בעת התאוה איזו תאוה שתהיה אין השכל שלם.

ומה שהביא זה העניין בזה המקום היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה.

וכן מנעו בתלמוד ללמדם בפרהסיא והזהירו על זה מאד, ויעצו שילמדם האדם בינו לבין עצמו ולא יגלם לזולתו, וסמכו זה למאמר שלמה שאמר בזה העניין על דרך משל "דבש וחלב תחת לשונך"(שיר השירים ד, יא):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

אין דורשין בעריות - לשלשה בני אדם כאחד אין דורשין להם סתרי עריות, כגון בתו מאנוסתו דלא כתיבא בקרא בהדיא ואתיא מדרשא. שמא בזמן שמדבר הרב עם אחד ישאו ויתנו השנים ביניהם, ולא יתנו לבם לשמוע מפי הרב כשדרש בו איסור, ויבואו להקל בעריות על ידי שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן יותר משאר איסורים שבתורה:

ולא במעשה בראשית - במעשה ששת ימי בראשית ^ב אפילו לשני בני אדם, וכל שכן לשלשה או יותר, דאמר קרא (דברים ד לב): "כי שאל נא לימים ראשונים", יחיד שואל ואין שנים שואלים:

ולא במעשה מרכבה - שראה יחזקאל ושראה ישעיה. ורמב"ם פירש: מעשה בראשית – ההחכמה הטבעית; ומעשה מרכבה – מציאות האל ותאריו, והמלאכים, והנפש, והשכל, ומה שיהיה אחר המות. ואין נראה לי שיקרא כל זה מעשה מרכבה, דא"כ חכמת המרכבה הוה ליה למתני; אלא מעשה מרכבה הוא שעל ידי הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר, וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן, ואיך היכל לפנים מהיכל, כעין הסוכין ברוח הקודש:

ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו - אפילו לאדם אחד אין דורשין במרכבה, אלא אם כן מכיר בו הרב שהוא חכם, שאם ימסור לו ראשי פרקים – יהיה הוא מבין השאר מדעתו:

כל המסתכל בד' דברים - הני דמפרש ואזיל:

ראוי לו - יפה וטוב היה לו אם לא בא לעולם:

מה למעלה - מראשי החיות:

מה למטה - מתחת לארץ:

מה לפנים - חוץ למחיצת הרקיע במזרח:

ומה לאחור - למערב.

פירוש אחר:

מה לפנים - קודם שנברא העולם.

מה לאחור - בסוף העולם לאחרית הימים:

כל שלא חס על כבוד קונו - שעובר עבירה בסתר, ואמר אין שכינה מצויה כאן ומי רואני ומי יודעני:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

אין דורשין בעריות כו'. ומה שהביא זה הענין בזה המקום היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב בתו מאנוסתו. אתיא מדרשא מפורש בריש יבמות:

בשלשה. לשון הר"ב לשלשה. הכי מפרש בגמרא דאל"כ היכי קאמר ולא במרכבה ביחיד. וכיון שהוא יחידי ואינו שומע מרב הרי הוא מבין מדעתו. ואפ"ה אמרת לא. והדר קאמר אלא א"כ היה חכם ומבין וכו':

ולא במרכבה. כתב הר"ב ורמב"ם פירש מציאת האל ותאריו. פירוש שמותיו. וכינויו. וביאר המפרש להלכות יסודי התורה בפרק ב'. קראו לכל אלו הענינים מעשה מרכבה. דרך כבוד. כלומר ידיעת הבורא עצמו אין בנו ולא בנביאים כח. לידע אותה על בוריה. אלא נשתדל בידיעת הצורות הנפרדות שהם קרובים ממנו. והם מורים על מציאותו כמו שיורה המרכבה שיש לו רוכב. וכן אמר יחזקאל ע"ה. היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל וכו' ע"כ. והקשה הר"ב דא"כ חכמת המרכבה ה"ל למתני. ולא מעשה מרכבה כו' ואין לתרץ דגי' הרמב"ם ולא במרכבה. וכמו שהיא גי' הספרים. שבפי' כתב בפירושו ובחבורו. מעשה מרכבה. ומה שפי' הר"ב מעשה מרכבה הוא שעל ידי הזכרת שמות כו' יש ג"כ דוחק קצת לפי פירושו. דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית. והתוס' פירשו במעשה בראשית בשם ר"ת. שהוא שם מ"ב אותיות היוצא מבראשית. ומפסוק שלאחריו. ע"כ. ואין ספק שהמכוון מה שאסרו מללמדו. הוא על כח פעולתו. ומעשה שע"י נעשה. דאילו ידיעת אותיותיו ומלותיו בלבד הרי נודע. וחלילה למחברים הקדושים שהיו כותבין אותו ומפרסמין אותו אילו היה זה בכלל האיסור אלא שהאיסור הוא על ידיעת הפעולה והמעשה שע"י. וכפירש"י בפרק ד' דקדושין דף ע"א. שם בן י"ב כו' משרבו הפריצים המשתמשים בו וכו'. ומעכשיו יפורשו מעשה שבבראשית ושבמרכבה. בענין אחד:

כאילו לא בא לעולם. לשון הר"ב אם לא כו' משמע שגירסתו אלו לא כו'. אבל בכל הנוסחאות כגי' הספר. וכן בפירוש הרמב"ם. וכן בערוך ערך רת דגרס רתוי [ומביא ממדרשי חז"ל שכך לשונם ומפרש נוח] וה"ג רש"י. אבל בגמרא בפיסקא שלא בא כו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) בג'. לשון הר"ב לג'. והכי מפרש בגמרא דאל"כ היכי קאמר ולא במרכבה ביחיד וכיון שהוא יחידי ואינו שומע מרב הרי הוא מבין מדעתו ואפ"ה אמרת לא. והדר קאמר אא"כ היה חכם ומבין כו':

(ב) (על הברטנורא) והתוספ' פירשו שהוא שם של מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק שלאחריו. ואין ספק אצלי שהמכוון מה שאסרו מללמדו הוא על כח פעולתו ומעשה שע"י נעשה. דאלו ידיעת אותיותיו ומלותיו בלבד, הרי נודע, וחלילה למחברים הקדושים שהיו כותבין אותו ומפרסמין אותו, אלו היה זה בכלל האיסור. אלא האיסור הוא על ידיעת הפעולה והמעשה ומעכשיו יפורשו במעשה שבבראשית ושבמרכבה בענין אחד:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אין דורשין בעריות בשלשה וכו': ביד פ' כ"ב דהלכות אסורי ביאה סי' י"ז ובירוש' מוקי לתרתי באבי דרישא דמתני' כר' עקיבא ודלא כר' ישמעאל:

בעריות: בגמ' פריך גזל נמי נפשו של אדם מתאוה להם ומשני עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה גזל בפניו כשהוא רואה שיכול לגזול נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה:

במעשה בראשית: ביד בהלכות יסודי התורה פ"ד סי' יו"ד וכתבו תוס' ז"ל במעשה בראשית פי' ר"ת הוא שם מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק שאחריו ע"כ:

ולא במרכבה ביחיד: אית דגרסי ולא במעשה מרכבה ביחיד וכך נראה דגריס הרמב"ם ז"ל: ובגמ' תני ר' חייא אבל מוסרין לו ראשי פרקים והביאה הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה פ' שני סי' י"ב:

וכל דמסתכל בד' כו': ביד פ' שני דהלכות עכו"ם סי' ג':

רתוי לו שלא בא לעולם: טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם ואומר אני שהוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אם לא בא לעולם ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים ראויין היו לישרף אלא שריתה הכתוב לאהרן רש"י ז"ל ובערוך ערך רת ספר אחר ראוי לו. ואית דגרסי אם לא בא לעולם ואית דגרסי שלא בא לעולם ואית דגרסי כאילו לא בא:

מה לפנים וכו': בגמ' תניא יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם ת"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית ת"ל לימים ראשונים אשר היו לפניך יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לאחור לחיי אלא לפנים מאי דהוה הוה ומשני ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדולים על האשפה הלכו ובנו לו אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה:

כל שלא חס על כבוד קונו רתוי וכו': גמ' מאי היא ר' אבא אומר זה המסתכל בקשת ואיתה בפ"ק דקידושין דף מ':

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

א) אין דורשין בעריות ר"ל בעריות שאינן מפורשין בתורה, כבתו מאנוסתו שנזכר בפרקן דלעיל, ואם חמיו ואם חמותו [כסנהדרין ע"ה]. ונקט הך מתני' הכא, אגב דמתני' דלעיל. ונחטפה משנה זו בחזקת היד מפרקן דלעיל. אע"ג דשייכי טפי להתם. מדלא רצה תנא לסיים הפרק עם ראוי לו שלא בא לעולם. וכמו כן בסוף פרקן, גזייה תנא 'ממשנה ה' ואילך מפרק ג' וחברן לפרקן, אע"ג דשייכי טפי לפרק ג' דמיירי כולה מטהרות ומתרומה וקודש. מדלא רצה תנא לסיים פרקן במשנה ד' במילי דצדוקין]:

ב) בשלשה ר"ל לשלשה וכ"ש ליותר מג' דלא. וטעמא משום דעריות נפש האדם מחמדתן, ולהכי חיישינן שכשישא ויתן הרב עם א' מהן, ביני ביני יקילו ב' האחרים לפלפל ביניהן. ולא ישמעו יפה מה שאמר הרב שאסור:

ג) ולא במעשה בראשית הוא סודות הקבלה, איך בתחלת הבריאה השתלשלו העולמות זאח"ז, עד שנברא עולם הגשמי הזה:

ד) בשנים אפי' רק לשנים לא:

ה) ולא במרכבה הוא סוד יותר נעלם ונשגב שנקרא "קבלה אלהית". דהיינו להתבונן בספירות, שהן הכלים והכחות שבהן פועל הקב"ה בעולמו, ולכן הן כביכול מרכבה לאין סוף ב"ה. וע"י התבוננת זה מציץ האדם מרחוק בעצם אלהות ומכיר מי הוא אביו שבשמים. וי"א דר"ל הלימוד להרכיב שמות הקדושים, להוציא בכחם פעולות חדשות בעולם, והוא הנקרא "קבלה מעשית":

ו) ביחיד ליחיד, וטעם הדבר לעוצם קדושת הלימודים הללו, וכבוד אלהים הסתר דבר:

ז) אלא אם כן היה התלמיד:

ח) חכם להבין מיד הרמז:

ט) ומבין מדעתו שכשימסרו לו ראשי פרקים. יתבונן מעצמו השאר. כי כל הדברים יגעים לדבר בעולם הגשמי מעולם הרוחני שאי אפשר לתארו יפה בדברים:

י) מה למעלה מחלל העולם שיש לו סוף על כרחך:

יא) מה לפנים קודם התהוות הזמן, שעל כרחך היה לו התחלה:

יב) ומה לאחור שעל כרחך יהיה לו סוף, ככל נברא. ולהכי ראוי לו שלא נולד, מדאין האדם יוכל להשיג דברים אלו, ויבוא לידי טעות מינות. ונקטינהו הכא, דלמעלה ולמטה, דמו למעשה מרכבה. ולפנים ולאחור דמו למעב"ר:

יג) וכל שלא חס על כבוד קונו דהיינו שחוטא בסתר, ומתבושש מאדם יותר מלפני הקב"ה. וכ"כ כשחושב בסתר תוהה בעניינים נעלמים הנ"ל, ולא חש על כבוד ה':

בועז

[עריכה]