זוהר חלק כט

<< · זוהר · חלק כט · >>

פרשת דברים

(פרשת אלה הדברים הוא בפרשת בלק דף קפ"ו ע"א - כי שם ביתו. וכך הסכימו הקדמונים)

פרשת ואתחנן - זהר

  [דף רס ע"א]   "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ וגו' " (דברים ג', כ"ג-כ"ד).
ר' יוסי פתח "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל יהוה" (ישעיהו לח, ב). תא חזי כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא וכמה הוא עלאה על כלא! דכל מאן דאשתדל באורייתא - לא דחיל מעלאי ותתאי ולא דחיל מערעורין בישין דעלמא, בגין דאיהו אחיד באילנא דחיי ואכיל מניה בכל יומא! דהא אורייתא אוליף ליה לבר נש למיהך בארח קשוט! אוליף ליה עיטא היך יתוב קמי מאריה. ואפילו יתגזר עליה מותא - כלא יתבטל ויסתלק מניה ולא שריא עלוי. ועל דא - בעי לאשתדלא באורייתא יממא ולילי ולא יתעדי מנה. הדא הוא דכתיב "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואי אעדי מיניה אורייתא או אתפרש מנה - כאלו אתפרש מן חיי!

תא חזי, עיטא דבר נש כד איהו סליק בליליא על ערסיה - בעי לקבלא עליה עול מלכותא דלעילא בלבא שלים, ולאקדמי למימסר גביה פקדונא דנפשיה, והא אוקמוה, בגין דכל עלמא טעמין טעמא דמותא - דהא אילנא דמותא שריא בעלמא, וכל רוחי דבני נשא נפקין וסלקין ואתטמרן גביה. ובגין דאינון בפקדונא - כלהו תייבין לאתרייהו.

תא חזי כד אתער רוח צפון בפלגות ליליא וכרוזא נפיק וקב"ה אתי לגנתא דעדן לאשתעשעא ברוחיהון דצדיקייא - כדין מתערי כל בני מטרוניתא וכל בני היכלא לשבחא ליה למלכא קדישא. וכדין כל אינון פקדונין דרוחין דאתמסרן בידה - כלהו אתיב למאריהון. ורובא דבני עלמא מתערין בההיא שעתא, והא פקדוניה דכלהו אתיב לגבייהו. אינון דבני היכלא עלאה קיימי בקיומייהו, מתערי, משתדלי בתושבחתא דאורייתא ומשתתפי בכנסת ישראל עד דנהיר יממא. כד אתי צפרא - היא וכל בני היכלא - כלהו אתיין לגבי מלכא קדישא. ואינון אקרון "בנין דמלכא ומטרוניתא", והא אוקמוה.

כד אתי צפרא - בעי לנקאה גרמיה בכלא, ולמיזן זייניה לאשתדלא עם מלכא קדישא. דהא בליליא - אשתדל במטרוניתא, השתא - אתיא עם מטרוניתא לזווגא לה עם מלכא! אתי לבי כנישתא - מדכי גרמיה בקרבנין, משבח בתושבחתייהו דדוד מלכא, אחיד תפילין בידיה וברישיה וציצית בגדפיה, אומר תהלה לדוד, והא אוקמוה. צלי צלותא קמי מאריה. בצלותא בעי למיקם כגוונא דמלאכי עלאי לאתחברא בהדייהו, דאינון אקרון "העומדים" כמה דאת אמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים" (זכריה ג, ז). ולכוונא רעותיה קמי מאריה ויתבע בעותיה.

תא חזי בשעתא דבר נש קאים בפלגות ליליא מערסיה לאשתדלא באורייתא - כרוזא קארי עליה ואמר "הנה ברכו את יהו"ה כל עבדי יהו"ה העומדים בבית יהו"ה בלילות" (תהלים קלד, א). השתא עד איהו קאים בצלותא קמי מאריה - ההוא כרוזא קארי עליה ואמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". בתר דמסיים צלותא ברעו קמי מאריה - הא אוקמוה דבעי למימסר נפשיה ברעותא דלבא לההוא אתר דאצטריך.

וכמה עיטין אית ליה לבר נש בכלא!   [דף רס ע"ב]   ובשעתא דצלותא סיימא - כל אינון מלין דאפיק בר נש מפומיה בההיא צלותא - כלהו סלקין לעילא ובקעין אוירין ורקיעין עד דמטו לההוא אתר דמטו, ומתעטרו ברישא דמלכא ועביד מנייהו עטרה. והא אוקמוה חברייא - צלותא דבעי בר נש לקב"ה לכוונא דיהא צלותיה תחנונים. מנלן? ממשה דכתיב "ואתחנן אל יהו"ה" - דא איהו צלותא מעליא.

תא חזי מאן דקאים בצלותא בעי לכוונא רגלוי, ואוקמוה. ובעי לחפיא רישיה כמאן דקאים קמי מלכא. ובעי למכסייה עינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא. ובספרא דרב המנונא סבא אמר: מאן דפקח עינוי בשעתא דצלותא או דלא מאיך עינוי בארעא - אקדים עליה מלאך המות! וכד תיפוק נפשיה - לא יסתכל בנהירו דשכינתא ולא ימות בנשיקה. מאן דמזלזל בשכינתא - מתזלזל הוא בההוא שעתא דאצטריך ביה! הדא הוא דכתיב "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" (שמואל א ב, ל) - האי מאן דאסתכל בשכינתא בשעתא דאיהו מצלי.

והיך יכיל לאסתכלא בשכינתא? אלא לינדע דודאי שכינתא קיימא קמיה. הדא הוא דכתיב "ויסב חזקיה פניו אל הקיר" (ישעיהו לח, ב) - דתמן שארי שכינתא. בגין כך לא בעיא למהוי חוצץ בינו ובין הקיר, ואוקמוה.

מאן דקאים בצלותא - בעי לסדרא שבחא דמאריה בקדמיתא, ולבתר יתבע בעותיה. דהא משה הכי אמר בקדמיתא "אתה החלות וגו'", ולסוף - "אעברה וגו'".

ר' יהודה אמר מאי שנא הכא דכתיב "אדני" בקדמיתא באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ולבסוף "יֱהֹוִה" וקרינן אלהי"ם? אלא סדורא הכי הוא מתתא לעילא, ולאכללא מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, ולזווגא כלא כחדא כדקא יאות.

"אתה החלות להראות את עבדך" (דברים ג, כד) -- מאי שירותא הכא? אלא ודאי משה שירותא הוה בעלמא למהוי שלים בכלא.
ואי תימא - יעקב שלים הוה ואילנא אשתלים לתתא כגוונא דלעילא?!
הכי הוא ודאי! אבל מה דהוה למשה לא הוה לבר נש אחרא! דהא אתעטר בשלימו יתיר - בכמה אלף ורבבן מישראל, באורייתא במשכנא בכהנין בליואי בתריסר שבטין רברבין ממנן עלייהו, בשבעין סנהדרין. הוא אשתלים בגופא שלים. אהרן לימינא, נחשון לשמאלא, הוא בינייהו. בגין כך "את גדלך" - מימינא דא אהרן. "ואת ידך החזקה" - משמאלא דא נחשון. והא אתמר.
בגין כך משה שירותא בעלמא הוה.

ואי תימא - מאן הוה סיומא? סיומא - מלכא משיחא הוא! דהא כדין ישתכח שלימו בעלמא מה דלא הוה כן לדרי דרין! בההוא זמנא ישתכח שלימו לעילא ותתא, ויהון עלמין כלהו בזווגא חד. כדין כתיב "ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד":

"ויאמר יהו"ה אלי רב לך אל תוסף וגו'" (דברים ג, כו).
אמר ר' חייא, א"ל קב"ה למשה, "רב לך" דאזדווגת בשכינתא! מכאן ולהלאה - "אל תוסף".
רבי יצחק אמר, "רב לך" בנהירו דשמשא דהוה גבך! "אל תוסף" - דהא זמנא דסיהרא מטא, וסיהרא לא יכיל לאנהרא עד דיתכניש שמשא. אבל "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו" (דברים ג, כח) - אנת דהוא שמשא בעי לאנהרא לסיהרא, והא אתמר:

"ואתם הדבקים ביהו"ה אלהיכם וגו'" (דברים ד, ד).    ר' יוסי אמר "אשרי העם שככה לו וגו'" -- זכאה עמא דקב"ה בחר בהו מכל עמין עכו"ם, וסליק לון לעדביה, ובריך לון בברכתא דיליה בברכתא דשמיה! הדא הוא דכתיב "כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְהוָה" (ישעיהו סא, ט) - "בֵּרַךְ יְהוָה" ממש.

תא חזי, כל שאר עמין דעלמא יהב לון קב"ה לרברבי ממנן דשלטין עלייהו. וישראל - אחיד לון קודשא בריך הוא לעדביה לחולקיה לאתאחדא ביה ממש! ויהיב לון אורייתא קדישא בגין לאתאחדא בשמיה.   [דף רסא ע"א]   ועל דא "ואתם הדבקים ביהו"ה", ולא בממנא אחרא כשאר עמין, והא אוקמוה בכמה אתר:

"וידבר יהו"ה אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים וגו'" (דברים ד, יב).
א"ר אלעזר האי קרא אית לאסתכלא ביה. "קול דברים" - מאי "קול דברים"? אלא 'קול' דאקרי 'דבור' - דכל דבורא ביה תליא. ועל דא כתיב "וידבר יהו"ה אליכם" - דהא דבור באתר דא תליא. להאי אקרי "קול דברים".

"אתם שומעים" - דשמיעה לא תליא אלא בהאי, בגין דשמיעה בדבור תליא, ובגין כך "אתם שומעים" והא אוקמוה "ורצע אדוניו את אזנו במרצע" - בגין דפגים אתרא דאקרי 'שמיעה'. והוא 'דבור' והוא 'שמיעה'.

"קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים". מאי "ותמונה"? כמה דאת אמר "ותמונת יהו"ה יביט".

דבר אחר: "ותמונת" - דא קול פנימאה דלא הוה מתחזי כלל. "זולתי קול" - דא קול אחרא דקאמרן. "ותמונה" אמאי אקרי הכי? בגין דכל תקונא דגופא מיניה נפקא. ואי תימא - אחרא אקרי הכי נמי?! אין! דהאי אחרא - תקונא דלתתא מיניה נפקא. ובגין כך ה' עלאה, ה' תתאה. ה' עלאה - "קול גדול ולא יסף" - דלא פסקי מבועי לעלמין, וכל אינון קולות תמן אשתכחו כד אתייהיבת אורייתא לישראל. וכלא נפקא מההוא קול פנימאה דכלא בגין דביה תליא מלתא.

האי דאקרי "משנה תורה" - משה מפי עצמו אמרן, והא אוקימנא מלה אמאי הכי. אלא חכמה עלאה "כללא דאורייתא" אתקרי, ומנה נפקא כלא בההוא קול פנימאה. לבתר - מתישבא כלא ואתאחד באתר דאקרי "עץ החיים", וביה תליא כלל ופרט, תורה שבכתב ושבעל פה, והוא אקרי "תורה" ו"משנה תורה".

בקדמיתא - גבורה דלא פסק, והשתא - כלא כחדא. בגין כך הכא באלין י' הדברות כלא רשים בוא"ו - "ולא תנאף, ולא תגנוב, ולא תענה, ולא תחמוד, ולא תתאוה", והא אוקמוה.

אמר ר' יוסי מאי "ולא תתאוה" כיון דכתיב "ולא תחמוד" - דהא בהאי סגי? א"ל זכאין אינון מארי קשוט! חמידה חד דרגא, תאוה דרגא אחרא. חמידה - דאי אזיל למיסב דיליה בגין ההיא חמידה דנקט אזיל למעבד עובדא. תאוה - לאו הכי, דהא אפילו דלא ינקוט אורחא למהך אבתריה, והא אוקמוה חברייא.

א"ל רבי יוסי אמאי לא כתיב "ולא תרצח" כהני אחריני? א"ל בגין דדרגא דדינא בגבורה תליא, ולא באתר דרחמי. בגין כך "לא תרצח" לא כתיב ביה וא"ו. ובגין דבעיין ה' ווין - אתוסף וא"ו "ולא תתאוה" - דהא ב"לא תרצח" לא בעי למשרי וא"ו ואתוסף הכא.

שמע ר' פנחס דיתיב אבתריה ונשקיה. בכה וחייך. אמר גור אריה! לית מאן דקאים קמייהו! מאן יכיל לקיימא קמיה ואבוה בעלמא! זכאה חולקהון דצדיקייא וזכאה חולקי בהאי עלמא ובעלמא דאתי דזכינא להאי! על דא כתיב "יראו צדיקים וישמחו".

ר' אלעזר פתח ואמר "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע וגו'" (דברים ה, כג). תא חזי בשעתא דאתייהיבת אורייתא לישראל - כלהון קולות אשתכחו, וקב"ה יתיב על כורסייא ודא מגו דדא אתחזי. ומלולא דדא נפיק מגו עלאה דעליה. ודא הוא רזא דכתיב "פנים בפנים דבר יהו"ה עמכם בהר מתוך האש" - דמלולא נפקא ומליל מגו אשא ושלהובא, דדחי ליה לבר בדפיקו דרוחא ומייא דיהבין חילא. דאשא ורוחא ומייא - מגו שופר דאיהו כליל לכלהו נפיק. וישראל אתרחיקו מדחילו דא. ובגין כך "ואת תדבר אלינו" - לא בעינן בתוקפא עלאה דלעילא אלא מאתר דנוקבא ולא יתיר - "ואת תדבר אלינו וגו'".

אמר משה ודאי חלשתון חילא דילי! חלשתון חילא אחרא! דאלמלא לא אתרחקו ישראל וישמעון כל   [דף רסא ע"ב]   ההיא מלה כד בקדמיתא - לא הוה יכיל עלמא למהוי חריב לבתר, ואינון הוו קיימין לדרי דרין! דהא בשעתא קדמיתא מיתו. מאי טעמא? בגין דהכי אצטריך - דהא אילנא דמותא גרים. לבתר דחייו וקמו וקא סגו, ובעא קב"ה לאעלא לון לאילנא דחיי דקאים על ההוא אילנא דמותא בגין למהוי קיימין לעלמין - אתרחקו ולא בעון! כדין אתחלש חילא דמשה עלייהו ואתחלש חילא אחרא.
אמר קב"ה אנא בעינא לקיימא לכו באתר עלאה ולאתדבקא בחיים! אתון בעיתון אתר דנוקבא שריא! ובגין כך "לך אמור להם וגו'" (דברים ה, כו) - כל חד יהך לנוקביה ויתיחד בה.

ועם כל דא - כיון דישראל לא עבדו אלא בדחילו עלאה דהוה עלייהו - לא אתמר עלייהו אלא "מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'" (דברים ה, כה). מכאן אוליפנא - כל מאן דעביד מלה ולבא ורעותיה לא שוי לסטרא בישא - אע"ג דאיהו ביש הואיל ולא עביד ברעותא - עונשא לא שריא עליה. ולא כבר נש אחרא. וקב"ה לא דאין ליה לביש.

"ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה, כז) -- מהכא אתפרש מכל וכל מאתתיה, ואתדבק ואסתלק באתר אחרא דדכורא ולא בנוקבא. זכאה חולקא דמשה נביאה מהימנא דזכה לדרגין עלאין מה דלא זכה בר נש אחרא לעלמין! על דא כתיב "טוב לפני האלהים ימלט ממנה" (קהלת ז, כו). מאי "טוב"? דא משה דכתיב "כי טוב הוא" (שמות ב, ב). ובגין דהוה טב - סליק לדרגא אחרא עלאה. ועל דא כתיב "כי המקום אשר אתה עמוד עליו אדמת קדש הוא" (שמות ג, ה) - "עומד עליו" דייקא! מאי טעמא? בגין "כי טוב הוא", וטוב הוא דכורא.

ואי תימא דהא אמר רבי יהודה הא דוד דכתיב ביה 'טוב' כמה דאת אמר "וטוב ראי" (ש"א טז, יב) - אמאי לא הוה יתיר? אמר ליה - "וטוב ראי" כתיב! "טוב ראי" - דא דאיהו חיזו לאסתכלא. הכי הוה דוד! טוב ראי הוה - טוב דאיהו חיזו. ובמשה כתיב "הוא" ממש, והכא "טוב ראי". ועם כל דא - בתרווייהו הוה אחיד; דהא דא בדא אחיד. ומשה לבתר דהוה טב - סליק למהוי גופא איש - "איש האלהים" (דברים לג, א), "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג).

אמר רבי יהודה בכל עובדוי בעי בר נש לשואה לקבליה לקב"ה, והא אוקימנא מלה. רבי יהודה לטעמיה - דאמר ר' יהודה האי מאן דאזיל בארחא יכוין לתלת מלין - ועילא מנהון צלותא. ואע"ג דצלותא יתיר - עלאה מכלא תרי חברי או תלתא דלעאן במלי דאורייתא, דהא לא מסתפי בגין דשכינתא אשתתפא בהדייהו.

כי הא דר' אלעזר ור' חייא הוו אזלי בארחא. א"ר אלעזר: כתיב "ויעש יהו"ה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור" (בראשית ג, כא) - וכי עד השתא פשיטי הוו מההוא עור?! - אין! אלא מאני לבושי יקר הוו!
אמר ליה ר' חייא, אי הכי לא אתחזון להו אפילו כתנות עור? וכי תימא דעד לא חאבו אלבישו להו - לא - אלא לבתר דחבו כתיב "ויעש יהו"ה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וגו'".
אמר ליה: הכי הוא ודאי! בקדמיתא הוו כגוונא דלעילא, ומתפשטן מן גווני דלתתא, והוה נהורא דלעילא אסחר עלייהו. ולבתר דחבו - אהדר לון בגווני דהאי עלמא, ואעבר מנייהו גווני דלעילא. מה כתיב "ויעש יהו"ה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" מגוונא דהאי עלמא.

כתיב "ואת אהרן ואת בניו תקריב...והלבשתם כתנות" (שמות כ"ט, ד'-ח'). התם כגוונא דלעילא. הכא כגוונא דלתתא. התם - "כתנות שש", הכא - "כתנות עור". ואע"ג דאיהו הכי - שפירא דאינון לבושין סליק על כלא!

"ותפקחנה עיני שניהם" (בראשית ג, ז) - בעפושא דהאי עלמא. מה דלא הוה קודם דהוו משגיחין ופקחין לעילא! לזמנא דאתי כתיב "והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו'" (ישעיהו מב, טז). זמין קב"ה לאפקחא עיינין דלא חכימין ולאסתכלא   [דף רסב ע"א]   בחכמתא עלאה, ולאתדבקא במאי דלא אתדבקו בהאי עלמא בגין דינדעון למאריהון. זכאין אינון צדיקיא דיזכון לההיא חכמתא! דלאו חכמתא כההיא חכמתא, ולאו ידיעה כההיא ידיעה, ולאו דבקותא כההיא דבקותא!

עד דהוו אזלי חזו אינון לסטים אזלי בתרייהו לאקפחא לון. אסתכל בהו ר' אלעזר - אתו תרי חיון ברא וקטלי לון. אמר ר' אלעזר: בריך רחמנא דשיזבן! קרא עלייהו "בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל" (משלי ד, יב), וכתיב "כי מלאכיו יצוה לך וגו'" (תהלים צא, יא), וכתיב "כי בי חשק ואפלטהו" (תהלים צא, יד):

תאנא ברזא עלאה בספרא דצניעותא.
תלת חללין דאתוון רשימין אתגליין בה בגולגלתא דזעיר אנפין. ותנינן, תלת מוחי אינון דסתימו באינון חללין, וממשיכותא דמוחא עלאה סתימאה דעתיקא קדישא דאתמשיך בההוא ז"א - אשתכחו ארבעה מוחי. ואלין ארבעה מוחין משתכחין ומתפשטין בכל גופא, ואינון ארבע ריהטי דארבע בתי דתפילין דאנח קב"ה. ובגין כך בעי בר נש לאנחא בכל יומא - בגין דאינון שמא קדישא עלאה באתווי רשימן דכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם יהו"ה נקרא עליך" (דברים כח, י), ותנן "שם יהוה" ממש! ואלין תפלין דרישא.

ר' יצחק אמר: הדא הוא דכתיב "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב) - דא היא כתרא דכליל ואסתים כל אינון אחרנין. משיכותא דלעילא סתימא ביה. ודא אקרי "פטר כל רחם" - פתיחותא דכל משיכותא דרחמי ונהירו דלעילא.

אמר ר' שמעון: וסתים ביו"ד דשמא קדישא. ודא חד ביתא דתפלין דהוא "קדש לי כל בכור" סתם. מוחא עלאה חכמה.

ביתא תניינא - "והיה כי יביאך יהו"ה" (שמות יג, יא). א"ר יהודה מוחא דתרעוי נפקין לחמשין תרעין. תרעין סגיאין אינון לקבל זמנין סגיאין דכתיב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" "הוציאך יהו"ה ממצרים", ואדכר זמנין סגיאין דוכרנא דמצרים. ואינון חמשין לקבל חמשין.

ותנינן בספרא דרב המנונא סבא דאמר תרעין סגיאין דלעילא ותתא תבר קב"ה דהוו סתימין ומתקטרין בשלשליהון, בגין לאפקא להו לישראל! דהא מאלין תרעין דההוא מוחא מתפתחי ומשתרו כל שאר תרעין. ואלמלא דאתערו ואתפתחו אינון תרעין דהאי מוחא - לא הוו מתפתחין אינון אחרנין למעבד דינא ולאפקא לון לישראל מן עבדותא.

וכלא סתים בהאי דאתקרי 'אימא עלאה' דמנה אתער חילא ל'אימא תתאה'. ומאי איהו? דכתיב בה "ולאמי אלי האזינו" (ישעיהו נא, ד) - אל תקרי "לאומי" אלא "לאמי" - דלא זז קב"ה מחבבה לכנסת ישראל עד דקראה "אמי". והאי נפקא מאימא עלאה דהיא ביתא תניינא דאקרי ה' דשמא קדישא, ואתפתחא לחמשין תרעין. ומהאי נפק רוחא לחד נוקבא דפרדשקא דחוטמא.

ותנינן, יובלא דנפקין ביה עבדין לחירו - בהאי מוחא אתאחד! ואינון חמשין שנין דיובלא ואינון חמשין יומין דחושבנא דעומר - ביה אתאחדו! דבהו נייחין רוחי דעבדין, ומפקי רוחיהון לנייחא כמה דכתיב "בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה וגו'" (ישעיהו יד, ג). ובגין כך ה' נייחא דרוחא, ולאפקא רוחא לחירו. והאי ביתא - יציאת מצרים בה תלייא, ובאת ה' דשמא קדישא כמה דאתמר.

עד כאן כללא די"ה דשמא קדישא.
תא חזי מסטרא דאבא נפיק חסד, מסטרא דאמא נפיק גבורה, וכלא אחיד קודשא בריך הוא ומתעטר בהו את וא"ו.

  [דף רסב ע"ב]   ביתא תליתאה - "שמע ישראל" סבא (דברים ו, ד).
"ואהבת את יהו"ה אלהיך" (דברים ו, ה) - תאנא ר' שמעון - דא הוא רזא עלאה, דישראל עלאה אתעטר בסטרא דאבא. ומאי איהו? אברהם. ואתעטר בסטרא דאימא. ומאי איהו? יצחק.

תנינן, "ואהבת" - מאן דרחים ליה למלכא - עביד יתיר טיבו חסד עם כלא. וחסד יתירא ההוא - דאקרי "חסד דאמת", דלא בעי אגר עליה, אלא בגין רחימותא דמלכא דרחים ליה יתיר. וברחימותא דמלכא תליא חסד. ועל דא אקרי "אברהם אוהבי" (ישעיהו מא, ח). ובגין דרחים ליה יתיר - אסגי חסד בעלמא. ועל דא הכא "ואהבת", וברחימותא תליא חסד. ודא היא ביתא תליתאה.

ביתא רביעאה - "והיה אם שמוע..השמרו לכם..וחרה אף יהו"ה" (דברים י"א, י"ג-י"ז). גבורה תקיפא, ודינא קשיא היא, ונפקת מסטרא דאימא עלאה. ותנינן אע"ג דלית היא דינא - מסטרהא נפקא דינא גבורה עלאה. ואי תימא "והיה אם שמוע" דלאו היא דינא?! לית כתרא מכל כתרי מלכא דלא יתכליל דינא ורחמי - כל שכן גבורה דאתכליל טב וביש.

ואלין ארבעה נטיל לון וא"ו ואתעטר בהו. ואלין אינון תפילין דאנח קב"ה.

תנינן, האי וא"ו סליק ואתעטר בעטרוי ואחיד להאי ולהאי, ואתעטר בכלהו. ועל דא וא"ו אמצעיתא דכלא דעילא ותתא, לאחזאה חכמתא שלימתא מכל סטרוי.

(שייך לפרשת עקב)^[1]

[ תאני ר' אבא - כתיב "רק באבותיך חשק יהו"ה" (דברים י, טו). מכאן אמר ר' שמעון אבהתא אינון רתיכא קדישא עלאה. וכתיב "חשק יהו"ה".

תא חזי כמה דאית רתיכא קדישא לתתא - כך אית רתיכא קדישא לעילא. ומאי ניהו? הא דאמרן. רתיכא קדישא כלא אקרי וכלא אתקשר דא בדא ואתעביד כלא חד. "רק באבותיך" - תלתא, ורתיכא - ארבעה. רביעאה מנלן? דכתיב "ויבחר בזרעם אחריהם" (דברים י, טו) - מאי משמע? לאכללא בהו דוד מלכא דאיהו רביעאה לאתתקנא ברתיכא קדישא. דתנינן, אבהתא - תקונא ושלימותא דכלא, וגופא בהו אשתכלל ואתבני, ובהו אתאחיד. אתא דוד מלכא ושכליל כלא ואתקין גופא ואשלמיה בהו. וא"ר יצחק, כמה דזכו אבהתא לאתעטרא ברתיכא קדישא - כך זכה דוד לאתתקנא בסמכא רביעאה דרתיכא.

א"ר יהודה, כתיב ביה בדוד "והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי" (ש"א טז, יב). מאי טעמא "אדמוני"? משום דחולקא דעדביה גרמא ליה; "אדמוני" - דינא ודאי. "עם יפה עינים" - דינא ברחמי כמה דכתיב "חסדי דוד הנאמנים" (ישעיהו נה, ג). א"ר יצחק "חסדי דוד" באתריה אוקימנא. אלא "והוא אדמוני" - כדאמרן, "עם יפה עינים" - אלין אבהתא.

תא חזי, ירושלם וציון - דינא ורחמי. ואע"פ כן כתיב "מעיר דוד היא ציון" (מ"א ח, א), וכתיב "בקרבך קדוש ולא אבא בעיר" (הושע יא, ט) - נשבע קב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה וכו'. אימתי? א"ר יהודה כד אתהדר מלכו בית דוד לאתריה לתתא.

רבי יצחק אמר ש דרשימא בתלת קשרי, ש דארבע קשרין - רמיזא היא לתלתא ורמיזא לארבעה. תלת - הא דאמרן. ארבעה - למהוי ש רתיכא קדישא כחדא. דהא הוא כללא דתקונא עלאה, ומהכא מתפרשן ואתמשכן תתאי בארחייהו ברצועיהון דתליין בהני שערי דרישא דתליין בהו. ואתמשכן מנייהו כל אינון אחרנין עד דאתקשרן באתרייהו. ]

תנינן, ו' נטיל אינון עלאי דאמרן.

ואלין תפלין דאנח קודשא בריך הוא. בגין כך בעי בר נש לאתפארא בהו. עליה כתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם יהו"ה נקרא עליך" (דברים כח, י) - "שם יהו"ה" ממש.
ואלין אינון תפלין דרישא.

תפלין דדרועא - היא שמאלא - דאקרי "עׂז" וירתא "מעׂז". הדא הוא דכתיב "והיה לאות על ידכה" (שמות יג, טז) בה"א, והיא ה"א דאוקימנא. זכאה חולקהון דישראל!

  [דף רסג ע"א]   ועל דא ה"א בתראה נטלא תפלין דהיא שמאלא. ומאן אינון? אלין ארבעה דאינון חד גופא, ועל דא כלילן בחד. ומאן אינון? תפארת נצח הוד יסוד. והיא ה"א ד"ידכה". וכלהו אחידא בה בגין לאתברכא מנייהו, וכלילא מכלהו.

א"ר חייא, אי הכי הא כתיב "וראית את אחורי" (שמות לג, כג), ותנינן "דא קשר של תפלין"?!
אמר ליה, הא אוקמוה ושפיר הוא! וכלא ברירא דמלה!

ועל דא - מהאי תלייא רצועה חד לתתא - דהא מנה תליין תתאי ואתזנו מנה. ועל דא איתקרי "אות" כמה דאת אמר "זאת אות הברית" (בראשית ט, יב), וכתיב "והיה לאות על ידכה" בה', והא אוקמוה:

"שמע ישראל" (דברים ו, ד). א"ר ייסא: "ישראל" סבא!
ר' יצחק אמר, ע' רברבא לאכללא שבעין שמהן, סהדותא דכלא.

"שמע ישראל" כמה דכתיב "שמעו שמים" (ישעיהו א, ב) וכתיב "האזינו השמים" (דברים לב, א). אוף הכא "שמע ישראל" - וכלא חד מלה הוא.

• "יהו"ה" - רישא דכלא בנהירו דעתיקא קדישא, והאי הוא דאקרי 'אב'.
• "אלהינו" - עמיקתא דנחלין ומבועין דנפקין ונגדין לכלא.
• "יהו"ה" - גופא דאילנא, שלימו דשרשין.
• "אחד" - כנסת ישראל.
  

וכלא חד שלימותא, ואתקשר דא בדא, ולא אשתכח פרודא אלא כלא חד.

תני ר' יצחק, רתיכא קדישא עלאה - ארבעה בתי דתפילין דאנח ו' כמה דאתמר. רתיכא קדישא אחרא - ארבע אחרנין דכלילן בחד דאנח ה' בתראה, כמה דאוקמוה:

  [דף רסג ע"ב]   (הדף מכיל רק רעיא מהימנא ללא זוהר)

  [דף רסד ע"א]   [נדפס גם בפרשת תרומה קס"א ע"ב ]
"שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד" - דא איהו יחודא חד. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - הא יחודא אחרא, למהוי שמיה רזא חד. ורזא דא "יהו"ה הוא האלהים" (מ"א יח, לט) - דא כתיב כד אינון ביחודא חד.

ואי תימא, אי הכי כגוונא דכתיב "יהו"ה אחד ושמו אחד" - לאו איהו "יהו"ה האלהים"? דאי כתיב "יהו"ה ושמו הוא אחד" - הוינא אמרי הכי! לא כתיב אלא "יהו"ה אחד ושמו אחד"! ואצטריך לומר כגוונא דא - "יהוה הוא האלהים הוא" - ויתחזי "יהו"ה אחד ושמו אחד"?

אלא כלא חד! דכד אתאחדן תרין שמהן אלין - דא ביחודא חד ודא ביחודא חד - כדין תרין שמהן אלין אתעבידו חד! ואתכלילן דא בדא והוי כלא שמא שלים ביחודא חדא. וכדין "יהוה הוא האלהים" - דהא כדין אתכליל כלא, דא בדא, למהוי חד. ועד דאתייחדו כל חד - דא בלחודוי ודא בלחודוי - לא אתכלילו דא בדא למהוי כלא חד.

כללא דכל אורייתא הכי הוא ודאי! דהא אורייתא איהי תורה שבכתב ואיהי תורה שבעל פה. תורה שבכתב - דא הוא דכתיב יהוה'. תורה שבעל פה דכתיב - האלהים. ובגין דאורייתא איהי רזא דשמא קדישא אקרי הכי. תורה שבכתב ותורה שבעל פה - דא כלל ודא פרט. כלל אצטריך לפרט ופרט אצטריך לכלל. ואתייחדו דא בדא והוי כלא חד. ועל דא כללא דאורייתא איהו כללא דלעילא ותתא! בגין דשמא דא לעילא, ושמא דא לתתא. דא רזא דעלמא עלאה, ודא רזא דעלמא תתאה. ועל דא כתיב "אתה הראת לדעת כי יהו"ה הוא האלהים". דא כללא דכלא! וכל דא דאמרן אצטריך בר נש למנדע בהאי עלמא.

ואי תימא פקודי אורייתא אן אינון הכא בכללא דא? אלא דא איהו "זכור", ודא איהו "שמור". וכל פקודי אורייתא בהני כלילן - ברזא דזכור וברזא דשמור. וכלא איהו חד.

פתח ר' יוסי ואמר: הא דתנינן "צלותא דערבית חובה" - חובה איהו ודאי בגין דקריאת שמע דערבית חובה. וקב"ה אתייחד בליליא כמה דאתייחד ביממא. ומדת לילה אתכליל ביממא ומדת יממא אתכליל בליליא, ואתעביד יחודא חדא. ומאן דאמר 'רשות' - בגין אימורין ופדרין דמתעכלי בליליא, והא אוקימנא.

כתיב "ואהבת את יהו"ה אלהיך" - האי קרא אוקימנא ואוקמוה חברייא, אבל אית לשאלא - אי בהאי יחודא דשמע ישראל אתכליל כלא ימינא ושמאלא - אמאי כתיב לבתר "ואהבת..והיה אם שמוע" דהא ביחודא אתכלילו?! אלא התם בכלל, הכא בפרט. והכי אצטריך.

וברזא דיחודא דאנהא אתערנא ביה. יחודא דא איהו כגוונא דתפלין דרישא ותפילין דדרועא. בתפילין דרישא - ארבע פרשיין והא אתמר. והא ג' שמהן אינון?! התם ארבע פרשיין וכל חד וחד בלחודוי - והכא ג' שמהן! מה בין האי להאי?

  [דף רסד ע"ב]   אלא אנון ארבע פרשיין הא אתערו בהו!

• חד - נקודה קדמאה
• וחד - רזא דעלמא דאתי
• וחד - ימינא
• וחד - שמאלא.

אלין רזא דתפילין דרישא.

והכא ברזא דיחודא דא - תלת שמהן עלאין אינון כגוונא דאינון ארבע פרשיין.

• "יהו"ה" קדמאה - דא נקודה עלאה, ראשיתא דכלא.
• "אלהינו" - רזא דעלמא דאתי.
• "יהו"ה" בתראה - כללא דימינא ושמאלא כחדא, בכללא חדא.

ואלין אינון תפלה דרישא ודא איהו יחודא קדמאה.

תפלין דדרועא - כללא דכל הני כחדא! ודא איהו רזא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ^[2] הכא - כללא דאינון תפלין דרישא דאתכלילו גו תפלין דדרועא. ורזא דא

• "ברוך" - דא רזא דנקודה עלאה דאיהו 'ברוך' - דכל ברכאן נבעין מתמן. ואי תימא עלמא דאתי אקרי 'ברוך'? לאו הכי! דהא נקודה עלאה - איהו דכר, עלמא דאתי - נוקבא. איהו ברוך ואיהי ברכה. "ברוך" - דכר, "ברכה" - נוקבא. ועל דא "ברוך" איהו נקודה עלאה.
• "שם" - דא עלמא דאתי דאיהו "שם גדול" כמה דאת אמר "ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז, ט).
• "כבוד" - דא כבוד עלאה דאיהו ימינא ושמאלא.

וכלהו כלילן בהאי תפלה של יד דאיהו "מלכותו". ונטיל כלא בגויה. ובהאי אתכלילן בהאי מלכות עלמין כלהו - למיזן לון ולספקא לון בכמה דאצטריכו.

ודא איהו יחודא דתפלין דרישא ותפלין דדרועא.

כגוונא דרזא דיחודא דתפלין - הכי הוא יחודא דכלא! ודא איהו ברירו דמלה. והא סדרנא יחודא דא קמי בוצינא קדישא ואמר לי דהא בארבע גוונין אתסדר יחודא. ודא ברירא דכלהו והכי איהו ודאי. וכלהו רזא דיחודא. אבל סדורא דתפלין דא הוא יחודא עלאה כדקא יאות. ומגו דאתכלילו ימינא ושמאלא ברזא דשמא חד בארח כלל - אצטריך לבתר לאפקא לון בארח פרט. אבל לאו בארח יחודא - דהא יחודא בקראי קדמאי איהו למהוי "יהוה אחד" בתפלין דרישא "ושמו אחד" בתפלין דדרועא, והוי כלא חד.

כיון דיחודא אתסדר כלא בכללא מרישא דנקודה עלאה - אצטריך לבתר לאתעטרא מרישא דנהורא קדמאה דאיהו רישא דכלא. ע"כ:

[נדפס גם בפרשת תרומה קל"ט ע"ב ]
גליף ואתקין משה כ"ה אתוון ברזא דפסוקא דיחודא דכתיב "שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד". ואינון כ"ה אתוון גליפין מחקקין ברזא דלעילא. יעקב בעא לאתקנא לתתא ברזא דיחודא ואתקין בכ"ד אתוון, ואינון "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ולא אשלים לכ"ה אתוון בגין דעד לא אתתקן משכנא. כיון דאתתקן משכנא ואשתלים - מלה קדמאה דהוה נפיק מניה כד אשתלים - לא מליל אלא בכ"ה אתוון, לאחזאה דהא אשתלים דא כגוונא דלעילא. דכתיב "וידבר יהוה אליו מאהל מועד לאמר" - הא כ"ה אתוון!

ועל דא כ"ה זינין לאשלמא תקונא דמשכנא. וכל הני אתוון אוקימנא באינון אתוון גליפין דאוליפנא ממר. ובגין דמשכנא אשתלים ברזין אלין - אקרי כה ביחודא דשלימו דמשכנא. ועל דא "וחסידיך יברכוכה" כתיב - רזא דשלימו דכל משכנא ותקונא דיליה. כ"ה - לקבל כ"ב אתוון, ותורה ונביאים וכתובים דאינון כללא חדא ורזא חדא.

בשעתא דישראל קא מיחדי יחודא בהאי קרא ברזא דכ"ה אתוון דאינון "שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד", ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" דאינון כ"ד אתוון, ויכוין כל חד בהו — כלהו אתוון מתחברן כחדא וסלקין לחבורא חד - תשע וארבעים תרעין ברזא דיובלא! וכדין אצטריך לסלקא "ועד" - לא יתיר! וכדין אתפתחו תרעין וחשיב קב"ה לההוא בר נש כאילו קיים אורייתא כֻּלה דאיהי אתיא במ"ט פנים בכלא.

ועל דא אצטריך לכוונא רעותא בכ"ה ובכ"ד - לסלקא לון ברעותא דלבא בתשע וארבעין 49 תרעין דקאמרן. כיון דאתכוון בהאי - יתכוון בההוא יחודא דאמר מר שמע ישראל וגו' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד - כללא דכל אורייתא כלא. זכאה חולקיה מאן דיתכוון בהו! ודאי כללא איהו דכל אורייתא ועילא ותתא! ודא איהו רזא שלימו דדכר ונוקבא ורזא דכל מהימנותא!
[עד כאן מפרשת תרומה דף קל"ט ע"ב ]

  [דף רסה ע"א]   רבי אבא שלח ליה לר' שמעון ואמר ליה: האי דאוקמיה מר בתפלין דמארי עלמא ד' פרשיין אינון קודשא דקודשין - שפיר! משכא דעל תפילין ואינון רצועין אקרו 'קדושה' - אסמכתא מנלן? שלח ליה "ויעש יהו"ה אלהים לאדם ולאשתו וגו'" דייקא. והכי אוקמיה רב המנונא סבא. ואלין אינון דרישא ודרועא - "ידכה" בה"א, והא אוקמוה.

אמר ר' שמעון, אית מאן דמתני בהאי גוונא: "והיה" - דרועא שמאלא דקב"ה ואקרי 'גבורה'. אי הכי לא אשתארן ברישא אלא תלת ואינון ארבע?! אבל תרין רתיכין קדישין אינון! דא אתקשר בלבא ודא אתקשר במוחא. ולבא ומוחא אתקשר דא בדא, וזווגא חד להו. ושפיר קאמרו חברייא. והיה לאות על ידכה כמה דאתמר ולא אקרי אלא אות:

אמר ר' שמעון, בשעתא דבר נש אקדים בפלגות ליליא וקם ואשתדל באורייתא עד דנהיר צפרא, בצפרא אנח תפילין ברישיה ותפילין ברשימא קדישא בדרועיה, ואתעטף בעטופא דמצוה, ואתי לנפקא מתרעא דביתיה, אערע במזוזה רשימא דשמא קדישא בתרעא דביתיה - ארבע מלאכין קדישין מזדווגן עמיה, ונפקין עמיה מתרעא דביתיה, ואוזפי ליה לבי כנישתא ומכרזי קמיה "הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא! הבו יקרא לבריה דמלכא, לפרצופא יקרא דמלכא!" רוחא קדישא שריא עליה - אכריז ואמר "ישראל אשר בך אתפאר".

---

(המשך הטקסט מובא כסימן י"ג בסוף דפוס ווילנא והבאתי אותו לכאן. וכן איתא בזוהר חדש פרשת תרומה)

בתר הכי אית ליה למקרי פרשת בראשית עד "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", דאיהי עלויא ותושבחתא דכולא. לבתר יתעסק בפרשת הקרבנות לכפרא עלוי ויימא צות "צו את אהרן" עד "תוקד בו" בגין דכל הרהורין ומחשבין דליליא יתכפרו. לבתר ישבח תושבחתא דדוד ובגין כך ייעול בר נש בתרעין דבהון כולא ואיהי אתתקנת דרגין. כיון דמטי ל"יוצר אור" דאיהו שירותא דצלותא דמיושב - כדין כל אינון דרגין פתחין תרעין וכדין "כתימרות עשן" כתיב. מה תמרות עשן דקטורת סלקא ומתחבראן דרגין אלין באלין - אוף הכא איהי צלותא דתמרות עשן, איהי מתחבראן ומתקשראן אלין באלין, דהא איהו מקשר לון ואומר "כולם אהובים כולם קדושים וכו'". לבתר "אהבה רבה" לסלקא ולאתקשרא בימינא. ויחודא ד"שמע" - ע' רברבא, ד' רברבא. וסימנא עד, היינו דכתיב "עד יהו"ה בכם" (ש"א, יב). אשתארו אתוון שמ במ' פתוחה, לפי שמ' פתוחה מלך תתאה, ם' סתומה - מלך עלאה. אשתארו אתוון שמ אח. מהאי סטרא שמ, ומהאי סטרא אח.

אמר רב המנונא סבא, כל מאן דמייחד יחודא דא בכל יומא - חדוא זמין ליה מלעילא מאתוון אלין - שמ מהאי סטרא, אח מהאי סטרא. ומצרף אתוון אלין. למפרע שרי ובמישר סיים. וסימן אשמח דכתיב "אנכי אשמח ביהו"ה" - ביהו"ה ממש. והכי אית בספרא דחנוך.

תו אית ביה ע' רברבא - רמז לאלין שבעין שמהן, רזא דאבהן קדישין - ישראל יהוה אלהינו יהוה - אלין ד' בתי דתפילין דאחיד לון (א"ח). ד' רברבא - דא קשר של תפילין דאיהי אחידת בהו, והוא רזא לחכימי ולא אתמסר לגלאה. ותרין רצועין נפקין מסטרא דא ומסטרא דא - רזא תרין ירכין דהאי אח דנביאי קשוט אחידן ביה. ועוד אח - רמז לפסוק דאמר "פתחי לי אחותי".

ולבתר "אמת ויציב". ואמאי "ויציב" דא תרגומו - אלא דא יעקב ודא יוסף, ואצטריך לאתדבקא בתרוייהו. ולבתר - צלותא מעומד. תלת קדמאין דאינון "מגן ומחיה והאל הקדוש".

• 'מגן' אית ביה מ"ב תיבין - רזא דשמא קדישא דמ"ב אתוון, ואית לאכללא ליה בלבא ולאתקשרא כשלהובא בגחלתא ברחימו, ודא איהו ברכתא דימינא.
• 'מחיה' - אית ביה מ"ט תיבין ברזא דחמשין תרעין חסר חד. ואית שמא בגבורה ה' ואיהו "אתה גבור לעולם אדני". ורזא דיליה אגל"א. וברזא אחרא יגל"א. וכולא רזא חדא מגבורתא דברכאן דיהודה "אתה יודוך אחיך...גור אריה יהודה...לא יסור שבט מהודה...אוסרי לגפן עירה". בדא אתער יהודה בגבורתא קדישא ודא איהו ברכתא דשמאלא.
• 'קדושה' - אית בה ארביסר תיבין; עשר אמירן וד' אתוון. ודא כליל לכל סטרין ואחיד מסייפי עלמא עד סייפי עלמא.

תלת בתראי - לאו אינון בחשבן דא בתיבין ואינון "רצה ומודים" - תרין עמודים תמכי דאורייתא. "שים שלום" - אילנא דחיי דאיהו שלמא דביתא, שלמא דכלא. ובין כך באמצעיתא אינון ברכאן דתקינו קדמאי והכי אוקמוה. לבתר דסיים צלותיה ואודי על חוביה - נפילת אנפין^[3] - הכי אוקמוה דיעביד כל מה דעבד משה רבינו עליו השלום - צלותא ותחנונין ובעותין ונפילת אנפין דכתיב "ואתנפל לפני יהו"ה" (דברים, ט). וכיון דעאל בכל אינון דרגין עלאין ואתקשר כולא בכולהו - אית לנחתא לתתא. הואיל ונחית לתתא - אצטריך נפילת אנפין באלפא ביתא. מאי טעמא? כיון דצלי צלותיה ואודי על חוביה - מכאן ולהלאה אחזי גרמיה דמסר נפשיה למאריה ברחימו דכתיב "אליך יהו"ה נפשי אשא" (תהלים, כה). וניחא ליה לההוא סטרא דשריא ביה מותא עביד ליה נייחא. ועל דא באלפא ביתא דא לית בה לא וא"ו ולא ק' ולא ב'. ואית ביה פ' באתריה (ס"א בסופיה). מאי טעמא? בגין דנפילת דא דמסר בר נש נפשיה למותא ואצטריך לכוונא רעותיה ולמעבד נחת רוחא לההוא סטרא דשרא ביה מותא כמה דעביד קוף בחרבה בהרים - אחזי גרמיה כמית קמי חיות בגין דדחיל מנהון. וכד קריבין לגביה וחשיבו למיכל ולקטלא יתיה - חמו יתיה דנפיל ומית וחשבי דאיהו מית וכדין תבן לאחורא. ועל דא אסתלקו תלת אתוון אלין דלא ידעי בהו אלא קב"ה בלחודוי. ועם כל דא ברעותא דלבא שוי גרמיה ומסר ליה נפשיה ברחימו וקב"ה חשיב עלוי כאלו נטיל נשמתיה מניה. בגין דאית חובין דעביד בר נש דלא מתכפראן אלא בשעתא דנפקת נשמתיה מניה מהאי עלמא - הדא הוא דכתיב "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו, כב). והשתא דאתחשיב ליה דנטיל קב"ה נשמתיה ואיהו יהיב ליה ברעותא - וההיא^[4] שעתא קיימא לכפרא על כל חובוי ואשלים לכל סטרין ולההוא סטרא דאתמר. ועל כל דא עולה ואסתלקת בין תרין דרועין בחבוקא דרחימו כדקא יאות ואיהו "מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל".

אמר ר' שמעון, אסור ליה לבר נש לטעום כלום עד דייכול מלכא עלאה. ומאי איהו? צלותא. וצלותא דבר נש כגוונא דא בקדמיתא מזמין לדיוקנין דחקיקין בכרסייא על אינון בריין דמתפשטי רוחין דלהון יחודא (ס"א יסודא) בהאי עלמא מנייהו. והיינו דכתיב "מה רבו מעשיך יהו"ה כולם בחכמה וגו'" (תהלים, קד). דאיברין דאתחזון לקרבנא - רוחא דילהון מתפשטי עלייהו ארבע דיוקנין ומזמנן על בריין אלין. והיינו דקאמרינן "והאופנים וחיות הקודש". וכל אינון חיילין אחרנין דקא מתפשטי מנייהו. ולבתר כהנא רבא קאמר חד שמא קדישא - היינו "אהבת עולם אהבתנו וגו'", ויחודא רבא מיחדי דהיינו "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד", ולבתר ליואי קא מתערי לנגונא דהיינו "והיה אם שמוע תשמעו וגו'" - דא נגונא דלואי בגין לאתערא סטרא חד. ולבתר ישראל - דא "אמת ויציב" - ישראל סבא דקיימא על קרבנא דא היא דרגין עלאין פנימאין.

וכלא קיימא על פתורא אבל לית רשו לחד מנייהו לאושטא ידא ולמיכל מן קרבנא עד דמלכא עילאה אכיל והם שלש ראשונות ושלש אחרונות. כיון דאיהו אכיל - יהיב רשו לארבע דיוקנין ולכל אינון סטרין דמתפרשן מנייהו למיכל. כדין 'אדם' דאיהו דיוקנא דכליל כל שאר - מאיך ואנפיל על אנפוי ומסר רוחיה וגרמיה לגבי אדם דחקיק על אינון דיוקנין ולאתערא ליה עליה כדקא חזי. והיינו "אליך יהוה נפשי אשא". תלת דיוקנין אחרנין וכל אינון דמתפשטי מנייהו

"תהלה לדוד" והיינו "יביעו ירננו יאמרו ידברו" - כלהו אכלי ואתהנון כל חד וחד כדחזי ליה. מכאן ולהלאה לימא בר נש עקאו דלביה - "יענך יהוה ביום צרה" - עאקו דעוברתא דיתבא בעאקו ואתהפכו כלהו סניגורין עליה דבר נש. ושלש פסיעות שעושה - הכוונה בהם למיכא"ל וגבריאל רפאל - שיצא משלש מחנות שכינה. ועל דא כתיב "אשרי העם שככה לו אשר העם שיהו"ה אלהיו"!

(עד כאן הקטע שמובא בסוף ספר הדפוס. מכאן ולהלאה המשך הזהר בדף רס"ה ע"א)

---

כדין ההוא רוחא קדישא סלקא לעילא ואסהיד עליה קמי מלכא קדישא. כדין פקיד מלכא עלאה למכתב קמיה כל אינון בני היכליה, כל אינון דאשתמודען קמיה. הדא הוא דכתיב "ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יהו"ה ולחושבי שמו" (מלאכי ג, טז). מאי "ולחושבי שמו"? כמה דאת אמר "וחושבי מחשבות" (שמות לה, לה) - אינון דעבדין לשמיה אומנותא בכלא; אומנותא דתפילין בבתיהון ברצועיהון וכתיבתהון, אומנותא דציצית בחוטיהון בחוטא דתכלתא, אומנותא דמזוזה. ואלין אינון "חושבי שמו", וכתיב "וחושבי מחשבות".

ולא עוד אלא דקב"ה משתבח ביה ומכריז עליה בכלהו עלמין "חמו מה בריה עבדית בעולמי!".

ומאן דייעול קמיה לבי כנישתא כד נפק מתרעיה - ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה, ואומר "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" - קב"ה אמר "אָן הוא מוראי?!" - הא סהיד סהדותא דשקרא!

א"ר יוסי, זכאה חולקיה דמשה - דהכא אמר "אלהינו"! דאמר ר' שמעון משה בדרגא עלאה יתיר אתאחד על שאר נביאי מהימני! ואמר ר' שמעון אלמלא הוו ידעי בני נשא מלין דאורייתא - לינדעון דהא לית שום מלה באורייתא או את באורייתא דלא אית בה רזין עלאין ויקירין!

תא חזי כתיב "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט). ותנינן מאי "בקול? בקולו של משה". ושפיר הוא. "בקולו של משה" דייקא! בההוא קול דאיהו)אחיד ביה על כל שאר נביאין. ובגין דאיהו אתאחיד על כלהו בההוא קול דרגא עלאה - הוה אמר להו לישראל "יהו"ה אלהיך" - איהו דרגא דאקרי 'שכינתא' דשרייא בגווייהו. זכאה חולקיה.

ואמר ר' שמעון, תנינן "קללות שבתורת כהנים - משה מפי הגבורה אמרן. ושבמשנה תורה - משה מפי עצמו אמרן". מאי "מפי עצמו"? וכי סלקא דעתך את זעירא באורייתא משה אמר ליה מגרמיה?! אלא שפיר הוא והא אתערנא - "מעצמו" לא תנינן אלא "מפי עצמו" - ומאי איהו? ההוא קול דאיהו אחיד ביה. ועל דא - הללו "מפי הגבורה", והללו "מפי עצמו". "מפי" - הוא דרגא דאתקשר ביה על שאר נביאי מהימני. ועל דא בכל אתר "אלהיך" והכא "אלהינו".

תא חזי כמה אית להו לבני נשא לאסתמרא אורחייהו בגין דישתדלון בפלחנא דמאריהון ויזכון לחיי עלמין. תחות כורסייא דמלכא קדישא אית מדורין עלאין. ובההוא אתר דכורסייא - מזוזה אתקשר, לאשתזבא מכמה מארי דינין   [דף רסה ע"ב]   דזמינין לאתערא בהו בבני נשא בההוא עלמא. כגוונא דא עביד קב"ה לישראל ויהב להו פקודי אורייתא - בגין דישתדלון בה וישתזבון בהאי עלמא מכמה מארי דינין, מכמה מקטרגי, דאזדמנון בהו בבני נשא בכל יומא.

ר' חייא אמר, האי מאן דבעי דיסתמר אורחוי - לא יעבר על מייא דאושדין קמי פתחא, בגין דתמן שרי חד שידא, והוא בין תרין דשין דפתחא, ואנפוי לקבליה דפתחא, ואסתכי כל מה דעבדין בביתא. ולא לבעי ליה לאנוש דישדי מייא בין תרי תרעי.

ר' יצחק אמר מיין צלילן - לית לן בה. והוא דלא יושיד לון ארח קלנא. מאי טעמא? בגין דאית ליה רשו לנזקא. ולא עוד אלא דיהדר רישיה לקבלי ביתא ובכל מה דאסתכל אתלטייא. תלת מאה ושתין וחמש בחושבן ימי שתא אית ליה שמשין דהוא שליט עלייהו. וכלהו נפקין עם בר נש כד נפק מתרעא דביתיה.

א"ר אלעזר כל דא בעי קב"ה לנטרא לון לישראל! ואתקין שמיה קדישא לעילא דאיהו אורייתא, ואורייתא כלא חד שמא קדישא איהו, ומאן דאשתדל באורייתא - אשתדל בשמיה. תא חזי - בעי בר נש בפתחא דביתא לרשמא שמא קדישא דאיהו מהימנותא דכלא. דהא בכל אתר דשמא קדישא אשתכח - זינין בישין לא משתכחי תמן, ולא יכלין לקטרגא ליה לבר נש. כמה דכתיב "לא תאונה אליך רעה וגו'" (תהלים צא, י). אתר דפתחא דביתא שריא - כגוונא דלעילא - אתר דפתחא דביתא עלאה שריא "מזוזה" אקרי, דהוא תקונא דביתא ופתחא דביתא. מההיא 'מזוזה' - ערקין מארי נימוסין. מארי דדינין - קמיה לא משתכחין. וקבל דא לתתא - כד בר נש אתקין מזוזה לפתחא דביתא והאי שמא קדישא רשים באתווי - האי בר נש אתעטר בעטרוי דמאריה, ולא קרבין לפתחא דביתיה זינין בישין, ולא משתכחי תמן:

ר' אבא הוה אתי מלמחמי לר' שמעון. פגע ביה ר' יצחק.
אמר ליה: "מֵאָן אתי מאריה דנהורא? גבר דאתדבק בנורא דאכלא כל יומא - הא נהורא עמיה שרי!".
אמר ליה, "תנינן דחיובא עליה דבר נש לקבלא אפי שכינתא בכל ריש ירחי ושבתי. ומאן איהו? רביה. כל שכן בוצינא עלאה קדישא דכל בני עלמא בעאן לקבלא אנפוי!"
א"ר יצחק "אהדרנא עמך ואקבל אנפי שכינתא, ואטעם מאינון מלין עלאין דאטעמת קמיה".

פתח ר' אבא ואמר:
"שיר המעלות אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים" (תהלים קכג, א). שיר דא לא כתיב מאן אמרו? אלא בכל אתר דאיהו סתים - רוח הקדש אמרו עלייהו דישראל בגלותא!
"היושבי בשמים" - "היושב" מבעי ליה?! מאי "היושבי"? אלא אוקימנא מאן דבעי לצלאה צלותיה קמי מלכא קדישא - בעי למבעי מעמיקתא דכלא לארקא ברכאן לתתא, כמה דכתיב "שיר המעלות ממעמקים קראתיך יהו"ה". והאי יו"ד יתיר - עמיקתא דכלא היא! ובהאי בעי למבעי בעותיה לארקא ברכאן לההוא אתר דאקרי "שמים" לאתזנא מניה כלא. ועל דא "היושבי בשמים" - בשמים ממש! דכד אינון ברכאן נגידו ואתמשכו מההוא אתר עומקא דכלא, ואתישבן באתר דאקרי "שמים" -- כדין ברכאן משתכחי בעלאי ותתאי.

"כעיני עבדים אל יד אדוניהם" - מאי "כעיני עבדים"? אלין אינון שאר רברבי עמין דלא אתזנו אלא משיורא נופא דאילנא דישראל מתדבקי ביה. וכד ישראל נטלין ברכאן מההוא אתר - כלהו מתברכן מישראל. "כעיני שפחה אל יד גבירתה" - דא היא שפחה דאוקימנא דקטיל קודשא בריך הוא חילא דילה במצרים, דהא לית חילא דידה אלא כד אתנגיד מתמצית דהאי ארץ ישראל. וארץ ישראל   [דף רסו ע"א]   "גברתה" אקרי.

ועל האי כתיב "תחת שלש רגזה ארץ" (משלי ל, כא). מאן "ארץ"? דא ארץ ישראל כמה דאתמר.
"תחת עבד כי ימלוך" - אלין אינון עבדים דקאמרן כד אתיהיב שלטנותא לחד מנייהו. ודא הוא דכתיב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב). "שפחה כי תירש גבירתה" - דא היא שפחה דקאמרן.

תא חזי מסטרא דהאי שפחה נפקי כמה גרדיני טהירין מקטרגין לקבלייהו דישראל ולקטרגא לון. וקוב"ה עביד להו לישראל נטירו כאבא דבעי לנטרא לבריה מן כלא. אמר קב"ה לישראל - כמה מקטרגין זמינין לקבלייכו! אשתדלו בפולחני ואנא אהא נטיר לכו סחרני ערסייכו! ותא חזי בשעתא דאינון זינין בישין קריבין לפתחא דבר נש - זקפן רישא ומסתכלן בשמא קדישא דאתחזי לבר דאיהו "שדי" דמתעטר בעטרוי - שמא דא שליט על כלהו! מניה דחלין וערקין ולא קרבין לפתחא דבר נש!

אמר ליה רבי יצחק, אי הכי ירשום בר נש שמא דא בפתחא דביתא ולא יתיר?! אמאי כל פרשתא?
אמר ליה שפיר הוא! דהא שמא דא לא אתעטר אלא באינון אתווון - כלהו רשימין ברשימא דמלכא. וכד אכתב כל פרשתא - כדין שמא דא מתעטר בעטרוי ונפיק מלכא בכל חילוי, כלהו רשימין ברשימא דמלכא. כדין דחלין מניה וערקין מקמיה.

תא חזי "והיה" - שמא קדישא מתתא לעילא. ועל דא "שדי" אתרשים מלבר לקבלי שמא דא. "והיה" מלגו, "שדי" מלבר. למהוי נטיר בר נש מכל סטרין - מלגאו ומלבר.

א"ר אבא כמה חיילין קדישין זמינין בההיא שעתא דאנח בר נש מזוזה לתרעיה! כלהו מכרזי ואמרי "זה השער ליהו"ה וגו'". זכאה חולקהון דישראל!

כדין אשתמודען ישראל דאינון בני מלכא קדישא - דהא כלהו אתרשימו מניה! אתרשימו בגופייהו - ברשימא קדישא, אתרשימו בלבושייהו - בעטופייהו דמצוה, אתרשימו ברשייהו - בתתי דתפילי בשמא דמאריהון, אתרשימו בידייהו - ברצועי דקדושא, אתרשימו במסאנייהו - במסאנא דמצוה, אתרשימו לבר - בזריעה בחצדא, אתרשימו בבתיהון - במזוזה דפתחא -- בכלא רשימין דאינון בני מלכא עלאה זכאה חולקהון!

עד דהוו אזלי אמר רבי אבא מאי דכתיב "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות וגו'" (ירמיהו ב, יג). "אותי עזבו" - דא הוא מאן דמשקר באת רשימא קדישא. ובמה משקר ביה? דעייל ליה ברשותא אחרא! כמה דאת אמר "ובעל בת אל נכר" דאקרי "בורות נשברים". דהא עמין עובדי עכו"ם אקרו "בורות נשברים", ודישראל אקרי "באר מקור מיים". "חיים" - דא רשותא קדישא מהימנותא קדישא, ואקרי "באר" - מבועי דמיין צלילן נפקין ונזלין מנה, כמה דאת אמר "ונוזלים מן לבנון" (שיר ד, טו), "ונוזלים מתוך בארך" (משלי ה, טו), וכתיב "מעין גנים באר מיים חיים" (שיר ד, טו). סטרא אחרא אקרי "בורות נשברים אשר לא יכילו המים".

תא חזי נהרא דנגיד ונפיק אשקי לכל גינתא, ורוי לכל אתר ואתר כמה דאוקימנא, עד דמלי לההוא אתר בגנתא דאקרי "באר מים חיים". ומתמן אתזנו עלאין ותתאין כמה דאת אמר "ומשם יפרד" (בראשית ב, י). וכל אינון סטרין דסטר שמאלא - לא משתקיין מההוא נביעו דמיין נביעין, בגין דאינון מסטרא דשאר עמין ואקרו "בורות נשברים". ומאן דמשקר ברשימא קדישא - בההוא סטרא אתדבק - ב"בורות נשברים אשר לא יכילו המים" - ולא עיילי לתמן. וההוא דזכי לנטרא ליה - זכי לאתשקייא מההוא נביעו דנחלא בעלמא דאתי. וזכי דאתמלי ההוא באר עלאה לנגדא ברכאן לעילא ותתא. זכאה איהו בעלמא דין ובעלמא דאתי! על דא כתיב "והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו" (ישעיהו נח, יא).

ווי למאן דמשקר ברשימא קדישא - דהא משקר בשמא עלאה!   [דף רסו ע"ב]   ולא עוד אלא דגרים להאי באר דלא אתברכא, וקרינן עליה "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל" (דברים כב, יט) - "בתולת ישראל" דייקא! ואוקמיה רבי שמעון באתריה - מאן דשוי תסקופי מלין על אנתתיה קדמיתא ואפיק עלה שום ביש - כמה דאפיק לעילא! דכתיב "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל" סתם.

ואזלא הא כי הא דאמר רבי חייא אמר רבי יוסי, בתולה ירתא שבע ברכות דאתברכא בשבע, בגין דבתולת ישראל ירתא שבע ברכן. ועל דא אקרי "בת שבע". ואנתתא אחרא - מאן ברכאן דילה? ברכתא דבעז ורות כמה דאת אמר "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן יהוה את וגו'" (רות ד, יא) - דודאי בתולה בשבע אתברכא ולא אתתא אחרא ברזא דא.

כיון דמטו בחקל חד - חמו אילנין. יתבו תחותייהו. אמר רבי אבא הא צחותא דמלי דאורייתא! ניתיב!

פתח ואמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו'" (ישעיהו כז, יג). "והיה ביום ההוא" - מאן "ביום ההוא"? אלא ההוא יומא דאתידע לקב"ה כמה דאת אמר "והיה יום אחד הוא יִוָּדַע ליהו"ה" (זכריה יד, ז). תו "ביום ההוא" כמה דאת אמר "ביום בא גוג על אדמת ישראל" (יחזקאל לח, יח).

"יתקע בשופר גדול" - מה לן ביה אי הוא רב או זעיר?! אלא ההוא שופר עלאה דביה נפקין עבדין לחירו תדיר! והאי איהו יובלא, דיובלא עלאה ורברבא הוא. וכד האי אתער - כל חירו דעלמין מתערין ביה, וההוא אקרי "שופר גדול".

"ובאו האובדים בארץ אשור". "האבודים" מבעי ליה או "הנאבדים" - מאי "האובדים"? "האובדים" ממש! בגין דאינון בארעא אחרא ומאן דשארי בארעא אחרא - יניק מרשותא אחרא וכאלו לא שריא במהימנותא. בגין כך 'אובדים' אקרון. 'אובדים' אינון בכל סטרין. דכד ישראל שריין בארעא קדישא זכאין - זכאין תדיר בכלא, זכאן לעילא ותתא.

דבר אחר: "ובאו האובדים" - מאן אינון? אלין צדיק וכנסת ישראל דאקרון "אובדים". מנלן? כנסת ישראל דכתיב "על מה אבדה הארץ" (ירמיה ט, יא) - 'אבודה' או 'נאבדת' לא כתיב אלא "אבדה הארץ" - דא כנסת ישראל. צדיק דכתיב "הצדיק אבד" (ישעיהו נז, א) - 'אבוד' או 'נאבד' לא כתיב אלא "אבד", והא אוקמוה. ואי תימא "ובאו" - מאן אתר אתיין אלין אובדים? אלא כנסת ישראל מן גלותא, צדיק - כמה דאוקמוה - דכתיב "בשוב יהו"ה את שיבת ציון" (תהלים קכו, א), בגין דייתוב לאתריה וייתי לאתחברא בכנסת ישראל. ועל דא "ובאו האובדים בארץ אשור".

"והשתחוו ליהו"ה בהר הקדש בירושלם" - מאי קא מיירי? אלא מלה דא ד"הנדחים בארץ מצרים" תב. כביכול ישראל לא יפקון מן גלותא אלא בשכינתא כמה דאוקמוה. ואינון נדחים ישתחוו ליהו"ה.

תו אמר רבי אבא, כתיב "יהו"ה ישמר צאתך ובאך מעתה ועד עולם" (תהלים קכא, ח). "ישמר צאתך" - תינח, אלא "ובאך" מאי קא מיירי - דהא מאן דעאל לביתיה לא מסתפי? אלא האי בר נש דשוי רשימא קדישא לביתיה במלין דשמא עלאה - האי אתנטיר מכלא! כד נפיק - ההוא דמדוריה לתרעא דביתיה זקיף וחמי רשימא קדישא נעיץ בפתחיה. כד נפיק בר נש - הוא אוזיף ליה ונטיר ליה! כד עייל לביתיה - הוא אכריז קמיה "אזדהרו ביקרא דדיוקנא דמלכא קדישא!". וכל דא בגין ההוא רשימא דשמא קדישא דאתרשים בתרעיה. ולא די ליה לבר נש דאתנטר בביתיה - אלא קב"ה נטיר ליה כד עייל וכד נפיק! דכתיב "יהו"ה ישמר צאתך ובאך מעתה ועד עולם". זכאין אינון ישראל בהאי עלמא ובעלמא דאתי!

תא חזי האי רוחא בישא דשארי בין תרעוי.   [דף רסז ע"א]   ווי ליה לבר נש דלא ידע לאזדהרא מניה ולא רשים לפתחא דביתיה שמא עלאה קדישא דישתכח עמיה! דהא אית ליה תלת מאה ושתין וחמש שמשין בישין מקטרגין - כל חד משמש יומיה, וכלהו משתכחי עמיה כל יומי שתא ומקטרגי ביה לעילא ותתא. וכלהו משתכחי ביה ביממא ובליליא; ביממא - לקטרגא ליה, בליליא - לצערא ליה בחלמיה. כד נפיק - לקטרגא ליה. כד עאל - שווין ידייהו עליה דכתפיה ואמרין ליה "ווי ליה לפלניא דנפק מרשותא דמאריה! ווי ליה לפלניא בהאי עלמא ובעלמא דאתי!". בגין כך בעאן בני מהימנותא למהוי רשימין בכלא, למהוי רשימין ברשימא דמאריהון, לאזדעזעא מנייהו כל סטרין זינין בישין, למהוי נטירין בהאי עלמא ובעלמא דאתי. זכאין חולקיהון דישראל! עלייהו כתיב "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'" (ישעיהו ס, כא):

"ואהבת את יהו"ה אלהיך" (דברים ו, ה).
רבי יוסי פתח: "ועתה מה לי פה נאם יהו"ה כי לֻקַּח עמי חנם וגו'" (ישעיהו נב, ה). תא חזי רחימותא דקב"ה בישראל - אע"ג דחובייהו גרמו לאסתלקא מבינייהו ואתבדרו ביני עממיא - הוא תבע עלבונא דלהון! ותא חזי בשעתא דישראל שראן בארעהון - קב"ה משתעשע בגנתיה וקריב לגבייהו דישראל ושמע קליהון ואשתבח בהו. כיון דגרמו חובייהו ואתגלי ישראל מארעא קדישא - קב"ה לא עאל בגנתיה ולא משתעשע ביה. ולא עוד אלא דאיהו צווח ואמר "ועתה מה לי פה נאם יהו"ה" , וכתיב התם "פה אשב כי אויתיה" (תהלים קלב, יד).
"כי לקח עמי חנם" - כמה דאת אמר "חנם נמכרתם" (תהלים קלב, ג).

ומההוא יומא דאתגליאו ישראל מארעהון - לא אשתכח חדוותא קמי קב"ה. הדא הוא דכתיב "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם" (ישעיהו נ, ג). וכל דא בגין רחימותא דלהון דרחים לון קב"ה כמה דאת אמר "אהבתי אתכם אמר יהו"ה" (מלאכי א, ב). ועל דא "ואהבת את יהו"ה אלהיך".

"ואהבת" - דבעי בר נש לאתקשרא ביה ברחימותא עלאה. דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח לקב"ה - דיפלח ברחימו! דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקב"ה! ר' אבא אמר - הני מלי - כללא דאורייתא אינון! בגין דעשר אמירן דאורייתא הכא אתכלילו, והא אוקמוה חברייא.

תא חזי לית לך מלה בחביבותא קמי קב"ה כמאן דרחים ליה כדקא יאות! ומה הוא? כמה דכתיב "בכל לבבך" - "בכל" מאי קא מיירי? ״בלבבך״ מבעי ליה, ״בנפשך...במאדך״, מהו "בכל לבבך"? אלא לאכללא תרין לבין - חד טב וחד ביש. "בכל נפשך" - חד טב וחד ביש. "בכל מאדך" - דא לא אתיא לדרשא. א"ר אלעזר ואפילו האי לדרשא הוא! מאי טעמא? בין דנפל ליה ממונא מירותא או מסטרא אחרא, או בין דאיהו רווח ליה. ועל דא כתיב "בכל מאדך".

א"ר אבא, אהדרנא לקרא "ואהבת". מאן דרחים לקב"ה - אתעטר בחסד מכל סטרין ועביד חסד בכלא, ולא חייס על גופיה ועל ממוניה. מנלן? מאברהם כמה דאתמר, דהא לא חס ברחימותא דמאריה על לביה ועל נפשיה ועל ממוניה.

• על לביה - לא אשגח על רעותא דיליה בגין רחימותא דמאריה.
• על נפשיה - דלא חס על בריה ועל אתתיה בגין רחימותא דמאריה.
• על ממוניה - דהוה קאים בפרשת ארחין ואתקין מזוני לכל עלמא.

בגין כך אתעטר בעטרא דחסד כמה דכתיב "חסד לאברהם" (מיכה ז, כ).

ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה - זכה להאי. ולא עוד אלא דעלמין כלהו מתברכן בגיניה. הדא הוא דכתיב "וחסידיך יברכוכה" (תהלים קמה, י) - אל תקרי "יברכוכה" אלא יברכו כ"ה.

יומא חד הוה חלש רבי יוסי - עאל לגביה ר' אבא ור' יהודה ור' יצחק. חמו ליה דהוה נפיל על אנפוי ונאים. יתבו. כד אתער חמו ליה לאנפוי דחייכין.
אמר ליה ר' אבא: מלה חדתא חמיתא?
  [דף רסז ע"ב]   אמר ליה: ודאי! דהשתא סלקא נפשי וחמית יקרא מאינון דמסרו גרמייהו על קדושה דמאריהון, דהוו עאלין בתליסר נהרי דאפרסמונא דכיא וקב"ה משתעשע בהו. וחמינא מה דלא יהבו לי רשותא למימר. ושאילנא לון, אמינא "האי יקרא דמאן הוא?". אמרו לי "מאינון דרחימו למאריהון בההוא עלמא". וממה דחמית - נפשאי ולבאי אתנהיר, ועל דא אנפאי חייכין.
אמר ליה ר' אבא: זכאה חולקך! אבל אורייתא אסהיד בהו דכתיב "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ"!
אמר ליה ר' יהודה: הא שאילו חברייא דא! דכתיב "יעשה" - "תעשה" מבעי ליה?!
א"ל הא אתמר, אבל רזא דמלה היינו דכתיב "לחזות בנעם יהו"ה ולבקר בהיכלו" (תהלים כז, ד) ואוקמוה. "נעם יהו"ה" - ההוא דאתיא מעתיקא קדישא - דקב"ה משתעשע ביה, דהא ההוא "נעם" מעתיקא נפקא. "ולבקר בהיכלו" - בהיכלא עילאה על כלא. אוף הכא "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה" מאן? ההוא עתיקא סתימא דכלא - דהא ביה תליא!
א"ל ודאי הכי הוא! זכאה חולקהון דאינון דרחימותא דמאריהון מתדבקן בהו! לאלין לית שעורא לחולקהון בההוא עלמא!
אמר ר' יצחק, כמה מדורין על מדורין אית להו לצדיקייא בההוא עלמא, ומדורא עלאה דכלא אינון דרחימותא דמאריהון אתקשר בהו! דהא מדוריהון אתקשר בהיכלא דסליק על כלא. מאי טעמא? בגין דקב"ה בהאי אתעטר.

תא חזי כלא "אהבה" אתקרי! ובגין אהבה קיימא כלא כמה דכתיב "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר ח, ז). וכלא ברחימותא קיימא - דהא שמא קדישא הכי אשתכח! דהא אוקמוה י' - לא מתפרש קוצא דלעילא מן י' לעלמין, דהא ברחימותא שריא עליה ולא מתפרש מניה לעלמין. ה' - הא אוקמוה דיו"ד לא מתפרש מנה ואשתכחו כחדא בחביבותא - לא אתפרשן דא מן דא - י"ה. והא אתמר כמה דכתיב "ונהר יוצא מעדן" - "יוצא" תדיר לעלמין דהא בחביבותא שריא עליה, בחביבותא אתדבקן דא בדא.
ו"ה כד אתדבקן דא בדא - אתדבקן בחביבותא כחדא כחתן בכלה. דא רחימותא בחביבותא - דארחייהו תדיר בחביבותא!

אשתכח י' בה', ה' עם ו', ו' עם ה'. ודא בדא אתקשר בחביבותא! וכלא "אהבה" אקרי! ועל דא מאן דרחים למלכא - הא אתקשר בההוא אהבה. ובגין כך "ואהבת את יהו"ה אלהיך":

"והיו הדברים האלה וגו'" (דברים ו, ו).
ר' יצחק פתח: "כל עצמותי תאמרנה יהו"ה מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו" (תהלים לה, י). האי קרא דוד אמריה ברוחא דקודשא! "כל עצמותי תאמרנה" - וכי מאן חמא גרמי דאמרו שירתא?! אלא האי קרא בזמנא דקב"ה זמין לאחייא מתייא, וזמין קב"ה לאתקנא גרמי ולקרבא כל חד וחד לאתרייהו, דכתיב "וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ" (יחזקאל לז, ז), וכתיב "וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ" (ישעיהו נח, יא). כדין זמינין אינון למימר שירתא. מאי שירתא אמרי? "יהו"ה מי כמוך". ודא שירתא מעלייא ממה דאמרו ישראל על ימא! דהא אינון לא אדכרו שמא קדישא אלא בתר תלת מלין דכתיב "מי כמוכה באלים יהו"ה" (שמות טו, יא), והכא אינון מקדמי לשמא קדישא דכתיב "יהו"ה מי כמוך". "מציל עני מחזק ממנו" - דא יצר טוב מיצר רע. בגין דיצר הרע תקיף הוא כאבנא כמה דכתיב "והסירותי את לב האבן", ויצר הטוב הוא בשרא דכתיב "ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו).
תא חזי יצר הרע למה הוא דומה? בשעתא דאתי לאזדווגא בבר נש הוא כפרזלא עד דעאלין ליה בנורא. בתר דיתחמם - אתהדר כלא כנורא.

רבי חייא אמר יצר הרע כד אתי לאזדווגא ביה לבר נש - דמי לבר נש דקריב לפתחא ואזיל ליה לאורחא. כיון דקריב לפתחא וחמי דלא אית מאן דמחי בידיה - עאל לביתא ואתעביד ליה אורח. חמא דלא אית מאן דמחי בידיה - אתמנא עליה ואתעביד מאריה דביתא   [דף רסח ע"א]   עד דישתכח דכל ביתא קאים ברשותיה.

מאן אוליפנא? מפרשתא דדוד אוליפנא! מה כתיב "ויבא הלך לאיש העשיר" (ש"ב יב, ד). "הלך" - דקרוב לפתחא ולא בעי לאתעכבא תמן אלא למהך לארחיה. כך הוא יצר הרע - כמה דמקרב לביתא. מתקרב גבי דבר נש - אתער עליה בחובא זעיר - דא הוא אורח עראי. חמי דלית דמחי בידיה מה כתיב "לעשות לאורח הבא אליו" - אתעביד ליה אורח אכסנאי בביתא. אתער עליה בחובוי יתיר יומא חד או תרין יומין, כהאי אורח דשראן ליה בביתא יומא חדא או תרין יומין - כיון דחמי דלית מאן דמחי בידיה מה כתיב "ויעש לאיש הבא אליו" - אתעביד מארי דביתא, כמה דאת אמר "האיש אדוני הארץ" (בראשית מב, ל), "איש נעמי" (רות א, ג). כך הוא יצר הרע! אתעביד לקבליה דבר נש 'איש בעל הבית'. הא אתקשר בר נש בפולחניה והוא עביד ליה רעותיה.

ועל דא בעי בר נש לשואה מלין דאורייתא עליה תדיר בגין דיהא ההוא יצר הרע תביר בהו. דלית ליה מקטרג ליצר הרע בר מלי דאורייתא. ועל דא כתיב "והיו הדברים האלה וגו' על לבבך" - על תרי יצריך, יצר הטוב אתעטר בהו ויצר הרע אתכנע בהו. א"ר יהודה יצר הטוב מה בעי מלי דאורייתא? אמר ליה: יצר הטוב אתעטר בהו! ויצר הרע - כיון דחמי דבר נש לא תב ולא בעי לאשתדלא באורייתא - כדין הוא סליק לעילא ואוליף עליה חובה. הדא הוא דכתיב "וכסילים מרים קלון" (משלי ג, לה).

כד אתא ר' שמעון אמר הא ודאי פרשתא דקריאת שמע רמיזא ביה עשר אמירן כמה דאוקמוה, והכי הוא ודאי. "והיו הדברים האלה" - כללא דעשר אמירן אינון. ובגין כך עשר פקודין אית הכא לקבל עשר פקודין דאורייתא. ומאן אינון?

1. ושננתם לבניך.
2. ודברת בם.
3. בשבתך בביתך.
4. ובלכתך בדרך.
5. ובשכבך.
6. ובקומך.
7. וקשרתם לאות על ידך.
8. והיו לטוטפות בין עיניך.
9. וכתבתם על מזוזות ביתך.
10. ובשעריך.

הא עשר לקבל עשר אמירן. ועל דא פרשיין אלין כלל רב אינון באורייתא! זכאה חולקיה מאן דאשלים ליה בכל יומא תרי זימני! דהא אתקדש בפומיה שמא קדישא כדקא יאות.

ר' אחא הוה קאים עמיה דר' אלעזר ליליא חד בתר פלגות ליליא, והוו משתדלי באורייתא.
פתח ר' אלעזר ואמר "כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'" (דברים ל, כ).
תא חזי על כל תנאין דגזר קב"ה כד עאלו לארעא דישראל - גזרה דאורייתא הוה. מאי טעמא? בגין דשכינתא לא מתיישבא בארעא אלא באורייתא, ולא מתיישבא לעילא אלא באורייתא. דהכי אמר אבא: תורה שבע"פ לא אשתמודע אלא בגין תורה שבכתב. שכינתא לא מתיישבא לעילא ותתא אלא עם תורה דלתתא, דכל זמנא דאורייתא אשתכח עמיה - יכלא למיקם בעלמא. הדא הוא דכתיב "כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה" (דברים ל, כ) - "על האדמה" סתם. ואי לאו - דאפסיק מלי דאורייתא - לא יכלא למיקם, דכתיב "על מה אבדה הארץ" וכתיב "ויאמר יהו"ה על עזבם את תורתי" (ירמיהו ט', י"א-י"ב).

עד דהוו יתבי מאיך ר' אלעזר רישיה. אמר: ודאי הכי הוא! ודא הוא רזא דאשכחנא בספרא דרב המנונא סבא ואוקים קרא דא ברזא דכנסת ישראל דכתיב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י). ואי אתמנעו מנה מה כתיב? "ויצאה חנם אין כסף" כמה דאת אמר "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" (ישעיהו נ, א) וכתיב "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" (ישעיהו נב, ג). ומאן דמנע אורייתא מנה - כמאן דנסב מארי דאתתא ומנע ליה מנה - דא אשתארת כארמלתא ולא ארמלתא. הדא הוא דכתיב "היתה כאלמנה" (איכה א, א) - ולא "אלמנה".

יתבו אתעסקו באורייתא עד דנהיר יומא. בתר דנהיר יומא - קמו ואזלו. עד דהוו אזלו חמו חד גבר דהוה אזיל בארחא ורישיה עטיף. קריבו גביה והוה רחיש   [דף רסח ע"ב]   בשפוותיה ולא אתיב לון מדי. אמר רבי אלעזר: "ודאי האי אמלך במאריה!". יתיב רבי אלעזר ורבי אחא וצלו צלותא, וההוא גבר קאים בקיומיה באתר אחרא. בתר דסיימו צלותא אזלו בארחא, וההוא גברא אשתמיט מנייהו. אמר רבי אלעזר: "האי גברא - או טפשא הוא או ארחוי לא מתישרן". אמר: "נתעסק באורייתא דהא שעתא היא!".

פתח רבי אלעזר ואמר: "כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון" (משלי ג, לה). "כבוד חכמים ינחלו" - זכאין אינון דמתעסקי באורייתא!

עד לא פתח מלה - קריב ההוא בר נש גבייהו. אמר ר' אלעזר - לית לן למפסק מלי דאורייתא! דכל מאן דאשתדל באורייתא זכי למירת ירותא לעילא ביקרא דמלכא קדישא, וזכי למירת ירותא ואחסנא בהאי עלמא. ומאי איהו? ההוא דאקרי "כבוד יהו"ה" - דלא פסק מנייהו לעלמא. הדא הוא דכתיב "כבוד חכמים ינחלו" - ההוא דאקרי "כבוד יהו"ה". "וכסילים מרים קלון" מאי הוא? תא חזי כד בר נש אזל בארח מישר קמי קודשא ב"ה ואשתדל באורייתא - הא ההוא "כבוד יהו"ה" ירית לגרמיה, וכמה אפטרופסין סניגורין אשתכחו לעילא עליה דבר נש, וכלהו אולפין עליה זכו קמי מלכא קדישא. ואי בר נש לא אשתדל באורייתא ולא אזל בארחא דמאריה - הוא עביד קטיגורא עליה. וההוא קטיגורא שאט באוירא ולא סליק לעילא - דלמא יתוב אדם מחובוי. כיון דחמי דבר נש לא תב ולא בעי לאשתדלא באורייתא - כדין הוא סליק לעילא ואוליף עליה חובא. הדא הוא דכתיב "וכסילים מרים קלון". וסליק לעילא ועבד קטרוגא.

פתח ואמר: "וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וגו'" . מאי שנא מצרים הכא מכל שאר עמין? דהא לכלהו כתיב "ולא עליהם יהיה הגשם" והכא לא?! אלא הא אוקמוה חברייא דהא ארעא דמצרים לא אצטריך למטרא - ועל דא לאו היא בכללא דאינון דבען מטרא. אבל אינון דינא אחרא אסתלק עלייהו ושפיר קאמרו.

תא חזי כתיב "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם וגו'" (דברים יא, י) - דהא נהרא סליק מניה משתקייא ארעא. אבל הכא "למטר השמים תשתה מים" - דהא ארעא קדישא מן שמייא אתשקייא תדיר. וכד ישראל הוו עסקין באורייתא - הוה אתשקייא כדקא יאות. ומאן דמנע אורייתא מנה - כאילו מנע טב מן כל עלמא.

עאלו לגו מערתא חדא דהוה בארחא. עאל ההוא גבר עמהון. יתבו.
פתח ההוא גברא ואמר: "ודבר יהו"ה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר וגו'" (שמות לג, יא) - האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, ולא מלה דא כמלה דא. בקדמיתא "ודבר יהו"ה אל משה פנים אל פנים" - שפיר! לבתר "ושב אל המחנה", לבתר "ומשרתו יהושע בן נון נער" - מהו!?

א"ר אלעזר: ודאי קב"ה אתרעי ביקרא דילן דהשתא זווגא דילן בשכינתא ושכינתא לא אתעדי מנן. מאן דפתח פתחא - לימא מלה!

פתח ואמר: "ודבר יהו"ה אל משה פנים אל פנים" - בכמה דרגין עלאין ויקירין אתפרש משה נביאה מהימנא על כל שאר נביאי דעלמא! דהא כלהו לקבליה - כקוף בפני בני נשא! שאר נביאי הוו מסתכלי באספקלריא דלא נהרא - ועם כל דא לא הוו זקפן אנפין לעילא לאסתכלא! אלא כמה דכתיב "ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה" (דניאל י, ט). ולא עוד אלא דמלין לא הוו גבייהו באתגלייא. ומשה נביאה מהימנא - לאו הכי! דהוא הוה מסתכל באספקלריא דנהרא וקאים בקיומיה. ולא עוד אלא דהוה זקיף רישא לאסתכלא כמאן דאמר לחבריה "זקוף רישך ויסתכלון אנפך באנפי בגין דתנדע מלי". כך משה - "פנים אל פנים" - זקיף רישא בלא דחילו! אנפוי זקפאן ומסתכל בזיו יקרא עלאה.

  [דף רסט ע"א]   ולא אשתני דעתוי ואנפוי כשאר נביאין. דכד הוו בעאן לאסתכלא - נפקי מרשותייהו ומדעתייהו ואשתני זיו אנפייהו, ולא הוו ידעי מהאי עלמא כלום. ומשה - לאו הכי! דמשה בההוא דרגא עלאה ממש הוה מסתכל ולא נפק מרשותיה ומן דעתיה! דהא בשעתא דהוה מסתכל בזיו יקרא עלאה - מיד "ושב אל המחנה" למללא עמהון בכל מה דאצטריכאן, ודעתוי מתישבא ביה כקדמיתא ויתיר. ודא הוא "ושב אל המחנה".

"ומשרתו יהושע בן נון נער" ודאי! דהוה יניק "מתוך האהל" ואוליף לאסתכלא ברוח קודשא כמה דאת אמר "והנער שמואל משרת את יהו"ה" (ש"א ג, א).
תא חזי כל זמנא דהוה יהושע לגבי דמשה - הוה אוליף ואניק "מתוך האוהל" ולא דחיל. בתר דאתפרש ממשה והוה בלחודוי - מה כתיב? "ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו" (יהושע ה, יד) - דלא הוה יכיל לאסתכל. והאי מחד שליחא - כל שכן מאתר אחרא! לבר נש דאפקיד מלכא גביה מאני דהב ואבני יקר. כל זמנא דמשתכח גביה - שמשא דביתיה אחיד בהו ואסתכל בהו. כיון דסליק ההוא בר נש מעלמא - לא שביק מלכא לגבי שמשא כלום, ואחיד פקדונא דיליה. אמר ההוא שמשא "ווי דאבדית! ביומוי דמארי - כל אלין הוו בידי!". כך יהושע ביומוי דמשה הוה יניק בכל יומא "מתוך האהל" ולא דחיל. בתר דשכיב - "ויפול יהושע אל פניו".

ואנא - בעוד דאנא שכיח גבייכו - אסתכל במלי דאורייתא ולא אהא דחיל. בתר דאתפרש מנייכו - לא איכול לאסתכלא בלחודאי!

תו פתח ואמר:

• "ושנתתם לבניך ודברת בם וגו'" (דברים ו, ז). כמה דאת אמר "חציך שנונים" (תהלים מה, ו). דבעי בר נש לחדדא מלי דאורייתא לבריה כחרבא דאיהו שננא בתרי סטרוי, בגין דייעול ליה חדודא וחדוה דאורייתא ולא ישתכח לביה בטפשותא.
• "ודברת בם" - כל מלין דאורייתא - כל חד וחד אורחא ליה בלחודוי! "ודברת בם" - "ותדבר" מבעי ליה?! אלא בעי בר נש לאנהגא גרמיה בהו ולאתנהגא גרמיה דלא יסטי לימינא ולשמאלא.
• "בשבתך בביתך" - לאנהגא גרמיה בביתיה בארח מישר ובאורח תקונא, דילפון מניה בני ביתיה. לאנהגא גרמיה עמהון בנחת ובחידו. ולא יטיל דחילו בבני ביתיה יתיר. וכל עובדוי בביתיה בארח תקונא.
• "ובלכתך בדרך" - לאנהגא במלי דאורייתא ולתקנא גרמיה בהו כמה דאצטריך. ולדברא גרמיה באורחוי דאורייתא. ומאי איהו? כמה דיעקב - לדורון, לקרבא, לצלותא. וצלותא בעי לצלאה למאריה. ועילא מנהון - מלי דאורייתא.
• "ובשכבך" - לדברא גרמיה בדחילו דמאריה בקדושה בענוה דלא ישתכח חציף לקבליה דמאריה.
• "ובקומך" - למיהב תושבחן למאריה דאתיב נשמתיה. דהא בכמה חיובין אשתכח קמי מאריה, וקב"ה עביד עמיה חסד ואתיב לה לגופיה:

'וקשרתם לאות על ידכה'^[5] (דברים ו, ח) (שמות יג, טז) - הא אוקמוה על יד כהה, ודא הוא שמאלא. ובספרא דאגדתא אמר על יד כה - כמה דאת אמר "כה יהיה זרעך" (בראשית טו, ה).

וחברייא יתבי דרומא אוקמוה ברזא דלהון - ארבע בתי דתפילין כהאי גוונא

• (שמות, יג) "קדש לי כל בכור" סתם - לקבל כתרא עלאה דכלא.
• (שמות, יג) "והיה כי יביאך" - לקבל חכמה.
• (דברים, ו) "שמע ישראל ואהבת" - לקבל בינה.
• (דברים, יא) "והיה" - לקבל חסד.

לבתר כלילן כלהו בדרועא שמאלא דאקרי 'עז'. וכתיב "ובזרוע עזו" (ישעיהו סב, ח) - ואין 'עז' אלא תורה, ואין 'עז' אלא תפלין.

ומלין לא מתישבן לגבן. מאי טעמא? בגין דכתרא עלאה - הוא כליל כלא - דלאו הוא בחושבנא.   [דף רסט ע"ב]   ועוד "והיה כי יביאך" - ביציאת מצרים תלייא! ההוא אתר דאשתכח ביה חירו לעבדין. ועל דא לא מתתקנן בארחייהו.

ואנן מחכמה שריין. והכי הוא. וקב"ה נטיל לון ארבע לעילא, ארבע לתתא. ארבע באתר דמוחא, ארבע באתר דלבא שריא. בגין דדא בדא אתקשר. ובעי בר נש לאתעטרא בהו בגין דאיהו שמא קדישא עלאה דכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם יהו"ה וגו'". וכל מאן דמתעטר בעטרא קדישא עלאה - דא אקרי מלך בארעא. וקב"ה מלך ברקיע. הדא הוא דכתיב "מלך אסור ברהטים" (שיר ז, ו). כמה דקב"ה מלך לעילא - הכי נמי הוא מלך לתתא.

ועם כל דא - "וכתבתם על מזוזות ביתך" - בגין דיהוי בר נש שלים בכלא, וישתכח שלים בפקודי דמאריה. רשים לעילא רשים לתתא. זכאה חולקיהון דישראל!

פתח ר' אלעזר ואמר: תרי קראי אשכחנא - דאע"ג דכלא בחד דרגא תליין - לאו אינון מדרגא חד. חד קרא כתיב "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" (חגי א, ב), וחד קרא כתיב "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה" (ישעיהו ז, ז). מה בין האי להאי? אלא בזמנא דכתיב "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" - כדין מלה אתיא ברחמי. ובזמנא דכתיב "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה" - כדין מלה אתיא בדינא. "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" - בגין דהאי "כה" אתברכא מצדיק ומנצח והוד דאקרי "יְהוָה צְבָאוֹת", וכדין מלה באתבסמותא אתייא, דהא מאתר דא קא אתיא. "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה" - כדין האי "כה" ינקא מסטרא דדינא, מאתר דגבורה עלאה. ואוליפנא מאבא דדינא הוא ברחמי בגין דכתיב "אֲדֹנָי יֱהֹוִה". דהא "אלהים" - גבורה הוא בכל אתר. "אדני" - גבורה תתאה היא בכל אתר.

ועל דא אשתמודען מלי מפומא דנביאה. והוא הוה מתכוין למימר מלה מאתריה. וכדין הוו ידעי אלין בני מהימנותא מאן אתר תלייא מלתא.

פתח רבי אחא ואמר: "אורו מרוז אמר מלאך יהו"ה וגו'" (שופטים ה, כג). תא חזי האי קרא רזא הוא ברזין עלאין!
בשעתא דמלכא קדישא מסר ביתיה בידא דמטרוניתא - כל זיינין ורומחין ובליסטראות דיליה אפקיד בידהא. וכל אינון מגיחי קרבא דיליה - אפקיד עמה. הדא הוא דכתיב "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל" (שיר ג, ז), והא אוקמוה. וכד אגח קב"ה קרבא - באינון גבורין מגיחי קרבא דקאמרן אגח! ואינון אקרון "מלומדי מלחמה".

כתיב "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא וגו'" (שופטים ה, כ). ותנן בהאי שעתא דאתנדיבו ישראל לגלאה רשימא קדישא בבשרהון - כדין האי "חרב נוקמת נקם ברית" כנש כל חילא דיליה וכל זיינין וכל אינון מגיחי קרבא - לאגחא קרבא עמיה דסיסרא. וכוכבייא הוו אושדין נורא מלעילא. ואמר רבי שמעון כל כוכב וכוכב אית ליה שמא בלחודוי, וכלהו בשמהן אקרון. אמר לון קב"ה - אתעתדו לנקמא נוקמא דבני! תרי נוקמי אנא זמין לאתפרעא מנייהו! חד נוקמא דשית מאה רתיכין דאוזיף ליה לרברבא דמצראי בגין לאגחא קרבא בהו בישראל דכתיב "ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים" (שמות יד, ז). וחד נוקמא דבני דעאקו להו עד השתא. ובגין כך אתדנו בתרין דינין - חד במייא וחד באשא. במייא דכתיב "נחל קישון גרפם" (שופטים ה, כא). באשא דכתיב "הכוכבים ממסלותם".

ובאינון ככבייא אית ככבא חד דלא אתא לההוא נוקמא - ואתלטיא לעלמין! דכד שארי לאנהרא - אתאן שאר ככבייא ובלעין ליה ולכל סיעתא דיליה, ואתאבידו כלהו כחדא. כמה דאת אמר "אורו מרוז אמר מלאך יהו"ה" (שופטים ה, כג) - וכי רשות אית למלאכא בהאי?! אלא דא הוא מלאך דכתיב ביה "ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל" (שמות יד, יט). ודא הוא דכל קרבין דיליה אינון.

  [דף רע ע"א]   "כי לא באו לעזרת יהו"ה" כד נפקו ישראל ממצרים. "לעזרת יהו"ה בגבורים" - באינון ששים גבורים כד אזדמנו קרבא עם סיסרא. ודא מלאך - רזא דכל דינין וכל קרבין דמלכא ברשותיה. ועל דא אמר "מלאך יהו"ה". ודא הוא דכתיב "המלאך הגואל אותי וגו'" (בראשית מח, טז), והא אוקמוה חבריא. ודא זמינא למהוי עלאה ויקירא לזמנא דאתי. ובדא יתרבי שמא קדישא. ובדא זמין קב"ה לאתפרעא מעמין עכו"ם. ועל דא כתיב "והתגדלתי והתקדשתי וגו'" (יחזקאל לח, כג).

אזלו עד דמטו לגביה דר' שמעון. כיון דחמא לון, אמר ר' שמעון: "הא שכינתא הכא ודאי! צריכין אנן למחזק טיבו לאנפי שכינתא!.

פתח ואמר: "הן עוד היום גדול וגו'" (בראשית כט, ז). האי קרא אוקמוה דכד ישראל יתערון תשובה לקמי קב"ה - בזכו אורייתא יתובון לארעא קדישא ויתכנשון מן גלותא. דהא ודאי יומא חד יהא גלותא לישראל ולא יתיר. הדא הוא דכתיב "נתנני שוממה כל היום דוה" (איכה א, יג). ואי לא יתובון - קב"ה אמר "הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה" - בלא זכו ובלא עובדין דכשרן. אבל אסותא חד לכו - "השקו הצאן" - אשתדלו באורייתא ואתשקיו מימי אורייתא! "ולכו רעו" - לאתר דנייחא; לאתר טבא וכסופא דאחסנתיכון.

דבר אחר: "הן עוד היום גדול" - דא הוא 'יום' דאקרי "יום מהומה ומבוסה ומבוכה" (ישעיהו כב, ה). די בההוא 'יום' אתחריב בי מקדשא ונפלו ישראל בגלותא. ובגין עובדין בישין - ההוא יומא אתמשך ואתרבי. הדא הוא דכתיב "הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה" בגין דאינון משכין ליה לההוא יומא. "השקו הצאן" כמה דאתמר, במלי דאורייתא, דהא בזכותא דאורייתא יפקון ישראל מן גלותא.

ישראל מאי קא אמרי? "ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים" (בראשית כט, ח) - עד דיתכנשו כל שאר יומין עלאין. "וגללו את האבן" - ויגנדרון לההוא דינא קשיא דההוא יומא דשלטא "על פי הבאר", ואשתכחת ההיא "באר" בגלותא עמנא. וכד אתגלייא האי "באר" וההוא "אבן" לא שלטא עלה - מיד "והשקינו הצאן".

וזמין קב"ה בסוף יומייא לאהדרא לישראל לארעא קדישא ולאכנשא לון מגלותא. ומאן אינון סוף יומייא? ההוא דהיא "אחרית הימים". בהאי "אחרית הימים" ישראל סבלו גלותא - הדא הוא דכתיב "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים" (דברים ד, ל), וכתיב "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים" (דברים לא, כט) - "באחרית הימים" דייקא! ודא היא כנסת ישראל בגלותא. ועם "אחרית הימים" דא קבילו עונשא בגלותא. ובדא יעביד קב"ה נוקמין לישראל תדירא. הדא הוא דכתיב "אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (במדבר כד, יד). ובכל אתר דא היא.

וקב"ה זמין לאתבא לה לאתרהא - הדא הוא דכתיב "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהו"ה וגו'" (ישעיהו ב, ב). ודא הוא "יום". ומדשארי צל למעבד בשירותא דיומא אחרא - כמה דהוה בזמנא דאתחריב מקדשא ונטה צל למיעל הדא הוא דכתיב "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב" (ירמיהו ו, ד). 'יום וצל' הוא סוף גלותא. ושיעורא דהאי צל - שית קמצין ופלגא. ובגודל דמשחא דבר נש גבר בין גוברין. ודוכרנא דהאי רזא דבין חברייא דכתיב "כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ" (איוב ח, ט). "כי תמול אנחנו" בגלותא, ולא הוינא ידעי "כי צל ימינו עלי ארץ" - לאשראה לון קב"ה "עלי ארץ".

זכאה חולקיה מאן דחמי ליה וזכאה חולקיה מאן דלא חמי ליה! ווי למאן דיזדמן כד יתבע אריה רברבא לאתחברא לנוקביה - כל שכן בשעתא דיזדווגון כחדא! על ההיא שעתא כתיב "אריה שאג מי לא יירא וגו'" (עמוס ג, ח).

תא חזי, בקדמיתא כתיב "שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ" (ירמיהו כה, ל). ובההוא זמנא כד יפוק לקבלא לבת זוגו - כדין "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא" (עמוס ג, ח). בההיא שעתא כתיב "ושב יהו"ה אלהיך את שבותך וגו'" (דברים ל, ג). "ושב" מאי הוא? אלא קב"ה שב כביכול מגלותא, ושב צדיק לאזדווגא באתריה. כדין כתיב "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" (תהלים קמ, יד):

  [דף רע ע"ב]   מתניתין
לכון בני נשא מארי דחכמתא מארי דסכלתנו - קלא קרי! מאן מנכון דאתחכם וידע בשעתא דרישא חיוורא אתקין רישא - רשימא מעילא ולתתא, ומתתא לעילא. אתקין סטר צפון בעטורא דקונאריתא - ביה רשים עומקא דתהומא עלאה דסליק ונחית בגוויה. נחית חד דרגא טמירא באלף וחמש מאה רשימין דאלף וחמש מאה עלמין. תחותיה תטלל חד חיות ברא (דניאל ד, ט), "וְקַרְנַיִן עֲשַׂר לַהּ" (דניאל ז, ז), וארו עיינין כעייני אנשא לחיותא, ופום ממלל רברבן.

כד סלקא - אזלא ביממא, טמירא בליליא. כד נחתא - טמירא ביממא, ואזלא בליליא. כד נטלא מזדעזען ארבע מגרופי דאחידן בידהא ונטלין עמה שתין פולסין דנורא, כל חד חרבא שננא על יריכיה.

סליק ברעותא לאפקא בר נש שליטא לתתא - אתקין בהאי חיותא חד עפרא דקיקא כליל מכלא. נשב ביה - אתפשט בד' סטרי עלמא. וד' פולסין אתגלגלו - חד לעילא, חד לתת,א חד לצפון, חד לדרום.

אילנא חד רברבא ותקיף אתחבר ואזדווג בה בחד ענפא שפירא דחזו, חדוותא דכלא, כמה דאת אמר "יפה נוף משוש כל הארץ" (תהלים מח, ג). ביה אזדווג. אפיקו חד רוחא טמירא ומליא לההוא גבילו דעפרא, וקאים על רגלוי. ואמלכיה על כל עלמא ושלטיה על כלא. הדא הוא דכתיב "תמשילהו במעשי ידיך וגו'" (תהלים ח, ז). אתפקיד על ההוא אילנא. לא נטרא פקודא. אתיב מלכא רוחיה לגביה וההוא חיותא נטלא ליה. כדין זמינין מָנא אחרא וקאים בינייהו בקוטרא דגליפין, בין מלאכין קדישין בטפסא דעטורין אתאחדא. דרין בתראין תפיסין בחוביייהו. אשתליף רוחיהון מההוא מאנא דלבושא.

לבתר אגניז בעפרא בין רגבי נחלא אתטמרו, ואתגניזו בחד גרמא תקיף דההוא מאנא. יתבנון כקדמיתא ויקומון חילין חילין תניינות. בארעא קדישא מתערין. וזמין קב"ה למגבל ההוא עפרא קדמיתא דההוא מאנא ממש, ולאעלא ביה גבילו דקיק כהאי חמירא דעיסה. ומההוא גבילו דאיהו צחותא דלעילא - יתתקן ויתישר מאנא דכשרא כגוונא דאמר קרא "ומעין מבית יהו"ה יצא והשקה את נחל השטים" (יואל ד, יח). בגין דההוא נחל אסגי זנותא בעלמא. וכד ההוא מעיינא קדישא יפוק וייעול לגביה - כדין יתתקן ויתישר, ולא יהא בסורחניה כקדמיתא.

ואינון דלא זכאן - יקומון לאתדנא בדינא דמלכא עלאה. הדא הוא דכתיב "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת (ו)לְדִרְאוֹן^[6] עוֹלָם" (דניאל יב, ב). וכדין כתיב "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם יהו"ה כן יעמוד זרעכם ושמכם" (ישעיהו סו, כב).

ברוך יהו"ה לעולם אמן ואמן. ימלוך יהו"ה לעולם אמן ואמן

פרשת ואתחנן - רעיא מהימנא

  [דף רס ע"א]   (הדף רק מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רס ע"ב]   (הדף רק מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסא ע"א]   (הדף רק מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסא ע"ב]   (הדף רק מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסב ע"א]   (הדף רק מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסב ע"ב]   (הדף רק מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסג ע"א]   "שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד" -- פקודא דא ליחדא שמיה דקב"ה בכל יומא. דהא כמה דמייחדי שמא דקב"ה לתתא - הכי אתייחד שמיה לעילא. אשתכח קב"ה יחידאי עילא ותתא.

מאן דמייחד שמיה דקב"ה - ישוי לביה ורעותיה בההוא יחודא דקאמרן. ויחבר כל שייפוי בההוא יחודא בההוא רעותא, למהוי כלהו אחד. כמה דשוי כל שייפוי ברזא דחד - הכי לעילא מחבר כל שייפין עלאין בההוא יחודא למהוי כלהו חד.

בשעתא דאתי בר נש לייחדא שמא דקב"ה - כל חילי שמיא כלהו קיימין שורין שורין בגין לאתתקנא ולאתכללא כלהו בההוא יחודא למיקם ברזא דחד ביחודא חדא כלהו מתתקנן בתקוניהון כדקא יאות.

בהאי שעתא קיימא חד ממנא שמשא דקיימא תחות רמ"ח עלמין, וכלהו אקרון "שייפין דגופא". ודא אקרי הלני"ו. קיימא מחכה לההוא יחודא. ודא איהו "מלקט שושנים" כמה דאת אמר "וללקוט שושנים" (שיר ו, ב) דאינון שייפין דגופא.

• שייפין עלאין - לקיט לון שמא עלאה ברזא דיחודא דקא אתייחד ברזא דמ"ב שמהן, ולקיט כל אינון "שושנים" עלאין.
• ושמשא דא לקיט כל אינון תתאין, די כלהו ממנן בכללא דע"ב שמהן.
• ואתלקיטו כלהו בההוא יחודא. ואתעבידו כלהו - גופא חדא ברזא חדא. וההוא יחודא סלקא וקא מייחד כלא בתרין סטרין ביחודא חדא.
• בההיא שעתא מתלקטין שייפין כלהו ומתחברן בחבורא חדא למהוי כלהו ברזא דחד - עילא ותתא, ברזא ד"יהו"ה אחד ושמו אחד".

ועל דא מאריכין ב"אחד" בתרי אתוון - למלקט 'שושנים' לאתייחדא ברזא ד"אחד" ביחודא שלים. כיון דאתייחדן שייפין כלהו ברזא חדא דיחודא חדא - כדין אתקרי כלא "קרבן שלים". ועל רזא דא אעיל ליה קב"ה בגן עדן לאדם קדמאה כמה דכתיב "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו). ותנינן דאלין אינון קרבנין תרין - רזא ד"יהו"ה אחד ושמו אחד", דאינון קרבנין כתיב "וללקוט שושנים" - אלין שייפין דתרין סטרין דאינון חד.

שושנים -- רזא איהו. דכד מתחברן כל שייפין כחדא למהוי כלהו ביחודא חדא רזא דקרבן - כדין מתעטר קב"ה בעטרה ברישא ד"כתם פז", למהוי ביקרוי מתעטרא. ורזא דא הוי דכתיב "ששנים" - רזא דכל אינון שייפין דעילא ותתא, ורזא דההוא פז עטורא דמתעטרא וסלקא מבינייהו. וכלא איהו ביה. בהני שושנים אית בה שית מאה ותליסר 613 פקודין דאינון שייפין דתרין סטרין, רזא ד"יהו"ה אחד ושמו אחד",   [דף רסג ע"ב]   ואית ביה סליקו דההוא פז דקא סליק מבינייהו. ובכל אתר דאינון משתכחין - ההוא סליקו עלאה אשתכח מבינייהו לאסתלקא. ורזא דא "תפוח בעצי היער" ו"שושנה בין החוחים" (שיר השירים ב', ב'-ג') - דא ודא אצטריך לאסתלקא כחדא ביחודא שלים.

זכאה איהו מאן דקריב קרבנין אלין! ודאי לרעוא ליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי!

פקודא [ה] - ליראה בארח כלל ובארח פרט.
והא יראה אוקימנא בגין דאית עליה דבר נש לדחלא מקמי קב"ה תדיר, כמה דאת אמר "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את יהו"ה אלהיך" (דברים כח, נח). ובגין יראה דא יסתמר בארחוי. ויראה - אתר הוא דאקרי "יראה" בגין דתמן שריא דחלא דקב"ה - איהו "יראת יהו"ה" לדחלא מניה. ודא איהו רזא דכתיב "וממקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל). בהאי "יראה" שריא פולסא דנורא לאלקאה לון לחייביא דלא נטרין פקודי אורייתא. ועל דא באורח כלל אית לדחלא.

ובתר - בארח פרט - כד ידע בר נש מאן איהי "יראת יהו"ה". ודא איהו דחלא דחביבותא, דאיהי עיקר ויסודא למרחם ליה לקב"ה. האי יראה עביד לנטרא כל פקודוי דאורייתא למהוי בר נש עבד נאמן לגבי קב"ה כדקא יאות.

פקודא [ו] - לאהבה, והא אוקימנא. רחימו דקב"ה - דבעי בר נש לרחמא ליה רחימו סגי, כאברהם דרחים ליה לקב"ה בכמה רחימו, ומסר גופיה ונפשיה לגביה. מכאן אוליפנא - מאן דרחים ליה לקב"ה - איהו מקיים עשר אמירן עילא ותתא! ועל דא כל אינון עשר נסיוני דאתנסא אברהם וקאים בכלהו - לקבל עשר אמירן. כל נסיונא - אמירא היא. ואתנסא בההוא אמירא וקאים ביה. ועל דא אינון עשר נסיוני. וכלהו קאים בהו אברהם! בגין דאתקשר ואתדבק בימינא דקב"ה דאיהי "אהבה רבה".

מאי טעמא איקרי "אהבה רבה"? בגין מאן דקאים בהאי 'אהבה' אתקשר בעלמא עלאה. "אהבת עולם" - דא רזא דעלמא תתאה דאתקשר ביה רחימו דיליה. וכלא רזא חדא בלא פרודא! והא אתמר רזא דאהבה.

רחימו דא סליק על כל פולחנין דעלמא! בהאי אתייקר שמיה דקב"ה יתיר מכלא ואתברך! בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין! ורזא דאהבה אתמר. עד כאן:

פקודא [ז] - למקרי קריאת שמע תרין זמנין בכל יומא. חד לקבל דרגא דיממא וחד לקבל דרגא דליליא. ולאכללא ביממא דרגא דליליא, ולאכללא בליליא דרגא דיממא, והא אתמר. ועל דא - תרין זמנין בכל יומא, חד ביממא וחד בליליא.

פקודא - למקבע בר נש מזוזה לתרעיה, למהוי כל בר נש נטיר מעם קב"ה כד נפיק וכד עייל. ורזא - "יהו"ה ישמר צאתך ובאך מעתה ועד עולם" (תהלים קכא, ז) - בגין דרזא דמזוזה איהו קאים תדיר לפתחא. ודא איהו פתחא דלעילא. ודא איהו דרגא דאקרי "שומר" לאשתכחא בנטירו. דבר נש לאו איהו נטיר בר נטירו דקב"ה דאיהו נטיר תדיר וקאים לפתחא ובר נש לגו.

ותו דלא ינשי בר נש דוכרנא דקב"ה לעלמין. ודא איהו כגוונא דציצית כמה דאת אמר "וראיתם אותו וזכרתם את וגו'" (במדבר טו, לט). כיון דחמי בר נש להאי דוכרנא - אדכר בגרמיה למעבד פקודא דמאריה.

ורזא דמהימנותא - מזוזה כללא דכר ונוקבא כחדא. בספרא דשלמה סמיך לקבל פתחא תרין דרגין אזדמן. חד - שידא. ואית ליה רשו לחבלא. ואיהו קאים לסטר שמאלא. זקיף בר נש עינוי - חמי ליה לרזא דשמא דמאריה ואדכר ליה - ולא יכיל ליה לאבאשא. ואי תימא אי הכי כי נפיק בר נש מתרעיה לבר - הא ההוא שידא קאים לימיניה ומזוזה לשמאליה? והיאך אתנטיר בר נש אי איהו שארי לשמאליה?

אלא כל מה דעבד קודשא בריך הוא - כל מלה ומלה אתמשך בתר זיניה. בבר נש קיימין תרין דרגין - חד מימינא וחד משמאלא. ההוא דימינא אקרי 'יצר הטוב', וההוא דשמאלא אקרי 'יצר הרע'. כיון דנפק בר נש מתרעא דביתיה - ההוא שידא זקיף עינוי וחמי ליצר הרע דשארי לשמאלא - אתמשך לההוא סטרא ואתעדי מימינא. ובההוא סטרא קאים שמא דמאריה ולא יכיל לקרבא ולאבאשא ליה, ונפיק בר נש   [דף רסד ע"א]   ואשתזיב מניה. כד עייל - הא שמא קדישא לימינא קאים, ולא יכיל לקטרגא בהדיה.

ועל דא אצטריך בר נש דלא יעביד טנופא ולכלוכא בתרעא דביתיה, ולא יושיד מיין עכורין. חד - דלא יעביד קלנא לגבי שמא דמאריה, וחד - דאית ליה רשו לההוא מחבלא לחבלא. ובגין כך יזדהר בר נש מהאי, ויזדהר בר נש דלא ימנע מתרעא דביתיה שמא דמאריה.

וכד בר נש אתקין מזוזה לפתחיה - כד עייל ההוא בר נש - ההוא יצר הרע וההוא שידא בעל כרחייהו נטרי ליה ואמרי "זה השער ליהו"ה צדיקים יבאו בו" (תהלים קיח, כ). וכד לא קאים מזוזה לפתחיה דבר נש - יצר הרע וההוא שידא מתתקנין כחדא, שוו ידייהו על רישיה בזמנא דעייל פתחי ואמרי "ווי ליה לפלניא דהא נפק מרשותא דמאריה!". מההוא זמנא קאים בלא נטירו - דלית מאן דנטיר עליה רחמנא לישזבן:

(זהר חלק ב צ"א ע"ב - "פקודאה [י"ב] לאומאה בשמיה וכו'")

(לא באמת ברור לי אם המשך הקטע "שמע ישראל וכו' דא איהו יחודא" הוא דברי הזהר או הרעיא מהימנא. לבינתיים שיבצתי אל תוכן הזהר - ויקיעורך)

  [דף רסד ע"ב]   (לא באמת ברור לי אם הטקסט בדף הזה הוא רעיא מהימנא או זהר, ולבינתיים שבצתי אל הזהר עצמו - ויקיעורך)

  [דף רסה ע"א]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסה ע"ב]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסו ע"א]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסו ע"ב]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסז ע"א]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסז ע"ב]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסח ע"א]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסח ע"ב]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסט ע"א]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רסט ע"ב]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רע ע"א]   (הדף מכיל זהר ללא רעיא מהימנא)

  [דף רע ע"ב]   (אין בדף רעיא מהימנא של פרשת ואתחנן)

פרשת עקב - זהר

  [דף רעא ע"א]   (אין זהר בדף זה אלא רק רעיא מהימנא)

  [דף רעא ע"ב]   (אין זהר בדף זה אלא רק רעיא מהימנא)

  [דף רעב ע"א]   (אין זהר בדף זה אלא רק רעיא מהימנא)

  [דף רעב ע"ב]   (אין זהר בדף זה אלא רק רעיא מהימנא)

  [דף רעג ע"א]   (אין זהר בדף זה אלא רק רעיא מהימנא)

  [דף רעג ע"ב]   (אין זהר בדף זה אלא רק רעיא מהימנא)

  [דף רעד ע"א]  

"כי יהו"ה אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים האל הגדול וגו'" (דברים י, יז).
תנינן, "ודמות פניהם פני אדם" (יחזקאל א, י) - אלין לאו אינון כאינון כרובים. אינון אנפי רברבין. "כרובים" - אנפי זוטרי כרביא. "פני אדם" - כל דיוקנא כלילן בהו בגין דאינון אנפי רברבין, ומתציירין בהו ציורין גליפין בגלופי שמא דמפרש בד' סטרין - מזר"ח מער"ב צפו"ן דרו"ם. מיכא"ל רשים ברשימו לסטר דרום.

וכל אנפין מסתכלין לגבי "פני אד"ם" - "פני ארי"ה פני נש"ר פני שו"ר". "אדם" איהו דכר ונוקבא, ולא אתקרי "אדם" בר הכי. ומניה אתציירין ציורין ד"רכב אלהים רבותים אלפי שנאן" (תהלים סח, יח). "שנאן" - כללא דכלהו ציורי! ש'ור, נ'שר, א'ריה. ן' - דא איהו "אדם", פשיטו דאתכליל כחדא, ברזא דכר ונוקבא.

וכלהו אלפין ורבבן - כלהו נפקין מהני רזא "שנאן".

ומהני דיוקנין מתפרשן כל חד וחד בסטרייהו כמה דאתחזי לון. אלין אינון דקא משלבן חד בחד, וכליל חד בחד, למהוי כל חד כליל בחבריה. שור נשר אריה אדם אתנהגן ברזא דארבע שמהן גליפן סלקין לאתנהגא ולאסתכלא.

• סליק לאתנהגא ולאסתכלא שור לאנפי אדם. סליק שמא חדא, מתעטרא מחקקא ברזא דתרין גוונין ואיהו "אל". כדין אתהדר לאחורא, וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.

• וסליק לאתנהגא ולאסתכלא נשר לאנפי אדם. סליק שמא חדא, מתעטרא מתנהגא ברזא דתרין אנפין וגוונין, לאתנהגא לאסתלקא בסליקו בעטורא ואיהו "גדול". כדין אתהדר לאחורא, וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.

• סליק לאתנהגא ולאסתכלא אריה לאנפי אדם. סליק שמא חדא מתעטרא מחקקא ברזא דתרין אנפין וגוונין, לאתתקפא ולאתקשרא בתוקפיה ואיהו "גבור". כדין אתהדר לאחורא, וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.

• אדם אסתכל בכלהו, וכלהו סלקין ומסתכלין ביה. כדין כלהו אצטיירן בגלופייהו בציורא דא, ברזא דשמא חד דאקרי "נורא". וכדין כתיב עלייהו "ודמות פניהם פני אדם" - כלהו כלילן בהאי דיוקנא והאי דיוקנא כליל לון.

ועל רזא דא אתקרי קודשא בריך הוא "האל הגדול הגבור והנורא" - דהא שמהן אלין גליפין אינון לעילא ברזא דרתיכא עלאה, כלילא בארבע אתוון יהו"ה דאיהו שמא דכליל כל דיוקנין. אלין מחקקן גליפין בכרסייא, וכרסייא גליפא מרקמא בהו. חד לימינא, וחד לשמאלא, וחד לקמא, וחד לאחורא. רשימא בארבע סטרין דעלמא.

כרסייא כד סלקא - רשימא בארבע דיוקנין אלין. אלין ארבע שמהן עלאין נטלין להאי כרסייא וכרסייא אתכלל בהו, עד דנקטא ולקטא אינון ענוגין וכסופין - נחתא מלייא כאילנא דמלי ענפין לכל סטר ומלייא איבין. כיון דנחתא - נפקו אלין ד' דיוקנין מצוירין בציורייהו, גליפין מנהרן נציצן מלהטן, ואינון זרעין זרעא עד^[7] עלמא.

פרשת עקב - רעיא מהימנא

  [דף רע ע"ב]   "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו'" (דברים ז, יב).

"ואכלת ושבעת וברכת את יהו"ה אלהיך וגו'" (דברים ח, י) - פקודא דא לברכא ליה לקב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. ואי לא בריך - אקרי גזלן לגבי קב"ה, דכתיב "גוזל אביו ואמו" (משלי כח, כד). והא אוקמוה חברייא. בגין דברכאן דבריך בר נש לקב"ה אתי לאמשכא חיין ממקורא חיי לשמיה דקב"ה קדישא, ולארקא עליה מההוא משחא עלאה, ואתי לאתמשכא מתמן לכל עלמא. וכתיב "ואכלת ושבעת וברכת את יהו"ה אלהיך" (דברים ח, י).   [דף רעא ע"א]   ואינון ברכאן אריק בר נש באינון מלין מההוא מקורא עלאה, ואתברכן כל אינון דרגין ומקורין ואתמליין לארקא על כל עלמין, ואתברכן כלהו כחדא. ועל דא אצטריך בר נש לשואה רעותיה ברזא דברכאן בגין דיתברכון אבהן ובנין כלא כחדא.

ומאן דמברך לקב"ה - אתברך ונטיל חולקיה מאינון ברכאן בקדמיתא דכל עלמא לתתא. כיון דשמא דקב"ה מתברך מתמן - נחית ושרא על רישיה חולקא קדמאה. והא אוקימנא דכתיב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא) - כיון דההיא ברכה אתייא ושרייא על רישיה - מתמן אתפשט בכל עלמא. בשעתא דאינון ברכאן נחתין - מתעטרן גו חקל תפוחין קדישין, ופגעי בהו כמה דרגין דממנן בעלמא ונחתי בהו. ואמרי ומכריזי "דא איהו דורונא דשדר פלוני לקב"ה!".

מאן אתר נחתי? לבתר דנחתי מאתר רישא חדא דצדיק - תמן סלקין. מתערי לנחתא אחרנין מלעילא, ואתמלייא מלעילא ומתתא. הדא הוא דכתיב "ברכות לראש צדיק" (משלי י, ו). כיון דהאי דרגא אתמלייא - אריק להאי כלה, ומתמן נגדין ואתמשכן לתתא. כד סלקין אינון ברכאן מתתא - לית פתחא ופתחא לעילא ולית ממנא לעילא דלא פתח כל אינון פתחין ומכרזי ואמרי בכל אינון רקיעין: "דא איהו דורונא דמלכא דשדר פלוני!. דא הוא דורונא בקיומא כדקא יאות!". ומאן איהו? ברכה דאתיבו עליה "אמן". דכל ברכה דאתיבו עליה 'אמן' - דא איהו בקיומא כדקא יאות. וכיון דהאי ברכתא סלקא - כל דרגין דלעילא - כלהו זמינין לגבי ההוא נהורא דלא נהיר בגין לאנהרא לגבה. וכן שכן אי היא ברכתא דסגיאין מברכן לה ומעטרין לה בעטרין קדישין ברזא ד"אמן". אמן הוא רזא דקשרי דכל יחודא וקדושא ברזא דמאריה. ומעטר לההיא ברכתא בעטרין עלאין כדקא יאות.

וקב"ה אתרעי בהו באינון דמברכין ליה. ותיאובתיה בברכתא דלתתא. דההיא ברכתא סלקא ואנהיר בוצינא דלא נהיר ואתקיף לה בתוקפא תקיפא לסלקא לעילא. ועל רזא דא כתיב "כי מכבדי אכבד" (שמואל א ב, ל) - אלין אינון דמברכין ליה לקב"ה. "ובוזי יקלו" (שמואל א ב, ל) - אלין אינון דלא מברכין ליה לקב"ה, ומנעין ברכתא מפומייהו.

רזא דרזין לאינון דידעי חכמתא דמאריהון - למנדע רזא דברכאן בפקודי אורייתא ובכל הנאין וכסופין דהאי עלמא - לארקא ברכאן מעילא לתתא. בר ברכאן דצלותא דאינון תיקונא דמאריהון מתתא לעילא ומעילא לתתא. ברכאן דלאו אינון בצלותא - סלקין מתתא לעילא עד דמטו גו 'נהורא דלא נהיר' ומתערי בתוקפא לההוא 'נהורא דלא נהיר' בההיא ברכה. וסלקא אתערו לעילא עד דמטו לכרסייא עילאה מקורא דכל חיין. כדין נפקו מההוא מקורא עילאה ברכאן אחרנין ואערעו אלין באלין ונשקי אלין לאלין, ואתאן ושריין לריש צדיק לארקא לתתא. וכד נחתין - אתברכן אבהן ובנין וכל שרגין דלהון.

ורזא דאלין ברכאן לאתערא מעילא לתתא ברזא דא -
"ברוך" דא רזא דמקורא עלאה מכלא, לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין. ואיהו "ברוך" תדיר דלא פסקין מימוי. ומתמן שירותא דאקרי "עלמא דאתי". ואיהו "קצה השמים" - דההיא 'קצה' - קצה עלאה איהו, בגין דאית 'קצה' כגוונא דא לתתא ואיהו עלמא תתאה. ואקרי אוף הכי "ברוך" לקבל תתאי לארקא לתתא ולאתערא מתתא לעילא בברכאן דצלותא. ו"ברוך" דא אקרי הכא ברזא דחכמתא עלאה דאמלי לההוא אתר בחד שביל דקיק דאעיל בה.

"אתה" - לבתר שארי לאתגלייא, דהא האי "ברוך" סתים איהו. ובגין כך אקרי בארח סתים 'ברוך' - מקורא עלאה דלא אתגלייא. "אתה" - שירותא לאתגלייא לבר! ובגין כך אקרי "אתה". ומאן איהו? דא רזא דימינא, ואקרי "כהן" לגבי ההוא אתר. ורזא דא "אתה כהן לעולם" (תהלים קי, ד) - מאן כהן לההוא עולם? "אתה"! ודא איהו ימינא עלאה, דהא אשתכח לאתגלייא.

"יהוה" דא רזא דאמצעיתא, רזא דמהימנותא בכל סטרין.

  [דף רעא ע"ב]   "אלהינו" - דא סטרא דשמאלא דכליל בימינא. וימינא בה. ואתכלילו דא בדא למהוי חד.

ועד הכא אתקשרו ברכאן. דכיון דאלין אתברכאן - כלהון דלתתא אתברכאן. לבתר דאינון אתברכאן ונטלי ברכאן לגרמייהו - אתהדרו כלילן כחד לההוא מקורא. דאינון לא יכלין לאתהדרא לגבי ההוא אתר עד דאתברכן - כיון דאתברכן בקדמיתא - אתהדרו ועאלין לגבי ההוא אתר לנטלא ברכאן יתירין אחרנין לארקא לתתא! ועד דאינון אתברכאן - לא עאלין ולא תאבין לגבה. ורזא דא "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג, טו).

וכד תבין לגביה ההוא אתר ועאלין תמן - כדין אקרי ההוא אתר "מלך". ו"מלך" לא אתקרי בר כד אינון מתקרבין לגביה ומתברכן. ומלכא אימתי אקרי מלך? כד רברבנוי אתיין לגביה עתירין, מסתפקן בכל מה דאצטריכו בלא חסרונא - כדין איהו מלך. 'מלך לתתא' - כד אלין מעטרן ליה בספוקא בעטרין קדישין.

והכא אקרי "מלך", ומאן איהו? "העולם אשר קדשנו וצונו". ובגין דאיהו עלמא דלא אתגלייא לבר ואיהו סתים - קרי ליה הכי באורח סתים. ועל דא לא אקרי אלא באורח סתים.

ולעולם ימינא "אתה" כמה דאתמר. ועל דא כהן כפיף לגבי ההוא אתר ברישא ובסופא. ועלמא תתאה כד אתקשר לימינא ואתדבק בה קרי מתתא לעילא "ברוך", ולא אקרי "ברוך" בר ברזא דמקורא דאתדבק בה ועייל בה ואמלי ליה "אתה" - רזא דההוא כהן לאתדבקא בהדיה. ועל דא בצלותא - בר נש "כורע בברוך" דאיהו עלמא כפוף לגבי עילא. ודא איהו שנוי בין "ברוך" דצלותא ובין "ברוך" דשאר ברכאן. וכלא ברזא עלאה איהו לארקא ברכאן לכל עלמין!

"ברוך" דצלותא - בר נש כורע ביה בברכוי וגחין רישא ב"אתה", בגין ד"אתה" אקרי 'ראש'. ועל דא כהן נטיל בראש ואיהו ראש תדיר. ובגין כך כריעה ב"ברוך" וגחינו דרישא ב"אתה". וכהן בכל אתר דאקרי "אתה" - גחין בצלותא. מלך - בתר דגחין - תו לא זקיף. מאי טעמא? קב"ה אמר לה לסיהרא "זילי אזעירי גרמיך" ותו לא זקפא.

ובגין דא - ברכתא דבר נש בריך לקב"ה - אתער לארקא ברכאן מלעילא לעלמין כלהו כמה דאתמר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי!

כתיב "כי אתה אבינו כי אברהם וגו'" (ישעיהו סג, טז), תנינן "לזמנא דאתי אמרין ליה ליצחק וכו'" - בגין דשמאלא אתכליל בימינא. אבל ימינא מנלן דאקרי 'אב'? דכתיב 'וישמהו לו לאב ולכהן' (שופטים יז, י) (שופטים יח, יט). ואף על גב דלעילא אקרי 'אב'.

ואפילו ל'נהורא דלא נהיר' - בשעתא דאתדבק בימינא - אקרי "אתה", כמה דאת אמר "אתה יהו"ה אבינו גואלנו וגו'" (ישעיהו סג, טז).

אדהכי, סבא אזדמן לגביה ואמר: רעיא מהימנא! תקין פתורא למארך! ליה ולמטרוניתא, מכל מיני עידונין. לקיימא ביה "זה השלחן אשר לפני יהו"ה" (יחזקאל מא, כב). והא עד כען כלהו מתענגי מפתורא דמלכא, הדא הוא דכתיב "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט, ה). ודא נהמא דאורייתא דבכתב, ויינא דאורייתא דבעל פה. ותמן כמה מטעמים מיני טעמי תורה דמתיקין מכל מאכלין ועדונין דעלמא ודמלכא.

קם רעיא מהימנא פתח ואמר: אהרן כהנא! קום משינתך למדבח תורין ועאנין ואמרין ועופין וכל מינין דצריכין לסעודתא דמלכא! ולחם הפנים דאינון לקבל תרין לוחי דאוריתא, ד"מזה ומזה הם כתבים" (שמות לב, טו). "זה" - תריסר אנפין דאינון "יברכך יהו"ה, יאר יהו"ה, ישא יהו"ה". "זה" תניינא - אדנ"י אדנ"י אדנ"י דאינון תריסר חיון דאתמר בהון "ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, י). ואתמר עלייהו "ארבעה פנים לאחת". והאי איהו "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיהו ו, ג) - לקבל עשרים וארבע ספרי תורה. והאי איהו "זה השלחן אשר לפני יהו"ה" (יחזקאל מא, כב) - מאנין דפתורא דמלכא - אינון מארי מתניתין מארי צלותין דתקינו לון לקבל קרבנין.

פתח ואמר: "ועשית שלחן עצי שטים וגו'" (שמות כה, כג). תא חזי, מנהגין טבין ושפירן הוו נהגי מארי דסעודתא דמלכא לאחזאה דאינון מבני פתורא דמלכא.
חד - רברבא מבני סעודתא נטיל ידוי בזמנא דייעלון לסעודתא להסב. גדול מסב בראש, תניינא תחותיה, ותליתאה תחות תניינא. ואלין אתקריאו שלש מטות לקבל תלת אבהן ולקבל  [דף רעב ע"א]   כהנים לוים וישראלים. מכאן ואילך - לית לון סדר אלא כל הקודם זוכה.
תניינא - בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה.
ומשלים ברכתא ולבתר בוצע. ואוקמוה רבנן דמתניתין, דאין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ולית הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי המסובין. ואם רעותיה לחלק כבוד - הרשות בידיה.
ועוד אוקמוה, דאורח מברך בגין דיברך לבעל הבית.

וארח רזא    "בעל הבית בוצע" - דא עמודא דאמצעיתא, דאיהו קו האמצעי. ובשבת צריך לבצוע משני ככרות דאינון ה' ה'. בעל הבית, דא ו' דאמצעיתא. ובגין דלא לאתחזאה כרעבתנותא - יכיל למבצע בה לכל חד וחד כביצה.

מאי "כזית וכביצה"? י' וי' - אינון נקודין דשמא קדישא, אתקרי "פרורי בכזית". ואלין לקבל טפין דזרע. ומאן דמזלזל בהון וזריק לון באתר דלא אצטריך - עניותא קא רדיף אבתריה, ואזיל נע ונד! הדא הוא דכתיב "נודד הוא ללחם איה" (איוב טו, כג). ולית לחם אלא תורה. והוא צווח "איה" מאן דמרחם עליה, ולא ישכח. ופרורים בכזית אינון בצדיק דאיהו כתיש כתישו מאינון זיתים.

"ואורח מברך" - "וארח צדיקים כאור נגה" (משלי ד, יח). "ברכות לראש צדיק" (משלי י, ו) - חי עלמין. ובגין דא אורח מברך.

אדהכי, הא בוצינא קדישא אתא לגביה ואמר: רעיא מהימנא! יומא חד אזילנא אנא וחברייא לאכסניא חדא, והוה תמן ינוקא חדא. קם ותקין לן מנרתא ופתורא איהו מגרמיה - כאלו הוה מעשרין שנין - ולא הוה אלא מבן חמש שנין! ותקין פתורא מכל מיני מאכל ומשתה.
אמר: הא אוקמוה רבנן דבעל הבית בוצע ואורח מברך, אבל "צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם" (איוב לב, ו). עד דאטול רשות מכם.
אמר ליה: אימא ברי מלאכא דיהו"ה.
אמר לן: אתון בעיתון לחם תפנוקי בלא קרבא או לחם בקרבא? דהכי אוקמוה רבנן דמתניתין "שעת אכילה שעת מלחמה". ואי בעיתו למהוי קרבא עליה - לית חד אכיל! אלא מאן דנצח קרבא - איהו אכיל ובוצע לכלהו!
אמרו ליה חברייא: ברי אנת זעיר! ועדיין לא ידעת איך מגיחי גברין רברבין בחרבא, בנענוע דחרבא, ברומחא, בקשתא, בגירין דקשתא, בקירטא, באבנין דקירטא.

אמר להו: "אל יתהלל חוגר כמפתח" (מלכים א כ, יא)! דהא ודאי בקריאת שמע אוקמוה "כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות" דכתיב "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

• ונענועא דחרבא - צריך לנענעא ליה לשית סטרין, כמה דאוקמוה "כדי שתמליכוהו על השמים ועל הארץ ועל ד' רוחות העולם". ודא ו' גוף החרב. י' - ראש החרב. ה"ה - תרי פיות. נרתקא דחרבא - אדני.
• רומחא - רמ"ח בקריאת שמע, עם שית תיבין דיחודא - הא רומ"ח.
• מג"ן עם חרבא - מיכאל גבריאל נוריאל שמשין דג' אבהן.
• קשת דזריק חצים - וכל זרע דאינו יורה כחץ אינו מוליד.
• קירטא - דא קריאת שמע. ה' אבנין דקירטא - "שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה" (דברים ו, ד). לקבלייהו "ויקח דוד חמשה חלוקי אבנים מן הנחל" (שמואל א יז, מ). וכד שוי להון בקירטא (דאיהי שפה ואיהי שכינתא) - אתעבידו חד כלהו חמש. וקטיל לפלשתאה.

ועד כען זריקנא האי אבנא לסמאל דאיהו "אבן מצור", והרסנא מצור דיליה ואשפלנא ליה לתתא. ובגין דא אמינא לכון - "אל יתהלל חוגר כמפתח"! כען יתברר לכון דאנא ידענא איך מגיחין גברין רברבין בסייפין, ברומחא, בקשתא, בקירטא!

תווהנא ולא יכילנא למללא קמיה.
אמרו ליה רבנן: כען נחזי מאן יהא מרווח נהמא, דאיהו לחם "המוציא".

פתח ואמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליהו"ה" (במדבר טו, כא). במאי^[8] אתרימת שכינתא, דאיהי ה' דהמוציא, דאוקימו עלה מארי מתניתין "כל הבוצע צריך לדקדק בה'". אלא ודאי הא אוקמוה רבנן דמתניתין "מוץ ותבן פטורין מן המעשר". וכד היא ב"מוץ ותבן" - איהי בבית אסורין, ולית לה רשו לארמא לגבי מ', למעבד עמה מ"ה. והאי איהו תרומה - תור"ה דאיהי ה' חומשי תורה - דבה "ויהי משה בהר ארבעים יום וגו'" (שמות כד, יח).

ובמוץ ותבן דחטה - עליה אוקמוה רבנן (ח"ג קפח, ב) "אילן שאכל אדם הראשון חטה הוה". קריב ח"ט (דאיהו "מוץ ותבן") לאת ה', ואסתליק מניה י' דאיהו עשור דילה. ובגין דא כד איהי ב'מוץ ותבן' דאינון לקבל 'ערלה ופריעה' - פטור מן 'המעשר'; ולית רשו לאת י' לחברא באת ה', דאינון איש ואשה. ובגין דא - כל הבוצע צריך  [דף רעב ע"ב]   לדקדק בה'. וצריך למבצע מאתר דבשולו יפה - בגין דבשול איהו גמר פרי, ודא ו'.

ועשרה דברים צריך אדם למעבד בסעודתא.

• חד - נטילת ידים.
• תניינא - לתקנא שתי ככרות לשבת.
• תליתאה - למיכל תלת סעודתין, ולאוספא מחול על הקדש.
• רביעאה - לאנהרא פתורא בשרגא, כמה דאוקמוה "שלחן בצפון ומנורה בדרום". וצריך הסבה, כמה דאוקמוה "הסבו אחד מברך לכלם".

ובשבת בכל מלוי - צריך לאתוספא מחול על הקדש; בין במאכליו ומשתיו, בין בלבושוי, בין בהסבתיה. דצריך לתקנא ליה מסבה שפירא בכמה כרים וכסתות מרקמן, מכל דאית בביתיה, כמאן דתקין חופה לכלה. דשבתא איהי מלכתא ואיהי כלה. ובגין דא הוו נפקי מארי מתניתין ערב שבת לאקדמותי לארחא, והוו אמרי "באי כלה באי כלה". וצריכין לאתערא שירה וחדוה בפתורא לגבה.

ולא עוד, אלא דאית רזא בגוונא אחרא. דצריך לקבלא גבירתה בכמה נהורין דשרגין בשבת, ובכמה ענוגין ולבושין שפירין, וביתא מתקנא בכמה מאני דתקונא. בהסבה יפה לכל חד וחד. ובהאי חדוה ותקונא - גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא, ברעבון, בבכיה, בהספד, בלבושין אוכמין כארמלתא. דאי מלאה זו - חרבה זו.

יצר טוב - מטרוניתא קדישא. מלכות הקדש דנחתא בשבת - כלילא מעשר ספירן, מעטרא בשבע שמהן שאינן נמחקין, בכמה מרכבות דחיוון ובכמה חיילין ומשריין. ומלכא נפיק לקבלא בכמה משריין. ואשתארת יצר הרע שפחה בישא בחשוכא - כארמלתא בלא בעלה בלא מרכבות.

ואלין דאתמר עלייהו 'למזבחין ולמקטרין למלכת השמים ולמזלות אשר לא צויתי' - הוא פולחנא דשפחה בישא דשלטי בערבי שבתות וערבי לילי רביעיות! מה הוו אלין עבדין? הוו נטלין לבושין אוכמין, וחשכאן נהורין, ועבדין הספדא בלילי שבתות כדי לאשתתפא בהדה כמה דאיהי שריא, כי "גם זה לעומת זה עשה האלהים" (קהלת ז, יד).

בתר דחאבו ישראל ואתחרב בי מקדשא - אתמר בשכינתא אימא קדישא "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה" (איכה א, א). ומכבין בליל תשעה באב נהורין ושרגין, ועבדין הספד, ויתבין כאבלים לאשתתפא בדוחקא דשכינתא. בגין דאינון גרמו לה כל ההוא תבירו.

• חמשאה - כוס ד"ויכלו".
• שתיתאה - למהוי על פתורא מלי דאורייתא.
• שביעאה - לארכאה על פתורא, בגין דעניים ייתון על פתוריה.
• תמינאה - נטילת ידים במים אחרונים.
• תשיעאה - ברכת המזון.
• עשיראה - כוס דברכה.

וצריך לאחזרא עלייהו ולתקנא לון ברזא קדישא. דאיהי כלולה מעשר ספיראן, ואיהו פתורא דקודשא בריך הוא, מסטרא דגבורה. ובגין כך אוקמוה רבנן "שלחן בצפון".

חד^[9] - נטילת ידים, דהכי אוקמוה רבנן דמתניתין "ידים מזוהמות פסולות לברכה בגין דאינון שניות לטומאה". דאיהו אב הטומאה. דאיהו ראשון כד אינון מסאבות. וכד אינון טהורות אינון "שניות לברכה" - דברכה לא שריא אלא על טהרה. כהנא דאיהו איש טהור איש חסד - שריא עליה ברכתא. הדא הוא דכתיב "כשמן הטוב על הראש וגו'" (תהלים קלג, ב). ובגין דא "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו'" (במדבר ו, כג). ואוקמוה "כל כהן המברך - מתברך, ושאינו מברך - אין מתברך". ואוקמוה מארי מתניתין, "כל ברכה שאין בה אזכרה ומלכות לאו שמיה ברכה" - מלכות אדני.

ועוד, נטילת ידים צריך ליטול לון עד פרקא, דגזרו עליה י"ד פרקין. בההיא שעתא שריא "יד יהו"ה" עליה.

• ואיהי יד דברכה מסטרא דחסד דביה חכמה ביד ימיניה.
• ואיהי יד דקדושה מסטרא דגבורה, ושרייא בדינא.
• ואיהי יד דיחודא מסטרא דתפארת דשריא בי"ד פרקין דגופא (דאינון שנים עשר פרקין בתרין דרועין ותרין שוקין, ותרין בגופא וברית).

ותלת זמנין י"ד איהו מ"ב. י' י' י' מן יד יד יד - רמוז "י'ברכך י'אר ישא" מן יהו"ה יהו"ה יהו"ה. ד' ד' ד' מיד יד יד - אינון רמיזין באדנ"י אדנ"י אדנ"י. ואמר הנביא עלייהו "הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה" (ירמיה ז, ד). והאי נטילא ביד דאתתקנת.

וכל סטר מתלת אנפי חיון (דאינון יהו"ה יהו"ה יהו"ה) ומתלת גדפי חיון (דאינון ד' ד' ד') - כלהו צריך למהוי מכח אדם,  [דף רעג ע"א]   ואיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א. כח דיליה - יו"ד וא"ו דל"ת, ה"א אל"ף, וא"ו אל"ף וא"ו, ה"א אל"ף.

ומטרוניתא לא שריא בכח דיליה בפרקין דאצבען - עד דאתעבר מנייהו זוהמא, שפחה בישא פסולה, אנתו דפסול. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין "ידים מזוהמות פסולות לברכה".

ואינון מים - לדכאה "יד" דשרייא תמן "יד יהו"ה". "יד יהו"ה" - דא מים דאורייתא. דעמי הארץ אינון שרץ - מה מועיל לון טבילה? והשרץ שפחה בישא בידיהון, בגזל דבידיהון, בגזל דברכאן דגזלין לקודשא בריך הוא דלא ידעי לברכא, ולא ידעי מאי איהי ברכה, ומאי איהי זוהמא?

מיד כששמעו מלין אלין חברייא ואנא עמהון - לא יכילנא למסבל דישלים עשרה מלין דברכה - ואשתטחנא לגביה!
ובודאי לית בר נש דיימא מלין אלין אלא אנת!
דאנת הוא כגוונא דד' מחיצות דגן עדן. דבר נש עאל בהון במחיצת ינוקין - ואתעביד תינוק, ובמחיצת נערים - ואתעביד נער, ובמחיצת בחורים - ואתעביד בחור, ובמחיצת זקנים - ואתעביד זקן.
ובגין כך אתמר עלך "מ'מכון ש'בתו ה'שגיח אל כל יושבי הארץ" (תהלים לג, יד).
ואנת הוא דאתמר עלך "בשגם הוא בשר" (בראשית ו, ג). בדרא דדור הפלגה הוית - ובכל דרא ודרא בגלגולא, כגלגל דמתהפך לכמה גוונין. ולא נגלת אלא בדרא דאתייהיב ביה אורייתא על ידך.

מיד דאתכנישת מעלמא - אנת הוא כשמשא דנהיר בכל דרא ודרא! דכד אתכנש שמשא בליליא - נהיר בסיהרא ובשתין רבוא ככביא. הכי את! דאנת נהיר בשתין רבוא בכל דרא ודרא. והאי איהו דקא רמז קהלת "דור הולך ודור בא" (קהלת א, ד). ואוקמוה רבנן "אין דור פחות מששים רבוא". ועוד אוקמוה "הדור שהולך הוא שבא" לקיים "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א, ט).

מכאן ואילך - אשלים עשרה דברים דפתורא באתגלייא!

אמר רעיא מהימנא: בוצינא קדישא זכאה חולקך! דקודשא בריך הוא גלי לך מה דלא גלי לכל נביא וחוזה, אלא למאן ולמאן.

תניינא - למבצע על שני ככרות בשבת, דאינון רמיזין בתרי לוחי אורייתא, דאתייהיבו בשבת זוגות. דביומא תליתאה נחתו דביה תרי זמני "טוב". ובשבת אתייהיבת - תרין נוקבין לתרין טבין. ואף על גב דאוקמוה דשדים ממנן על זוגות, כמה דאוקמוה "שני ביצים שני אגוזים הלכה למשה מסיני" - שלוחי מצוה אינן נזוקין!

ואי תימא, והא תנינן "אין מתחילין בשני ואין מסיימין ברביעי". דהיינו בב' ד' עם ערב רב! דלא הוו שלוחי מצוה, דלא אתגיירו לשם שמים! ולבתר דאתעברו מעלמא - מני קודשא בריך הוא לנטלא "שני לוחות אבנים כראשונים" (שמות לד, א), ואמר "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות וגו'" (שם).

ותרין ככרות בשבת רמיזין לתרין יודין יאהדונהי. דאדני איהי יחידה מבעלה בשית יומין דחול, ובשבת נחית לגבה. ובגין דא בשבת - כל נשמתין ורוחין ונפשין נפקין ונחתין זוגות! ואין שטן ואין מזיק שליט ביומא דשבתא. ואפילו גיהנם לא שליט ולא אוקיד בשבת. ובגין דא "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג). ודא אש נוכראה. אלא אש דקרבנא, אש דקדושה!

ולית לארכאה בבציעא דלהון דהא אתמר לעילא.

תליתאה - למיכל שלשה סעודתין בשבת, כמה דאוקמוה רבנן דמתניתין דאמר חד מינייהו "יהא חלקי עם גומרי שלש סעודות בשבת". דאינון שלימו דשבע ברכאן דצלותא לאשלמא בהון לעשר. ורזא דענג - "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב, י). ומאן דלא מקיים לון ואית ליה רשו לקיימן - אתהפך ליה לנגע צרעת. ובגין דלא ייתי להאי - אמר קודשא בריך הוא "לוו עלי ואני פורע". "אז תתענג על יהו"ה" (ישעיה נח, יד).

רביעאה - לאנהרא פתורא במנרתא. כמה דאוקמוה קדמאין "שלחן בצפון מנורה בדרום". דפתורא דקודשא בריך הוא הכי צריכא למהוי.

חמישאה - כוס דויכלו כו"ס בחשבון אלהים. "ויכלו" - ע"ב. דכליל לון כלה קדישא. דהאי כוס מלא יינא דאורייתא צריך לאסהדא על עובדא דבראשית.

שתיתאה - למהוי על פתורא דברי תורה. דהכי אוקמוה מארי מתניתין "ג' שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו'". ורזא דמלה, בגין דהא אוקמוה "שלחן בצפון", ואורייתא אתייהיבת מימינא. לחברא ימינא דאיהו רחמי, בשמאלא דאיהו דינא. דאורייתא איהי יהו"ה מימינא, פתורא - אדני משמאלא. וצריך לחברא לון. דבגין דפתורא משמאלא אוקמוה רבנן דמתניתין, "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף".  [דף רעג ע"ב]   ובגין כך, צריך תלמיד חכם לזמנא עמיה למאן דישתדל בפתגמי אורייתא!

שביעאה - לארכאה על פתורא בגין עניים. ובגין דא - "כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו". ובגין כך "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב) - דעני חשוב כמת, ואיהו מחיה ליה. אוף הכי - קודשא בריך הוא מחיה ליה.

ועוד באורח רזא - דכלהו עניים מסטרא דאת ד' דאתמר בה "דלותי ולי יהושיע" (תהלים קטז, ו). ואות ד' ד"אחד" דצריך לארכאה בה - הדא הוא דכתיב "למען יאריך ימים על ממלכתו" (דברים יז, כ). ובגין דא צריך לארכאה על פתורא, דאיהי ד', כלילא מד' רגלין דפתורא. בגין יקרא דאת ד' צריך לארכאה על פתורא בגין עניים.

ובגיניה אוקמוה רבנן ד"בקש קודשא בריך הוא מדה יפה לישראל ולא אשכח כמדה דדלות". ואקשו עלה, בגין דאוקמוה קדמאי כחושבן מיני מיתות דאינון כחושבן תוצאות, וחסרון כיס קשה מכולן! ואיך אמרין אינון דלא אשכח לישראל מדה יפה כעניותא?!

אלא, בגין דכל עמא ולישנא - "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה" (ישעיה ח, כא). אבל ישראל אינון קיימא דקודשא בריך הוא בהאי מדה, ולא אכחישין ביה. ובגין דא במדה דא יתפרקון. הדא הוא דכתיב "ואת עם עני תושיע" (שמואל ב כב, כח). ועני לישנא דענוי - דאפילו אית ליה לבר נש עותרא ואיהו במרעין ובמכתשין - 'עני' אתקרי. או דדחקין ליה בגיניה וצערין ליה כל יומא. כל שכן מאן דאיהו רש מניה ואיהו הולך מאתר לאתר!

ועוד אית עני דאסתלק מניה דעתיה כגון איוב דאתמר ביה "איוב לא בדעת ידבר" (איוב לד, לה). אוף הכי איהי ד' דאיהי שכינתא - כד אסתלק מנה א"ח דאיהו עמודא דאמצעיתא דאקרי "דעת". והאי לית לה חובין במלה דיימא.

ועוד, א"ח איהו תורה, כליל תרי"ג פקודין. הדא הוא דכתיב "זה שמי לעולם וגו'" (שמות ג, טו) - "שמ"י" עם י"ה - שס"ה. "זכרי" עם ו"ה - רמ"ח. ובגין דא אוקמוה, "אין עני אלא מן התורה ומן המצות" - דשאר עני לאו איהו אלא 'ענוי'. ואת ד' מן אדני - אוף הכי איהי עני בלא יהו"ה.

תמינאה - מים אחרונים דתקינו לון בגין מלח סדומית המסמא את העינים. אמאי אקרון "חובה"? אלא בארח רזא - סם המות שריא על ידוי מזוהמין דעבדי בהו ברכה. ועל כוס דמברכי עליה בלא טהרה אקרי טמא. ומה כוס דשותין בו - טמא לברכה עד דהוו מטהרי ליה בהדחה מלגו ומלבר - כל שכן ידוי! ובגין דא "מים אחרונים חובה".

ורזא דמלה "והתקדשתם" - אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" - אלו מים אחרונים, "כי קדוש" - זה שמן ערב. לקבל "קדש קדש קדש יהו"ה צבאות". ובגין דא "והתקדשתם וגו'" לאשתמודעא דאתון בנין לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב "בנים אתם ליהו"ה אלהיכם" (דברים יד, א).

תשיעאה - כוס דברכה. ואוקמוה מארי דמתניתין, עשרה דברים נאמרו בכוס דברכה ואלין אינון.

• עטו"ר.
• עטו"ף.
• הדח"ה.
• שטיפ"ה.
• ח"י.
• מל"א.
• ומקבלו בשתי ידיו ונותנו בימין.
• ומסלקו מן הקרקע טפח.
• ונותן עיניו בו.
• ומשגרו במתנה לאנשי ביתו.

ועכשיו, אין לנו אלא ארבעה שהן: הדחה, ושטיפה, חי, מלא. ויש אומרים 'חי' מן החבית. ויש אומרים 'חי' - הכוס שלם; ששבירתו זו היא מיתתו.

כוס על דרך החכמה הוא אלהים. והוא "מלא" בי"ה. והכא שלם. כ"ס בלא ו' כמו כס שהוא פגום וחסר בלא אלף - כן הוא חסר בלא וי"ו והוא פגום. הכס"א כן עולה בגימטריא כוס.

כוס היא ה"א וצריך עשרה דברים כנגד י'. והם:

• עטו"ר בסוד העטרה, עטרת תפארת. וזהו סוד עטור שאמרו זכרונם לברכה "מעטרו בתלמידים", והיא "עטרת הברית".
• עטו"ף - "תפלה לעני כי יעטוף" (תהלים קב, א) - שכל הברכות והתפלות 'מתעטפים' עד שתעלה תפלת העני.
• הדח"ה ושטיפ"ה - כמו "וטהרו וקדשו" (ויקרא טז, יט). 'הטהרה' מימין החסד. 'והקדושה' משמאל דגבורה. כוס דברכה מלכות מצד בינה הנקראת אלהים. ונקרא עטרה מצד הכתר.
• ח"י - מצד יסוד הנקרא שלום, שנאמר "וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך יהו"ה" (ישעיה נד, י).
• מלא - מצד תפארת.
• מקבלו בשתי ידיו - ה' ה'. ונותנו בימין - כי ה' עליונה לחסד, ה' שניה לגבורה.
• ומסלקו מן הקרקע טפח - בסוד יו"ד. כי סלוק ה' הוא יו"ד.
• ונותן עיניו בו שהם בסוד יאהדונהי. י' מאיר בבת עין. הו"ה - בשלשה צבעי העין. אדני מאירה בשני כרובי העין, עפעפי העין.   [דף רעד ע"א]  
• ומשג"רו במתנה לאנשי ביתו - היא בינה שנאמר בה "ישמח משה במתנת חלקו".
• עשיראה - ברכת מזונא. הא אוקמוה רבנן "בשלשה צריך כוס". ורזא דמלה בגין דאיהי "אהבת כלולותיך" (ירמיה ב, ב), דאינון אבהן - "בכל מכל כל".

ולית לארכאה יתיר.

ברכת המזון מן התורה מנין? שנאמר "ואכלת ושבעת וגו'". ושנינו בברייתא:

"וברכת" - זו ברכת הזן. "את יהו"ה אלהיך" - זו ברכת המזון. "על הארץ" - זו ברכת הארץ. "הטובה" - זו "בונה ירושלים". וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג, כה). אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? שנאמר "אשר נתן לך" - משעה שנתן לך חייב אתה לברכו.

ודרשו חכמים זכרונם לברכה: "משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שהכניסן לארץ. דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים".

עוד נמצא בפרשת המן רמז לברכת מזון במן עצמו שנאמר "ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני יהו"ה אלהיכם" (שמות טז, יב). עד כאן.

אמר רבי שמעון - רזא דאינון שבע זיינין דרשימין בתפלין דהוא שבעה שבעה -

• דרמיזין לשבעה אוני דריאה דבר נש - דבהון שאיב רוחא, ומניה מפיק צוציתא דנור דדליק מפומיה.
• ועוד דאינון רמז לשבעה יומי ושבועי דמפסח לעצרת.
• ועוד דאינון רמיזין לשבעה קני מנרתא, דאית עלייהו שבע בוציני קדישין.
• ועוד דאינון רמיזין לשבעה ככבי לכת, דאינון מנהרי ברקיעא.
• ועוד דאינון רמיזין לשבעה מדרגין דעלמא עלייהו קיימא.

ואינון יסודא ושרשא ועיקרא דכלא. ועליהון אמרי חברייא: כל מאן דבעי לאנחא תפלין דרישא - מבעי ליה לאסתכלא באינון תרי שינין, דאינון רמיזין לאינון שבע זיינין, דאית בהון רמז רזין סתימין, עמיקין רמיזין.

עד כאן רעיא מהימנא.

פרשת ראה (אין)

אין זהר או רעיא מהימנא על פרשת ראה

פרשת שופטים - זהר (אין)

(אין זוהר בפרשת שופטים אלא רק רעיא מהימנא)

  [דף רעד ע"ב]   (פרשת שופטים מכיל רק רעיא מהימנא ללא זהר)

  [דף רעה ע"א]   (פרשת שופטים מכיל רק רעיא מהימנא ללא זהר)

  [דף רעה ע"ב]   (פרשת שופטים מכיל רק רעיא מהימנא ללא זהר)

פרשת שופטים - רעיא מהימנא

  [דף רעד ע"ב]   "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר יהו"ה אלהיך נותן לך וגו'" (דברים, טז).
בפקודא דא מנוי שופטים ושוטרים. ועוד "כי אלהים שופט" (תהלים עה, ח). כי - י' - מניה יו"ד דחושבניה כ', כתר. בתר הכא - "כי אלהים שופט". "זה ישפיל" - ה"א ה"א, "וזה ירים" - דא ו' ו'.

פקודא בתר דא לדון בסייף, לדון בחנק, לדון בדין סקילה, לדון בדין שריפה.

לדון בסייף למאן? לסמאל! הדא הוא דכתיב "כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד" (ישעיה לד, ה).

חרב דקודשא בריך הוא

• י' - רישא דחרבא.
• ו' - גופא דחרבא.
• ה"א ה"א - תרין פיפיות דילה. "צדק צדק תרדוף" חתכין תרין דינין - דינא מפי בית דין דלעילא, ודינא מפי בית דין דלתתא. ומהכא אשתמודע "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שנתן לו רשות מלמעלה".
• נרתקא דחרבא אדני - תמן אשתכך דינא.

בקריאת שמע - יהו"ה - חרבא דקודשא בריך הוא. עלה אתמר "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו). בצדיק חי עלמין, כליל ח"י ברכאן דביה "א'דני ש'פתי ת'פתח ו'פי". ביה עאל חרבא בנרתיקה, "וחמת המלך שככה" (אסתר ז, י), ומתחברין תרין שמהן יאהדונהי.

לדון בחנק - זרקא - תמן קו י' כריכא ביה, וקו ו' דאתפשטא מניה. ביה תפיס לסמאל, "וישאוהו במוט בשנים" (במדבר יג, כג). מאי מט דהאי רשע? אדם דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א. מ"ה, וד' אתוון יהוה -- הרי תשעה וארבעים! כחושבן תשעה וארבעים אתוון דאינון בשית תיבין דיחודא עלאה ובשית תיבין דיחודא תתאה, דאינון ו' ו'. והאי הוא "וישאוהו במוט בשנים" - בפרודא מנייהו, בלא א' באמצע ו"ו, דלית יחודא לסטרא אחרא, אלא "וישאוהו במוט בשנים", סמאל ובת זוגיה, עולם הנפרדים.

בחבל דיחנק - בה אחידן ה"א ה"א, בה' אצבעאן דיד ימינא ובה' דיד שמאלא. ו' - חבל. י' - חניקא דלהון. שמא דיהו"ה - מיתה לסמא"ל ונחש, וחיים לישראל^[10]. ובגין דא "ראו עתה כי אנ"י אני הוא ואין אלהים עמדי" (דברים לב, לט). "אני אמית" - לאלהים אחרים בשמי ולכל דלא הימנו בי, "ואחיה" - לאינון דהימנין ונטרין פקודין דילי.

לדון בסקילה לסמאל באבן דאיהי יו"ד. זריק לה לגביה בחמש אצבעאן דאינון ה', ובקנה דדרועא דאיהו ו', ובכתף דתמן ה'. וזריק לה לגביה מחשבה דאיהו שמא מפרש יו"ד ה"א וא"ו ה"א.

לדון בשרפה לסמאל. עצים לאדלקא בהון נורא.
זכאה איהו גופא דאיהו עץ ואברים דיליה עצים, לאוקדא בהון אשא דאיהו "נר מצוה" בכל אבר. לאוקדא לסמאל בשכינתא עלאה - בעץ דאיהו תפארת, ובכל עצים דאחידן ביה. דבזמנא דאש על גבוה הוה נחית על גבי עצים דקרבנא - "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא) - דאתוקד ביה. הדא הוא דכתיב "והאש על המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ה). זכאה איהו מאן דאחיד באילנא דחיי - בגופיה באברים דיליה. נר כל ענפא וענפא, "נר מצוה", ברמ"ח פקודין דיליה.

כד אחידן ביה תרוויהו יתקיים "וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (שמות ג, ב). וסמאל ונחש וכל ממנן דיליה דאינון קוצין - אתוקדו. וענפין דסנה, ואיבא דיליה, ועלין דיליה - לא אתוקדו. דא אחזי ליה קודשא בריך הוא.

אמר בוצינא קדישא: ודאי ישראל אינון עצים יבשים באורייתא בגין דאחידו באש דהדיוט! לאו אינון כדקא חזי למעבד בהון ניסא. מיד דאנת נחיתת עלייהו באורייתא - בגינך נחת עלייהו אילנא דחיי ומצוה דאיהו "נר יהו"ה". ואחידת בהון ויהון חיין. ואומין עכו"ם דעלמא אתוקדן בההוא "נר". והאי איהו דאמר נביא "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אתך אני וגו'" (ירמיה מו, כז).

("ארבעים יכנו וגו'" דף ר"פ ע"ב)

  [דף רעה ע"א]   "לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו) - פקודא דא להעיד עדות בבית דין. דלא יפסיד חבריה ממונא בגיניה אי אית ליה עדות בהדיה.

ולית סהדותא פחות מתרין - הדא הוא דכתיב "על פי שנים עדים וגו' יקום דבר" 'לא יקום על פי עד אחד'. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין "מי מעיד על האדם? קירות ביתו. ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידין עליו".

מאי "קירות ביתו"? אינון קירות לבו, "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" (ישעיהו לח, ב), ואוקמוה רבנן "מלמד שהתפלל חזקיהו מקירות לבו".
"אנשי ביתו" - אינון רמ"ח אברים דיליה, דהכי אוקמוה מארי מתניתין "רשע עונותיו חקוקים על עצמותיו". והכי צדיק זכיותיו חקוקים לו על עצמותיו. ובגין כך אמר דוד "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים לה, י). ובגינה אתמר "ומי מעידין על האדם? קורות ביתו" - גרמין בנויין על מוחא דאיהו מיא. ועלייהו קא רמיז "המקרה במים עליותיו" (תהלים קד, ג) - "המקרה" לשון 'קירות'.

ואמאי בגרמין יתיר מבשרא וגידין ומשכא? בגין דגרמין אינון חוורין, וכתיבא אוכמא לא אשתמודעא אלא מגו חוורו. כגוונא דאורייתא דאיהי חוורו מלגאו אוכם מלבר - אוכם וחוור, חשך ואור. ואית חשך תכלת ואתמר ביה "גם חשך לא יחשיך ממך" (תהלים קלט, יב). ותכלת אוכם איהו נוקבא לגבי חוורו.
ולא עוד אלא דגופא על גרמין עתיד למיקם ובגין דא זכווי וחובוי חקוקין על גרמין דיליה. ואם יזכה - יקום גופא על גרמין דיליה, ואי לאו - לא יקום ולא יהא תחיית המתים.

ולא עוד אלא תרין סהדין אינון על בר נש - עין רואה ואוזן שומעת. ובית דין סופר ודן חובוי.

ולא עוד אלא שמשא וסיהרא סהדין על בר נש כמה דאוקמוה "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד).
מאי "בכסה"? ביומא דסיהרא מתכסה. ואמאי מתכסת? בגין דכד מטי ראש השנה ייתי סמאל למתבע דינא לבנוי קמי קב"ה, והוא יימא ליה דייתי סהדין. והוא ייתי לשמשא עמיה. אזל למייתי סיהרא - והיא מתכסת. באן אתר מתכסת? אלא סליקת לההוא אתר דאתמר ביה "במכוסה ממך אל תחקור" לפייסא ליה על בנהא.

והאי הוא דאמר קרא "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" - לאתר דביה סליקת שכינתא דאתמר ביה "ובמכוסה ממך אל תחקור". וחובין באתכסייא תמן צריך למידן בינו לבין קונו. וחובין דאתגלייא דעבד לון אתמר "מכסה פשעיו לא יצליח" - דשכינתא מסטרא דכתר איהי עלמא דאתכסיא ואוקמוה מארי מתניתין דצריך בר נש לחברא להו לההוא אתרא. בההוא זמנא מטי זמנא דרחמי ואעבר דינא. ובגין דא לחבריה אמר לזכאה ליה בעדותיה. אבל לרשע אין מזכין לו.

ועוד קב"ה ושכינתיה סהדין על בר נש. הדא הוא דכתיב "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ" (דברים ד, כו). "את השמים" - ההוא דאתמר ביה "ואתה תשמע השמים" (מ"א ח, לב). "ואת הארץ" - ההוא דאתמר בה "והארץ הדום רגלי" (ישעיהו סו, א).

ועוד תרין סהדין - עמודא דאמצעיתא וצדיק. ואינון עד מן "שמע...אחד", עד מן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" - דא סמאל מת מעקרו, "וישאוהו במוט בשנים". "לא יומת על פי עד אחד" - דלא יהא ליה חולקא ב"אל אחד".

"כי יקום עד חמס באיש וגו' ודרשו השופטים היטב וגו' ועשיתם לו כאשר זמם וגו'" (דברים י"ט, ט"ז-י"ט).
פקודא דא לדרוש ולחקור העדים בשבע חקירות קידם דידין ליה בעונשא דמותא. שבע - לקבל "שבעה אלה עיני יהו"ה המה משוטטים בכל הארץ" (זכריה ד, י) - בהון "ויסרתי אתכם אף אני שבע" (ויקרא כו, כח).

פקודא בתר דא לעשות לעד זומם "כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט). תרין סהדי שקרא דאינון סמאל ונחש אי ייתון לאסהדא סהדותא דשקר על ישראל דטעו בין ו' לז' דאינון אתוון זו. והאי איהו "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג, כא).

ולא יתייחד ו' עם ז' אלא בשרפת חמץ דבין ו' לז'. ואע"ג דמדאורייתא איהו עד סוף שית - גזרו רבנן "אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש". ואולפי מארי מתניתין מסהדותא דשעתי דחמץ לסהדותא דבדיקות דסהדי דההוא דהרג את הנפש. וכלא מפרש במתני'. ויקיים בהון "ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן וכו'". והאי איהו "ועשיתם לו כאשר זמם".

  [דף רעה ע"ב]  
פקודא בתר דא לקבל בית דין הגדול עלייהו - בינה מסטרא דגדולה אקרי "אלהים", "בית דין הגדול"; רב בדינוי ורב בזכווי. כגוונא דאתמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) בפקודא "שום" לעילא "תשים" לתתא. הכי לקבל עליה בית דין רברבא אע"ג דקביל עליה בית דין זעירא. בית דין זעירא - בית דין של שלשה מסטרא דשכינתא תתאה. בית דין רברבא מאלין סנהדרי גדולה.

אמר בוצינא קדישא: שבעים סנהדרי גדולה הוו - ואנת רברבא על כלהו! "והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם" - אלו סנהדרי גדולה מסטרא דשכינתא עלאה, סנהדרי קטנה מסטרא דשכינתא תתאה.

• משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא, ועמהון שבעין ותרין סנהדרין כמנין חסד, ומהכא סנהדרי גדולה.
• סנהדרי קטנה מסטרא דשמאלא - "את המאור הקטן לממשלת הלילה".

ובגין דא תפארת - "את המאור הגדול לממשלת היום" דאתמר ביה "יומם יצוה יהו"ה חסדו" (תהלים מב, ט). "את המאור הקטן לממשלת הלילה" - "ובלילה שירה עמי", שיר דלויים. ודא יסוד. "בן ישי חי על האדמה" (ש"א כ, לא) - דתקין עשר מיני תהלים בשירה, ואיהו צדיק לשמאלא, "את המאור הקטן". ודא שכינתא דאתנטילת משמאלא. עד כאן.

(יתרו כ"ג כבד את אביך וכו')^[11]

("כי תצור אל עיר וכו'" עד "בהאי עלמא" - נדפס בפרשת בלק דף ר"ב ע"א-ע"ב).

פרשת כי תצא - זהר

‏‏("כי יהיה לאיש בן וכו' ורישי ישיבות" - נדפס בפרשת בלק דף קצ"ז עמוד ב^[12])

(‏‏"לא תלין נבלתו וכו'" עד ‏‏"כבהמות נדמו" - נדפס בפרשת נשא באדרא דף קמ"ג ע"ב)^[13]

(‏‏"כד ברא קב"ה עלמא וכו'" עד ‏‏"ובעלמא דאתי" - נדפס בפרשת קדושים דף פ"ו ע"א - דף פ"ז ע"א)^[14]

פרשת כי תצא - רעיא מהימנא

  [דף רעה ע"ב]   "וענשו אותו מאה כסף וגו'" (דברים כב, יט) - פקודא דא לדון בדין מוציא שם רע. הדא הוא דכתיב "וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל". רבנן! האי איהו בתר נשואין דאמר "לא מצאתי לבתך בתולים".

ולאו כל שם רע שקול. דמרגלים דאפיקו שום ביש על ארעא אתענשו בגינה ומיתו ולא זכו לה. ואתתא קרקע איהי כארעא כמה דאוקמוה "אסתר קרקע עולם היתה". ואי תימרון שום ביש עלה דאסתאבת באחשורוש וזכתה לאתלבשא בה רוחא דקדשא הדא הוא דכתיב "ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א) -- הא אמר קוב"ה "אני יהו"ה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים" (ישעיהו מב, ח)?! ורוחא דקודשא שכינתא הות! דאיהי שֵם דאתלבשת באסתר.

אבל רבנן - ווי לאינון דאכלין תבן דאורייתא ולא ידעי בסתרי דאורייתא, אלא קלין וחמורין דאורייתא. קלין - תבן דאורייתא. חומרא דאורייתא - חטה - חט ה' - אילנא דטוב ורע.

לית דרכא דמלכא ומטרוניתא למרכב על חמרא אלא על סוסוון - הדא הוא דכתיב "כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה" (חבקוק ג, ח). דאין מזלזלין במלכותא למרכב מטרוניתא על חמרא - כל שכן מלכא. לית דין אתר הדיוט, עבד, דארחיה למרכב על חמרא. ובגין דא כתיב ביה במשיח   [דף רעו ע"א]   "עני ורוכב על חמור". "עני" איהו תמן בסימן ערובין נדה יבמות, ושאר מתניתין בכלל. ולא אתקרי תמן מלך עד דרכיב בסוסיא דיליה - כנסת ישראל.

קוב"ה כד איהו לבר מאתריה - לאו איהו מלך. וכד אתהדר לאתריה - "והיה יהוה למלך" (זכריה יד, ט). והכי ישראל אתמר בהון "כל ישראל בני מלכים". כגוונא דאבא אינון בנוי - לאו אינון בני מלכים עד דיהדרון לארעא דישראל.

ואי תימא דהדיוט דא - אף על גב דאיהו הדיוט לגבי מאריה ברכתא - עלה אתמר "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", והדיוט דא לגבי מלכא עבד מטטרון.

ואדם קדמאה דלא נטר יקר דיהבו ליה - נחתו ליה למיכל עם חמרים ואמר "אני וחמורי נאכל באבוס אחד?!". ויששכר בהאי חמרא זכה לאתקרי "יששכר חמור גרם" (בראשית מט, יד).

ורבנן מארי מתניתין! מטרוניתא אתמר בה "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט). בתר דאתלבשת באסתר - שליטת אסתר על אחשורוש ואומתיה ואתמר בהו "והרוג בשונאיהם" (אסתר ט, טז). ואי תימא דאתייחד עמה - אע"ג דהוו בביתא חדא - חס ושלום! אלא כגוונא דיוסף דאתמר ביה "ותנח בגדו אצלה" (בראשית לט, טז) - ולא לבושו, אלא "בגדו" לישנא ד"בוגדים בגדו".

והכא סתרא רברבא - ובגין דא אסתר לישנא דסתראה - "אתה סתר לי" (תהלים לב, ז). שכינתא אסתירת לה מאחשורוש ויהיב ליה שידה באתרה ואתהדרת איהי בדרועיה דמרדכי. ומרדכי דהוה ידע שמא מפרש ושבעין לשון עבד כל דא בחכמתא. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין דאפילו בלא דא אית ליה לבר נש קודם דיתיחיד עם אתתיה למללא עמה בגין דשמא שידה אתחלפא באתתיה.

ודא באתתא מאילנא דטוב ורע. אבל אם היא משכינתא - לית לה שנוי. הדא הוא דכתיב "אני יהו"ה לא שניתי" (מלאכי ג, ו). "אני" - דא שכינתא. ולית לה דחילו מכל סטרין אחרנין - הדא הוא דכתיב "כל הגוים כאין נגדו" (ישעיהו מ, יז). ובאתרא דשכינתא תמן - כמה סגולות תמן. ובגין דאסתר אתלבשת שכינתא בה - חזיא הות למעבד עמה כמה סגולות .

כגוונא דא אשכחנא בשרה דקוב"ה נטיר לה מפרעה ואפילו לבושה ותכשיטיה - בכולהו שוי קוב"ה סגולות בגין שכינתא. ובגין דא אתא פרעה לסנדלא - מחא ליה עמיה. והכי נמי בכל תכשיטין דילה - בכל תכשיט ותכשיט דהוה נגע ביה - מחי ליה עד דאתפרש מנה ההוא טמא ואחזר לה לבעלה. ואי בתשכיטין דילה כך - כל שכן מאן דנגע בגופא ואפילו באצבע דילה לסטרא דיחודא - "והזר הקרב יומת". דקוב"ה לא יהיב ליה רשו למקרב גבה. הדא הוא דכתיב "אני יהו"ה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן".

ובגין דא לא כל 'שם רע' שקול. מרגלים דאפיקו שום ביש על ארעא דישראל - מיתו. מאן דאפיק שום ביש על שכינתא - כל שכן דלקיין בנשמתהון! דאלין דאפיקו שום ביש על ארעא לקו בגופייהו, ומיתת גרמייהו מיתו. אבל מאן דאפיק שום ביש על שכינתא - נשמתא דלהון לקאה!

והאי למאן דידע רזא דא ועינוי פתחין. אבל מאן דעינוי סתימין - לית ליה עונשא כל כך.

ומה דרבנן דמתניתין שויין קמייהו דאתתא אנוסה מותרת לבעלה - ודאי איסור והיתר דמתניתין לא ממלל אלא במיליה דבר נש, ואתתא דאיהי מאילנא דעץ הדעת טוב ורע. אבל אתתא דאיהי מאילנא דחיי - לאו לה דינא כאלין. דההוא דאילנא דחיי - "צדיק וטוב לו". ובגיניה אתמר "לא יאונה לצדיק כל און" ולא לבת זוגו צדקת. ואוליפנא משרה בביתא דפרעה דלא הוה ליה רשו למקרב בהדה.

ומאן דאיהו "צדיק ורע לו" - האי דאיהו מאילנא דטוב ורע, דכיון דרע עמיה - אין צדיק אשר לא יחטא בההוא רע בתר דאיהו עמיה.

"רשע וטוב לו" - דאתגבר יצר הרע על יצר טוב. אתמר "וטוב לו" - טוב איהו תחות רשותיה. ובגין דרע שליט על טוב - "רשע" איהו, דההוא דאתגבר נטיל שמא.

"רשע ורע לו" - "אל אחר", סמאל. "ורע לו" - סם המות דיליה, "עבודה זרה". "תמותת רשע רעה" (תהלים לד, כב). ובגין דא אנוסה לאו איהי אלא אי אית בה תערובת בההיא נשמתא דטוב ורע.

ואורייתא דאתבריאת - אתברו לוחין דילה דאינון משולים לבתולים, וקוב"ה הדר יהיב לון לישראל לנטרא לה. אורייתא דבעל פה אתקריאת "הלכה למשה מסיני". וחתן דידה תבר בתולים דילה. ומאן דאפיק שום ביש עלה דיימא דהא ההיא אורייתא לאו איהי דא דהא לוחין דילה אתברו - קוב"ה יימא ליה דאיהו "אבי הנערה" ("בת" דאיהו בתיבת "בראשית", איהי ברתא דמלכא). קוב"ה אמר "ופרשו השמלה" - ואתפתחת יריעה מספר תורה ויחזון דאתמר ביה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת" (שמות לד, א).

  [דף רעו ע"ב]   מיד קם אליהו וכל מארי מתיבתא ובריכו ליה ואמרו: סיני סיני! הכי אתחזיא למשמע מלין דילך ולשתוק! אבל ברשותא דקב"ה ושכינתיה - אנא בעי למללא מלה לגבך ליקרא דילך.
אמר ליה: אֵימא!

פתח ואמר: רעיא מהימנא! האי כלה דילך - קוב"ה יהב לה לאברהם לגדלא לה לגבך, ובגין דאיהו נטיר לה אתקריאת ברתיה. הדא הוא דכתיב "בת היתה לו לאברהם 'ובכל' שמה". ובה קיים כל אורייתא כולה ואפילו ערובי תבשילין - הדא הוא דכתיב "וישמור משמרתי וגו'" (בראשית כו, ה). ואיהו הוה לגבה אומן כגון "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב, ז). וקוב"ה בריך ליה בגינה - הדא הוא דכתיב "ויהו"ה ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א). וגדיל לה מכל מדות טבין וגמיל לה חסד וסליק לה בגדולה במדת "חסד דאברהם". והוה ביתיה בגינה פתוח לרוחה למגמל חסד עם כל באי עולם. ובגין דאיהו גמיל חסד עמה - כד בנוי דאברהם הוו ממושכנין בכמה חובין במצרים - אמר קוב"ה לך רעיא מהימנא - זיל וגמיל טיבו למאן דגמיל ליה עמך. דדא כלה דילך - יהיבת לה ליה לגדלא לה במדות טבין, ואיהו גדיל לה בתליסר מכילן דרחמי דרמיזין בתלת תיבין וה"ו אנ"י וה"ו דאינון וא"ו דכליל בהון ע"ב שמהן כמנין חסד דבהון הוה אתגבר אברהם על ע"ב אומין. ובכלה דילך הוה ליה סגולה בע"ב שמהן והוה נצח לכל אומה ולישן.

ובגין דא "מוליך לימין משה זרוע תפארתו ובוקע מים" (ישעיהו סג, יב) - דימא קרעת ליה קדם בנוי בתריסר קרעין בחושבן ו"ו, ובזכות א' - עבדת ימא יבשתא ובה טובעו מצרים דלא מהימנין בוא"ו דאיהו אחד.

ולזמנא דאתי - "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו) יתקיים בישראל זרעא דאברהם. ובך יתקיים "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", "ובוקע מים" דאורייתא קדמהון למהוי לך "שם עולם". ותמן תרויח כלה דילך.

ובגין דבת דא אתייהיבת לישראל דאיהי הלכה דילך מסטרא דשמאלא - "הלכה למשה מסיני" - דהא מסטרא דימינא ה' הלכה דילך מסטרא דשמא דאברהם, י' דיצחק. וכלא ה"י מן אלהים. ואנת וא"ו מלא דילה שלימות דילה, כוס מלא. בקדמיתא - "כס יה", ולבסוף "כוס מלא ברכת יהו"ה".

ובגין דאתייהיבת לישראל על ידך דאינון מסטרא דעמודא דאמצעיתא - אית לגלאה אמאי אתייהיבת לון?

דהא ודאי אברהם הא אתמר אמאי אתייהיבת ליה, ואנת גמילת חסד עם בנוי כגוונא דגמיל הוא עמך.
ליצחק יהב ליה קב"ה ליה ולזרעיה לנטרא לה מאילנא דטוב ורע, ועבדו לה כמה גדרין, וחתיכו לה כמה לבושין דאינון לבושי דהבא בכמה פסקות, והוו חולקין ומקשין עלייהו על אלין פסקות לתקנא לה בכמה פרוקין לקשט לה בכמה מיני קשוטין לשבתות ויום טובים למהוי מקשטא לגבך בזמנא דתיתי לגבה בפורקנא בתרייתא דאתמר מה "מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה"^[15].

ובגין דאינון גרמו לך ועבידו עמך טבין - אנת סבילת בגינייהו כמה מכתשין בגין דלא יתקטיל משיח בן יוסף דאתמר ביה "ופני שור מהשמאל" (יחזקאל א, י), מזרעא דיוסף דאתמר ביה "בכור שורו הדר לו". ובגין דלא יתחלל הוא וזרעיה בין עכו"ם בחוביה דירבעם דעביד עבודה זרה - הוה הוא לאתחללא בעכו"ם הוא וזרעו, בגין דירבעם בן נבט מזרעיה איהו. ובגיניה אתמר בך "והוא מחולל מפשעינו וגו' ובחבורתו נרפא לנו" (ישעיהו נג, ה).

וישראל בגין דאינון כלילן ימינא ושמאלא - תמן ה"י דילך בשלימו הוה - אית לך לאתיחדא עמה בינייהו. ובגין דאתמר בך "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל" אתמר בך "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו" - בגלותא לא יכיל למפרש ליה מנה כל יומוי.

ואיך הוא שם רע דאפיקת עלה? אלא בתר דאתייהיבת איהי לישראל - כל מאן דאפיק שום ביש על ישראל כאילו אפיק עלה. ושום ביש הוה דאמרת לקב"ה "למה יהוה יחרה אפך בעמך" (שמות לב, יא). וקב"ה אמר: "וכי אנת אפיק שום ביש על ישראל דעבדו ית עגל?!" - "לך רד כי שחת עמך" - ערב רב ודאי דאנת גיירת לון עבדו ית עגלא. ובגין דא "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה".

קם רעיא מהימנא, נשיק ליה באנפוי ועל עינוי ובריך ליה ואמר ליה "תהא מברך מפומא דקב"ה ושכינתיה בכל מדה ומדה דיליה ובעשר ספירן דיליה ובכל שמהן דיליה, ובכל מארי מתיבתאן וכל מלאכין".
ענו כלהו ואמרו אמן.
וקב"ה ושכינתיה הודו בברכתיה.

אליהו! קום אפתח פומך בפקודין עמי דאנת הוא עוזר דיליה מכל  [דף רעז ע"א]   סטרא, דהא עלך אתמר בקדמיתא "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (במדבר כה, יא) - "בן אהרן" ודאי! בן אח דילי הוא. "ואח לצרה יולד" (משלי יז, יז).

("פקודא לדון בדיני סוטה" - פרשת נשא דף קכ"ד ע"א)

"כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה וגו'" (דברים כב, כח) - פקודא דא לדון במפתה חמשים כסף - הדא הוא דכתיב "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה". אלין ישראל מסטרא דשכינתא אתקריאו 'בת'. "ותפשה ושכב עמה ונמצאו ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו" (דברים כ"ב, כ"ח-כ"ט).

רבנן וכל מארי מתיבתא! "איש" - אלין ישראל מסטרא דקוב"ה. "ותפשה" בקשורא דתפלין, "ותפשה" בכנפי מצוה, "אשר לא אורשה" - בת יחידה דא נשמה. "ושכב עמה" בצלותא דשכיבא ב"השכיבנו". "ונתן לאבי הנערה חמשים כסף" - כ"ה כ"ה אתוון דיחודא.

קום רעיא מהימנא! דודאי מאן דאשתדל בהלכה שלא לשמה ורווח הלכה - ודאי בתפישה איהי לגביה. ועם כל דא אוקמוה "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". והאי 'הלכה' מסטרא דנער טוב דאתפרש מאילנא דטוב ורע דאיהי איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול. ועל שם 'נער' אתקריאת איהי 'נערה' דעתיד לקיים בה "וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁ^עִים מִמֶּנָּה" (איוב לח, יג), דאינון איסור טמא ופסול, סמאל ומשרייתיה.

דבר אחר: "כי ימצא איש נערה בתולה" - אלין ישראל דכתיב "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא, א). "נער" מסטרא דמטטרו"ן. ואין "איש" אלא קוב"ה שנאמר "יהו"ה איש מלחמה" (שמות טו, ג).

"כי ימצא איש נערה בתולה" - בתולת ישראל דאתמר בה "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" (עמוס ה, ב) - "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" (הושע ב, טז). ולבתר אפתח לון חמשין תרעין דחירו דאינון חמשין תרעין דרחמי מסטרא דאברהם אבוהון. והאי איהו "ונתן לאבי הנערה חמשים כסף", וכסף מדרגא דחסד, דרגא דאברהם.

דבמפקנו דמצרים - חמשין תרעין דחירו אפתח לון מסטרא דדינא דשמאלא, דאיהו אדני, דתמן "דן אנכי" - קדם דינא דן אנכי ולבתר נפקו. אבל בפורקנא בתרייתא - "וברחמים גדולים" (ישעיהו נד, ז) - מסטרא דאברהם. ו'גדולה' דרגא דאברהם. דבינה תמן איהי "יד הגדולה", תמן איהי חמשים כסף.

ולבתר "לא יוכל לשלחה" בגלותא "כל ימיו" בגין ד"לו תהיה לאשה" כמה דאתמר "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא). וקרא אחרינא "כי בועליך עושיך יהוה צבאות שמו" (ישעיהו נד, ה), "לא יאמר לך עוד עזובה" (ישעיהו סב, ד) - דאף על גב דשכינתא איהי בגלותא קב"ה לא זז מנה.

פקודא בתר דא לישא אנוסתו - דודאי אנוסה אית מתרין סטרין. אנוסה ברחימו דיליה לגבה ואיהי לא רחימת ליה. ואית אנוסה דרחימת איהי ליה, ודחילת לאזדווגא עמיה בלא קדושין וברכה, ואיהי לא בעאת. אם היא הדיוטא לגביה - "ולו תהיה לאשה".

בסתרי תורה אית לן להמשיל משל. נשמתא אית דאיהי מטרוניתא, ונשמתא אית דאיהי אָמָה כגון "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה" (שמות כא, ז), ונשמתא אית דאיהי שפחה הדיוטא דבר נש. אוף הכי אית דאיהו עבד שפחה לגבי נשמתא. ולזמנין נשמתא אזלא ברזא דגלגולא (הדא הוא דכתיב "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה" (בראשית ח, ט)), ויצר הרע רדיף אבתרהא לאעלא בגופא דאיהו שפחה לגבי יצר הרע.

איהו שד יהודי, ונשמתא י' אמה העבריה. ובה ההוא שד אתהדר שדי - דנטיר לה לההיא נשמתא ותב בה בתיובתא ומברך בה לקב"ה בכל יומא ב"ברוך", ומקדש בה לקב"ה ב"קדוש קדוש קדוש", ומיחד עמה לקב"ה בקריאת שמע. מה דהוה איהו שד אתחזר מלאך דיריק מטטרון רוחא מיניה ואתהדר שדי. דהכי סליק במטטרון בחושבן שדי. ומיד יתקיים ביה "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו".

ואי לא חזר בתיובתא - איהי לגביה משתעבדא בחובין דעבדת ויתקיים ביה "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" (שמות כא, ד). ואתמר בההוא שד בעל חוביה - "והוא יצא בגפו". והאי שד איהו כמטה דמשה דאתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה - הכי האי שד אתהפך משד למלאך וממלאך לשד כפום עובדוי דבר נש.

(כתב הרמ"ק ששורה הבאה היא הגהה מבחוץ) [ומהכא אשתמודע "יוסף שדא" אמאי אתקרי הכי.]

ועל שם שדים דאתו מהאי אוקמוה מארי מתניתין דאית מנהון כמלאכי השרת. ואינון תלמידי חכמים דידעין מאי דהוה ומה דעתיד למהוי. ואינון בדיוקנייהו בארעא - אינון מארי פילוסופיא, אצטגניני ישראל, דידעין מאי דהוה ומאי דעתיד למהוי מאותות דחמה וסיהרא לקותא דלהון, וכל כוכב ומזל ומה אחזי בעלמא.

  [דף רעז ע"ב]   ואית מנהון כבהמה - פרין ורבין כבהמה. דיוקנא דלהון לתתא - אינון עמי הארץ. ואוקמוה מארי מתניתין דאינון שקץ ובנותיהון שרץ ועל בנותיהן נאמר "ארור שוכב עם כל בהמה" (דברים כז, כא), ואינון שונאים לתלמידי חכמים מארי משנה דאינון מלאכי השרת ממש. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין על בר נש "אי יהא כמלאך יהוה צבאות - יבקשו מפיהו, ואי לאו - לא יבקשו מפיהו".

ואית אחרנין מארי סתרי תורה מארי מדות, דאינון ירתין נשמתין מסטרא דמלכותא קדישא דאיהו כלילא מעשר ספירן. דמאן דירית לה וזכי לה - זכי לעשר ספירן בלא פרודא. עשר ולא תשע. דאי הוו ירתין למלכותא יחידאה הוו תשע בפרודא מנה, ובגין דלית תמן פרודא אמר בעל ספר יצירה "עשר ולא תשע". ואי תימא דסליקת לעילא מעשר -- שמא מפרש יו"ד ה"א וא"ו ה"א - הא עשר - עשר דמתייחד בה ולא סליק לעילא מעשר. ובגין דא "עשר ולא אחד עשר".

אבל מאן דמחבר יו"ד דאיהי אות ברית בשפחה, ומטרוניתא כלילא מי' בשד דעבודה זרה סמא"ל - אתדן בגיהנם. דמאן דירית ברתא דמלכא מלכות - לא זכי לה אלא ברא דמלכא דאתקרי "בני בכורי ישראל", דמסטרא דא אתקריאו ישראל בנין לקוב"ה. הדא הוא דכתיב "בנים אתם ליהוה אלהיכם". ומלכות דא דאצילות - אית לקבלה מלכות דבריאה, ואיהי מלכות למלאכים דבריאה, ואיהי נערה דמטרוניתא משמשא דילה, ואיהי דיוקנא דגבירתא דילה, כלולה מעשר.

האי - בחובין דישראל יכילת לאתחללא בין אומין דעלמא! אבל מלכות דאצילות דקוב"ה - עלה אתמר "אני יהוה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים"! לא יהיב לה למאן דמחלל שבתות וימים טובים, אלא למאן דאיהו ברא דמלכא ונטיר אורייתא ופקודין בדחילו ורחימו דמאריה, ולא על מנת לקבל פרס אלא כבן דאיהו מחויב למעבד צווייה דאבוי דעליה אתמר "כבד את אביך ואת אמך". "את אביך" - דא קב"ה. "ואת אמך" - דא שכינתא.

ועם כל דא מאן דמחלל נערה דמלכא - אתחשיב ליה כאלו מחלל מטרוניתא דיליה.

ורבנן! כל שדין לאו אינון שקולין, ולא כל עבדין. דשכינתא דכתיב בה "ומלכותו בכל משלה" - אית לה כמה נערות עבריות ושפחות עבריות, ואית לה עבדים ושפחות נכריות, בגין דלא ישתכח מלכותא אחרא בעלמא בזמנא דאיהי שלטא. ואלין שפחות נכריות - מסטרא דסם המות נוקבא דסמאל, דשפחה הות למטרוניתא נוקבא! וסמאל אל אחר - עבד הוה ליה לקב"ה! לבתר דעבידו גרמייהו אלוהות - קב"ה עתיד לאעבר לון מעלמא ולממחי לון.

ואי תימרון - אי בני נשא עבדין לון אלהות ולא ברעותא דלהון - אמאי אתענשו?!
אלא כד הוו דור המבול ודור הפלגה ידעי בהון והוו מקטרין לון וסגדין לון, ובההוא חילא דהוו מקטרין לון וסגדין לון הוו נחתי לגבייהו ועבדי רעותייהו וממללן בהון באינון צולמין - הא אתעבידו אלוהות ועבודת כוכבים ומזלות. בגין דא קב"ה עתיד לאעברא לון וימחי לון מעלמא צולמין דלהון דהוו פלחין בהון ואשתאבו מנהון רוחין וצולמין. וכד אית בעלמא ערב רב - נחתין לאתגשמא בהון, וקב"ה יעבר לון מן עלמא. הדא הוא דכתיב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

ואי תימרון בזמנא דגלותא בתראה לית עכו"ם! - בגין דלא ידעין בני עלמא בהון! ואינון דידעין בערב רב - תמן אשתכח לון דמכעיסין לקב"ה ושכינתיה וישראל בינייהו. וערב רב מצליחין בהון לקיים מאי דכתיב "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" (דברים ז, י).

קמו כלהו תנאין ואמוראין ובריכו לרעיא מהימנא ואמרו ליה: סיני סיני! מאן יכיל למללא קדמך דאנת בדיקונא דמארך! דבזמנא דמליל בטורא דסיני - כל חיון דמלאכין וחיון דכרסייא ועלאין ותתאין שתקו ולא אשתכח דבור אחרא אלא דיליה. ובגין דאת בריה בדיוקנא דיליה - צריך למשמע כלהו מארי מתיבתא מלין מפומך! אל תתן שתיקה למלולך!

"כל פטר רחם" - (פרשת קרח דף קע"ח ע"ב)

"כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא וגו' ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כד, ה) - פקודא (ט"ו) דא - חתן למחדי באתתיה שתא חד דכתיב "נקי יהיה לביתו שנה אחת". ואינון י"ב ירחין אינון מדילה, דהא 'שנה' איהי כלה, ולית כלה בר בי"ב ירחין דכתיב "עומד על שנים עשר בקר" (מ"א ז, כה) (דה"ב ד, ד). והואיל ולית תקונא דכלה בר בי"ב - אצטריך חתן למחדי לה ולביתה, לה ולתקונהא, כגוונא דלעילא. ועל דא יעקב כתיב ביה "ויקח מאבני המקום" (בראשית כח, יא) - "אבני המקום" י"ב הוו. ומאן דחדי לכלה - חדי לעולימתהא;   [דף רעח ע"א]   ועולימתן י"ב הוו. וכלא איהו רזא ד"שנה". בגין כך אצטריך חתן למחדי באתתיה "שנה אחת".

והא אוקימנא דחדוה דא לאו דיליה היא אלא דילה דכתיב "ושמח את אשתו" - "וישמח את אשתו" לא כתיב אלא "ושמח" - יחדי לכלה. כגוונא דא לאו חדו לכלה בר בגופא ותקונהא. ומאן חדי לון? צדיק. ועל דא "נקי יהיה לביתו". "נקי" - דלא יעמול במלי דעלמא, דיהא ביה רעוא למחדי לה. "נקי" מכלא - נקי למסין ולארנונין וגולגלתין, נקי דלא יפוק לחילא לאגחא קרבא. לאשתכחא חדוה עילא ותתא ולאתערא חדוה לעילא.

זכאין עמא קדישא דמאריהון חדי בהון! זכאין אינון בהאי עלמא וזכאין אינון בעלמא דאתי!

["פקודא [י"ו] למיהך בר נש באורחוי דקב"ה^[16]... פקודא [י"ז] לאוכחא וכו'" - (דף פ"ה ע"ב)]

"ביומו תתן שכרו וגו'" (דברים כד, טו) - פתח רעיא מהימנא ואמר - פקודא דא לתת שכר שכיר בזמנו. הדא הוא דכתיב "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש".

מארי מתיבתאן עלאי ותתאי שמעו! מטטרון איהי "שכר שכיר" מח"י עלמין. שליח דיליה לקבלא ח"י ברכאן דצלותא בכל יומא תלת זמנין. ובגין דא - "ביומו תתן שכרו" - דא צלותא דשחרית, "ולא תבא עליו השמש" - דא צלותא דמנחה דאי עבר יומו בטל קרבנו. "כי עני הוא" - דצדיק ודאי עני הוא בגלותא; לית ליה מדיליה אלא דיהבינן ליה בצלותא. בגין דא צלותא תפלה דיליה. "תפלה לעני כי יעטוף" (תהלים קב, ה) - בעטיפת ציצית, תפלה דיד איהו.

"ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד, טו) - דא תפלת ערבית דאיהי אמורים ופדרים שיורין דקרבנין דיומא. ואינון כגון פרט הכרם ופאת שדך דעלייהו אתמר "שירי מצוה מעכבין את הפורענות". "לעני ולגר תעזוב אותם" - דעמודא דאמצעיתא בר מאתריה 'גר' אתקרי. ובגין דא אנא דדרגא דילי עמודא דאמצעיתא - קרינא גרמאי "גר" בגלותא קדמאי. הדא הוא דכתיב "גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב, כב) - דאיהו בגלותא רביעא בגינייהו.

שאילו ליה מארי מתניתין: רעיא מהימנא! הא פקודא דא הוו מקיימין ישראל בארעא דישראל!? אמר לון בגין לאתערא רחמי על אלין דמתרכי מאתרייהו. דבר נש כד איהו לבר מאתריה - גיורא אתקרי. כל שכן על נשמתין דאזלין ערטילאין מההוא עלמא ואתיין לעלמא דין בגינייהו. והאי איהו דאמר קרא "כצפור נודדת מן קנה" (משלי כז, ח) - דא נשמתא דשכינתא לא זזה מנה. "כן איש" (דאתמר ביה "יהוה איש מלחמה") "נודד ממקומו" - דאיהו "נע ונד". "נע" מאתריה דאיהו עלמא דאתי בינה, ו"נד" אבתרה בעלמא דין עד דתשלים יומין דאתחייבת למיזל לבר מאתרהא. ואיהו נטיר לה עד דיחזיר לה לאתרהא ואומי דלא יחזור איהו לאתריה עד דיחזיר לה לאתרהא.
ומאן דחזר בתיובתא כמאן דאחזר לקב"ה ושכינתא לאתרהא. ודא רזא דפורקנא דאמר "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

אמרו מארי מתניתין דמתיבתא עלאה ותתאה: רעיא מהימנא! אנן שליחן דמארי עלמא לגבך - זכאה חולקך דאנת בעל תשובה שקול לשתין רבוון דישראל ואנת הדרת לקב"ה ושכינתיה לאתריה עילא ותתא! ובגינך יתפרקון ישראל ויחזרון לאתרייהו. ולית חילא למשיחין למפרק לישראל בר מנך ובגינך אינון מתעכבין.
אשלים מלין יקרין אלין דעלייהו אתמר "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהלים יט, יא)!

אמר לון: מארי מתיבתאן! בגין האי "שכיר" דאיהו עבד דאתי לקבלא תלת צלותין - תקינו מארי מתניתין דלכון למהוי בר נש בתלת ברכאן קדמאין כעבד דמסדר שבחוי קמי מאריה, ובאמצעיות כעבד דמקבל פרס ממאריה, ובבתראי כעבד דנטל פרס ממאריה ואזיל ליה. ובגין דא "עבד אברהם ורבקה" איהו אמתלא להאי כד קודשא בריך הוא ישלח למטטרון דאיהו עבדא דיליה בגין צלותא. איהו יימר לגביה "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי" (בראשית כד, ה) - כלומר אולי צלותא לא בעי למיזל אבתראי.
אמר ליה קודשא בריך הוא - "ונקית משבועתי זאת" - דחכמה איהו אבא דנחית בצדיק לנטרא שכינתא בגלותא ומתמן שלח בגינה.
אמר ליה ההוא שליח - הב לי סמנין לאשתמודעא בצלותא דתמן ברתא.
אמר קב"ה - "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה" (בראשית כד, יד)

  [דף רעח ע"ב]   ואם לאו - אלא דאשכח כל אברין דגופא מליין חובין ולא אשכחת ביה אבר לשרייא ביה תורה (דאיהו בדיוקנא דעמודא דאמצעיתא) ולא מצוה (דאיהו דיוקנא דרבקה דהוות "שושנה בין החוחים" דאינון רשעים גמורים) - מני לעבדיה מטטרון "השמר לך פן תשיב את בני שמה" - דאיהו רוחא דקודשא. דהא 'מצוה' איהו נפשא, רוחא איהו 'תורה'. ובגין דא אוקמוה מארי מתיבתן "לא המדרש הוא העקר אלא המעשה". ובאתר אחרא אמרו "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו'". "יראת חטאו" - אימא עלאה תשובה. "חכמה" - אבא עלאה.

כד אקדים ה' זעירא דאיהי מצוה - שריא עליה תורה דאיהו ו'. וכד אקדים יראה לחכמה דאיהי ה' עלאה - שרייא עליה חכמה דאיהי י' ואקרי 'בן'. ומכאן "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

והאי איהו "זה שמי י"ה לעולם וזה זכרי ו"ה" (שמות ג, טו). "שמי" עם י"ה - שס"ה. "זכרי" עם ו"ה - רמ"ח. וכלהו תרי"ג דהיינו תרי"ג פקודין דאתייהיבו לבנין קדישין למהוי לון חולקא בשמיה. הדא הוא דכתיב "כי חלק יהוה עמו" (דברים לב, ט).

וכד אקדים תורה למצוה או חכמה ליראה - אתהפך שמיה עליה לנוקבא מדת הדין - כגוונא דא הוה"י - דאתהפך ליה כלא לדינא. וקשין מזונותיו באורייתא כקריעת ים סוף.

וכגוונא דא פורקנא. אם זכו - יפקון ברחמי. הדא הוא דכתיב "בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר" (ישעיהו סו, ז), ויפקון ברחמי. ואי לאו - אקדים רחמי ויפקון בצערא. ושפיר דאקדים צערא ודינא לרחמי. ובגין דא אוקמוה רז"ל מארי מתניתין "לפום צערא אגרא".

ומפקנו דנפשא - מקודם דנפקת אית לה צערא, לבתר אפיקת ברחמי. ורזא דמלה "בבכי יבאו" - לבתר "ובתחנונים אובילם". ובגין דא "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" ויפקון ברחמי.

וכגוונא דשלח קב"ה ליונה ולא אשכח אתר לשריא - הכי שלח לך רעיא מהימנא בקדמיתא. ומה כתיב בהון "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות ב, יב) - דכלהון חייבין ולא אשכחת בהון איש זוכה לאפקא מן גלותא. ובגין דא סרבת למיזל תמן ואמרת "שלח נא ביד תשלח". והא אנת כען בההוא זמנא. בך יתקיים עם ישראל "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו). ובגלותא בתראה תרין משיחין ישלח עמך לקבל תרין גדפין דיונה; דאנת כגופא בגלותא רביעאה - לית לך גדפין. ולא עוד אלא בקדמיתא הוו ישראל כגופא ואנת ואהרן כתרין גדפין דיונה, ובהון פרחו ישראל.

לית פקודא דלא אתכלילו תמן עשר ספירות. בתיבה "תחתיים שניים ושלישים תעשיה" - לאכללא בה כהנים לוים וישראלים, תיבה, שכינה עמהון.

תורת יהו"ה איהי "רביעית ההין", ה' רביעאה, ומשולשת ביה"ו לאשלמא ביה יהוה. ועשרה דרגין דאתכלילן ביה דאינון יו"ד ה"א וא"ו ה"א לאתקיימא בהו בישראל "ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם וגו'" (דברים ד, ד), "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א). האי שמא שלטנותיה בצולמא דבר נש ועל כל אבר ואבר דיליה.

---

(בדפוס איזמיר מופיע ציון לסוף הספר, סימן ט"ו, כהשלמת החסר בדף רע"ח ע"ב כאן. העתקתיו כאן)

צולמא דעל בר נש כרסייא מרובעת בארבע חיון ואדם לשבת על הכסא - כל אבר ואבר דהאי צולמא איהו מלאך דאיהו ממנא על כל פקודא ופקודא כמה דאוקמוה מארי מתניתין "עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד". צולמא ברשיעיא עבודה זרה - ד' חיון דיליה עון משחית אף וחימה - ד' אנפין דעבודה זרה נשג"ז נדה שפחה גויה זונה. ובגין דא "ויברא אלהים את האדם בצלמו" - דא מטטרו"ן. מאן 'אלהים' דברא ליה? דא אלהים חיים ומלך עולם. "בצלם אלהים ברא אותו" - סמא"ל. דמיניה 'אלהים אחרים' דאתמר ביה "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אם זכה - ברא ליה אלהים בצולמא דמטטרו"ן, עבד תחות רביה. והאי איהו "ויברא אלהים את האדם בצלמו" - בהאי דיוקנא. ואם לא זכה - צלם דסמא"ל תנינא מלאך המות דאיהו תחות רשותא דקב"ה למידן ביה בר נש בגיהנם אם לאו הוא צדיק.

ובגין דא "וייצר" - יצירה לטב מטטרו"ן למעבד (למהוי) ליה עזר באורייתא בפקודין, והאי איהו "אעשה לו עזר". ואם לא זכה - יצירה לביש, סמא"ל, דאיהו "כנגדו" למחטי ליה למידן ליה בגהינם. ותרווייהו אזלין עם בר נש בתרין צולמין.
"ויפח באפיו נשמת חיים" - דא צולמא דקב"ה שכינתא דאתמר בה "ומלכותו בכל משלה". וקב"ה הוא בהאי צולמא שליט על תרווייהו. והאי צולמא תיבת נח עורב ובת זוגו לקבל קב"ה ושכינתיה בגלותא ארמיז רזא דא. "וישלח את העורב" בקדמיתא - דא יצר הרע דשלח ליה עם בר נש בהאי עלמא דאקדים כגוונא דאקדים ליעקב וכגוונא דתבן דאקדים לחטה. אי אשכח ההוא גוף מחויב בכמה חובין מלוכלך בטנופין דעבירות אתמר ביה "ולא חזר עורב" בשליחותא דמאריה. לבתר "וישלח את היונה מאתו" - דא יצר הטוב.

(עד כאן העתקת הקטע של סימן ט"ו בסוף דפוס איזמיר ווילנא)

---

פקודא בתר דא לדון בדיני חגבים, דאתמר "דגים וחגבים אינן טעונין שחיטה אסיפתם היא המתרת אותם". הכי מארי מתניתין אינן צריכים שחיטה אלא דאתמר בהון "ויגוע ויאסף אל עמיו" (בראשית מט, לג). מה נוני ימא חיותן בימא - אוף תלמידי חכמים מארי מתניתין חיותייהו באורייתא, ואי אתפרשן מינה מיד מתים.

תנינא דמתניתין - דבה אתרבו כתניני ימא. ואי אינון ביבשתא יעלון למיא ולא ידעין לשטטא - אינון מייתין. אבל אדם דאינון מארי קבלה - אינון לעילא מכלהו. בהו אתמר "וירדו בדגת הים ובעוף השמים" (בראשית א, כו) - דאינון מארי מתניתין תניניא, התנין הגדול נחש בריח, לקבל "הבריח התיכון בתוך הקרשים" (שמות כו, כח). בזמנא דתנינן מארי משנה אית בהון מחלוקת, ומקשין דא לדא, וחד בלע לחבריה. והאי איהו תלמיד זעיר שלא הגיע להוראה ומורה חייב מיתה. ואי אינון שוין דא לדא ואית בהון מחלוקת וקושיא - אתמר בהון לסוף "את והב בסופה" (במדבר כא, יד), ואוקמוה "אהבה בסופה".

אדהכי הא נונא רבא אזדמן לגביה ואמר: רעיא מהימנא! "איתן מושבך ושים בסלע קנך"! תניא דמסייע לך! דהא נונין - בסלע קנא דלהון! "איתן" - בהפוכא תניא. איתנים - בהפוך אתוון תנאים. אסתמר מנייהו - דהא אנת "כבד פה וכבד לשון". ומאן דבעי לאתקפא בסלע דנוני ימא דמארי מתניתין דאינון תנאים - בעי למהוי תקיף לישנא חדידא חריפא לינקוב עד דמטי לתהומא רבא, דתמן   [דף רעט ע"א]   "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב" (חבקוק ב, ג), ואוקמוה^[17] דהאי קרא נוקב ויורד עד תהומא רבא.

מאן הוא דנחית לתהום רבא לאשכחא זמנא דא אלא אנת! דאתמר בך "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה" (תהלים לו, ז). כמה מארי מתניתין דבעו לנחתא לעומקא דהלכה לאשכחא תמן קץ דפרקנא, ונחתו תמן ולא סליקו. ואע"ג דלישנהון הות כפטיש יפוצץ סלע - חליש פטיש דלהון לנקבא בההוא סלע. ומאן דנקיבו דיליה בההוא סלע בלא רשו - אתא חויא לנשכא ליה.

ואית אחרנין דנקיבו לה עד דמטו לתהומא רבא - ולא סליקו מתמן. ובזמנא דנוקבא פתיחא - כל מאן דהוה נפיל תמן לא הוה סליק. ומשיח בן דוד נפל תמן עם משיח בן יוסף. דחד איהו "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט), וחד איהו "בכור שורו" (דברים לג, יז) - דא משיח בן יוסף. והאי איהו "כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור" (שמות כא, לג). ובגין דא אקרי משיח "בר נפלי".

ואיהי נפלת בתרייהו. ואתמר עלה "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". ואנת הוא "בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו" (שמות כא, לד) - דא משיח בן יוסף דעתיד לאתקטלא.... (מצאתי כאן חלק כמו ד' שורות. ונראה שחסר)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

...נחת בגיניה...

דודאי ארבע גליות הוו. תלת לקבל תלת קליפין דאגוזא דאינון

• תהו - קו ירוק קליפה ירוקא דאגוזא
• תניינא בהו - אבנין מפולמין דאינון סלעים תקיפין. דמארי מתניתין פסקו מנייהו כמה פסקות ונקיבו לון לאפקא מיא דאורייתא. ובגין דא אתקריאו "אבנים מפולמות" דמנייהו מיין נפקין.
• קליפה תליתאה דקיקא - גלותא תליתאה דהוה זעיר, והאי איהו וחשך.
• גלותא רביעאה - תהום רבה, חלל דאגוזא. והאי איהו "וחשך על פני תהום". ואתקרי "בור" דנפל שמה שור - דא דכתיב ביוסף "בכור שורו הדר לו" דאתמר ביה "וישליכו אותו הבורה" - נוקבא בישא, "והבור רק" - דכורא. "רק" בלא תורה - אבל נחשים ועקרבים יש בו. ודא גלותא רביעאה! דור דרשעים מלא נחשים ועקרבים! רמאים כנחשים, ועקרבים - דעקרין מלי דרבנן ודיינין לשקרא. עלייהו אתמר "היו צריה לראש" (איכה א, ה).

"ויפן כה וכה וירא" כי אין איש דישראל באלין רשיעייא ערב רב! ודא בסוף גלותא. ובגין דא - קץ דפורקנא נוקב עד התהום רבה.

ורעיא מהימנא! תהום הוא המות בהפוך אתוון, ולית 'מות' אלא עניותא. אנת נחיתת תמן! והא קא אתבריר לעילא קמי תנאים ואמורים, וכלהו נחתין בגינך בתהומא לסייעא לך. ואנת "תניא דמסייע לך" יתיר מכלהו! בגין דאנת לויתן דימא דאורייתא. מאריה דכל נונין - "לויתן" אתקרי על שם אורייתא דאתמר ביה "כי לוית חן הם לראשך". ובך "אדם ובהמה תושיע יהו"ה". "אדם" - דאתמר ביה "אדם כי ימות באהל", ואוקמוה מארי מתניתין "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", ולית 'מיתה' אלא עניותא. "ובהמה" - אלין עמי הארץ דאינון מתכפיין כסוס כפרד תחות מארי מתניתין.

אדהכי הא בוצינא קדישא אתא.
פתח רעיא מהימנא ואמר: מארי מתניתין! מאן איהו לויתן?
אמר ליה בוצינא קדישא: האי איהו דדרגיה עמודא דאמצעיתא וצדיק, דאתמר ביה "גוף וברית חשבינן חד". ואתרבי בימא דא דאיהי אימא עלאה, ים, דבה מייחדין לקב"ה כ"ה כ"ה אתוון דאינון ים בחושבן. ואיהו בה.
אמר רעיא מהימנא: ודאי לויתן דקאים על שפת הים! ועלמא קאי על סנפירוי - דא צדיק יסוד עולם דכל עלמא קאים עלוי.

אמר בוצינא קדישא: זכאה חולקך רעיא מהימנא!... כאן חסר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

...בת קול בגלותא עד דתיתי אנת לגבה דאנת 'קול' דילה. דכל אשה בת בעלה כמה דאת אמר "ותהי לו לבת" (אסתר ב, טו). מאורשה איהי לך. עדיין לא עאלת עמיה לחופה. אתמר "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" (דברים כב, כז). והכי שכינתא אימא דילה! צועקת על בנה - "ואין מושיע לה", עד דייתי עמודא דאמצעיתא בגינה דאיהו "מושיע", דבגינה אתמר "הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע"^[18] (זכריה ט, ט) - הוא מושיע לעילא, ואנת לתתא. ובגין דאנת בדיוקניה אתמר בך "ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה, כח) - דכלהו ישראל אהדרו לאהליהון ואנת לאו - עד פורקנא בתרייתא.

ומאן גרם דא? ערב רב. דבגינייהו "וישלך מידו את הלוחות" (שמות לב, יט). ומההיא שעתא - נפלה! ולא אתפרקת מערב רב דאתמר בהון "וגם ערב רב עלה אתם". בכל דא לא אתפרשו מישראל, ושפחה מגברתה, עד פורקנא בתרייתא.

אנת ברא דלמכא! כגוונא דילך אתמר בעמודא דאמצעיתא בכלא!  [דף רעט ע"ב]   חדוה דילך - כחדוה דיליה יהא כד ייתי למפרק לכלתיה. "והוא כחתן יוצא מחופתו וגו'" (תהלים יט, ו) - דהא לבושין דילה בגלותא חשוכין, ובזמנא דאיהי מתלבשת בהון איהי אמרה "אל תראוני שאני שחרחורת" (שיר א, ו).

ואלין קליפין אינון עון משחית אף וחמה. נוקבא בישא - שפחה בישא, שבתאי, "ושפחה כי תירש גבירתה" דאיהי שבת מלכתא. משחית אף וחמה סחרין לתלתא אבהן.

ולא עוד אלא מה דהות ברתא דמלכא י' על הוה דכלילן באבהן (ה' קדמאה באברהם, ה' תניינא ביצחק, ו' ביעקב), והות י' רישא עלייהו -- אתמר "נפלה עטרת ראשנו"! ואמתילו רבנן מתלא למלכא דהוה ליה עטרה על רישיה ואילן יאה קדמיה. אתיא ליה שמועה בישא - ארמי עטרא מעל רישיה ומה דהות י' על הו"ה, י' לעילא -- אתהדר הוהי - י' לתתא. ובגין דא אמר דוד "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת יהוה היתה זאת" (תהלים קיח, כב).

קום רעיא מהימנא! טול אבנא דא בידך דאתמר בה "על אבן אחת שבעה עינים" (זכריה ג, ט). לתברא קליפין דאגוזא! דהא כמה רועים פרנסי דרא אתכנשו על האי אבנא דאיהי סלע דילך לאפקא מיא מתמן. דכלה דילך מעין החכמה. בהאי סלע דנביעא דילה באורייתא ברזין סתימין - לית סוף. ועלה אתמר "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב).

וכל תוקפא דלהון לאעברא קליפה דלעילא. וכד מטן לקליפה תניינא דאיהי תקיפא - איהי קשיא לון ומחאן בה כל יומיהון כלהו בלישנהון דאינון תקיפין כפטישין ולית לון רשו לאפקא מינה מיא, אלא אלין טפין דנפקין על ידך בזמנא דאתמר בה "ויך את הסלע במטהו פעמים" (במדבר כ, יא). ובמחאה תניינא נפקי אלין טפין. ואלין אינון רמיזין דחכמה, רמיזין דקבלה, דאינון בחגיגה ושאר מתניתין. והאי אבן - לית מאן דאפיק מינה חכמה דאיהי מלגאו דלית לה סוף - בר אנת! דאתמר בך "הלכה למשה מסיני".

פתח רעיא מהימנא ואמר: סבא סבא! אית סלע ואית סלע! אית אבן ואית אבן! אית "אבן" דשמא דיהו"ה - עלה אתמר "ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב" (דניאל ב, לה). ואית "אבן" דאיהי "אבן משכית" - דלית תמן נביעו דמיא דחכמתא ולא דבור. אלא אבן דאיהי סלע דמשה - עלה אתמר "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו" (במדבר כ, ח) - דאיהי בת קול, ולא תליא בה אלא דבור ופיוסא. אבל שפחה סלע אחרא דאתקריאת 'משנה', נוקבא דעבד נער - עלה אתמר "בדברים לא יוסר עבד" (משלי כט, יט), אלא דמחאן ומתברין מינה כמה פסקות ולקטין לון ואתקרון 'לקוטות'. ועל דמלקטי לון אתקריאו 'לקוטות' בלא נביעו דחכמה וקבלה.

אבל סלע דילי - איהי ברתא דמלכא. בגינה אתמר "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו" - בדבור ופיוס כברתא דמלכא. ובגין דמחינא בה - לקינא עלה ואתגזר עלנא מותא. דמאן דמסרב למטרוניתא - חייב מיתה. כל שכן מאן דמחי לברתיה דמלכא. ובגין דא אתגזר עלי דלא איעול לארעא דישראל ואנא קבור בארעא נוכראה ואתעברת מיני. ואתמר "וירד אליו בשבט" (ש"ב כג, כא). והאי "שבט" איהו חד משבטיא דילי, דאנא עתיד לנחתא תמן למהוי עם ישראל בגלותא, וכלא אתרמיז. ובאתר אוחרא אוקמוה מארי מתניתין... (חסר) ^[19]

...דבי מקדשא ושמא דמשיח אתקריאו בשם יהו"ה. ודא ארבע אנפי אדם. ואינון דשבטא דלוי - אינון נפקין מחיון דאינון שאר שבטין ועאלו בחולקא דאדם דאינון ארבע אנפין דיליה. ומשה איהו אדם בדיוקנא דההוא אדם קדמאה דלעילא. "מה שמו ומה שם בנו". ובגין דא כהנייא וליואי מזוניהון על ידא דמלכא אכיל בפתוריה, ושאר חיילין דמלכא - כל חד יהבין ליה למיכל בבית מושב דיליה. ורעיא מהימנא - איהו כברא דמלכא! קריב למלכא יתיר מאלין דאכלין לפתוריה, דלית מאן דקריב למלכא מכל בני מלכותא כבריה.

קם בוצינא קדישא ואמר: סבא סבא! במלין דילך אשתמודע מאן אנת. אנת הוא אדם קדמאה! "מה שמו" (משלי ל, ד) אתמר עלך, "מה שם בנו" אתמר על רעיא מהימנא. ובגין דאיהו חדש כמה חדושין באורייתא - חדוה זמינא לגבך, ד"בן חכם ישמח אב".

(חסר)... רעיא מהימנא בפרשתא דא הוה אדכר כנישו דילך לההוא עלמא דכתיב   [דף רפ ע"א]   (במדבר כ"ז, י"ב-י"ג) "אל הר העברים הזה הר נבו וגו' וראית אותה ונאספת אל עמך וגו' כאשר נאסף אהרן אחיך וגו'". ובהאי פרשתא אית לך לאהדרא לעלמא ולהחיות ולאעלא לארעא דישראל ולאתחברא בפרשתא דא בכלה דילך דכתיב בה "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב). ובגין דא לא אמר לך קב"ה הכא "רד" אלא "עלה" - דמניה אנת תהא עאל לארעא דישראל.

ומה דאתמר עלך "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" - ווי לאינון אטימין לבא סתימין עיינין דלא ידעי קבורה דילך! דהוית אנת בעי רחמי מקב"ה דלא ייעול לך בההוא קבורה דבה אנת מתקרי 'מת'. הדא הוא דכתיב "משה עבדי מת". ואינון טפשאי אמרין "וכי משה הוה מפחד ממיתה לנפקא מהאי עלמא לעלמא דאתי. כל שכן שאר בריין!". ואינון לא ידעין דקבורה דילך ומותא דילך איך היא. דהכי אוקמוה מארי מתניתין דמתי חוצה לארץ "אינם חיים". לא אמרי "דאינם עתידים להחיות" - דאלמלי כך הוו כפרין בתחיית המתים - אלא הכא רזא רברבא. קבורה דיליה בצולמא דלאו הגונה ליה, דאיהי "ארץ ציה ועיף בלי מים" (תהלים סג, ב). ולית "מים" אלא תורה, ובה "לא תאר לו ולא הדר" (ישעיהו נג, ב). ומאן דחזי ליה בההוא צולמא - "ונראהו ולא מראה ונחמדהו". ובגין דא נבואת ישעיה "הנה ישכיל עבדי" (ישעיהו נב, יג) קא רמיז עליה.

ובגין ההוא קבורה הוה בעי רחמי דלא ימות תמן בחוץ לארץ לפום דהוה (תהלים סג, ב) "בארץ ציה ועיף וצמא בלי מים" דאיהי אורייתא. ובגין דא אתמר עליה "עלה אל הר העברים הזה" - משפלותא דיליה אחזי ליה מעלתיה; אע"ג דאנת קבור באתר דלאו הגון לך, ערום בלא לבושין דילך דאינון עור ובשר, נע ונד מאתר דילך ומטלטל וגלי. הא פנחס דעבדת טיבו עמיה דאתמר עלך "הנני נותן לו את בריתי שלום" - הא איהו יעביד טיבו עמך, וביה תסתלק בפרשתא דיליה דבה כלה דילך! תמן תתייחד עמה כחתן עם כלתיה.

דהא אנת - אי לא הוית קבור לבר מארעא קדישא לבר מכלה דילך - לא הוו ישראל נפקין מגלותא. ובגינך אתמר "והוא מחולל מפשעינו" (ישעיהו נג, ה) - אתעבידת 'חול' בגין חובה ופשע דישראל בקבורה דילך דאתמר בה "ויקבור אותו בגיא" (דברים לד, ו). ומה כתיב בקבורה דילך? "כל גיא ינשא" (ישעיהו מ, ד) - כל שפל ונמוך ינשא בגינך, דאינון ישראל דאינון שפלים מכל אומה ולישן. "וכל הר וגבעה ישפלו" - דאינון רשיעייא וגסי הרוח. והאי איהו "ובחבורתו נרפא לנו" - בחבורה דאתחבר עמנא בגלותא - "נרפא לנו".

דאנת הוא כשמשא דנהיר! דאע"ג דאתכנש בליליא - נהיר הוא בסיהרא ובכל ככביא ומזלי. הכי אנת נהיר בכל מארי הלכות וקבלות, ומינך אשתקיין בגניזו כמבועא דאשקי לאילנין תחות שרשיהון בגניזו, עד דאתבקע מימוי באתגלייא. הדא הוא דכתיב "יפוצו מעינותיך חוצה" (משלי ה, טז). דאנת הוא אוף הכי כשמשא דאזיל בימי החורף תחות מבועין, וכד מטי פורקנא תהא כשמשא דאזיל בקיץ לעילא ממבועין, ויהון צוננין ברחמי. דכד אנת תחותייהו אינון חמין בדינא.

אתא רעיא מהימנא ובריך לבוצינא קדישא ואמר: ודאי אנת הוא דנהיר לי בזמנא דאתמר עלי "כי בא השמש" - כבה השמש - דאחשיך נהוריה. יהא רעוא דיהו"ה ינהיר שמיה עלך!

ועוד אמר בוצינא קדישא: ודאי אנת הוא כלא, דאמר "אם יהיה נביאכם וגו'" (במדבר יב, ו)! ובגין דא כד אתגלייא אימא עלאה לך - אמרת "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג, ג). בגין דאיהי רחמי אתמר בה "לא יבער הסנה". וחמש נהורין אית לה דאתקריאו 'קרני החמה' עד הוד, ומתמן עד הוד הוו נהרין בך רעיא מהימנא. והאי איהו 'ונתן הוד למשה' לאשתמודעא דכלהו לך אתייהיבו אפילו עד הוד. ובגין דא "פני משה כפני חמה". ואלין חמש סלקין לחמשין תרעין דבינה. ובאלין חמש דאתמר דאינון חמש "אור" דיומא קדמאה דאינון לקבל חמש אצבען דימינא - אתחזיא לך בסנה.

• בגין דעתיד אנת לאפקא זרעא דאברהם מן גלותא דאיהו דרגא ימינא ומתמן בינה איהו רחמים גמורים, 'יד הגדולה'.
• אבל מסטרא דגבורה - 'יד החזקה' - חמש "רקיע" ביום שני לקבל חמש אצבען דשמאלא.
• אבל מסטרא דדרגא דילך "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" - דגוף ותרין דרועין ותרין שוקין לקבל חמש אצבען.
• ה' ה' ה'.    ה' אצבען דיד ימין, וה' דיד שמאל, ותרין דרועין ותרין   [דף רפ ע"ב]   שוקין וגוף דאינון חמש דסלקין י"ה.

אמר ליה רעיא מהימנא: בריך אנת לאמא עלאה! אבל האי י"ה שויה לה ה'^[20] בגין "מטה האלהים" דאיהו ו'.
ואמר: ודאי הכי הוא!
אמר ליה רעיא מהימנא: בוצינא קדישא! לאתתקפא מלין דילך! ד'מראה' איהי לימינא. חשוב במראה דאתמר ביה "במראה אליו אתודע", ותשכח רמ"ח דסליק בחשבן אברהם.
אמר בוצינא קדישא: בקדמיתא אתחזי לך האי חיזו דאתמר ביה "במראה אליו אתודע", ולבתר דאמרת "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה" דאדכיר ביה ה' זמנין "הסנה" - כען אתגלייא לך חיזו דא ברמ"ח פקודין אלין דאינון בחמשה חומשי תורה.

קם רעיא מהימנא ונשיק ליה ובריך ליה. אמר ליה: בוצינא קדישא! האי מראה

• לזמנין איהו באות ה' - "המראה הגדול" (שמות ג, ג),
• ולזמנין איהו באות ב' - "במראה אליו אתודע" (במדבר יב, ו),
• ולזמנין במ' - "ממראה מתניו ולמטה" (יחזקאל א, כז),
• ולזמנין בכ' - "כמראה אדם עליו" (יחזקאל א, כו),
• ולזמנין בו' - "ומראה כבוד יהוה" (שמות כד, יז),
• ולזמנין למראה^[21].
  

לא הוה ליה למהוי תוספת את כלל בר ב' מן "במראה"! אלא ודאי האי מראה כלילא איהי מעשר ספירן, וכל את אחזי ספירה דילה כגון "כמראה" - באת כ' - אחזי על כתר. והכי שאר אתוון - כל חד אחזי על ספירה דילה. ולא צריך לארכא הכא. ולחכימא ברמיזא.

וכמה חזיונות אית לה ודמיונות ומראות אית לה. וכלא אשתמודע בעין השכל דלבא דאתמר בה "הלב יודע הלב מבין". ומה דאמר "וביד הנביאים אדמה" (הושע יב, יא) - דמיון דלאו איהו אלא בשכל דלבא, ולאו בדמיון דעינא. הדא הוא דכתיב "ואל מי תדמיוני ואשוה" (ישעיה מ, כה), "ואל מי תדמיון אל" (ישעיהו מ, יח).

ואית חזיונות כגון החוזים בכוכבים. אבל חזיון דנבואה - איהו כחזיון לילה. דמיונות וחזיונות - כגון המבין דבר מתוך דבר והמדמה דבר לדבר. אבל 'מראה' דאיהי בעין השכל - איהי כאור דנהיר בבת עינא. דבת עינא איהי אוכמא - "שחורה אני ונאוה". אור דנהיר בה - ההוא חוורו דלגו. והאי בת עינא איהי "נר מצוה". נהורא דנהיר בה מלגו - "ותורה אור".

אמר בוצינא קדישא: היינו מאי דאמינא, דכען באורייתא אתגליא לך קב"ה ושכינתיה, והאי איהו "יהו"ה במראה אליו אתודע" - "במראה" - אימא עלאה אתידע לך בדעת - בן יה. "בחלום אדבר בו" - ה"א בתראה - חלמא בסתימו דעיינין. ובגין דא אתקריאת "אספקלריא שאינה מאירה". נבואה איהי 'מראה' בפתיחו דעיינין. ושלשה גוונין בעינא - לקבל תלת אבהן דבהון נהירא בת יחידאה. תרין כנפי עינא - נצח והוד - מראה לא אתחזיא אלא בהון. כד אינון פתיחין איהי 'מראה בהקיץ', וכד אינון סגירין איהו 'מראה בחלום'.

אמר ליה רעיא מהימנא: בריך אנת לקב"ה! קום אשלים פקודין לאנהרא מראה עלאה בהון לקב"ה.

אמר ליה בוצינא קדישא: י' איהי בת עינא - "כי נר מצוה". "ותורה אור", ו' דנהיר ביה ה'. תלת גוונין דעינא ותרין כנפי עינא - חמש "אור" נהרין בה מלגאו. ה' עלאה דאיהי 'אור המראה'. עד כאן.

("פקודא לעשות העולה" - פרשת צו דף כ"ז ע"א)

"ארבעים יכנו לא יוסיף וגו'" - פקודא דא להלקות לרשע דאיהו סמאל, דעתיד קב"ה למחאה ליה חמשין מחאן בגין דעבד גרמיה אלוה. ייתי יחודא דמייחדן ביה ישראל בכל יומא בכ"ה כ"ה אתוון - וימחי בהון למאן דשוי גרמיה אלוה ולאו איהו אלא עבד מטונף.

ואלין דסרחו בה' - תקין לון קב"ה למחאה ביו"ד ה"א וא"ו דאינון ארבעים חסר חד. ובהאי שמא מחא קב"ה עשרה מכתשין לאדם, ועשרה לחוה, ועשרה לנחש, ותשעה לארעא. בגין דכלהו סרחו באת ה'. ובגין דא "כי עשית זאת".

("מדבר שקר תרחק" - פרשת משפטים דף קי"ז)

---

(בדפוס איזמיר מציין כי יש תוספת כאן בדף ר"פ ע"ב (סימן י"ו), והעתקתיו כאן - ויקיעורך)

פקודא ליבם אשת האח. ורזא דא הא אוקימנא, דאיהו עביד טיבו וקשוט עם אחוהי מיתא דלא לשתצי מההוא עלמא. בגין דההוא בר נש דמית בלא בנין - לא אעבר כותלא דפרזלא למיעל גו פלטרין דמלכא. בגין דכותלא דפרזלא קיימא בין האי עלמא לעלמא אחרא, ובתר ההוא כותלא קיימן אלף ושיתין ריבוא מלאכי חבלה וכולהו אקרון "מארי תריסין מארי דבבו" - סייפי שננן דנורא מלהטן בידייהו. וגו ההוא כותלא אית שיתין אלפי היכלין דחשוכא. וכל היכלא והיכלא אית ביה כוין פתיחן לגהינם. וכל אינון דלא זכו בבנין בהאי עלמא - כד נפקין מניה - אזלין לאעלא לההוא עלמא אחרא, ופגעין גו ההוא כותלא, ונפקין כל אינון מארי תריסין וטרדין לון, ועאלין לון גו אינון היכלין. ויתבין תמן עד דיתפרקון. ובכל יומא ויומא טעמין טעמא דגהינם - אף על גב דאיהו זכאה! בר אי זכותיה סגי וזכותא דאבהן.

והני אינון דאשתדלו בהו ולא יכלו! בגין דכל אינון דלא אתפשט מנהון דיוקנא דלעילא בהאי עלמא - לא עאלין גו ההוא עלמא!

וכל אינון דלא אשתדלו בהאי עלמא בבנין - כד נפקי מהאי עלמא - קריבו גו האי כותלא ונפקין הנהו מארי תריסין וטרדין לון בנורא מלהטא. וגו אינון היכלין אית היכלא חדא, וההוא היכל אקרי "היכל פועלי און". ונטלין ליה ועאלין ליה בההוא היכלא. ותמן אתטריד בכל יומא. ודא קשה מגהינם. אי אית ליה פרוקא - יאות. ואי לאו - לא נפיק מתמן לעלמין. ועל דא כתיב "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם וגו'".

כד אית לון פרוקא לאינון דלא זכו - אצטריך לההיא אתתא ממש. דהוא שבק תמן באתר דנפשיה ורעותיה הוה שוי תדיר ואידבק ברעותא ותיאובתא. וכד אשתמש בההוא אתר אחוה דמיתא - ההוא דביקו דתיאובתא דנפשא דשבק בההוא אתר - אתער באתערותא דאתתיה דאתערת לגביה. ואחוה דשוי רעותיה באחוה בההוא אתר - כדין אתערו דא מתער לההוא מיתא באינון היכלין ונפק מתמן. וחד ממנא מאינון מארי תריסין אתי עמיה, ואתהדר בר נש לההוא אתר! ו"ישוב לימי עלומיו" ההוא ממנא קרי עליה! (איוב לג, כה)

^[22]. ווי דנפיק אגריה בטיקוליה! מאן דהוה סיב אתהדר רביא לחייכא ביה. ועם כל דא קב"ה רעותיה למעבד עמיה טיבו לאתתקנא בהאי עלמא, ודא איהו דמאריה אתרעי ביה. רביא מתריסר שנין דלא אשלם לעשרין, או דאיהו רביא דלא נסיב - קב"ה אעקר ליה ושתיל ליה לבתר בסטרא דאבוי בקשיו. ודא לא אזיל לההוא כותלא. בין גן עדן וגהינם איכא חד טינרא ודא היא 'טינרא דמחלוקת'. אמאי קרי הכי? בגין דכל בני עלמא עבדין פליגא במאריהון על ההוא רבייא. וקב"ה חמי ביה דלא יצלח - דאי אתקשא - לא אתנטע בנטיעא שפיר. והשתא דאיהו רכיכא ויאות לאתעקרא - אתעקר ושתיל ליה קב"ה. כד אתעקר - עאל לגביה ההוא טינרא, ותמן היכלין ידיעאן לאילין, וחילין ומשיריין סגיאין קיימין תמן דממונין עלייהו, וכולהו בחושבנא קיימי. וקיימי תמן עד דאתפריקו בסטרא דאבוי. ואי לא אבוי - זמנין דקיימי לחמשין שנין ועביד ביה קב"ה טיבו ואיפרק בקריבא דקריב ליה או אחוה. וכמה פרוקין אזמין קב"ה לההוא בר נש.

גופא קדמאה - מה תהא מניה? שאלתא שאילו קמיה חברייא אי יתקיים ההוא גופא אי לאו? אי תימא דלא יתקיים - וכי ייבדון עובדי ידוי דקב"ה?! אי חייבא הוה סגי ולא אתחזי לאתקיימא - לא שאילנא, דודאי אתאביד ולא אתקיים! אבל כמה אינון דאתהדרו להאי עלמא ואתתקנו - גופא מה תהא מניה?

ההוא גופא לא אתאביד! דהא קב"ה לא יאבד עובדי ידוי ובריין זמינין למעבד מנייהו. ואינון הוו גופין דאתהדרן בלא רוחא. כד זמין קב"ה לאחייא מיתייא - אלין יתבנון ויקומון ארבעין יומין בלא רוחא, וקב"ה חס עלייהו ומשדר עלייהו רוחא דנשיב בגנתא דעדן ויקומון בקיומיהון ויהון שמשין לצדיקייא דמתעסקין באורייתא. ואלין ימותון כמלקדמין ולבתר יקיימון לון. ועל דא כתיב "ושבח אני את המתים שכבר מתו" (קהלת ד, ב) - מקדמת דנא. כד יקומון ינדעון למאריהון ידיעה דלא ברירא כשאר בני נשא. ואלין שמשין דעמא קדישא.

בספרא דשלמה - על אלין גופין כתיב - "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה וגו' ואלה וגו'" (דניאל יב, ב) - בין זכאין בין חייבין - יקומון. ועל דא כתיב בהו באורח סתים "ורבים", ולא כתיב מאן אינון.

ובגין כל דא - אף על גב דאמרינן דאתברו - לאו הכי! דהא לית לן גופא מאלין דלא יקומון דור המבול ודור הפלגה ויתברון כמלקדמין. דור המבול מה כתיב בהו? "כי השחית כל בשר את דרכו" (בראשית ו, יב) - מחבלין ההוא שייפא. בגין כך אתענשו. אוף הכא כל אינון דלא זכו לבנין - לית לון חולקא בההוא עלמא עד דמתתקנן. ואפילו לחמשין דרין אהדר לון קודשא בריך הוא כמה דאתמר.

פקודא לחלוץ את יבמתו^[23]. הא אתמר. הואיל ולית רעותא דהאי או דהאי, ולא אתתקנן בחביבו - אית לחלוץ. ואי תימא באתר דשריין חיים אית סנדל בשפירו דתיקונא דרגלין דכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וגו'" (שיר ז, ב) - בגין דדא איהו אתר דשריין ביה חיים. ובאתר דשרייא ביה מותא - לית סנדל כלל בגין דאיהו סטרא דלית ביה תקונא דרגלין דבר נש, ובגין כך לית ביה סנדל. וכל אינון סטרין דמתפשטין מניה - כולהו משניין רגלין עד דאשתני כרגלא דתרנגולא.

מלכת שבא כתיב "ותבא לנסותו בחידות" (מ"א י, א) - חדא דעביד לרגלוי סנדלא דסטרא אוחרא. מה כתיב? 'ויגד לה המלך את כל לבבה'^[24], ולא כתיב "ויעש לה" - גלי לה רזא ולא אצטריך למעבד לה סנדלא, דלאו אורחא להאי סטרא בהאי.

ובגין כך מאן דחמי בחלמיה דיהבין ליה סנדלין לרגלוי - ודאי חיין אתמסרן ליה. ומאן דחמי דאעדן מניה סנדלא - בדינא דסטרא אוחרא יתמסר אי לא ייתוב.

ועל דא אית לאשלפא להאי ולמיהב ליה גו עפרא. רזא דא סנדלא דאיהו רגיל ביה לא תשלוף בגין דלא לאעדאה מניה. אבל אצטריך סנדלא אחרא למשלף מניה. וכמה אינון אלין מארי תריסין בההוא סטרא דמתכנפי תמן לאנעלא ההוא סנדלא לההוא סטרא ולא יכלין. אהדר לגביה ההוא מיתא וקא טעין עליה קמיה דקב"ה למיחס עליה וקודשא בריך הוא חס עליה. ובגין ההוא סנדלא אהדר לההוא אתר ארבעין יומין ואתעדי מההוא מיתא, וכל אינון מארי תריסין דיליה, וקב"ה יהיב ליה ענשא ופריק ליה. אבל לא עאל גו מקדשא. ואתר מתתקננא להו לבר מגנתא דעדן ותמן קיימין ואודן ומשבחן לקב"ה. וחמאן ליה מרחיק וההוא נהירו דעדונא דצדיקייא בגנתא דעדן, ואכספו בעובדין.

זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי!

(עד כאן העתקת התוספת סימן י"ו מדפוס איזמיר)

---

"כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו' יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה" (דברים כה, ד) - פקודא דא ליבם אשת אח. דאשת אח איהי ד', ועם אח - איהי אחד. ואם חס ושלום לביה לאו איהו למייתי אח על ד (דאיהי אתתיה בת זוגיה דאח) - עביד פירודא ועאל סמאל אל אחר באמצעיתא, ואתמר ביה "ושחת ארצה לבלתי וגו'" (בראשית לח, ט) - דאסתלק קוצא דאת ד מן אחד. ובגין דא "והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו". והשחתת זרעא מנע מניה כמה ברכאן ופרודא דייחודא. ובגין דא "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהו"ה וימיתהו יהו"ה".

וייחודא דאח עם ד - בצדיק. ובֹעז בגין דאתתקף על יצריה אקרי 'צדיק'. והאי איהו בועז - בו עז - תקיף ביצריה.

  [דף רפא ע"א]   "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט). ודא יה"ו דכלילן תלת אתוון בצדיק ליבם ה'. ובינה, בן יה, בגינה אתמר "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר" (רות ד, ז).

• הכא קא רמיז שנוי השם, ודא מצפ"ץ.
• הכא "וזאת לפנים בישראל" - ודא שנוי מקום. אהיה - "איה מקום כבודו להעריצו". יה"ו איהו אהי"ה. ודא שנוי מקום.
• שנוי מעשה - אדני. א' - אהיה. י' - יהו"ה. תרוויהו משתנים באדני.

"וזאת התעודה בישראל" (רות ד, ז) - 'על התעודה' - אימא עלאה, "צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי" (ישעיהו ח, טז). איהו חותם דעלמא, חותם דשמיא וארעא.

"על התמורה" - שכינתא תתאה. באן אתר אתטמרת? בעולימא דילה מטטרו"ן. "וַיְשַׁנֶּהָ" (אסתר ב, ט) - תמן איהי משנה. ואדם דאתמר ביה "כתפארת אדם לשבת בית" (ישעיהו מד, יג) - "משנה פניו ותשלחהו" (איוב יד, כ). ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין "לא כשאני נכתב אני נקרא. בעולם הזה נכתב יהו"ה ונקרא אדני". והא כתיב "אני יהו"ה לא שניתי"? בכתיבה לא אשתני אבל בקריאה אשתני; דכתיבה דאיהו אתריה - לא אשתני, בקריאה דאיהי לבר מאתריה - אשתני.

"השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו" (שמות כג, כא) - בגין דשפחה דיליה 'אדני' - שמה כשם מטרוניתא. וקב"ה ביה אשתני בגין דאיהו נער - ביה רזא "ישוב לימי עלומיו" (איוב לג, כה). אבל שכינתא אצל קב"ה - לא משתנית. וקב"ה לגבה לא אשתני. הדא הוא דכתיב "אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו); "אני" - שכינתא, "יהו"ה" - עמודא דאמצעיתא.

"שלף איש נעלו" - דא סנדלפון. סנדל איהו לגבי קב"ה ונעל לגבי שכינתא. אבל תפארת דכליל שית ספירן - איהו גופא ליהו"ה. ומלכות - גופא לשכינתא דאיהו אדני.

"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וגו'" (דברים כה, ט) - פקודא דא לחלוץ, והאי איהו חליצת רוחא מההוא גופא דבעי לאנהגא עמיה כאח, וההיא קשורא דאחוה דעם אחוה מתיר מניה, וההוא רוחא אזיל נע ונד עד דאשכח פרוקא. הדא הוא דכתיב "או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו וגו'" {ממ|ויקרא|כה|מט}}. ואי לא אשכח - "והשיגה ידו ונגאל" - כאורח דאזיל מאתר לאתר או כעבד דאזיל אסור בשלשלת על צואריה עד דאשכח פדיון מאדון דיליה על חוביה. ווי למאן דלא אנח בן למפרק יתיה!

ואליהו ורבנן מארי מתיבתאן! הכא רמיז "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין". דאיהו קשור בקשורא דתפלין דיד ואסור בתפלין דרישא. כד לית בן למפרק ליה מסטרא דבן י"ה - בההוא קשירו איהו אח חבוש ואסור, דלית ליה רשו למפרק ית גרמיה דאיהי ד' - "עצמו" דאח. "עצם מעצמי" קרא לה לגביה בקרקפתא דתפלין דרישא, "ובשר מבשרי" קרא לה מסטרא דלבא.

ולא למגנא אמר קב"ה "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין העכו"ם"! וכמה בני נשא דקא משתדלי באורייתא ועבדי גמילות חסדים ומצלין - ולא אתפרק קב"ה ושכינתיה וישראל!? אלא דישתדל באורייתא לחבר יתה בקב"ה. וגמילות חסד - הא אוקמוה - ד"אין חסיד אלא המתחסד עם קונו"; דכל פקודין דעביד - למפרק בהו שכינתיה. ובהא עביד חסד עם קב"ה. מאן דגמיל חסד בשכינתיה - עם קב"ה גמיל! בגין דכד חבו ישראל וקב"ה הוה בעי ליסרא לון - אימא הות רביעא עלייהו עד דנפקו לתרבות רעה. קב"ה מה עביד? תריך בני מלכא ומטרוניתא, ואיהו אומי דלא יהדר לאתריה עד דמטרוניתא אתהדרת לאתרהא. ומאן דהדר בתשובה וגמיל חסד בשכינתא ובכל אורייתא ובפקודין דילה ולאו איהי אלא למפרק שכינתא - דא עביד חסד עם קונו וכאילו פריק ליה ולשכינתיה ולבנוי.

אמר אליהו וכל ראשי מתיבתאן: רעיא מהימנא! אנת הוא האי בר נש! אנת הוא בר מן מלכא ומטרוניתא. דאשתדלותא דילך לגבי קב"ה - לאו כמאן דעביד חסד עם קונו, אלא כברא דמחויב לשווייה גרמיה ותוקפיה למפרק אבא ואימא, ומסר גרמיה למיתה עלייהו. דמאן דלאו איהו ברא דמלכא ועבד טיבו עם מלכא ועם מטרוניתא - ודאי האי אתחשיב דעביד חסד עם קונו.

קם רעיא מהימנא ואשתטח קמי קב"ה ובכה ואמר: כן יהא רעוא דיליה דיחשיב לי כבר! דעובדין דילי לגבי קב"ה ושכינתיה יהון לגביה כברא דאשתדל בהון בתר אבוי ואמיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה רוחיה ונשמתיה. וכל מה דהוה ליה - הוה חשיב לון לאין  [דף רפא ע"ב]   למעבד בהון רעותיה דאבא ואימא ולמפרק לון בהון. ואף על גב דידענא דכלא ברשותיה - רחמנא לבא בעי.

בההוא זמנא אתא קב"ה ונשיק ליה ואמר: רעיא מהימנא! ודאי אנת הוא ברא דילי ודשכינתא. רבנן ומלאכין נשקו בר!

קמו כלהו ונשקו ליה וקבילו ליה לרב ומלכא עלייהו.

("יברכך יהו"ה" - פרשת נשא קמ"ו ע"ב)

"והיה ביום הניח יהו"ה אלהיך וגו' תמחה את זכר עמלק וגו'" (דברים כה, יט) - פקודא דא להכרית זרעו של עמלק, דהא קב"ה אומי דלא יחזור על כורסיה עד דיטול נוקמא מניה.

פתח רעיא מהימנא ואמר: ודאי בגין דא הוו אזלי במדברא ועל ימא, ולא ייעלון בארעא דישראל עד דיטול נוקמא מניה דעמלק.

עמלק - מאן הוא לעילא? דהא חזינן דבלעם ובלק מתמן הוו נשמתין דילהון, ובגין דא הוו שנאין לישראל יתיר מכל אומה ולישן. ובגין דא עמלק רשים בשמיהון - עם מן בלעם, לק מן בלק. ודכר ונוקבא אינון עמלק. ועלייהו אתמר "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כג, כא). כגוונא דאית בישראל ד' אנפין - יעקב ישראל רחל לאה; ישראל עם לאה, יעקב עם רחל, לקבל "ופני נשר לארבעתם" (יחזקאל א, י). הכי אית ד' אנפין לעמלק - קסם ונחש עמל ואון.

• עמל רשים בעמלק. והמן דהוה מסטרא דעמלק - "ישוב עמלו בראשו" (תהלים ז, יז). וכל אלופי עשו מעמלק הוו.
• ולעילא עמלק - סמא"ל. עמל נחש. און ומרמה - דמפתי ליה לבר נש למחטי לקב"ה.
• עמל קסם - ק' מן עמלק, סם מן סמאל.
• נחש - אל מסמאל

(כאן חסר)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

---

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

... עליה אתמר לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" - בית מולד דילך. מאלין בתי סיהרא או בתי שבתאי או בתי מאדים. דבתי מאדים ובתי שבתאי ולבנה - עלייהו אתמר "אין מתחילין בב"ד".

• דמאדים סומקו דחמה גהינם, אִימא דעשו, דאתיילידת ביומא תניינא.
• וסיהרא איהו טוב ורע - טוב במלואה ורע בחסרונה. ובגין דאיהי כלילא מטוב ורע - מונין בה ישראל ומונין בה בני ישמעאל. וכד לקת במלואה - סימנא לא טב לישראל. וכד לקת בחסרונה - סימן רע לישמעאלים. ובהאי "ואבדה חכמת חכמיו" - חכמה דישמעאלים, "ובינת נבוניו תסתתר" - דאינון לא ידעין  [דף רפב ע"א]   בבריאתן אלא בשמושא (דילן) [דילהון]^[25], כפי שנוי עלמא בהליכתן ושמושן. וסיהרא אתבריאת ביומא רביעאה. ובחסרונא דילה עניות אתבריאת לילית.
• שבתאי דאיהו רעב וצמאון ולקותא דנהורין - עלה אתמר "יהי מארת" (בראשית א, יד) חסר. "מארת יהו"ה בבית רשע" (משלי ג, לג). "וחוטא ילכד בה" (קהלת ז, כו) בבית הסהר דילה. וצדיק "ימלט ממנה".

ואית ככבא אחרא - נקודא זעירא נקוד על שפחה דאיהו "מארת". ודא חולם, בת מלך, שבת מלכתא. דשולטנותא דתרווייהו ביום שביעי דאתמר ביה "למען ינוח עבדך ואמתך" (דברים ה, יג).

דסדר בריאתן לאו כסדר שמושן. ובגין דא - חמה ומאדים - סומקי דגהינם אתבריאו ביומא תניינא. לבנה שבתאי אתבריאו ביומא רביעאה. כפנא וחשוכא. ובגין דא "אין מתחילין בב"ד" - בגין דגהינם אתברי ביומא תניינא ולקותא דנהורין ביומא רביעאה.

כוכב - עליה אתמר "דרך ככב מעקב" (במדבר כד, יז), דדרגיה ביומא תליתאה. וביה "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" (שמות יט, טז) - דביה נחית קב"ה למיהב אורייתא לישראל בת יחידה, למהוי עִמֵיה שבת מלכתא. דאיהו יום שלישי כליל תלת ענפי אבהן - ש. בת יחידאה דשולטנותא דילה בליל שבת. ביה אתעבידת שבת.

ובגין דא חולקין מארי מתניתין על מתן תורה בת יחידה. דא אמר "בשלישי נתנה תורה" ודא אמר "בשביעי נתנה תודה". ואיהי בת יחידה דאחידת בעמודא דאמצעיתא, תליתאה לאבהן. ובצדיק - שביעית ליה בת יחידאה. וכד איהי עטרה על רישיה אתקרי ביה 'שביעי'. דהוא ששי הוה - דכוכב דיליה 'צדק'. ובת יחידה שבת מלכתא אתקרי 'צדק'. ובגין דא תורה אחידא בין יום השלישי ושביעי^[26].

ואיהו כ"ב מן כוכב. כ"ו - "כי שמש ומגן יהוה צבאות". שכינתא מלכות הקדש. "בך יברך ישראל" - כ"ב אתוון דאורייתא, כ"ב כלילא מתלת דרגין - כ' כתר, ב' בינה, יהוה - כליל תרווייהו חכמה. וכלא כליל כוכב - דרגא דעמודא דאמצעיתא.

ושכינתא איהי לבנה - לבון ההלכה. רחמי - מסטרא דחסד. ואתקריאת חמה - "ברה כחמה" מסטרא דגבורה. "פני משה כפני חמה".

סיהרא אפילה - מעוט דסיהרא. שפחה דילה, גהינם. חמה בישא - שפחה דיליה שבתאי. לקותא דנהורין. חילול שבת. שפחה דילה דאהדרת עורף לגבירתה בכל יומא ויומא, ואתגברת עלה בחובין דישראל בנה. הדא הוא דכתיב "ושפחה כי תירש גבירתה" - דשולטנותא דשפחה לא הוי אלא ביומא תניינא בגהינם וברביעי בלקותא דנהורין. ואתהדרת לשלטאה בכל יומא ויומא. ובת מלך אסירא בסרכות בבית הסהר בגלותא דילה. ואיהי קינא דסמא"ל בין ככביא. וקב"ה אומי "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם יהו"ה" (עובדיה א, ד).

ושכינתא נגה - "ונגה לאש". ומהכא קרו לבי כנישתא אשנג"ה^[27]. אש מאדים - לישנא דאודם - "טור אודם פטדה". נוגה - אשא חוורא. ותרווייהו פני חמה ופני סיהרא, נצח והוד, אינון דנטלו חוורו מחסד וסומקו מגבורה. אהרן ודוד מתמן הוו. חד נטיל רחמי וחד נטיל דינא. דוד מסטרא דשמאלא - "והוא אדמוני". אהרן - איש חסד. ותרווייהו נביאי קשוט. מתמן פני משה הוו נהירין בנבואה - דבינה איהי חמה עלאה, מתמן נבואה דיליה.

בהון עשו חייבא עבד אדום. ונוקבא דיליה מאדים - איהי שפיכות דמים דישראל. וגרמא דמטרוניתא אתקיים בה "נתנני יהוה בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד), "נתנני שוממה כל היום דוה" (איכה א, יג) - הוד - דוה אתהדר. דנצח והוד לקבלייהו "יכין ובועז", שניהם אשר הבית נשען עליהם. דבי כנישתא אתקריאת על שמייהו אש נוגה כדקא אמינא.

ושפחה רעה איהי קבורה, ובה אסירא לגבירתה. ואיהי שבתאי - קרה ויבשה בקבורתא דעפרא. ואיהי מות דעניותא דאורייתא. ואיהי קבורת עני. מכוסה בה בשבע מיני מדורות דגהינם. דאיהי כלילא משבע כוכבייא כמה דשבת מלכתא כלילא משבע. ואינון שבע כוכבייא מסטרא דגבירתא - שבע שני השבע, מסטרא דשפחה - שבע שני הרעב דעלייהו אמר נביא "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר יהו"ה" (עמוס ח, יא).

גבירתה - גן. שפחה - אשפה מטונפת מסטרא דערב רב. אשפה מעורבת בגן - לגדלא זרעים מסטרא דעץ הדעת טוב ורע. מסטרא דעבודה זרה אתקריאת שבתאי. לילית - אשפה מטונפת כלילא מכל מיני טנוף ושרץ דזרקין בה כלבים מתים וחמורים מתים. בני עשו וישמעאל קבורים בה דאינון מתים קבורים בה. ואיהי קבר דעבודה זרה ערל וטמא - דקברין בה ערלים דאינון כלבים מתים. שקץ וריח רע מטונף מוסרח. דשפחה בישא איהי סרכא דאחידת בערב רב. מעורבים בישראל ואחידת בעצם ובשר, דאינון בני עשו וישמעאל. עצם מת ובשר טמא. "בשר בשדה טרפה" דעלה אתמר "לכלב תשליכין אותו" (שמות כב, ל).

וכגוונא דאית תריסר מזלות מסטרא דטוב - הכי אית תריסר מזלות מסטרא דרע. הדא הוא דכתיב "שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאים לְאֻמֹּתָם" (בראשית כה, טז), ד"זה לעומת זה עשה האלהים". ורשיעייא אינון אבי אבות הטומאה דאינון טמא מת ושרץ דמטמא לבר נש מאוירו ומתוכו ומגבו. ואפילו תוך תוכו דכהנא מסתאב בהון. ובגין דא "ועל כל נפשות מת לא יבא" (ויקרא כא, יא) - דרשע קרוי מת.

ובוצינא קדישא! "לאביו ולאמו לא יטמא" (ויקרא כא, יא)! הכא אשכחנא אסוותא לגבִי, דאתמר בי "ויתן את רשעים קברו" (ישעיהו נג, ט). בתר דקבורה דא^[28] בגין אבא ואימא דאינון בגלותא עם ישראל - אתקיים בי קרא "לאביו ולאמו לא יטמא".

אליהו לא תתעכב מלנחתא! דאע"ג דאנת כהנא - לאביו ולאמו לא יטמא! דהא קב"ה ושכינתיה בגלותא דאיהי קבורה לון, ואנא קביר בינייהו. באומאה עלך בשם יהו"ה חי וקיים - לא תתעכב מלנחתא!

מלאכין קדישין מארי דגדפין! באומאה עלייכו - טולו אומאה דא וסליקו לה על גדפייכו! שבועת יהו"ה בח"י צדיק וקיים עמודא דאמצעיתא. טולו אומאה דא וסליקו לה על גדפייכו במטרוניתא ביקרא דילה לגבי קב"ה.

מלאכין עילאין שליחן דקב"ה מימינא! ומלאכין שליחן דיליה משמאלא! ומלאכים דאבא ואימא - יהון סחרין לה עילא ותתא. ומכסין לה באת ו' בשית גדפין דיליה דאתמר ביה "שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים" (ישעיהו ו, ב). דשבועה דיליה דאיהי ה' רביעאה, ובשתים יכסה רגליו דילה ובשתים מעופפים לה.

ואנת אליהו דסליקת לעילא לעילת העילות, והוא טעין לך מכל טוב -- נחית לגבה, ותהוי כרוב תחותה לנחתא בך מלאה כל טוב. ומלאכין דאבא ואמא דאינון י"ה - אסחרו לך בנחיתו דילה. ומלאכין דבעלה - ברא דאבא ואימא ו' - כסיאו לה. ומעפפין לה בשית גדפין  [דף רפב ע"ב]   אבגית"ץ, ובל"ו דתליין מנייהו בחושבן לו - ודאי איהו "שרפים עומדים ממעל לו". ונחיתת ה' טמירא ומכוסה בהון. ומלאכין דאינון דצדיק ח"י עלמין - אסמיכו לה עלייכו כחיוון דסמכין לכורסייא דעל גביהון. דה"א דאצילות דשמא דיהו"ה איהי סמיכת לכלהו - לית לכון לפרחא לעילא ולנחתא לתתא בר מינה, כאברים דגופא דלית להון תנועה בר מנשמתא. דאברין דאית לה - אתפשטו עלייכו לסמכא לכון בהון.

דהכי איהי ה' כימא. אי אית לה מאנין - מתמליין מינה ומתפשטין בהון כנחלין דמתפשטין מן ימא על ארעא. ואי לאו - איהי ה' בגרמא יחידאה, בלא אתפשטותא דנחלין. הכי מאנין דשכינתא - אינון מלאכין קדישין לעילא וישראל לתתא - אי אית בהון מארי מדות, מארי חסד חסידים גבורים, מארי תורה נביאים וכתובים צדיקים אנשי מלכות (דאתמר בהו "ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך" (דניאל א, ד) בעמידה דצלותא בהיכלא דמלכא - אדני, מלכא דילה יהו"ה), והם חכמים ונבונים ראשי ישראל, ולא ראשי ערב רב דאתמר בהון "היו צריה לראש" - איהי אתפשטת עלייהו בעשר ספירן דילה. בההוא זמנא נחית עלת העילות ביו"ד ה"א וא"ו ה"א לנחתא עלייהו לאקמא שכינתא עלייהו.

ובזמנא ד"ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות ב, יב) - איהי אמר "שלמה אהיה כעוטיה" (שיר א, ז) - מעוטפת בגרמה, דלא אתפשטת עלייהו. וקודשא בריך הוא צווח עליה ואמר "איכה ישבה בדד" (איכה א, א)!

אדהכי קם בוצינא קדישא ואמר: רבון עלמא! הא הכא רעיא מהימנא דאתמר ביה "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג)! עד כען - "וירא כי אין איש". הא הכא "והאיש משה"! דשקיל כשתין רבוא דישראל, וביה "מ'מכון ש'בתו ה'שגיח" - דביה אתמר לגבי דרא דגלותא בתראה "ויהו"ה הפגיע בו את עון כלנו" (ישעיהו נג, ו). ואיהו כליל בעשר מדות דבגינייהו אמרת "לא אשחית בעבור העשרה" (בראשית יח, לב). נחית עליה לאשגחא על עלמא וקיים מילך! דאנת קשוט וכל מילך קשוט! דאיהו גמל חסד עם שכינתא וקטיר שפחה דילה בגבורה למהוי שפחה אסירא תחות גבירתה בקשורא דתפלין, ואשתדל בגינה בתורת אמת - "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב, ו). ואשתדל בה בנביאים וכתובים; בנביאי - בכמה נחמות, בכתובים - בעשר מיני תהלים. בצדיק - בח"י ברכאן דצלותא.

ומארי מתניתין לא אשתמודען ליה לרעיא מהימנא. אליהו! באומאה עלך בשמא דיהו"ה ובשמיה מפרש - גלי ליה לכל רישי מארי מתניתין דישתמודעין ליה! ולא יתחלל יתיר דאתמר ביה "והוא מחולל מפשעינו" (ישעיהו נג, ה). לית לך צורך למיטל רשו! דהא אנא שליחא דמארי עלמא וידענא דאי אנת עביד דא - דיודי לך קודשא בריך הוא עליה, ויסתלקון בניך בגיניה עילא ותתא. ולא תתעכב למעבד - לא שבוע ולא חדש ולא שנה, אלא מיד!... (כאן חסר)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

.... רעיא מהימנא! מארי דפסחא - בזמנא דשליט עלייהו ליל שמורים - כולהו צריכים למהוי שמורים ונטורים מחמץ ושאור בכל שהוא. וכל מאכלים ומשקים כולהו נטורין. ומאן דנטיר לון מחמץ ושאור - גופיה איהו נטיר מיצר הרע לתתא ונשמתא לעילא, ואתמר ביה "לא יגורך רע" (תהלים ה, ה). בגין דהא אתעביד גופיה קדש ונשמתיה קדש קדשים. ואתמר ביצר הרע "וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י), "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא).

פסח - דרועא ימינא דאברהם כסף מזוקק. מאן דערב ביה עופרת - משקר ליה. הכי מאן דערב חמץ או שאור כל שהוא במצה - כאילו משקר חותמא דמלכא. והכי מאן דערב בטפה דיליה שום תערובת כאילו משקר חותמא דמלכא. דא בדא תליייא.

ראש השנה - דרועא שמאלא דיצחק - תמן דיני נפשות. ועקדה דיצחק תמן הוה, דעקיד ליה אברהם קשורא דתפלה דיד דומיא דעקדה דיצחק. זכאה איהו ברא דאתעקד באבוי ואתקשר ביה למעבד עובדוהי באורייתא ובמצוה. וזכאה עבד דאתקשר תחות רביה למעבד רעותיה - איהו באתר דברא דמלכא.

מטטרו"ן! זכאה אנת וזכאין בניך דאינון קשירין ועקידין בתפלין תחות רשותא דמארך. ובגין דא - אף על גב דאנת עבד למארך - מלכא אנת על כל ממנן דשאר עמין. מלכא על כל מלאכין. מלכא דשדים - וכל משרייתיה דחלין מינך. מאן גרים דא? בגין דאנת שרפרף למארך ואנת משמש למארך. שד"י דמזוזה לבר - שומר הפתח. יהו"ה דאיהו מארך מלגאו.

והאי איהו כד קודשא בריך הוא נחית לשלטאה על עץ הדעת טוב ורע. דאיהו טוב - מטטרו"ן, רע - סמא"ל שד מלכא דשדים.  [דף רפג ע"א]   מטטרו"ן - מלאך מלכא דמלאכים. אבל מסטרא דאילנא דחיי - שד"י איהו יסוד! ובגין דא למטה - שנים - עבד ורבו, דלאו אינון יחודא חדא. ולמעלה - אחד - תפארת יסוד, דגוף וברית חשבינן חד, דאיהו עמודא דאמצעיתא וצדיק.

כגוונא דתפלין דראש - דאיהו בינה על תפארת מסטרא דאילנא דחיי דאצילות. ומלכות תפלה דיד. הכי לתתא באילנא דחיי דבריאה מסטרא דכורסייא עלאה - תפלין דיד דיליה כסא תחתון. והאי איהו דאמר נביא עליה "כסא כבוד מרום מראשון" (ירמיהו, יז). אבל מסטרא דעץ הדעת טוב ורע - בקשורא דתפלין אתקשר יצר הרע תחות יצר הטוב, כעבדא תחות מאריה; בקלא דאורייתא, בקלא דצלותא, בקול דשופר. קלא איהו רומ"ח לגביה.

ודא קול השופר - קול דעמודא דאמצעיתא דאיהו כליל אשא ומיא ורוחא' דאינון תלת אבהן דבהון הי"ו -

• ה' באברהם,
• י' ביצחק. בכל אתר ה' דשליט על י' - דינא הוא, והאי איהו ה"י מן אלהים. ובגין דא "עלה אלהים בתרועה" (תהלים מז, ו).
• ו' מן "ואלהי יעקב". ודא רוח השופר.
• שכינתא - מנא דכלהו תלת! איהו ה' מן "השופר".

דאינון י' שופרות דאינון קשר"ק קש"ק קר"ק מתלבשין בהון ה"א יו"ד וא"ו ה"א. וכל אתוון אלין אינון דינין לסטרין אחרנין ולחייביא, אינון כשלשלאין ורומחין וסייפין.

(בדפוס איזמיר מופיע ציון לסוף הספר, סימן י"ז, כהשלמת החסר בדף רפ"ג ע"א. העתקתיו כאן)
תרועה - שלשלת איהי. ותרי תרועות אית בעשרת שופרות, ואינון חד מן קשר"ק ותניינא מן קר"ק. ואינון חד בעמודא דאמצעיתא. ישראל - שלישיה. ל'תקיעה דאברהם' - רחמים פשוטים. ל'שברים דיצחק' - דינין תברין דלבא, (דשברים לשון תבירו אינון - הדא הוא דכתיב "שבר תשבר מצבותיהם").

צדיק איהו שלשלת. תליתאה. ממוצע בין צבאות דיליה - תרין שפוון. תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. "שתי חצוצרות כסף" אתקריאו כד נטלי מרחמי דאיהו ימינא. "שנים כרובים זהב" (שמות כה, יח) אתקריאו מסטרא דגבורה דתמן כרובים - "ופני שור מהשמאל" (יחזקאל א, י).

וכולהו עשר אתקשרו בקשר אחד דאיהו סימן קשר - תק'יעה ש'ברים ת'רועה - לקבליה קשר של תפילין. ואוקמוה רבנן "הראה הקב"ה למשה קשר של תפילין". ודא עמודא דאמצעיתא - קשורא דתלת אבהן לעילא. וצדיק - קשורא דנצח הוד יסוד. והאי איהו "קשר בתוך קשר", "חותם בתוך חותם", למהוי חמרא דאורייתא נטיר מלגאו.

והכי חוליא! לית פחות מתלת כריכן.
ודא שכינתא דאיהי בת יחידה - קשורא בש' דשבת.
איהי אות דתפילין - קשורא בש' דתפילין דאיהי תלת ענפי דאבהן. ודא יש דשדי. אשתאר ד' למהוי ארבע בתי דתפילין. בהאי קשורא אתקשר שד בשלשלת בקשורא דתפילין. בזמנא דאיהו קשיר - אם יצילהו אלוה - יפטור גרמיה משלשלאה דמלכא.

בגין דתרועה איהי בדעת ואיהי עמודא דאמצעיתא, קשר דתלת אבהן. "אשרי העם יודעי תרועה" ולא אמר "שומעי". ומיד דאתקשר שמאלא בימינא - אתכפייא דינא ואתגבר רחמי! וקשורא דתרווייהו - דעת; שלשלת קשיר בתקיעה ושברים.

ועוד! פסח ימינא, ראש השנה שמאלא, עמודא דאמצעיתא - מתן תורה.
ואינון "שבעה בשבעה מוצקות" (זכריה ד, ב). ואינון 'שכינה עלאה' - כלילא משבע ספירן, 'שכינה תתאה' - בת שבע. ואינון ארביסר. עמודא דאמצעיתא כליל תרווייהו בי"ד - יהו"ה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א.

וכל שבע מסטרא דשכינתא - הדא הוא דכתיב "שבע ביום הללתיך" (תהלים קיט, קסד). לקבלהא עבדין שבע הקפות.
סוכה - יאהדונה"י - כ"ו ה"ס. וקודשא בריך הוא לולב, ושכינתא אתרוג. לולב דומה לגופא, ואתרוג ללבא. ובגופא אית ח"י חוליין. ח"י נענועין דלולב.

• בנטילת לולב - ח"י נענועין
• ב"אנא יהו"ה" - ח"י נענועין
• ב"הודו ליהו"ה" - ח"י נענועין תחילה וסוף.
• ע"ב! למברח בהון ע"ב ממנן דממנן על רוחין בישין וטללין בישין.

שבעת יומי דסוכה - שבע ספירן. סוכה - אימא עלאה דמסככא עלייהו. ניסוך המים וניסוך היין - מסטרא דימינא ושמאלא. וחג שמיני עצרת - שכינתא תתאה, ברתא דמלכא ומטרוניתא.

"אלה מועדי יהו"ה מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם" (ויקרא כג, ד) - לציפרא דמצפצפין לה בנהא בכל יומא בכמה צפצופין, ואיהי רביעת עלייהו. בתר דאתרביאו גדפייהו דבנהא - פרחי כולהו בתר אימא. צייד חד הוה חכים, בעא לציידא לון. מה עביד? צייד נטל לאימא דילהון וקשיר לה, ואיהי צווחה בגין בנהא. שמעו בנין קלא ונחתו לגבה וקשירו לון.

כגוונא דא אימא עלאה דאתמר בה "והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים" (דברים כב, ו)! ואינון ישראל מצפצפין לה בכמה צפצופין דצלותין (ע"כ תוספת מדפוס איזמיר), ואיהו לא בעיא לנחתא לגבייהו. ישראל מה עבדין? נטלין אימא דאיהו שכינתא בהדייהו, וקשרין לה בקשורא דתפלין. כד מטאן לקריאת שמע - קראן בנין דילה בשית תיבין דיחודא דאינון "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד" - הא קא נחתין לגבי אמהון - קשרין לון עמה. והאי איהו "אשר תקראו אותם" דאיהו עונתן כמו מועדם.

• הכי בגוונא דא מצה - בה מזמנין לשבעת יומין דפסח.
• מזמנין לשבעת יומין דסוכות בשבעה מיני דאינון לולב ואתרוג וג' הדסים וב' בדי ערבה.
• שבועות - קראן לון באורייתא.
• ראש השנה - ביומא דדינא.

כל חד במיניה. כל מאן דקרא כל דרגא במיניה - יתקיים ביה "אז תקרא ויהו"ה יענה" (ישעיהו נח, ט).

• "אז" - ז' יומין דסוכות וחג שמיני עצרת.
• "אז" - מצה וז' יומין דפסח.
• "אז" - סוכה וז' מינין דלולב דאינון שלש הדסים ושני ערבות לולב ואתרוג. וכלילן בד' - הא חד סרי כחושבן ה"ו. וצריך לומר הלל עלייהו - הללויה - לאשלמא שם יהו"ה.

וצריך לסלקא לה במחשבה בד' מינין - הדא הוא דכתיב "אמרתי אעלה בתמר" (שיר ז, ט) - "אעלה" - א'תרוג ע'רבה ל'ולב ה'דס. ומחשבה שמא מפרש - אשתלים בה י"ד, כגוונא די"ד פרקין דידא דימינא דביה צריך לנטלא לולב.

• והרי מתן תורה - שבועות - שבעה בשבעה - י"ד.
• בראש השנה - י"ד - בקול השופר ובעשר שופרות כדאוקימנא לעילא.

בפסח - איהי שכינתא "יד הגדולה" מסטרא דחסד. בראש השנה - איהי "יד החזקה" מסטרא דגבורה. במתן תורה - "יד רמה" מסטרא דעמודא דאמצעיתא. ותלת זמנין י"ד 3*14 - מ"ב. ותלת אבהן דתליין מנייהו - סלקין חמשה וארבעים 45 כחושבן יו"ד ה"א וא"ו ה"א.

("פקודא ליתן מחצית השקל" - פרשת כי תשא דף קפ"ז ע"ב)

ברוך יהו"ה לעולם אמן ואמן. ימלוך יהו"ה לעולם אמן ואמן

.

---

1. כך מובא בדפוס. ולענ"ד זה נכון שלכאורה היא קוטעת באמצע מה שנזכר לעיל בענין ד' בתי תפילין. אולם הוא לכאורה כן שייך לאותו הנושא מבחינת ענין ג' אבות ודוד המלך, וכן ענין אות ש' של ג' וגם ד' ראשים, וצע"ע - ויקיעורך
2. עיין בהקדמה י"ג ע"ב
3. כאן הגהתי. ובדפוס המילים בסדר אחר ויקיעורך
4. כך מובא בדפוס. ונראה לי להגיה 'ההיא' וצע"ע - ויקיעורך
5. פירש המתוק מדבש, הגם שכאן בפרשת ואהבת כתוב "על ידך" - בכל זאת לצורך הדרוש נקט הלשון שכתוב בסוף פרשת בא "על ידכה"
6. בזוהר בדפוס מובא עם אות וא"ו "ודראון", ולא כך כתוב בספרים שלנו - ויקיעורך
7. כך מובא בדפוס. וצע"ע אם יש להגיה כאן 'על' - ויקיעורך
8. (נ"א בהאי)
9. עיין לעיל (ברעיא מהימנא פרשת פנחס רמ"ה ע"א). כוונת י' דברים של שולחן שבת
10. (עיין בראשית כ"ב ע"ב)
11. כך מובא בדפוס. ולא הצלחתי להבין איפה ההפניה מופנית - ויקיעורך
12. כאן הגהתי. ובדפוס כתוב דף קצו ע"א - ויקיעורך
13. כרגע אני לא רואה שם בפרשת נשא כי הקטע מתחיל בפתיחת הפסוק שצוין כאן "לא תלין נבלתו" וצע"ע אם יש להגיה שם ולהוסיפו - ויקיעורך
14. ההפניה הינה לכאורה אל פסוקים בפרשת כי תצא אשר עוסקים בכלאים - (דברים כ"ב, ט'-י"א) - ויקיעורך
15. כך מופיע בדפוס של המתוק מדבש, וזאת לעומת הדפוסים הרגילים שמופיע כאן מלת 'חסר כאן' - ויקיעורך
16. כך מובא בדפוס אבל לא מצאתי פקודא זו בשום מקום בזוהר. וצריך עוד עיון - ויקיעורך
17. (סנהדרין צז, ב)
18. הפיסוק כאן הוא עפ"י המתוק מדבש. אבל יוער כי היה מקום לשייך את מלת 'הוא' אל ציטוט הפסוק עצמו ולא כדבריו של הזהר, וצע"ע אם יש מפרשים אחרים שפירשו אחרת - ויקיעורך
19. כך מובא בדפוס. אבל במתוק מדבש הוא גורס שחסרון הטקסט הוא מלפני המילים "ובאתר אוחרא וכו'" ומציג את הקטע הבא כקטע שלם ללא חסרון, דהיינו "ובאתר אוחרא אוקמוה מארי מתניתין דבי מקדשא ושמא דמשיח וכו'" -ויקיעורך
20. הכי גריס במתוק מדבש - ויקיעורך
21. אולי הכוונה אל "כל עץ נחמד למראה" (בראשית ב, ט) - מתוק מדבש
22. החל מכאן לא באמת הבנתי את המילים. וככל הנראה יש כאן מעבר מנושא של אח שמת בלא בנים אל ילדים שמתו בטרם הגיעו לגיל עשרים, ולא הבנתי איך להגיה את המילים או להציג את הקטע החדש. גם לא מופיע קטע זה בדפוס מתוק מדבש כי נלקח מתוספת של דפוס איזמיר. ושמא המתוק מדבש מציג אותו בכרך אחר. צ"ע. ואולי חסר כאן טקסט. וצע"ע - ויקיעורך
23. עיין גם דברי הזהר לעיל (ח"ג קפ, א) בענין נעל וסנדל - ויקיעורך
24. לא ברור אל איזה פסוק מתכוון וצע"ע - ויקיעורך
25. עפ"י גרסת המתוק מדבש - ויקיעורך
26. גירסת הרמ"ק עפ"י מתוק מדבש. ובספרים שלנו "בין יום הששי ושביעי" - ויקיעורך
27. בחיפוש שערכתי מצאתי כי בלשון לדינו המילה ESNOGA משמעותו בית הכנסת, וכן המילה SYNAGOGUE - ויקיעורך
28. כך מובא במתוק מדבש. ובספרי הדפוס מובא "בחר קבורה דא" - ויקיעורך