התורה והמצוה על דברים כד יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כד יב:

קמג.

ואם איש עני הוא . נאמר גם בסדר משפטים " אם חבל תחבל שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותה לבדה, היא שמלתו לעורו. במה ישכב, והיה כי יצעק אלי, ושמעתי כי חנון אני ". והוא הענין הנאמר בכאן. אבל שם מדבר בחבלה, שהוא הלוקח משכון בחזקה שלא כדין, או ע"י שליחי ב"ד בשוק. ולכן נאמר שם " שלמת " שהיא בגד העליון, שע"פ רוב, זה יוכל ליקח ממנו בשוק. ולזה אמר " כי יצעק ", אחרי שנטל בחזקה.

וכאן מדבר שנותן מרצונו, או ע"פ צווי הב"ד. לכן אמר " עבוט " סתם, ולא "שלמת", כי מרצונו לא יתן מהבגדים שהוא הולך בשוק. ואחר שהוא ברצון, אף אם לא יחזיר לו לא יצעק, רק אם מחזיר - יברכנו. ומבואר בספרי, שאין נ"מ בין עני לעשיר - אם נצרך להלוה המשכון, שא"ל (=שאין לו) כיו"ב, צריך להחזיר על זמן הנצרך לו; ואחר הצורך יקבל בחזרה.

לא תשכב בעבוטו . לא יתכן לפרש כמובנו הפשוט, שהמלוה לא ישכב במשכון העני; דסוף הכתוב יוכיח, שמחוייב להחזיר! אלא כמו שפי' חז"ל, שלא ישכב המלוה והמשכון בביתו. ומלבד העשה ד" השב תשיב ", עוד עובר בלאו ד" לא תשכב בעבוטו ". וכאן הכתוב מדבר בכסות לילה, שתיכף אחר ביאת השמש יחזיר לו. ומה שאמר שם " עד בוא השמש ", דמשמע קודם ביאת השמש; יפרשו חז"ל ששם מדבר בכסות יום, שבהתחלת היום ישיב לו. ועד מתי יהיה בידו? יבאר הכתוב באמרו, " עד בא השמש תשיבנו לו ", שר"ל שעל המשך (הזמן) הזה, יחזיר המלוה להלוה; ואחר ביאת השמש יקבל מהלוה הכסות יום. כמ"ש "מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום". ומ"ש שם " במה ישכב ", קאי על כסות לילה.

ושכב בשלמתו וברכך . בספרי אמר, שהוא מ"ע על העני, שיברכו.

ולך תהיה צדקה . מהנכון היה לכתוב "וצדקה תהיה לך", כמ"ש " וצדקה תהיה לנו "! רק שא"כ היה הצדקה סמוך לברכת העני, וה"א (=והוה אמינא) שרק ע"י ברכת העני תהיה לו צדקה. לכך כתיב, " ולך תהיה צדקה ", שסמך הצדקה אל " ולך תהיה ".

לפני ה' א-להיך . בספרי אמר, מלמד שהצדקה עולה לפני כסא הכבוד, שנאמר צדק לפניו יהלוך וישם לדרך פעמיו . וע"פ זה יש להסביר מליצת הכתוב, וישם לדרך פעמיו . כי ידוע שהשמים יכונה בשם "כסא הכבוד", כמ"ש (ישעיה סו) השמים כסאי , (תהלים יט) השמים מספרים כבוד אל . (שם קיג) על השמים כבודו . והארץ נקראת "הדום רגליו", כמ"ש (ישעיה שם) והארץ הדום רגלי . ויש להסביר זאת במשל, שמכסא המלך בהתבוננות מועטת מכירים כבוד מלכותו. אבל מהדום רגליו של המלך, צריך התבוננות רב על כבודו. ומי שיחפוץ להתבונן מהדום רגליו, משים עיניו למעלה על הכסא, ואז בנקל יבין כבודו.

כן הנמשל, כי מהשמים וכל צבאה יוכל להתבונן כבוד ה' ית', אבל מהארץ וצבאיה צריך התבוננות רב, כמ"ש (ישעיה מא) שאו מרום עיניכם וראו מי באר אלה . נמצא שהשמים יכונה בשם "כסא כבודו", והארץ "הדום רגליו". וידוע מ"ש חז"ל, שאמת אמר "אל יברא", וחסד אמר "יברא". הכונה על בריאת הארץ, שהשי"ת ראה שלא יהיה אמת רב ע"פ עולם השפל, ולכן היה נכון שלא יברא. אבל כשראה שיהיה רב חסד בעולם, ברא, כמ"ש עולם חסד יבנה . ונמצא שכל קיום העולם השפל, הוא רק בשביל החסד שעושים בנ"א זע"ז (=זה עם זה) . ודרך השרים להציע במקום דריסת רגלים, דבר יקר ורך, שיהיה נוח להם להציג כף רגלם.

כך היא המליצה, שהשי"ת כביכול מקבץ חסדי בנ"א, ופורש אותם במקום הדום רגליו, בכדי שיהיה נוח להשפיע ברכותיו על עולם השפל. וז"ש הכתוב צדק לפניו יהלך - בתחלה תבא הצדקה לפני ה', שיבחון אותה אם טובה היא; וכשייטב בעיניו, משים ממנה מפרס (אולי "מדרס") , במקום שדורך כביכול ברגליו. וזהו כונת וישם לדרך פעמיו , במקום שדורך ברגליו כנ"ל. וז"ש ולך תהיה צדקה לפני ה' א-להיך , שתבא הצדקה והחסד לפני ה' להבחן, וכשייטב בעיניו, אז " וברכך ".

<< · התורה והמצוה על דברים · כד · יב · >>



קיצור דרך: mlbim-dm-24-12