התורה והמצוה על דברים כד ב
<< | התורה והמצוה על דברים • פרק כ"ד • פסוק ב' |
• א • ב • ה • ו • ז • ח • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְיָצְאָ֖ה מִבֵּית֑וֹ וְהָלְכָ֖ה וְהָיְתָ֥ה לְאִישׁ־אַחֵֽר׃
פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כד ב:
קלד.
ויצאה מביתו . מיותר. ודריש בספרי, "מלמד שהאשה יוצאת כו'", פירוש שאסורה לדור עמו בחצר אחת.
והלכה והיתה . " והלכה " מיותר, למדרש שכשנשאת צריכה עוד להלוך ולהתרחק יותר. שמקודם שנשאת, היתה מותרת לדור עמו במבוי א'; ועתה מפני חומר א"א (=אשת איש) , צריכה להתרחק מכל המבוי.
לאיש אחר . ערש"י ז"ל. והוא מ"ש הספרי "כבר קראתו התורה כו'".
ומ"ש "יכול אף שקלקלה כו'", ת"ל וכתב כו' ". הוא מ" וכתב " הראשון. וכתיב שם " ויצאה והיתה ", דריש דוקא שנתקדשה לשני שצריכה ממנו גט, אז אסורה לחזור.
ומ"ש "ומנין לנותן גט ליבמתו כו'". פי', קודם שיבמה; אבל אחר שיבמה, הרי היא כאשתו, שמותר להחזירה. ודריש מ" אשר שלחה " שהוא מיותר, דכבר כתיב שהראשון שלחה! אלא לרבות, שיש אחת שתיכף אחר שליחותה, אף שלא ניסת עדיין; אסורה לחזור לזה, והיא היבמה. שכיון שנתן לה גט קודם שיבמה, אסורה עליו משום אשת אחיו (ועי' יבמות נב ב).
ומ"ש "ת"ל לא יוכל כו' ", האי דרשה אסמכתא, שאינה אלא תקנה וגזרת חכמים.
אחרי אשר הוטמאה . הטומאה הוא הפך הטהרה. כי הטהרה יורה על זכות הדבר, והטומאה יורה על עכירת הדבר. ולכן יכנה אותה בשם "טומאה" לבעלה הראשון, מפני שאחרי שכבר נשאת לאחר, לא תהיה אהבתה אליו צלולה רק עכורה. ויאמר שדבר זה, הוא רע ומתועב בעיני ה'. וגם הוא רע לחברת בני האדם, כמ"ש (ירמיה ג א) הלא חנוף תחנף הארץ . וז"ש ולא תחטיא את הארץ , כמ"ש הראשונים, שמביא לדברים מתועבים, להחליף נשותיהם. והעשירים יתנו עיניהם בנשי העניים, להטעות את העני בדחקו, שיגרש את אשתו על זמן ידוע בעד בצע כסף; ומבטיחו שתשוב אליו עוד. ואח"כ בראותה שטוב לה לישב בבית העשיר, לא תשוב אליו; וקנאה חמת גבר , ויקח נקמתו, ויבא לידי ש"ד (=שפיכות דמים) .
וע"פ זה נתפרש מה שסמך לזה הענין, שאם איש לקח אשה חדשה, לא יצא בצבא; מהטעם שקרוב לענין הראשון. כי אחרי שהאהבה ביניהם חדשה, תשתוקק לבקרו במערכה. ופן יראו אותה שרי הצבא, ויסבבו מות לבעלה בכדי לקחתה.
ואח"ז סמך הצווי שלא יחבול רחים ורכב, שלא ליקח בחבלה, כלים שעושי (ם) בהם אוכל נפש. כי כאשר יראו בני הבית שיתהוה להם רעה מעניני אוכל נפש, יקומו נגדו ויבא לידי רציחה. ותפס הכתוב " רחים ורכב ", שקרוב הדבר כשיבא לקחתם, שיקחו בני הבית האבן וימיתו אותו. וזהו כי נפש הוא חובל , ואמר בספרי "להגיד מה גרם".
ובספרי דריש " הוטמאה ", מלשון טומאה ממש. ור"ל, ואחרי אשר הוטמאה. והם שני לאוין, יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת, ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות.
<< · התורה והמצוה על דברים · כד · ב · >>
קיצור דרך: mlbim-dm-24-02