התורה והמצוה על דברים כד יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



קמב.

כי תשה ברעך . הכתוב מדבר במי שכבר הלוה לחברו; והגיע הזמן ולא פרעו, ונותן לו הלוה משכון. ובלשון הכתוב "עבוט", הוראתו "בטחון". ותשימם בכר הגמל (בראשית לא) תרגם אונקלוס "בעביטא דגמלא". שהגמל הוא גבוה, ולבטחון שלא יפלו מעליו, נעשה הכר הזה. ובלשון המשנה, "עביט של זיתים". מפני שהזיתים יעמדו בו זמן הרבה, עושים כלי רחבה מלמטה לבטחון, שלא יתהפך ויפסד השמן. "עביט של מי רגלים". נעשה ג"כ השולים רחבים, שלא יתהפך ויטנף את הבית. ובש"ס "עבוט" יכלול הן משכון שניתן לו ברצונו, והן שנלקח ממנו שלא ברצון. וז"ש כי תשה ברעך , שכבר הוא חייב לך. ומזה נלמד, שבשעת ההלואה מותר להמלוה ליכנס לביתו, כי בשעת ההלואה, הרשות בידו שלא להלוות בלא משכון.

משאת מאומה . בספרי מרבה, אף שכר שכיר והקפת החנות.

לא תבא וגו' בחוץ תעמוד . הוא מיותר. וא"ל (=ואין לומר) שהוא בא למ"ע, שהרי הוא רק רשות; שאם ירצה המלוה, ימתין עד שיביאו לו לביתו. וע"כ שהוא רק לאו הבא מכלל עשה, שאינו מצוי כ"כ במקום שיש לאו מפורש. לכן אמר בספרי, "יכול יכנס מבפנים? ת"ל בחוץ תעמוד ".

ויתפרש בב' אופנים -

  • או שבא להשמיענו שלא נטעה, מדלא אמר "לא יבא אל הבית", רק " אל ביתו "; שלא הורשה דוקא אל המקום שמונח שם החפץ, אבל בחדר שלפניו יכל לכנס, ת"ל בחוץ תעמוד , שלא יכנס כלל להבית.
  • או יתפרש, שאף אם המלוה בא עם הלוה רק לראות כשיטול הלוה המשכון, שיוציא לתת לו בחוץ; אפ"ה אסור, כמש"ל (=כמו שכתבתי למעלה) , שלא רצתה התורה שיבא לידי קטטה, עם אנשי ביתו של הלוה.

והאיש . הוא מיותר, דהיה לכתוב רק "אשר אתה נושה בו". ודריש בספרי, שמוסב לעיל, על " בחוץ תעמוד והאיש ", שגם האיש הידוע, שהוא שליח ב"ד, גם הוא יעמוד בחוץ.

רק אשר אתה נושה בו, יוציא אליך את העבוט החוצה . מזה נלמד, שאף בחוץ לא יטול המלוה מן הלוה בחזקה. ולביתו, אף כשנותן לו ברצון לא יבא. ומתיבת " אליך " שהוא מיותר, נלמד שרק להמלוה יתן מעצמו. אבל שליח ב"ד יכול ליטול בחזקה. ולכנוס לבית, מרבינן לעיל מ" והאיש ", שאף שליח ב"ד לא יבא.