התורה והמצוה על דברים כג ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כג ד:


קיג.

לא יבוא עמוני . בספרי איתא " עמוני " ולא עמונית, דברי ר' יהודה. ור"ש יליף מ אשר לא קדמו , ונשים אין דרכם לקדם. ועל דרך הפשט שלא על דרך פלפול, יש לומר דר"י לשיטתו, דלא דריש בכל מקום טעמא דקרא. ואף שבמקום שמפורש הטעם בכתוב מודה ר"י, כדאיתא בב"מ קטו.

אבל בכאן, " על דבר שלא קדמו ", איננו טעם מספיק, ל" לא יבואו בקהל עד עולם ", שבשביל זה יתרחקו עד עולם. וגם למה לא פירש הכתוב טעם, על ש" לא יבוא ממזר ופצוע דכה בקהל ה' "? לכן נפרש הכתוב " על דבר ", קאי על " לא תדרוש שלומם ". שבעד " דבר שלא קדמו ", עונשם " לא תדרוש שלומם וגו' ". וזה הוא טעם מספיק מדה כנגד מדה - בעד שלא קדמו, לא תדרוש שלומם. ועל ששכרו את בלעם לקלל, ודרשו רעתך, לכן לא תדרוש טובתם.

ואחרי שאיסור " לא יבוא " הוא אזהרה בלא טעם, לכן דורש כמו שכתוב דוקא, " עמוני " ולא עמונית. [כמו אזהרת שעטנז, שאינו מפורש שום טעם; לכן אין איסור, רק צמר ופשתים]. והא דלא אמרינן " מצרי ולא מצרית", מפני שאיסורן עד ג' דורות, אינו מן לא תתעב מצרי , שאדרבה, משם נלמד שלא לרחקם. ורק מן פסוק בנים אשר יולדו להם דור שלישי , נלמד שעד דור שלישי אסורין.

ואחרי שלענין יבום, מצינו שבנות בכלל בנים, לכן דרשינן מ" אשר יולדו " - לרבות הבנות. ור"ש דדריש בכל מקום טעמא דקרא, אף שאינו מפורש בכתוב, ומובן שהטעם שאינו מפורש בתורה, שאינו טעם מספיק. וא"כ כאן יפרש ש" על דבר " הוא כפשוטו, טעם על שלא יבואו בקהל. וא"כ, כשבא למעט עמונית, אינו אלא מפני שאין בהם הטעם, שאין דרכה לקדם. שאלו היה גם בהם הטעם, לא היינו דורשים הכתוב בדוקא " עמוני ". ולזה הוכרח ר"ש, למעט מ" אשר לא קדמו " כנ"ל.

הערות

לא יבא עמוני ומואבי וגו' . יש בענין הזה הרבה שאלות.

  • א'. ידוע קושית המפרשים, שהרי נאמר (דברים ב כח) אכל בכסף וגו' והמואבים היושבים בער , שהנראה שהם קדמו בלחם ומים! וידוע גם ישוב המפרשים, שאמרו שע"פ החסד שעשה אברהם עם אביהם לוט, היה להם להקדים תיכף בצאתם ממצרים ובחינם. אבל יקשה, שבעבור שלא עשו חסד יתרה, יתרחקו עד עולם! וביותר יקשה על בני עמון, שלא שכרו את בלעם. וגם שארצם היה בגבול ממלכת עוג, כנראה מהמשך הפסוקים שבספר דברים, וממה שנאמר ביפתח (שופטים יא כט) וממצפה גלעד עבר בני עמון . וא"כ לא היו יכולים להתרחק כ"כ מארצם, לקדם בלחם ומים, ולמה נתרחקו גם הם?
  • ב'. מה זה שעמון ומואב, שאיסורן לבא בקהל הוא איסור עולם, נקבותיהם מותרות מיד; ומצרים ואדומים, שאיסורן רק עד דור השלישי, נקבותיהם כמותם! וענין המצרים ואדומים ועמון ומואב נגד ישראל, הוא בדרך משל - כבן מלך שסבב מדינות רבות, וחזר לבית אביו. וספר איך שבמדינה אחת עבדו בו עבודת פרך, וצוה המלך לענשם בעונש קל. ובמדינה אחת, לא קדמו אותו בלחם ובמים, כנכון לבן מלך, וגם ששכרו אחד לקללו; חרץ המלך להרחיקם עד עולם?
  • ג'. הנראה מהפסוקים האלה, שנס גדול עשה השי"ת להפך את קללת בלעם הרשע לברכה. וכן נאמר, (מיכה ו ה) עמי, זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו'. למען דעת צדקות ה' . מה היה אם הרשע היה מקלל, אם ה' לא צוה?! וגם, היפלא מה' לסכור את פי בלעם, שלא יוכל לקלל! וגם יש להתבונן, שבלק רצה להלחם בהם, מסתמא היה רוצה שיקללם שישראל יהיו חלשים במלחמה. וה' שהפך את הקללה לברכה, היה לבלעם לברך את ישראל שיהיו מוצלחים במלחמה. ובלעם דבר רק ממעלת הרוחניות ודרך המוסר שבישראל, ושתמות נפשו מות ישרים, ושיאמר ליעקב מה פעל אל?

ויובן הדבר ע"פ ג' הקדמות -

0. א'. שבעת דור המדבר, היו בני עמון עם מואב לעם אחד. ומפני שהיו מעטים נגד מואב, נקראים "בני עמון", ומלך מואב היה מלך גם להם, ורק אח"כ נעשו למלוכה בפני עצמם. וראיה לזה, שאמר יפתח (שופטים יא כה) ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור וגו', אם נלחום נלחם בם . ולא זכר (=הזכיר) שמלך בני עמון לא נלחם בם. נראה שבלק היה מלך גם עליהם, ועמון כמואב היו בעצה אחת שלא להקדים בלחם, ולשכור את בלעם. כאשר יתבאר.

1. ב'. שתכונת עמון ומואב הזכרים, היה כתכונת לוט אביהם. שאברהם נתפרד מלוט, בשביל שלא חש לגזל. וגם ידע מ"ש רז"ל, על מ"ש (בראשית יג י) וירא לוט את כל ככר הירדן, כי כלה משקה , שהוא על ענין העריות. ונאמר שלוט יושב בשער סדום לדיין ושופט בסדום, וידוע נימוס הדינין שלהם. וגם כאשר התחיל לפייס את אנשי סדום, אמר " הנה נא לי שתי בנות וגו' ", ורצה להפקירם. וגם ממה שנכשל בבנותיו; וכמאמרם ז"ל, ש"כל הלהוט אחר בולמוס של עריות - מאכילין אותו מבשרו. וגם ששתה, עד שלא ידע בשכבה ובקומה.

והנראה, שכשנתפרד מאברהם, לקח לו לוט דרך שהוא הפוך מדרך אברהם. שדרך אברהם היה רק לזכך החומר, ולילך בדרך השכל והמוסר. ולוט בחר להחשיך את דרך אור השכל ולהיות נשקע רק בענינים גופניים, ולחיות כבהמות ארץ באין חק ומוסר, כידוע דרך אנשי סדום. ואף אחר שהיה זמן רב בבית אברהם, וראה בביתו התגלות השכינה, לא הועיל לו מאומה. רק שדבקה בו מדת הכנסת אורחים, כנראה (=כמו שנראה) מענין שהפציר בהמלאכים. וכן בניו הלכו בדרכיו, להתנהג כבהמות עלי ארץ. והראיה, שלא נמצא זכר בתנ"ך, שיצא מהם איזה דבר חכמה או מלאכה. וגם כנראה ממה שעבדו לע"ז פעור, שענין עבודתה נתיסדה רק לעקר ולשרש, אף גם ההבדל שיש בין אנשים שפלי הערך ובין הבהמה; שהוא הבושה. ולכן הרגילו את עצמם, שאף נגד יראתם, לא תהיה להם בושה לעשות כמעשה הבהמה. ורק מדת הכנסת אורחים, היה דבוק בהם למאד.
ולפי המידה הזאת, בטח היו מקדימים את בני ישראל בלחם ומים. אבל רצונם היה להתפרד מישראל, כאשר נתפרד לוט אביהם מאברהם. ורק מפני הפך דרכם והנהגתם, כי היו יראים, שע"י התקרבותם לישראל ויראו הנהגת דרכם ומדותיהם, אז לא יערב עוד להם הנאות הגופניות; אשר היו רוצים להנות מהם כבהמות יער, מבלי התערב בהם שום עצב. וביותר יהיה רע להם, כשבנ"י יתישבו בארצם, שאז תתפרסם הנהגתם בכל הארץ; ואיך יוכלו אז, להחשיך את השמש בהשמים! לכן התחכמו לעשות תחבולות, שבנ"י יפלו ממדרגתם, ושלא יבואו לארץ כלל, ויהיו נעים ונדים במדבר, באין השגחה הא-להית הנסיית.
ועצת בלק היה כך, כי ידע טבע בנ"י, שאם יראו מלחמה שלא יהיה הנצחון להם, יפלו מאוד ממדרגתם באמונה ובבטחון יחד, בראותם הצלחת עובדי ע"ז, ובפרט מאלה שיעבדו לעבודות בזויות כפעור וכדומה. שאז יכנס ספק בלבם - אולי מפני שהם עובדים לה' לבדו, שהוא מרומם מעולם השפל ולא ישכון ביניהם, רק הוא שב מאחריהם. כמ"ש (דברים כג טו) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך . וכמ"ש אחר מעשה העגל, (שמות לג ה) רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך . לא כן הע"ז, מה גם הבזויות, ששוכנים עם עובדיהם בתוך טמאותם.
וידע ג"כ שהשי"ת לא יעשה להם נצחון נגד גוי וממלכה, אשר לא מז' האומות המה; שרק נגד הז' אומות יעשה ה' להם נצחון, מפני הבטחת ושבועת האבות. וגם שנתמלא סאתם להעקר מן העולם, כמ"ש (דברים טז ד) אל תאמר בלבבך וגו' רק מרשעת הגוים ומשמרו את השבועה . ולכן במלחמת עמלק, שהוא מבני עשו, לא היה הנצחון גדול; וגם היו צריכין התחזקות, כמ"ש (שמות יז יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגו' .
ולכן רצה בלק, שיתדבק איזה עם שאינם מהז' אומות להלחם בישראל, ויפלו ממדרגתם, כמ"ש (במדבר לב ז ) ולמה תניאון את לב בנ"י ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה . ולכן היתה עצתם - ראשית, לבלי להקדים אותם בלחם ומים, זה שנאמר על דבר אשר לא קדמו , שבכל מקום שנאמר "על דבר", הוא העצה בזה. ובאו לפרסם בין העמים שבסביבותיהם, שהפרו נגד ישראל ברית אחים. ולא יראו להלחם בישראל, מטעם אולי יעזרו להם בני עמון ומואב קרוביהם; כי נהפוך הוא, שעמון ומואב עוד גם הם יתגרו בבנ"י מלחמה. ויתכן שעמלק בא להלחם, רק בשביל שראה שעמון ומואב לא יבואו לעזרתם. ואחרי שראו שלקחו מסיחון, גם מה שהיה מקודם ארץ מואב. וראו שילחכו את כל סביבותיהם ולא יהיה מי שילחם עמהם. וע"כ ראה בלק שההכרח שהוא בעצמו יעשה עמהם מלחמה, אבל לא היה בטוח שינצחם. כי מצד אחד ויגר מואב מפני העם מאד , והעיקר במלחמה הוא חוזק הרוח. וגם בלק לא האמין שהנס ממלחמת סיחון ועוג היה כ"כ גדול, ולכן חשב שבנ"י חזקים הם מאד. אבל מצד אחד ויקץ מואב , שקצו בחייהם והיו לוחמים כמתיאשים מן החיים, שלא ישובו אחור במלחמה., ולכן היה הדבר שקול אצלו אם ינצח או שינוצח, והיה יוצא למלחמה אף בלא קללת בלעם. וקרא את בלעם -

2. א'. שעמון ומואב היו מאמינים מאד בדבריו, ויתחזק ע"י קללתו רוחם למלחמה.

3. ב' שיקטרג על ישראל לפני השי"ת, שעי"ז יקצוף על ב"י ולא יעשה להם נס.

וע"י שני הדברים, בטח בהנצחון. והשי"ת ידע, שע"פ דרך הטבע ינצח מואב את ישראל אף אם לא יתחזק רוחם ע"י קללת בלעם, לכן לא היה די במה שלא יקללם, ורק (=אלא) שגם בלעם יברך את ישראל. וכאשר פרסם בלק בעצמו, את אומץ דברי בלעם, באמרו " כי ידעתי את אשר תברך מבורך ", ושמעו שעוד ברך את ישראל; רפתה רוחם, עד שנתיאשו מלהלחם בישראל. וגם בדבר הקטרוג היה הפך רצונו, שבלעם עוד למד סניגוריא, ואמר מה טובו אהליך יעקב וגו' . ולפי ששנאת בלק היה רק מפני רוב מעלתם והשגתם ומדותם עד שבלעם בעצמו התפלל שתיהיה אחריתו כמוהם.

  • הקדמה הג'. כי בנות ולוט היו צנועות, אף כי היו בסדום, כמ"ש אשר לא ידעו איש ; ונאמר שם ואת שתי בנותיך הנמצאות , שתרגם אונקלוס "דאשתכחון מהימנא". והמעשה שקרא עם אביהם, עשו לשם שמים. וכן התנהגו כל בנות מואב ועמון בדרכי הצניעות, והראיה, שיצא מהם ב' פרידות טובות כרות ונעמה. וכאשר יעץ בלעם את בלק להכשיל את בנ"י בזנות, כתב האברבנאל, והובא שם בתוה"מ ( בלק כה ב ) - שבלק לא קבל עצתו, שבנות מואב לא שמעו לו; ובלעם הלך למדין, שיבואו בנות מדין למדינת מואב, להכשיל את ישראל. ומה שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב , אבל באמת היו בנות מדין.

ועפ"ז יתישבו כל השאלות -

  • התרת השאלה הא'. כי בני עמון היו בעצה עם מואב, בדבר שלא להקדים ולשכור את בלעם.
  • והתרת השאלה הב'. כי עמון ומואב נתרחקו, רק בשביל שהיה להם טבע לוט אביהם; להיות להוט אחר תאוות הגופניות, ולבלי ללכת בדרכי השכל. וה' ידע שאם יתערבו בישראל, אף לאחר כמה דורות, שידביקו וישרישו בישראל רדיפת תאות הגופניות. ובפי' אמרו חז"ל, (נזיר כג ע"א) "דרש רבא, מאי דכתיב (משלי יח) " אח נפשע מקרית עוז " - זה לוט שפרש מאברהם. " ומדינים כבריח ארמון " - שהטיל מדינים בינו ובין ישראל כבריח ארמון, שנ' לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' . דרש רבא ואיתימא ר' יצחק, מאי דכתיב " לתאוה יבקש נפרד " - זה לוט. " ובכל תושיה יתגלע " - שנתגלע קלונו בבתכ"נ ובבמ"ד (=בבית כנסת ובבית מדרש), דתנן "עמוני ומואבי אסורין, ואיסורן איסור עולם".

אשר לכאורה יקשה, הלא בפירוש כתבה התורה הטעם, שלא יבואו משום שלא קדמו (בלחם ומים) , ואשר שכרו (את בלעם) . ולפי מה שכתבנו יתיישב, שגם מה שלא הקדימו ושכרו, היה ג"כ בשביל ש לתאוה יבקש נפרד כלוט אביהם. אבל בנותיהן, שאינו להוטין אחרי התאוה - מותרות. ומצרים ואדומים, אף שגם הם היו משוקעים בתאות, אבל גבר תשוקתם גם לחכמה, כידוע, שממצרים יצאו כמה מיני חכמות ומלאכות. וכן מאדום יצאה חכמה, כמ"ש רז"ל "אם תאמר "אין חכמה באדום" - אל תאמין". ומצרים היו נותנים כבוד לחכמי ישראל כאשר הכירו מעלתם, כנודע מיוסף, עודו בבית אדוניו המצרי. וכשפתר החלום, אמר פרעה " אין נבון וחכם כמוך ". וכאשר נוכחו שאצבע א-להים הוא, נאמר והאיש משה גדול מאד , וכתיב וה' נתן את חן העם בעיני מצרים, וישאילום . לכן דור שלישי יבא להם; כי ידע השי"ת שמדור שלישי והלאה, אין תערובתן רע לישראל. ונקבותיהם כמותן, שלא נבדלו מהזכרים בתכונתן, ועד דור שלישי התדבקותן בישראל לא טוב.

ויתישב ג"כ במשל לבן מלך גדול, ששלחו אביו למדינות רחוקות בשביל איזה ענין. ולא רצה המלך שבכל מקום בואו, יוודע תיכף שהוא בן מלך, כי אז לא ישיג התכלית המכוון מסיבוב זה. ושלחו בתור אדם פשוט, וידע שכשרונות בנו יכירו הכל ויכבדוהו, אף שלא ידעו שהוא בן מלך. וכך היה, שניצל הבן מלך מכמה סיבות (רעות) ע"י כשרונותיו. ועוד עלה למדרגה גדולה, עד שנתקנאו בו אנשי המקום, ויתיעצו להשפיל מעלתו ע"י שיעבדו בו עבודת פרך; וכן היה, שברבות הימים ירד ממעלותיו. ואביו שחקר על מעשיו, בראותו שעוד מעט יפול בנו ממעלותיו, עד שלא יוכל לשוב לשבת בבית אביו; שלח למלך ארץ ההיא, שישלח את בנו מארצו. והוא לא שמע מהמלך הגדול; וגם לא האמין, שהאיש אשר מעשהו בחומר ובלבנים, יהיה בן מלך גדול, ולא רצה לקיים דבר המלך הגדול. עד ששלח עליו חיילותיו, והכו והכניעו את מלך הארץ; עד ששלחו בעושר וכבוד, ויצא בחיל גדול, כיאות לבן מלך גדול לבא לארץ אביו. ובאמצע דרכו, ישב עם א' מקרוביו מצד אמו, וכאשר שמעו את שמעו וכבודו, התקנאו בו במעלתו וכבודו אשר יגדל עוד בארץ אביו. והתיעצו שלא להקדימו בלחם ומים, למען פרסם סביבותיהם, שהפרו נגדו ברית אחים; ושכל מי שילחם בו, יהיה לעזר לו. וגם שלחו אחד לאביו, שידבר לשון הרע על בנו, שע"פ מעשיו שעשה בארץ שעבד - לא יאות לו עוד לישב בארץ אביו, ורק שיהיה נודד במדבר. אבל המלך הגדול שידע תכונת בנו, שמעשיו המגונים הוא רק ע"י שעבדו בו בפרך ועדיין לא נזדכך, אבל כשרונותיו לא אבד ועוד יעלה מעלה; הביא את בנו לארצו בכבוד גדול. וצוה עליו המלך, שלאלה אשר חטאו נגדו כשהיה בתור אדם פשוט, שלא להרחיקם הרבה. ולאלה אשר חשבו לעשות לו רעה, כשידעו שהוא בן מלך גדול; וביותר שרצו לעשות פירוד בינו ובין בנו, צוה שירחיקם מעליו עד עולם.

  • והתרת השאלה הג' מובנת, שרק ע"י ששמעו מבלעם שברך ג' פעמים, ולמד סניגוריא על ישראל - אז חדלו להלחם, ובלק הלך לו לדרכו.

 

<< · מלבי"ם על בראשית · כח י · >>

<< · התורה והמצוה על דברים · כג · ד · >>


קיצור דרך: mlbim-dm-23-04