התורה והמצוה על דברים כג יב

<< | התורה והמצוה על דברים • פרק כ"ג • פסוק י"ב | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כב • כד • כה • כו • 

על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות

דברים כ"ג, י"ב:

וְהָיָ֥ה לִפְנֽוֹת־עֶ֖רֶב יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וּכְבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶֽה׃

פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כג יב:

קכא.

והיה לפנות ערב ירחץ . בספרי כאן אמר, "מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת". ופי', שאם ראה קרי ואחר כך תוך עשרים וארבע שעות ראה זיבה. (הקרי) אינו נחשב כזיבה, שיצטרף עם עוד ראיות זיבה; שיהיה טמא שבעה ימים כדין זב. מפני שהוא בא מחמת הקרי, ודינו כמי שראה זיבה באונס. ומדיני הזיבה, שאם הראיה הא' והב' היה ע"י אונס, אין לה דין זיבה רק דין קרי.

ולפי זה, אף אם ראה כמה פעמים זיבה בתוך כ"ד שעות מראית הקרי - אינו זב, דכל שתי ראיות הראשונות חשו כקרי. וכן השלישית והרביעית, כראשונות יחשבו כקרי; ונמצא אף שראה כ"פ (=כמה פעמים) לא הוי זב. והא דאמרינן "בשלישית אין בודקין אותו", היינו אם כבר נעשה זב ע"י שני ראיות, וטמא שבעת ימים; אז אף אם השלישית היא באונס - מביא קרבן, כדין זב שראה ג' ראיות. ועי' במס' זבים ובנזיר, שכל המפרשים האריכו במ"ש ש"הקרי פוטר בזיבה".

והר"ש כ', דהאי דרשא דספרי, אסמכתא בעלמא; ומסברא אמרינן דתוך מעת לעת לראית קרי, נחשב הזיבה כראיה באונס. ויש לקרב הדבר, שדרשה גמורה היא.

ונקדים הכתובים המדברים בענין בע"ק -

בפ' מצורע,

• ואיש כי תצא ממנו וגו' ורחץ במים וגו' וטמא עד הערב וגו' .

ובפ' אמור כב ד,

• או איש אשר תצא וגו' .

• (שם ו) ולא יאכל מן הקדשים, כי אם רחץ בשרו במים .

• (שם ז) ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים .

וכאן אמר,

• והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבוא השמש יבא אל תוך המחנה .

ויש לדקדק, מה שבפ' מצורע אמר בתחלה " ורחץ ", ואח"כ " וטמא עד הערב "; ובפ' אמור, כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר , ובשניהם לא הגביל הכתוב זמן הטבילה. ומדוע כ' כאן - והיה לפנות ערב ירחץ במים ! וכבר הרגיש בזה גאון א', והקשה - למה ישהה עליו הטומאה כל היום, הלא יותר טוב היה שיטבול בשחר, ויהיה טהור גמור; ולא יקרא רק בשם "טבול יום"!

ולבאר זה נאמר, שבפ' מצורע שמדבר מענין הטומאות שמטמאין גם אחרים, אף שלא בקדש. ותיכף כשטבל, נתבטלו ממנו כל דיני טומאה; ולא נשאר עליו רק שם טבו"י, שאסור רק בנגיעת קדשים, וליכנס למחנה שכינה. לכן אמר תחלה, " ורחץ בשרו במים ", שאז נתבטלה ממנו הטומאה. ואח"ז אמר, " וטמא עד הערב ", שאף אחר הטבילה, יש דברים שהוא עדיין בטומאתו עד הערב, לקדשים כנ"ל. ובסדר אמור, שמדבר רק מאכילת קדשים, לכן אמר ש" לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו' ובא השמש וטהר . פי', כי אחר הרחיצה צריך גם ביאת השמש. וכאן מדבר הכתוב מיוצאי מלחמה, שביאת השמש מעכבתו מליכנס לפנים מן המחנה (כמבואר בספרי), ולא תועיל לו טבילתו עד הערב. לכן אמר שיטבול לפנות ערב.

ועל דעתי י"ל דבר חדש בזה - שאף למ"ד (=למאן דאמר) שטבילה בזמנה אינה מצוה, אבל איש המלחמה כשהוא במחנה, שמצוה עליו לשמור המחנה - מצוה שיטבול בזמנו, בשביל שאחר ביאת שמש יבא אל המחנה. ולכן אמר, שלפנות ערב חל עליו המצוה הזאת; אבל קודם פנות ערב, עדיין אין חל עליו המצוה.

ואחרי שלפנות ערב הוא מ"ע וחובה, וכתיב " והיה לפנות ערב ". ודרך הספרי בכ"מ (=בכל מקום) דכתיב "והיה", לפרש כמו שהיה כתוב, "יהיה מה שיהיה". מחויב להיות א"כ, כיון דכתיב כאן " והיה לפנות ערב ", בא לרבות אף שיהיה לו איזה עכוב, עכ"ז יטבול ויטהר.

ומרבה, שאף אם ראה ביום זה ב' וג' פעמים זיבה, אעפ"כ לא נעשה זב מפני הקרי שראה כנ"ל. וכיון דכתיב " מקרה לילה ", ויתכן שהמקרה היה בתחלת הלילה והזיבה למחר לפנות ערב, ואעפ"כ הטבילה תטהרנו - ש"מ שכל כ"ד שעות אחר הקרי, לא יקרא זב מחמת אונס הקרי.

<< · התורה והמצוה על דברים · כג · יב · >>

קיצור דרך: mlbim-dm-23-12