התורה והמצוה על דברים כא ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כא ד:

קמ.

והורידו זקני העיר ההוא . חזר שנית " זקני העיר ההיא " ללמד שכן מצותו, לעכב אפי' בדיעבד (כנ"ל סוף סי' שפטים קלה ).

והגר"א גריס, "שיכול מצוה בזקני העיר ההיא? תלמוד לומר שוב " זקני העיר ההיא ", שנה הכתוב לעכב. מכאן אמרו, נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"מ או לעיר שאין בה ב"ד - לא היו מודדין. ואין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד", ע"כ. ומחקה מן סוף סי' שפטים קלה שמקומו כאן.

קמא.

אל נחל איתן . תרגום אונקלוס ויונתן "לחקל בייר", וכן פי' רש"י. והרמב"ם פי' נחל שוטף.

והנה שם "נחל" בא על הגיא שבין ההרים, שלשם ישטפו מי הגשמים או מעינות היורדים מן ההרים, כמ"ש ואשד הנחלים, המשלח מעינות בנחלים בין הרים יהלכון . ובימי השרב ייבש הנחל, כמ"ש ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ , אחי בגדו כמו נחל וגו' בעת יזורבו נצמתו . ועי' בספרא (שמיני עז), וגם אז נקרא בשם "נחל".

ודעת הרמב"ם, שהוא דומה עם מ"ש ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן , אתה הובשת נהרות איתן , פי' השוטפים בחוזק. וכן וישב הים לפנות בקר לאיתנו , ובגמרא (סוטה מו) "מנין ל"איתן" שהוא קשה? שנאמר איתן מושבך ". כולל שגם הקרקע עצמה קשה, שלא יעבוד בו. [שזה בודאי מדבר על עת יבושת המים, שאז אפשר לזרוע שם, לא בעת שטף המים.] ועל שטיפת המים אין צריך להביא ראיה, שזה פשטות הלשון. ועי' בשו"ת מהרי"ק שורש קנב ובשו"ת ח"צ לב.

ובזה אין סתירה להרמב"ם, ממ"ש (=ממה שכתוב) בנדה ח "בתולת קרקע - היינו שלא נעבדה, נ"מ (=נפקא מינה) לנחל איתן". כי זה מדבר בעת יבושת המים, שאז אין לעבוד בו.

קמב.

אשר לא יעבד בו ולא יזרע . בגמרא, (סוטה מו ע"ב) "ר' יאשיה אמר " אשר לא יעבד ", לשעבר. ור' יונתן אמר להבא. רבא אמר, להבא כולי עלמא לא פליגי, דכתיב ולא יזרע . כי פליגי לשעבר - ר' יאשיה סבר, מי כתיב "ולא יעובד"! ורבי יונתן אמר, מי כתיב "אשר לא נעבד". ור' יאשיה אמר, " אשר " לשעבר משמע; ור' יונתן אמר, " אשר " רבויא הוא".

פי', שמלת "אשר" נקרא "כנוי המיחד", ובא לציין איזה סימן בהשם שבא ליחד אותו. ולא יצדק על הצווי, שע"ז היל"ל "ולא יעובד". וע"כ שר' יאשיה בא לציין את הנחל איתן, שהוא נחל אשר לא נעבד מימיו.

ור' יונתן מדייק, שא"כ היל"ל "ולא יעובד" וע"כ פירש שהוא רק ציווי לעתיד. ומ"ש מלת " אשר " מפני שי"ל ש"אל יעבד" הוא כלל, " ולא יזרע " הוא פרט. זריעה אין, מידי אחרינא לא; כמש"ש בגמרא אח"ז. ומשיב, " אשר " רבויא הוא, שע"י מלת "אשר" שבא ליחד שם נחל איתן, שלא יעבד בו שום עבודה. ומ"ש " ולא יזרע " ר"ל עבודה דומיא דזריעה, בגופה של קרקע.

ור' יאשיה ס"ל שמלת "אשר" יציין שהוא תואר לנחל איתן שלא נעבד מימיו. ובכ"ז ע"י שכתב לשון עתיד, שמשמע זמן כולל העבר וההוה והעתיד, כמו ככה יעשה איוב כל הימים , ידעינן איסור גם לעתיד.

ונראה שמש"ש "מנין לאיתן שהוא קשה, אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן", פליגי בזה, שמאן דאמר שהוא ישן, ס"ל כר' יאשיה, שלא נעבד גם לשעבר. ומאן דאמר שהוא קשה, ס"ל כר' יונתן. וסתמא דספרי משמע כר' יונתן.

קמג.

וערפו . פעל נגזר משם ע.ר.ף. ובגמרא גמר " עריפה " " עריפה " מחטאת העוף (דשם כתיב ממול ערפו ). ופטר חמור למד מכאן דאסור בהנאה, ד"כפרה" כתיב בה כקדשים (עי' כריתות ו, ע"ז כט, בכורות י).

ומ"ש " בנחל " מיותר, דכבר אמר וערפו שם , דהיינו בנחל! בא ללמד שבדיעבד כשר בנחל לבד, אף שאינו איתן.

<< · התורה והמצוה על דברים · כא · ד · >>



קיצור דרך: mlbim-dm-21-04