התורה והמצוה על במדבר ה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ה ג:

ו. מזכר עד נקבה תשלחו , לפי הפשט הוצרך לומר זה לכל נפרש שמוסב על הענין הנאמר בפרשות הקודמות שמדבר מהלוים נושאי הארון והמשכן שצוה שלא ימצא ביניהם מצורע וזב בעת נשיאת הארון. על זה אמר מזכר עד נקבה, ונקבות לא ימצאו עם נושאי הארון. ואם כן ידעינן שבכל אדם כתוב מדבר, אולם הלשון הרגיל בזה הוא לומר מאיש ועד אישה, רק שאם היה אומר לשון איש ואשה היה מורה רק גדולים שאיש ואשה מצינים הגדלות לכן אמר זכר ונקבה שכולל גדולים וקטנים

.

ז. מבואר שגם מה שאמר הרמב"ם דמצורע מטמא מושב ומשכב טומאה חמורה הוא לשטת התנא קמא, דרבי שמעון שדריש ארבעה פעמים הזב שמיותר למעט מת ואבן המנוגעת. אבל לרבי שמעון דאין צריך מיעוט על מת ואבן המנוגעת אחר שא"ל שכיבה וישיבה מיותר לי' שם הזב למעט מצורע שיש לו שכיבה וישיבה. ובזה מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם ממה שאמר בפסחים (דף סו) על מה שאמר ר' שמעון דמצורע חמור מזב, אדרבה זב חמור שמטמא מושב ומשכב ולא מצורע. דעת הרמב"ם שזה לשטת רבי שמעון אבל לדידן גם מצורע מטמא מושב ומשכב. ובכל זאת גם לרבי שמעון שלדידיה יש מיעוט על מצורע לא אתמעט רק מטומאה חמורה לא מטומאה קלה כמה שאמר בספרא ( מצורע ל ) וכבס המטהר את בגדיו אמר ר' שמעון מה זה בא ללמדנו וכו' ופסיק שכבס מלטמא מושב ומשכב, מבואר שהמצורע מטמא מושב ומשכב בטומאה קלה גם לרבי שמעון, ועל כורחך אמר בספרי כאן לר' ישמעאל דאזיל בשטת רבי שמעון לא אם אמרת באדם שמטמא על גבי מושב ומשכב [פי' טומאה קלה] וכלים אין מטמאים אפי' טומאה קלה כי אין להם שכיבה וישיבה. וכל זה לשטת רבי שמעון, והרמב"ם להלכה סבירא ליה דמצורע מטמא מושב ומשכב בטומאה חמורה כמה שאמר בספרא ( תזריע סה מצורע ה) ושמצורע מטמא מושב ומשכב וכן סבירא ליה דבגד מנוגע מטמא, כי לא סבירא ליה סברת רבי שמעון דכל שא"ל שכיבה וקימה אינו מטמא מושב ומשכב, ולא יש מיעוט רק על אבן מנוגעת לא על בגד מנוגע ולכן סבירא ליה דבגד מנוגע מטמא מושב ומשכב.

.

ח. ורבי עקיבא למד דכלים טעונים שלוח ממה שאמר מזכר עד נקבה תשלחו, ויש לפרש על פי מה שאמרו בנדה (דף כ"ח ע"ב) שממה דכתיב זכר ונקבה ממעט טומטום ואדרוגינוס, וממה דכתיב מזכר עד נקבה [ולא כתב זכר ונקבה תשלחו] למדין כל דבר שיש לו טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס. נראה פי' שממה שאמרו מזכר עד נקבה, מבואר שיש איזה הבדל ביניהם כמו מגדול ועד קטן. והוא כי הזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה צריכה מים חיים. ורוצה לומר אף הזבה שקלה מזב תשלחו, ומזה ידעינן שעל כל פנים צריך שיהיה לו טהרה במקוה. וממילא ידעינן שכל שיש לו טהרה במקוה צריך שלוח אף כלים כי לא אתמעט רק כלי חרס. אמנם למאן דאמר בעירובין (דף ק”ד ע”ב) דרבי עקיבא שסבירא ליה דשרץ שנמצא במקדש מוציאין איתו מכל העזרה, סבירא ליה דהמכניס שרץ במקדש חייב, אם כן לא סבירא ליה לרבי עקיבא למעט מי שאין לו טהרה במקוה. וצריך לומר שסבירא ליה שממעט כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה. מבואר דשאר כלים צריכים שלוח.

ור' ישמעאל למד, הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים וכו', נראה שרבי עקיבא ור' ישמעאל אזלי לשטתם דבספרא ( ויקרא שא ) או נפש אשר תגע בכל דבר טמא הזקנים הראשונים אומרים יכול אפי' במגע טומאות יהא חייב תלמוד לומר בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדים שהן אבות הטוטאה יצא דבר שאינו אב הטומאה, ר' עקיבא אומר יכול אפילו אוכלים ומשקים וכלי חרס [כך צריך לומר] יהא חיב, תלמוד לומר בהמה וכו'. ופי' הראב"ד שלזקנים הראשונים אפי' הכניס משכב ומושב לעזרה פטור וזה נקרא מגע טומאה כי אין הטומאה מעצמו. ורבי עקיבא סבירא ליה שבזה חייב ולא ממעט רק כ”ח שאין נעשה אב הטוטאה. והתבאר דזקנים הראשונים דרשי כל התורה בכלל ופרט וכלל, ולא מרבה אלא כעין הפרט, ורבי עקיבא דורש כל התורה בריבה ומיעט וריבה ומרבה הכל. כמה שאמר בתוספתא דשבועות ובגטין שם (דף כ). ועל כורחך רבי עקיבא לשטתו לדידיה מה שאמר מזכר עד נקבה כולל גם משכב ומושב של זב וזבה שהם כלים וצריכים שלוח. ור' ישמעאל לשטתו שדרש כה"ת בכלל ופרט סבירא ליה כהזקנים הראשונים שעל מגע טומאות והוא הדין משכב ומושב א”ח על ביאת מקדש, לא למד מן מזכר עד נקבה, רק למד לבגד המנוגע שצריך שלוח, מן אדם המנוגע. כי הבגד המנוגע הוא טמא מצד עצמו ואינו מגע טומאות. ומבואר בתוספתא (פ”ק דשבועות) שרבי עקיבא שדורש ריבוי ומיעוט וריבוי סבירא ליה שמה שאמר בכל דבר טמא מלת דבר מרבה את הנגעים שטומאתם וטהרתם תלוי בדבר הכהן, אבל לר' ישמעאל שדורש כללי ופרטי אין ריבוי לנגעים, ועל כורחך הוצרך ללמוד בגד מנוגע שטעון שלוח מאדם מנוגע מה אדם טעון שלוח אף בגד.

והנה במה שאמר בספרי שאדם מצורע מטמא מושב ומשכב ובגדים מנוגעים אין מטמאים מושב ומשכב ואמרו בזה דברים רבים ופלפולים שונים, שדעת הרמב"ם (פ' מה' טומאת צרעת) דאדם מצורע מטמא מושב ומשכב כזב וזבה וכן כתב רש”י יומא (דף ו ע”ב) ותוס' שם בשם הר"מ מפונטזיא, (שלא כמה שאמר רש"י בפסחים (דף ס”ב) שאינו מטמא רק טומאה קלה וכ"ד הרא"ש והראב"ד) ועל זה יקשה ממה שאמר בפסחים (שם) דזב חמור ממצורע שמטמא מושב ומשכב, והתירוצים שנאמרו בזה דחוקים. עוד כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' טומאת צרעת הי”ג) שבגד המנוגע עושה משכב ומושב, וזה סותר למה שאמר בספרי כאן.

ונראה שר' ישמעאל בספרי כאן אזל בשטת רבי שמעון [שלרוב יהיו ר' ישמעאל ורבי שמעון אחדים במכילתא וספרי ובאו זה תחת זה]. שבספרא ( מצורע קל ), ממעט מד' פעמים הזב [שמיותר] אבן המנוגעת ובעל קרי וטמא מת ומת שאין מטמאים מושב ומשכב, ורבי שמעון אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו מי שיש לו שכיבה וישיבה מטמא מושב ומשכב ולא המת. ואם כן לרבי שמעון הוא הדין שבגד מנוגע אינו מטמא מושב ומשכב דהא א"ל שכיבה וישיבה. אבל לתנא קמא דלא סבירא ליה סברא זאת ומצריך מיעוט למעט מת ואבן המנוגעת אף על גב שא"ל שכיבה וישיבה ממילא בגד מנוגע שאין לו מיעוט מטמא מושב ומשכב. [ועיין בנדה (דף נ"ד) דמה בר מושב ומשכב הוא ולטעמיך אבן המנוגעת בת מושב ומשכב היא דתניא הזב ולא אבן המנוגעת מבואר שהמקשן סובר סברת רבי שמעון והתרצן השיב כתנא קמא דרבי שמעון].

ולפי זה מבואר שגם מה שאמר הרמב"ם דמצורע מטמא מושב ומשכב טומאה חמורה הוא לשטת התנא קמא, דרבי שמעון שדריש ארבעה פעמים הזב שמיותר למעט מת ואבן המנוגעת. אבל לרבי שמעון דאין צריך מיעוט על מת ואבן המנוגעת אחר שא"ל שכיבה וישיבה מיותר לי' שם הזב למעט מצורע שיש לו שכיבה וישיבה. ובזה מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם ממה שאמר בפסחים (דף סו) על מה שאמר ר' שמעון דמצורע חמור מזב, אדרבה זב חמור שמטמא מושב ומשכב ולא מצורע. דעת הרמב"ם שזה לשטת רבי שמעון אבל לדידן גם מצורע מטמא מושב ומשכב. ובכל זאת גם לרבי שמעון שלדידיה יש מיעוט על מצורע לא אתמעט רק מטומאה חמורה לא מטומאה קלה כמה שאמר בספרא ( מצורע ל ) וכבס המטהר את בגדיו אמר ר' שמעון מה זה בא ללמדנו וכו' ופסיק שכבס מלטמא מושב ומשכב, מבואר שהמצורע מטמא מושב ומשכב בטומאה קלה גם לרבי שמעון, ועל כורחך אמר בספרי כאן לר' ישמעאל דאזיל בשטת רבי שמעון לא אם אמרת באדם שמטמא על גבי מושב ומשכב [פי' טומאה קלה] וכלים אין מטמאים אפי' טומאה קלה כי אין להם שכיבה וישיבה. וכל זה לשטת רבי שמעון, והרמב"ם להלכה סבירא ליה דמצורע מטמא מושב ומשכב בטומאה חמורה כמה שאמר בספרא ( תזריע סה מצורע ה) ושמצורע מטמא מושב ומשכב וכן סבירא ליה דבגד מנוגע מטמא, כי לא סבירא ליה סברת רבי שמעון דכל שא"ל שכיבה וקימה אינו מטמא מושב ומשכב, ולא יש מיעוט רק על אבן מנוגעת לא על בגד מנוגע ולכן סבירא ליה דבגד מנוגע מטמא מושב ומשכב.

.

ט. רבי יוסי הגלילי אין צריך לו ללמוד על ר' ישמעאל, כי הוא אומר כספרא תזריע ( תזריע קנט ) מחוץ למחנה מושבו, והבגד מלמד שבגד המנוגע טעון שלוח. אמנם מה שלמד בכאן מובא בגמ' (עירובין ק"ד ע"ב) בשמו, פרט לכלי חרס וכן בנדה (דף כ"ח) והגמ' חוקר בזה אם משום דלית טהרה במקוה אם משום שאין נעשה אב הטומאה. אם כן מה שאמר כאן כל שראויים לעשות אב הטומאה הוא מדברי הספרי שכן דעתו בפי' דברי רבי יוסי הגלילי שאמר פרט לכ"ח [דלא כגי' הילקוט פרט לפחות משלש על שלש]. וצ"ע לחלק בינו ובין רבי עקיבא.

ור' יצחק מביא ראיה שלא ענש על כיבוס בגדים באוכל נבלת עוף טהור [דבי' מיירי קרא דאם לא יכבס] דהא בטמא מת כתיב וכבס בגדיו ורחץ במים ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ולא אמר ואם לא יכבס בגדיו ולא יתחטא מכלל שעל כיבוס בגדים אינו חיב כרת וכ”ש שאינו חייב באוכל נבלת עוף טהור.

והנה בספרא ( אחרי קכט ) אמר יכול על כיבוס בגדים יהיה ענוש כרת תלמוד לומר ובשרו לא ירחץ ונשא עונו הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים. והמ"ל (פ"ג מהל' ביאת המקדש הלכה י”ז) הקשה בזה על הרמב"ם שפסק שהמכניס כלי ראשון למקדש אינו חיב מלקות דהא בגד של אוכל נבלת עוף טהור הוא ראשון ואמר וסופג ארבעים. ויראה שהספרי שאמר סתם שלא ענש על כיבוס בגדים סובר שגם אינו לוקה. והטעם מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה. והספרא שסתמא ר' יהודה אזיל לשטתיה דסבירא ליה שכל מקום דכתיב בתחלת הפרשה וידבר ה' אל משה לאמר לוקין על לאו הבא מכלל עשה ולא קיימא לן כוותיה. וכמה שנאמר בפרשת אמור ( אמור קיט ). ולכן אמר שעל כיבוס בגדים בארבעים.

אמנם מה שבספרא לא למד מקל וחומר מטומאת מת כמו שלמד ר' יצחק בכאן, נראה שר' יהודה סתמא דספרא לשטתו שהוא לא סבירא ליה הכלל שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה, אין כהן מוזהר עליו כמה שאמר בפרשת ויקרא ( ויקרא שא ). ולדידיה לוקין על כלים שנגעו בטמא מת, ור יצחק סבירא ליה כלל זה ואין לוקין לכן למד קל וחומר מכיבוס בגדים שגבי מת.

.

י. אל מחוץ למחנה תשלחום . היה לו לומר מן המחנה תשלחום, כמה שאמר תחלה וישלחו מן המחנה רק שאז יש לפרש שישארו במחנה רק שיהיו מפורדים במקום בפני עצמם שלא יגעו בארון ובנושאים, שמהם דבר בפרשיות הקודמות לכן אמר שישולחו מחוץ למחנה

.

יא. ולא יטמאו את מחניהם , אמר לשון רבים מפני שהם שלש מחנות כמה שאמר בתוספחא (פ"ק דכלים) ובזבחים (דף קי”ז). ועיי”ש בתוס', (ד"ה והתורה אמרה בדד ישב) נתקשו שזה אליבא דרבי שמעון, ודרשא דמחניהם אליבא דר' יהודה. ולפי מה שאמרנו למעלה ( נשא ד) דרשא זו כשטת הספרי שהוא ממוצע בין שטת ר' יהודה ורבי שמעון, ולא קשיא מדי. ומה שאמר אשר אני שוכן בתוכם, רוצה לומר שאף בטומאתם שכינה בינהם וכן אמר בספרא אחרי ( אחרי מג ) על השוכן אתם בתוך טומאותם ובספרי פ' מסעי על מה שאמרו שם אשר אני שוכן בתוכם.

ורבי יוסי הגלילי למד כמה כח עברה קשה וממה שאמר שם ויעשו כן בני ישראל וישלחו שמשמע שעשו כן תיכף, בא ללמד שנתחדשו ג' טומאות אלה באותו יום. כי צרעת וזיבה שהיה בהם מקודם הדבור אינו מטמא (כנ”ל נשא א ) וטומאת מת היה בנדב ואביהוא שמתו באותו יום, ומקודם לא מת אדם כמה שאמר בפ' במדבר ( במדבר א ). ועל זה אמר רבי יוסי הגלילי כמה כח עברה קשה. ורבי שמעון בר יוחאי יש לומר שיסבור כמאן דאמר בנגעים (פ”ז מ"ב) דנגע שלפני הדבור שנשתנו מראיה טמא. ויש לומר שהיה בם צרעת מקודם ובו ביום נשתנו מראיה, לכן מוכיח ממה שיראו לגשת אל משה.

.

<< · התורה והמצוה על במדבר · ה · ג · >>



קיצור דרך: mlbim-bm-05-03