הלכות מילה - מקורות לרבנות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מקורות ללימוד רבנות על הלכות מילה

רקע[עריכה]

מקורות המילה בתורה[עריכה]

מילת אברהם וישמעאל[עריכה]

בסוף פרשת לך לך מיד לאחר תיאור בריחת הגר, שובה והולדת ישמעאל:

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא י"י אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו:
אֲנִי אֵל שַׁדַּי! הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים...
וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד.
וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:
אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ:
וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.
וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם,
וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם - כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.
וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם,
וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם - לִבְרִית עוֹלָם:
לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.
וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ - אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם,
וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם:
וְאַתָּה, אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר - אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם.
זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר.
וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.
וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם -
יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת כֶּסֶף - מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא...
הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ - וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם.
וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ -
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר!
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: שָׂרַי אִשְׁתְּךָ - לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי, כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ.
וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן, וּבֵרַכְתִּיהָ...
...וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ...
וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם.
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ -
כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם,
וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים.
וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה, בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם,
- וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ.
- וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ.

מילת יצחק אבינו[עריכה]

בפרשת וירא (קריאת ראש השנה):

וַי"יָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְ"יָ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו - לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה: יִצְחָק.
וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ - בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים.
וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ...

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משה רבנו וציפורה[עריכה]

פרשת כי תשא, אחר הלוחות השניים, פרשה שפשוטה אינה מבוררת כל צרכה:

וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה:
בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה -
רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ - וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה.
וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם.
וְאָמַרְתָּ, אֶל פַּרְעֹה:
כֹּה אָמַר יְ"יָ:
בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל!! וָאֹמַר אֵלֶיךָ אני הקב"ה אמרתי לך פרעה: שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי!
וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ?! הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ!
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן - וַיִּפְגְּשֵׁהוּ י"י, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.
וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר -
וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע לְרַגְלָיו.
וַתֹּאמֶר: "כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי!"
וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ,
אָז אָמְרָה: "חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת!!".

המילה בנביאים[עריכה]

יהושע - מילת הצורים[עריכה]

הכניסה לארץ בספר יהושע

בָּעֵת הַהִיא - אָמַר י"י אֶל יְהוֹשֻׁעַ:
עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים, וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֵׁנִית.
וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים, וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת.
וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ:
כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם - הַזְּכָרִים, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, - בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.
כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים.
וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם - לֹא מָלוּ!
כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי - אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְ"יָ:
- אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ"יָ לָהֶם - לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ"יָ לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ,
- אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם - אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ: כִּי עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ.
וַיְהִי: כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל, וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה - עַד חֲיוֹתָם. {פ}

ירמיהו - הפטרת תשעה באב[עריכה]

מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר - מְלוֹן אֹרְחִים! וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם!
- כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים!
וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם-קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ,
כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ, וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ!
נְאֻם י"י!
אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ!! וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ!
כִּי כָל אָח - עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ - רָכִיל יַהֲלֹךְ.
וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ, - לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר! הַעֲוֵה נִלְאוּ!
שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה, בְּמִרְמָה, מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי!
נְאֻם י"י! {ס}
לָכֵן כֹּה אָמַר י"י צְבָאוֹת:
הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים, כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי?
חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם - מִרְמָה דִבֵּר...
בְּפִיו: 'שָׁלוֹם' אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ: יָשִׂים אָרְבּוֹ!
הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם?
נְאֻם י"י...
אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה - לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי? {ס}


עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי!! וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר - קִינָה!
כִּי נִצְּתוּ! - מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר, וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה,
מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה - נָדְדוּ הָלָכוּ!
וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים,
וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה - מִבְּלִי יוֹשֵׁב. {ס}
מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת?
וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי י"י אֵלָיו - וְיַגִּדָהּ:
עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר?! {ס}
וַיֹּאמֶר יְ"יָ:
עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם!
וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי! וְלֹא הָלְכוּ בָהּ!
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם, וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם. {ס}
לענת המדבר
לָכֵן! - כֹּה אָמַר יְ"יָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה, וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ.
וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם,
וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם. {פ}


כֹּה אָמַר י"י צְבָאוֹת:
הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה, וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה!
וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי! וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם!
כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן:
"אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ!!, בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ!! כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ!!" {ס}
כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר י"י, וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר פִּיו:
וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ - קִינָה:
"כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ!! בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ!!
לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ!! בַּחוּרִים - מֵרְחֹבוֹת!!"
דַּבֵּר כֹּה, נְאֻם י"י! -
וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה,
וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר - וְאֵין מְאַסֵּף. {ס}
כֹּה אָמַר יְ"יָ:
אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ! וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ!
כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל:
הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי יְ"יָ - עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ,
כִּי בְאֵלֶּה בחסד במשפט ובצדקה חָפַצְתִּי נְאֻם יְ"יָ. {ס}
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְ"יָ: וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה.
עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה
וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב,
וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר,
כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים - וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב!! {ס}


שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ"יָ עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל!
כֹּה אָמַר יְ"יָ:
אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ - כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה.
כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים - הֶבֶל הוּא! כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד.
בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם - וְלוֹא יָפִיק.
כְּתֹמֶר מִקְשָׁה - הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ, נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא - כִּי לֹא יִצְעָדוּ!
אַל תִּירְאוּ מֵהֶם - כִּי לֹא יָרֵעוּ, וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם. {ס}

על חשיבות המילה[עריכה]

משנה[עריכה]

פרק ארבעה נדרים (נדרים פרק ג' חלק ממשנה י"א)

"קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַעֲרֵלִים" - מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמוּלֵי הָאֻמּוֹת.
"קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְמוּלִים" - אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּמוּלֵי נָכְרִים, שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם גּוֹיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב".(ירמיה, שם)
וְאוֹמֵר: "וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה".(מלכים, דוד וגליית)
וְאוֹמֵר: "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים".מלכים, נפילת שאול
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְאוּסָה הָעָרְלָה, שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים ...ועמי ישראל ערלי לב".
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלָשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת - הַחֲמוּרָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה ויתר או המתין לוֹ לְמֹשֶּׁה הַצַּדִּיק עָלֶיהָ בעניינה של מצוות המילה מְלֹא שָׁעָה אפילו רגע אחד - שעה: כלומר שהות. (כי תשא, פרשיית משה וציפורה)
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים.
רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ, לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֱּאֶמַר: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". (לך לך, תחילת פרשיית המילה)
דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא – לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּה אָמַר ה': אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".


ארבעה טורים[עריכה]

הלכות מילה טור יורה דעה רס:

ארבעה טורים, לרבינו יעקב בן אשר (כלומר בנו של הרא"ש), שחידש את הסעיפים שארבע מאות שנה אחר כך הפכו בידי רבי יוסף קארו בצפת לשולחן ערוך. חי ונפטר באי כאוס שלחופי יוון. עבר כנראה בטולדו שבספרד עם אביו. נפטר בשנת ה'ק"ג (150 שנה לפני גירוש ספרד, ו-600 שנה לפני ה'תש"ג ומלחמת העולם השניה)

מצות עשה לכל אדם מישראל שימול את בנו.
וגדולה היא משאר מצות עשה:
  • שיש בה צד כרת,
  • וגם נכרתו עליה י"ג בריתות בפרשת מילה,
  • ולא נקרא אברהם 'שלם' - עד שנימול,
  • ובזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ,
  • והיא מצלת מֵדינהּ של גיהנם גהנום - כמו שאמרו חכמים, שאברהם אבינו יושב בפתחה של גיהנם ואינו מניח ליכנס בו לכל מי שנמול,
  • ומאוסה היא הערלה - שנתגנו בה העובדי כוכבים, שנאמר: כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים (ירמיהו 'מי יתנני מלון אורחים').
  • וכל המפר ברית של אברהם אבינו - שאינו מל, או שמושך ערלתו -
    אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא,
  • וצא ולמד ממשה רבינו - שלא נתלה עליה אפילו שעה אחת שאיחר אותה - אלא נענש מיד, אף על פי שהיה בדרך!
על כן צריך ליזהר בה מאד!
וגם כי היא אות ברית חתום בבשרנו,
ואינה כשאר כל המצות כמו התפילין והציצית שאינן קבועין בגוף וכאשר יסירם יסיר האות,
אבל כלומר: אלא המילה היא אות חתום בבשרינו, ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים,
ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, אשר לדור ודור אנחנו חייבים לעובדו ולספר תהלתו.

שולחן ערוך - הלכות מילה[עריכה]

שולחן ערוך יורה דעה - הלכות מילה

סימנים ר"ס - רס"ו : הלכות מילה בבני ישראל
סימן רס"ז: מילת עבדים
סימן רס"ח: גרים (בין היתר גם דיני מילה)

שו"ע יו"ד סימן ר"ס - מצווה על האב למול את בנו[עריכה]

שולחן ערוך יורה דעה רס

על פי הטור ארבעה טורים, על פי המשנה בנדרים שהובאו לעיל

א. מצות עשה לאב למול את בנו
וגדולה מצווה זו משאר מצוות עשה.

מקורות[עריכה]

בבלי האשה נקנית (קידושין פרק א, משנה ז' - כל מצות הבן על האב)

משנה[עריכה]

מתניתין משנתנו - כלומר ההלכה השנויה בידי בית רבי יהודה הנשיא, מבית הלל

כָּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב - אֲנָשִים חֲיָבִין, וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת,
וְכָל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן - אֱחָד אֳנָשִים וְאֱחָד נָשִׁים חֲיָבִין.
וְכָל מִצְוֹת עשה שהזמן גרמא - אֲנָשִים חֲיָבִין, וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת,
וְכָל מִצְוֹת עשה שלא הזמן גרמא - אֱחָד הָאֳנָשִים וְאֱחָד הַנָּשִׁים חֲיָבִין.
וְכָל מִצְוֹת לא תעשה - בין שהזמן גרמא, בין שלא הזמן גרמא -
אֱחָד הָאֳנָשִים וְאֱחָד הַנָּשִׁים חֲיָבִין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים.

גמרא[עריכה]

גמרא

כל מצות הבן על האב -
אילימא כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא - נשים פטורות?
והתניא:
אִיש - אין לי אלא איש. אשה מנין?
כשהוא אומר איש אמו ואביו תיראו (פרשת קדושים) - הרי כאן שנים!
אמר רב יהודה:
הכי קאמר: כל מצות 'הבן' - המוטלות על האב רש"י המוטלות עליו: כגון הנך דמפרש בברייתא ללמדו תורה ולמולו ולפדותו בה' סלעים אם בכור הוא ולהשיאו אשה וכולה יליף ואזיל מקראי  - לעשות לבנו: אנשים חייבין ונשים פטורות.
...תנינא להא! - דתנו רבנן:
האב חייב בבנו:
למולו, ולפדותו וללמדו תורה,
ולהשיאו אשה וללמדו אומנות. ויש אומרים אף להשיטו במים רש"י אף להשיטו בנהר''': שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט .
רבי יהודה אומר:
כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות.
ליסטות סלקא דעתך רש"י ליסטות ס"ד: והלא ישב! - ולא למדו כלום?!  אלא: כאילו מלמדו ליסטות רש"י כאילו מלמדו ליסטות: דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות .
למולו - מנלן?
דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו. (פר' וירא)
והיכא דלא מהליה אבוה - מיחייבי בי דינא למימהליה:
דכתיב הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (סוף פר' לך לך)
והיכא דלא מהליה בי דינא - מיחייב איהו למימהל נפשיה:
דכתיב וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ - וְנִכְרְתָה... (סוף פר' לך לך)
איהי - מנלן דלא מיחייבא?
דכתיב ... כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים רש"י כאשר צוה אתו: ולא את שרה  (פר' וירא) - אותו ולא אותה.
אשכחן מיד. לדורות - מנלן?
תנא דבי רבי ישמעאל:
כל מקום שנאמר צו - אינו אלא זירוז מיד ולדורות.
זירוז - דכתיב וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו (סוף פר' דברים)
מיד ולדורות - דכתיב ...מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְ"יָ, וָהָלְאָה, - לְדֹרֹתֵיכֶם. (סוף פרשת שלח, קרבן העלם דבר)
תוספות[עריכה]

אותו ולא אותה

ואם תאמר למה לי קרא?
תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא - שנימול בשמיני ללידתו... ונשים פטורות!
ויש לומר כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק, - לאו זמן גרמא הוא.
ואם תומר: אכתי! מצוות עשה שהזמן גרמא הוא! דאין מלין אלא ביום! - כדאיתא בפרק הערל (יבמות דף עב.)
ויש לומר דאתיא כמאן דאמר התם: דמילה שלא בזמנה כלומר כשהברית אינה ביום השמיני לילד, כגון שהיה חולה, או מסיבה אחרת לא מל - נוהגת בין ביום בין בלילה.

שו"ע יו"ד סימן רס"א - אם לא מל האב[עריכה]

שולחן ערוך יורה דעה רסא

אם לא מל האב את בנו: חיבים בית דין למולו,
ואם לא מָלוּהוּ בית דין: חייב הוא כשיגדיל - למול את עצמו,
ואם לא מל: חייב כרת.

מפת השולחן (הרמ"א - רבי משה איסרליש-ישראלי)[עריכה]

הג"ה:

  • ובכל יום עוברים בעונשים אלו (טור וכל-בו)
  • אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר ונמנע למולו: שבית דין מלין אותו על כרחו. (טור בשם הרמב"ם)
  • ואין האשה חייבת למול את בנה. (טור)
  • האב שאינו יודע למול - ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם רק בשכר, יש לב"ד לגעור במוהל זה - כי אין זה דרכן של זרע אברהם.
    ואדרבה המוהלים מהדרין שיתנו להם למול!
    ואם עומד במרדו ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו - הוי כמי שאין לו אב, שבית דין חייבים למולו! ולכן בית דין כופין אותו את המוהל מאחר שאין אחר שימול (שו"ת הרשב"א חלק א' הלכות מילה סימן תע"ב):

מקורות[עריכה]

רמב"ם - תחילת הלכות מילה[עריכה]

ספר אהבה ממשנה תורה לרמב"ם (היד החזקה) הלכות מילה:

א. מילה -
מצות עשה שחייבין עליה כרת,
שנאמר: "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ - וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". (סוף לך לך)
ומצוה על האב למול את בנו,
ועל הרב למול את כל עבדיו: "יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת כֶּסֶף" (פסוק לפני כן).
עבר האב או האדון ולא מל אותן: ביטל מצות עשה, ואינו חייב כרת:
- שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו.
ובית דין מצווין למול אותו הבן או העבד בזמנו,
ולא יניחו ערל לא בישראל ולא בעבדיהן.
ב. אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו,
- אלא אם כן עבר ונמנע למולו, שבית דין מלין אותו על כרחו.
נתעלם מבית דין ולא מלו אותו: כשיגדל הוא חייב למול את עצמו.
וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו:
הרי הוא מבטל מצות עשה,
אבל אינו חייב כרת - עד שימות והוא ערל במזיד.

ארבעה טורים - סימן רס"א[עריכה]

האב חייב למול את בנו ולא האשה את בנה.
ומיהו אינו חייב כרת אם לא ימולנו - שאין בה כרת אלא בערל עצמו, דכתיב (בראשית יז, יד): וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה.
לא מלו: חייבים בית דין למולו,
לא מלוהו בית דין: חייב למול את עצמו לכשיגדיל, ואם לא מל חייב כרת.
כתב הרמב"ם (מילה א, ב):
אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו,
אלא אם כן עבר ונמנע למולו - שבית מלין אותו בעל כרחו.
נתעלמו בית דין ולא מלוהו: חייב למול את עצמו לכשיגדל,
ובכל יום שיעבור עליו לכשיגדל מבטל מצות עשה,
אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד, עד כאן.
ואיני יודע למה אינו באיסור כרת בכל יום שיעבור!
וכן כתב הראב"ד:
וכי משום התראת ספק - פוטרין אותו מן השמים, ובכל יום עומד באיסור כרת?!

שו"ת הרשב"א - סימן תע"ב[עריכה]

הרשב"א - רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת, נפטר שנת ה'ע' כמעט מאתיים שנה לפני גירוש ספרד, בברצלונה (בירת קטלוניה הצפון מזרחית של חצי האי האיברי - האזור הפונה לארץ ישראל והקרוב לגבול צרפת).
הרשב"א התווכח עם בני דורו הרא"ש שהיגר מאשכנז לטולדו, (שליד מדריד, במרכז חצי האי), והתפלמס בחריפות עם המאירי בנושא פילסופיה. הרא"ה, בן עירו ברצלונה, כתב ספר 'בדק הבית' - בו תקף את ספרי הרשב"א: תורת הבית, ובתגובה הרשב"א הוסיף הערות בשם 'משמרת הבית' ובהן דחה את השגותיו של הרא"ה.

שָׁאֲלְתָ:

מוהל שהיה מוהל כל ימיו בחנם,
ועכשו חזר ואמר שלא ימול עד שיתן לו אבי הבן,
ופסק שכר לעצמו מה שיטול בשכירותו.
אם אין כח באבי הבן ליתן לו מה שבקש ממנו -
מקום שאין שם מוהל - אלא זה:
מי אמרינן שישאל האב על הפתחים - ויתן לו מה שבקש ממנו?
או: בית דין כופין המוהל למולו?
תשובה:
מוהל זה כמה נשתנה באומנותו מזרעו של אברהם אבינו!!
ובכל גלילותינו מוהל העני - מחזר אחר אבי הבן להתהפך עמו: שיתן לו בנו למולו בחנם!
ומרבה עליו רעים, כדי להשתכר במצוה!
וזה, שאין אומן אחד בעיר אלא הוא - מסרב למול עד שיחזור האב על הפתחים ויתן לו?!
כמעט שמראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו וצריך לגעור בו הרבה, שאינו חפץ במצות!
ועוד שהאיש הזה רוצה בדינר אחד - ומניח עשרה זהובים על כל ברכה וברכה!!
- ששכר ברכה אחת: עשרה זהובים!
והיינו דאמרינן בחולין פרק כסוי הדם (דף פ״ז) וכן בפרק החובל (דף צ״א ב) שכר מצות: עשרה זהובים.


פרק אור לארבעה עשר
אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך.
מאי מברך?
רב פפי אמר משמיה דרבא: לבער חמץ.
רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ.
בלבער - כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע. כי פליגי? בעל ביעור: מר סבר - מעיקרא משמע, ומר סבר להבא משמע.
מיתיבי: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה שמשמעותו להבא - ונגד רב פפי שסבר שלשון זו היא על העבר"!?
התם היכי נימא?
נימא 'למול'? לא סגיא לא מספיק דלאו איהו מהיל שלא האב מוהל, גם אתה נותן למוהל האחר להגיד "אשר קדשנו למול"? - אלא אין ברירה, ומשתמשים בלשון "על המילה" במשמעות עתידית, אף שאפשר להבינו גם במשמעות של עבר.?!
אבי הבן מנסים לדחות: ובמקרה של אבי הבן - מאי איכא למימר מדוע הוא אומר "על המילה" ולא "למול"??
אין! הן, כלומר: אכן הכי נמי כך גם, כלומר: אכן, האב אומר "למול". (והברייתא של "על המילה" מדברת על מוהל שאינו האב).!!



רמב"ם הלכות מילה ג
המל, מברך קודם שימול: "אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה" אם היה מל בן חברו.
ואם מל בנו מברך: "למול את הבן".
ואבי הבן מברך ברכה אחרת: "ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". שמצוה על האב למול את בנו יתר על המצוה שמצווין כל ישראל שימולו כל ערל שביניהן.
לפיכך אם אין שם אביו – אין מברכין אחרים ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם. ואין ראוי לעשות כן.

ומכל מקום הרי הכתוב אומר: (לך לך) ימול בשר ערלתו
ולמאן קא מזהר רחמנא למולו בן שמנת ימים?
אלו יש לו אב - האב קודם!
והיינו דאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף ז׳ ב):
דכל היכא דאב מל, מברך: למול - משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל.
ומכל מקום אם אין אב: מוזהר לבית דין, ובית דין חייבין למולו!
ולפיכך הם מברכין: להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל.
ומצוין למי שיודע למול - למולו, דלדידהו מזהר רחמנא.
וזה שיש לו אב ואין ידו משגת ליתן שכרו הרי הוא כמי שאין לו אב
ובית דין מחוייבין למולו.
וזה שהוא יודע למול ואין אחר שיודע - עליו חל החיוב יותר!!
ואם אינו רוצה - בית דין כופין אותו.