משנה דמאי א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק א · משנה א | >>
הקלין שבדמאי, השיתין, והרימין, והעזרדין, ובנות שוח, ובנות שקמה, ונובלות התמרה, והגופנין, והנצפה.
וביהודה, האוג, והחומץ שביהודה, והכוסברג.
רבי יהודה אומר, כל השיתין פטורין, חוץ משל דופרה.
כל הרימין פטורין, חוץ מרימי שקמונה.
כל בנות שקמה פטורות, חוץ מן המוסטפות.
משנה מנוקדת
הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי:
- הַשִּׁיתִין,
- וְהָרִימִין,
- וְהָעֻזְרָדִין,
- וּבְנוֹת שׁוּחַ,
- וּבְנוֹת שִׁקְמָה,
- וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה,
- וְהַגֻּפְנִין,
- וְהַנִּצְפָּה.
- וּבִיהוּדָה, הָאוֹג,
- וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה,
- וְהַכֻּסְבָּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,
- כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין,
- חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה.
- כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין,
- חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה.
- כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת,
- חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹת.
נוסח הרמב"ם
הקלים שבדמאי:
- השיתין, והרימין, והעוזררין,
- ובנות שוח, ובנות השקמה, ונובלות תמרה,
- והגופנן, והנצפה.
- וביהודה:
- האוג, והחומץ, והכוסבר.
- רבי יהודה אומר:
- כל השיתין פטורות - חוץ משל דופרה;
- וכל הרימין פטורין - חוץ מרימי שקמונה;
- וכל בנות שקמה פטורות - חוץ מן המסוטפות.
פירוש הרמב"ם
היסוד שנוסדה עליו זאת המסכתא, הוא מה שאני אומר:
- כי הדמאי, והוא הספק, שלא נודע אם הוציאו ממנו מתנות הקב"ה אם לא, חובה להוציא ממנו חלק ממאה, והוא מעשר תרומה, וינתן לכהן.
- ויוציאו ממנו מעשר שני, ויאכלהו בעליו בירושלים, כמשפט מעשר שני, או יגאלנו, על פי מה שיתבאר במקומו.
- ואינו חייב להוציא ממנו - לא מעשר ראשון, ולא מעשר עני.
- כי מעשר ראשון ללוי, ומעשר עני לעניים, והעיקר אשר בידינו בדינים: "המוציא מחבירו, עליו הראיה". וזה הדבר ספק, ויש לומר ללוי או לעני: הבא ראיה, שלא הוציאו ממנו זה שאתה מבקש, וטול.
- ולא נעשה כן במעשר מן המעשר, מפני שהוא תרומה כמו שביארנו, והוא חוק לכהן. והאוכל טבל אשר לא הורם ממנו מתנות כהן, הוא חייב מיתה בידי שמים. ומדרך האיסור, הוצאנו ממנו חוק לכהן, לא מפני שהכהן יכול להוציאו בדרך מדרכי הדינים.
- ולא נתחייב הדמאי בתרומה גדולה, שהדמאי הוא הנקנה מעמי הארץ, ופירות עמי הארץ דמאי, ואין איש מיקל בתרומה גדולה, לא עם הארץ ולא זולתו, אלא כולם היו מפרישין אותה.
- וכן אמרו - כי יוחנן כהן גדול, אשר תיקן בדמאי אלו הדינים, כמו שנבאר בסוף מעשר שני, שלח בכל גבול ארץ ישראל, וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד.
ולפיכך שמור זה העיקר.
ופירוש הקלים — שאלו הדברים הנזכרים, דיניהם קלים, ואינם מחוייבים דבר מחיובי הדמאי, לא תרומת מעשר ולא מעשר שני. והטעם בזה הדבר, כי אלו הנזכרים הם אילנות מדבריות ואינם נכנסים ברשות איש אחד, ומעט מזער הם נוטעים אותם, ורובם הפקר. וכבר ביארנו, שהפקר אינו מחוייב במעשרות. ונקבצו בהם שתי ספיקות: האחד – אם הם הפקר, אם לאו; ואם הם מן השמור שהוציאו ממנו המתנות, אם לאו. והעיקר אשר בידינו: "תרי ספיקי, להקל".
ופירוש אלו המינין:
שיתין — מין ממיני התאנים המדברים.
והרימין - נקרא "אל-נבק".
ועוזרדין - פירוש "אל-עזרוד".
ובנות שוח - מין ממיני התאנים הלבנים, נותנים פריים משלוש שנים לשלוש שנים.
ובנות שקמה - נקרא "גמיז", והוא גם כן תאנים המדברים. וכל אלה לא יהיו כי אם בהרים ובמדברות.
נובלות — הם התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת, והוא גם כן רובו הפקר.
וגופנין — מין מהירקות דומה לשבת.
ונצפה — נקרא בלשון ערב "קפאר".
והאוג — נקרא "סמאק" של ארץ ישראל, והם אילנות עושים אשכולות אדומות, וייאכלו.
וחומץ — ידוע. וביארו בתלמוד, כי זה הדין היו דנין בו בזמן ההוא, לפי שהיו עושין החומץ מן התמד, והיה זה התמד הפקר; אבל היום, שחזקתו מן היין, הוא חייב בחיובי הדמאי.
והכוסבר — הוא זרע גד.
ודופרא — מלה מורכבת, "דו פירי". ו"דו" בלשונם הוא זוג, רוצה לומר, שיתן פריו שתיים פעמים בשנה. והוא מין ממיני התאנים.
ושקמונה — שם מקום.
מוסטפות — מבוקעות. והם ממיני אותם התאנים.
ואלו האילנות, לדעת רבי יהודה, שהיו נוטעים אותם בגנים, ועל כן חייבים דין דמאי.
ואין הלכה כרבי יהודה.
והעיקר שתהיה מחזיק בו, שכל צמח שחזקתו מן ההפקר, ואינו נטוע אלא מעט, אינו מחוייב מן הדמאי:
פירוש רבינו שמשון
הקלים שבדמאי. שהקילו חכמים על פירות הללו שלא לעשרם דמאי כגון חבר הלוקח מעם הארץ אע"ג דחשידי שלא לעשר בהנך פירות משום דלא חשיבי לא נחשדו עליה :
ופליגי בירושלמי (הל' א') דריש לקיש אמר לא שנו אלא דמאי אבל ודאי חייב ור' יוחנן אמר לא שנייא בין ודאי בין דמאי פטורים דר' יוחנן אפי' בודאי לפי שרוב מינים הללו אין באין אלא מהפקר ודמאי דמתני' לאו דוקא כי ההיא דלקמן בפירקין (מ"ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי דמה התם לא שני בין ודאי ובין דמאי אף הכא לא שני בין דמאי בין ודאי והא דנקט במתני' דמאי מפרש ר' לא לפי שבכל מקום לא (*) חשו אלא דמאי הכא לא אתינן מתני' אלא ודאי כלומר הא דנקט דמאי לפי שכל המסכתא מיירי בדמאי נקט הכא דמאי אגב אחריני אע"ג דדמאי לאו דוקא:
[שיתין בפ' כיצד מברכין (דף מ:) אמר רבב"ח מין תאנים] ובירושלמי (שם) אמרינן אנו הן שיתין רבי שמעון בר אמי אמר שהן יוצאין מתחת העלין:
רימין. כנדי:
עוזרדין. עולשין:
בנות שוח. (שם) אמר רבה בר בר חנה תאני חיורתא והשתא משמע הכא שהוא פרי גרוע שלא נחשדו עליו עמי הארץ וכן משמע פרק קמא דע"ג (דף יד :) דאמרינן גבי שביעית דהוסיפו עליהן מוכססין ובנות שוח אבל מעיקרא לא נהגו בהו שביעית שלא היה חשוב בעיניהם וקשה דבפ' קמא דשבועות (דף י"ב :) משמע שהוא פרי חשוב גבי מותרות קיץ למזבח כבנות שבע לאדם והיינו בנות שוח דאמרינן בבראשית רבה גבי עץ שאכל אדם הראשון דקרי ליה בנות שוח לפי שגרמו שוחה לאדם ואיכא דקרו ליה בנות שבע שגרמו ז' ימי אבילות ובפ' ד' דנדרים (דף כז.) גבי נודר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע לתוכה לא הייתי נודר דמשמע נמי דפרי טוב היא ולר' יוחנן דפטר בירושלמי (הלכה א) מטעם הפקר מצינן למימר דפרי הגדל ביערים הוא שהוא מקום הפקר ופטור מן המעשר אע"פ שהוא טוב וכעין אגוזים קטנים שבמקומינו וכעין ערמונים והא דלא נהגא בהו שביעית מעיקרא לא משום גריעותא דפרי הוא אלא משום דתנן במסכת שביעית פ"ה (מ"א) בנות שוח שביעית שלהן שניה שהן עושות לג' שנים והוו סברי דלא אזלינן בהו בתר חנטה אלא בתר לקיטה כיון דאין נגמרין בשנה שחונטין בה אבל לריש לקיש בירושלמי דמחייב בודאי ופטר בדמאי לפי שלא נחשדו משום גריעותא הוא וסוגיא דגמ' כוותיה בפרק כיצד מברכין (דף מ.) דמאי הוא דלא בעי עשורי הא ודאי בעי עשורי ועוד קשה דהתם ובפרק קמא דע"ג (דף יד :) אמרינן תאני חיוורתא ובפרק ד' דנדרים משמע דאין זה לא תאנים שחורות ולא תאנים לבנות וצריך לומר דג' מיני תאנים הן שחורות ולבנות הן סתם תאנים ובנות שוח הן תאנים רעות כגון הנך דהכא ודפרק קמא דע"ג וקראו בנות שוח לפי שתולין הקלקלה במקולקל אבל בנות שבע דשביעית ונדרים הן הטובות שגרמו ז' ימי אבלות דמסתמא מן היפות אכל שנחמד העץ להשכיל ואית דגרסי בפ"ק דע"ג מוכססין בנות שוח בלא וא"ו דהוא פרי אחד שכך שמו כדמוכח בפ"ק דבכורות (דף ח.) דאמרינן הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס לג' שנים וכנגדן בנות שוח נחש לז' שנים ולאותו רשע לא מצינו חבר וי"א מוכססין בנות שוח ושם פי' בקונטרס דמוכססין מין של בנות שוח ולא בנות שוח ממש ועוד י"ל דמשעת נטיעת האילן של בנות שוח אינו טוען פירות עד ז' שנים ואהכי מייתי לה גבי נחש וכי האי גוונא אמרי' התם אפעה לע' שנה וכנגדו באילן חרוב שמשעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו ע' שנה אבל גבי זאב וארי דלג' שנים היינו משעת חנטתו עד גמר פריו וכדתנן בשביעית:
בנות שקמה. בפ' כיצד מברכין (מ :) אמ' רבה בב"ח תאני דולבי כלומ' תאנה המורכבת בערמון כדאמ' בר"ה (דף כג.) ערמונים דולבי ערמון תרגום דדלוב:
נובלות תמרה. (שם :) ר' אליעזר ור' זירא חד אמר בושלי כומרא כלומר מניחין אותן באילן להצטמק מל' עורנו כתנור נכמרו (איכה ה) ויש מפרשין שאין מתבשלין באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין וחד אמר תמרי דזיקא דמשמע דדמאי פטור אבל ודאי בעי עשורי ולא מיפטר מטעם הפקר למאן דאמר תמרי דזיקא מפרש התם דהכא במאי עסקינן כגון שעשאן גורן דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב הלקט והשכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו:
גופנין. שילהי גופני ענבים שמניחין בגפן בסוף הבציר. שבקושי מתבשלין:
נצפה פרחה [והוא צלף]:
האוג. פרי אדום כדתנן בפרק קמא דמעשרות (משנה ב) האוג והכותים משיאדימו:
והחומץ. משום הכי נקע חומץ שביהודה משום דתני בריש אלו עוברין (דף מב.) א"ר יהודא בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ פטור לעשר מפני שחזקתו לא בא אלא מן התמד כדאמר התם א"ר יצחק בתחלה שהיו מביאין נסכים מיהודה לא היה יינן מחמיץ ומתני' מיתניא בתוספתא ובירושלמי (הלכה א) אלא דמשמע התם קצת מתוך הלשון דאפי' ודאי פטור דקתני א"ר יהודה בראשונה היה חומץ שביהודה פטור ממעשר שהיו עושין יינן בטהרה לנסכים ולא היה מחמיץ והיו מביאין מן התמד ועכשיו שהיין מחמיץ חייב ומיהו על כרחך לר"ל לא מיירי אלא בדמאי ופריך עלה מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ר' יהודה מחייב וכה אמר כן א"ר לא בראשונה היו ענבים מרובות ולא היו חרצנים חשובות והשתא לר' יוחנן דפטר אפי' ודאי מיפטר מטעם הפקר דמתוך שהיה להם רוב ענבים סתם חרצנים מפקיר להו ולריש לקיש לא מפקיר להו אלא דלא נחשדו לפיכך ודאי חייב ודמאי פטור ואפשר דלריש לקיש אפי' עכשיו שאין ענבים מרובות לא נחשדו על התמד כדמשני בריש אלו עוברין הכי קאמר לא נחשדו עמי הארץ על התמד ההיא שינויא לא מיתוקם אלא כר"ל דהא ר' יוחנן שרי אפי' בודאי ועוד משני התם הא בדרווקא הא בדפורצני וההוא שינויי לר' יוחנן ניחא דתמד דרווקא לא אפשר למיפטר מטעם הפקר כדתנן בסוף פ"ק דפאה (מ"ו.) ונוטל משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ודרווקא היינו שמרי יין היינו לבתר דחל חיוב מעשר דחיובו משירד לבור ויקפה אבל חרצנים לא הגיעו מעולם לידי חיוב לפיכך תמד שלהם פטור מטעם הפקר:
כיסבר זרע גד לבן (שמות טז) תרגום ירושל' כוסבר אליינדר"א בלע"ז בירו' (שם) משמע דהני תלת ביהודה פטורים ובגליל חייבים וקמאי איפכא דביהודה חייבים ובגליל פטורים משום דהני דנשמרים ביהודה מופקרין בגליל :
דיופר' בריש עושין פסין (יז.) אמר עולא אילן שעושה דיו פירות בשנה כלומר שטוען פעמים:
מוסטפות. שנתבשלו באילן עד שנבקעו מאליהן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הקלין שבדמאי - שהקלו חכמים על הפירות הללו הנזכרים במתניתין שלא לעשרן דמאי, לפי שחזקתן באים מן ההפקר משום דלא חשיבי, ואית בהו תרי ספיקי ספק באים מן ההפקר ופטורים מן המעשר, ואפילו אם תמצא לומר שבאים מן השמור וחייבים במעשר שמא נתעשרו. ודמאי הם התבואה והפירות הנלקחים מעמי הארץ שהם חשודים על המעשרות. והחבר הלוקח פירות מעמי הארץ צריך להפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני בלבד אם היא שנת מעשר שני א, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ עליה לפי שהיא במיתה, ואין לה שיעור שחטה אחת פוטרת כל הכרי והכל נזהרים בה. ומעשר ראשון ומעשר עני א"צ להוציא מן הדמאי אע"פ שעמי הארץ חשודים עליהם, לפי שיכול בעל הפירות לומר ללוי או לעני הבאים ליטול המעשרות הבא ראיה שאין פירות הללו מעושרים וטול, דקי"ל בכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי, שהאוכל טבל שלא הורמו ממנו מתנות כהונה חייב מיתה ומשום אסורא מפרישינן לה לתרומת מעשר ב, ומעשר שני נמי כדי שלא לאכלו בטומאה או שלא לאכלו חוץ לירושלים:
השיתין - תאנים מדבריות:
והרימין - פי' הערוך פולצרא"קי בלע"ז:
ועוזרדין - בערבי זערו"ד ובלע"ז סורבי"ש:
ובנות שוח - תאנים לבנות המתגדלות משלש שנים לשלש שנים, ומתגדלים ביערים:
ובנות שקמה - תאנה המורכבת בערמון:
ונובלות תמרה - תמרים שאינם מתבשלין באילן ותולשין אותן ומניחים אותם זה על זה עד שיתבשלו. ויש אומרים נובלות תמרה תמרים שהפילתן הרוח קודם בשולן:
גופנים - ענבים שמניחים אותן בגפן בסוף הבציר ובקושי מתבשלים:
הנצפה - צלף שקורין קאיפר"י בלע"ז:
האוג - פרי אדום שקורין לו בלע"ז קורניאול"י. ורמב"ם אומר שהוא אילן שעושה כמין אשכלות אדומות אדומות וקורין לו בערבי סומא"ק. ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה:
והחומץ - בתחלה לא היה היין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאים ממנו נסכים וכל החומץ שביהודה לא היה בא אלא מן התמד לפיכך החומץ שביהודה פטור. אבל לאחר שבטלו נסכים והחומץ בא מן היין החומץ חייב בדמאי אף ביהודה כמו בשאר מקומות:
והכוסבר - כזרע גד (שמות טז) תרגום ירושלמי כוסבר כוליאנדר"ו בלע"ז:
דיופרא - שטוען פירותיו שני פעמים בשנה. דיו בלשון יון שנים:
שקמונה - שם מקום:
המוסטפוס - שנתבשלו באילן עד שנתבקעו מאליהן. שכל אלו חשובים הן וחזקתן שאין באין מן ההפקר. ואין הלכה כר"י:
פירוש תוספות יום טוב
כתב הרמב"ם וסידר אחר פאה דמאי בשביל שיש בו לעניים זכות כמו שיש להם בפאה וכן אמרו מאכילין את העניים דמאי:
דמאי. ל' הר"ב הם התבואה והפירות הנקחים מעמי הארץ. ודמאי דא מאי כמ"ש [הר"ב] בריש פ"ז דברכות. וכתבו התוס' פ"ק דשבת דף יג. דהא דחשו הכא טפי למיעוטא מבמקום אחר משום דהוי מיעוט דשכיחא טובא והיו הרבה נכשלים ע"כ. ומה שכתב הר"ב ומעשר ראשון ומעשר עני אין צריך להוציא מן הדמאי אע"פ שעמי הארץ חשודים עליהם. ובמשנה ג פרק ד מפרש דלא נחשדו על מעשר עני ושם אפרש בס"ד. ושם יתבאר דכ"ע סבירא להו דטבלי ונראה דאפילו הכי לא גזרו להפריש משום שאין בה חיוב מיתה אלא בלאו. וכמ"ש הרמב"ם בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות דהואיל וקיי"ל כמאן דאמר רוב עמי הארץ מעשרין כמו שסתם הר"ב [במתניתין דלקמן] ובריש פרק ז דברכות ובכמה דוכתי. ועוד התוס' פ"ב דכתובות דף כד מסקי דלכ"ע רוב עמי הארץ מעשרין הלכך לא גזרו בלאו. ובהכי ניחא נמי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דלרבי מאיר דסבירא ליה במשנה ד פרק ט דיבמות דמעשר ראשון אסור לזרים. וא"כ כמו כן יהא חייב להפרישו ולמכרו ללוים. אלא דאפילו לרבי מאיר הואיל ובמעשר אין חיוב מיתה אלא לאו בעלמא לא גזרו. ומהאי טעמא נמי ניחא דלא גזרו באונן כדלקמן בסמוך. ומ"ש הר"ב ומשום איסורא מפרשינן לה לתרומת מעשר. ולא פי' מה יעשה בה אם יתננה לכהן או ימכרנה לו. והרמב"ם פרק ט מהלכות מעשר כתב ונותנה לכהן. וכ"פ בסוף מסכת מעשר שני תרומת מעשר תנתן לכהן. וכך כתב בפרק ט ממסכת סוטה משנה י. ובמשנה ט פ"ג דחלה תנן מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר לפי חשבון ומשמע נמי דתרומה נותן לכהן בחנם. אבל הר"ש כתב או מוכר לו היתר לפי חשבון. והתוספות פ"ק דיומא דף ט כתבו והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפרישה והיא שלו וימכרנה לכהנים ויטול דמיה (כמו דאמרי' במעשרות). י"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק אחד ממאה. ועוד דדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים תקינו רבנן שיתננה לכהנים עכ"ל. ועיין בפ"ג דחלה משנה ו:
ועוזרדין. בפרק חבית בספר הרי"ף נדפס פירושו בלשון אשכנז שפייארלינ"ג ועיין בריש מסכת כלאים:
ובנות שקמה. נראה דבנות שקמה לחוד ושקמה לחוד ועיין במ"ח פ"ק דכלאים ובפ"ו משנה ד:
ונובלות התמרה. מ"ש הר"ב ותולשים אותן ר"ל הזוכים בהן מההפקר:
וביהודה האוג. כתב הר"ב ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה. ובפ"ק דפאה משנה ה כתב דאוג חייב בפאה. והתם בריש הפרק אמרינן נשמר ולמעוטי דהפקר. צריך לומר דלא נחית התם לחלק בין הארצות:
והחומץ שביהודה. לשון הר"ב בתחלה לא היה יין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאין ממנו נסכים. ברייתא ירושלמי דהכא ובבבלי פ' אלו עוברין [דף ריב:]. ואע"ג דתנן בסוף פרק ד דשקלים לענין מספק יין לנסכים ואם החמיץ יין החמיץ לו. משמע דבשעה שהיו מביאים נסכים היו חוששין שמא יחמיץ. לא קשיא ולא מידי חדא דהכי אמר רב נחמן בתחלה כשהיו מביאים נסכים מיהודה לא היה יינו של יהודה מחמיץ עד שנותן לתוכן שעורים וכו'. והכי נמי בירושלמי דאלו עוברין. וחששו שמא נפלו בו שעורים. ועוד דאפילו כי תימא שמעולם לא החמיץ מ"מ איצטריך למתני. משום דאין סומכין על הנס כדאשכחן בריש מסכת יומא שהיו מתקינים כהן אחר שמא יארע בו פסול בכ"ג אע"ג דתנן במסכת אבות פ"ה שמעולם לא אירע קרי לכהן גדול ביוה"כ. והכי נמי פירש הר"ב במשנה ד פרק ו דשקלים בשלחן של שיש שהיה במערב הכבש. ולא של כסף לפי שמסריח הבשר ואין סומכין על הנס וכו'. ומה שכתב הר"ב מן התמד. מסיים הרמב"ם והיה זה התמד הפקר:
והכסבר. מדאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר שמע מיניה דכסבר לאו ביהודה הוא אלא בכל מקום. וכן הם דברי הרמב"ם פרק י"ג מהלכות מעשר. וקצת קשה שלא הקדים למתני כסבר קודם החוג. ויש ספרים גורסים וביהודה האוג והחומץ והכסבר. ולגירסא זו תלתייהו דוקא ביהודה. וכן כתב הר"ש הני תלת ביהודה. וז"ל ירושלמי. כסבורא. כוסברתא. מה בין ביהודה בין בגליל מן מה דמתלין מתל בדרומא כוסברא כוסברתא מן מתליך עם תבליא. הדא אמרה בגליל חייבת וביהודה פטורה ע"כ. ושאל מה בינייהו דיהודה וגליל דביהודה פטור ובגליל חייב והשיב ממושלי משלים אתה למד שבדרום שהוא ארץ יהודה שהוא בנגב ארץ ישראל כדמפורש בספר יהושע ואומרים שם דרך משל כוסברא וכו' מי המשילך עם התבלין. הדא אמרה וכו'. ולא ידעתי ליישב הירושלמי לדעת הרמב"ם:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) מסקנא דלכולי עלמא רוב עמי הארץ מעשרין הן הלכך לא גזרו באלו ואפילו הכי חשו למיעוט הכא דשכיחי טובא והיו הרבה נכשלים. תוספ'. ודמאי דא מאי:
(ב) (על הברטנורא) ולא פירש מה יעשה בה אם יתננה לכהן או ימכרנה לו. ודעת הרמב"ם דנותנן לכהן ודעת הר"ש כ' או מוכר לו היתר לפי חשבון:
(ג) (על המשנה) והכסבר. מדאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר ש"מ דכסבר לאו ביהודה הוא אלא בכל מקום. וכ"ה בר"מ ובר"ש בשם הירושלמי דגם כסבר ביהודה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כ' הרמב"ם ז"ל בהקדמתו דסדר אחר פאה מס' דמאי כו' ע"ש. ועוד נ"ל לומר דמשום דבפ' בתרא דפאה תנינן ובן לוי נאמן לעולם דלא נחשד על תמ"ע כי היכי דישראל לא נחשדו על ת"ג. ואין בהם ספק רמאי. ראה עכשיו לסמוך מס' דמאי אחריה הואיל שהוכרח כבר לזכור דין נאמנות הבן לוי והעניים. וכן מצאתי אח"כ שפי' כן הר"ש שירילי"ו ז"ל כמו שהעתקתי דבריו בסוף הסדר:
הקלים שבדמאי כו': פירוש דמאי יש אומרים דא מאי ספק מעושר ספק אינו מעושר. לשון אחר לשון דמע כמו מדומע לשון עירוב כמו משפחה שנטמעה נטמעה. ואל"ף בחילוף עי"ן. כמו נתעכלו נתאכלו. כך מצאתי. וצ"ל ג"כ דדלי"ת בחלוף טי"ת. ועוד י"מ דמאי לשון דמיון ומחשבה והוא קרוב לפירוש דא מאי. ובירושלמי פליגי ר"ל ור"י דר"ל ס"ל דמאי דמאי דוקא. אבל ודאי חייב. ור"י ס"ל דדמאי לאו דוקא דאפי' ודאי נמי פטור. וכההיא דתנן לקמן בפירקין מן כזיב ולהלן פטור מן הדמאי. דהתם לכ"ע לאו דוקא דמאי. והאי דנקט דמאי לפי שכל המסכת מיירי בדמאי נקט הכא דמאי אגב אחריני:
בפי' ר"ע ז"ל. ומע"ר ומ"ע א"צ להוציא מן הדמאי אע"פ שע"ה חשודים עליהם. נלע"ד לפי זה שרצה ר"ע ז"ל לפ' מתני' כדעת חכמים דלקמן פ"ד סי' ג' שאמרו קורא שם למ"ע וא"צ להפריש. והתי"ט האריך בזה:
עוד בפי' ר"ע ז"ל. ומשום איסורא מפרשינן לה לתמ"ע וכו'. משמע שר"ל שנותנה לכהן בחנם והיא דעת הרמב"ם ז"ל ומצאתי כתוב ולא תקן שימכרו תמ"ע לכהן דחיישי' אי משהי לה ישראל אתי למטעי בה. ע"כ:
והרימין: אית דגרסי והדימין בדלי"ת וכן הוא בתוספתא והוא דום בערבי:
והעוזרדין: בשני רישי"ן. הגיהו הר' יהוסף ז"ל:
ונובלות התמרה: שנפלו קודם שהטילו שאור. והתם בפ"ו דברכות אמתני' דעל הנובלות דתנן התם פליגי אמוראי איכא מ"ד נובלות תמרה הם תמרים שרופי חמה. ואיכא מ"ד הם תמרים שהרוח משירתן. ופריך בשלמא למ"ד תמרי זיקא היינו דהכא במס' דמאי קרי להו תנא נובלות תמרה והתם קרי להו נובלות סתמא. דהתם הוי פירושא אליבא דכ"ע שרופי חמה. אלא למ"ד דהכא נמי הוו תמרי שרופי חמה ליתני אידי ואידי נובלות תמרה או אידי ואידי נובלות סתמא וקאי בקשיא וע' במ"ש בפ"ו דברכות סי' ג':
וביהודה האוג והחומץ והכוסבר: גרסי' ול"ג שביהודה. והכוסבר ביהודה היה חריף מאד ואינו ראוי לאכילה בעיניה. וכתב הר"ש ז"ל דבירושלמי משמע דהני תלת ביהודא פטורין ובגליל חייבין. וקמאי אפכא דביהודא חייבין ובגליל פטורין. משום דהני דנשמרין ביהודה מופקרין בגליל ע"כ. ועי' תוי"ט:
בפי' ר"ע ז"ל. לא היה בא אלא מן התמד. כצ"ל תמד בדלי"ת וכן מוכח בירושלמי וכתבתי לשון הברייתא בפ' בתרא דמעשרות סי' ו'. ומשמע קצת מלשונם שהחומץ שביהודה היה פטור אפי' מן הודאי:
ר' יהודה אומר כו': בירושלמי פריך ויהיו לר"י כל הדימין שבגליל שהן בחזקת הפקר רבין על דימי שקמונה ויהיו כולן פטורין. ולא משני מידי:
המסוטפות: פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דקרי להו הכי משום שנראין שנתבקעו בסייף ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
דמאי הוא תבואה של ע"ה. נוטריקן דא מאי. ר"ל מה זה. מעושר או לא. דנהי דרוב ע"ה מעשרין הן. ולא קיי"ל כר"מ דחייש למיעוטא. הכא דהפירות מתחלתן בחזקת איסור טבל היו [כתו' יבמות דקי"ט ע"א] ואיכא נמי מיעוט דשכיח דאין מעשרין [כתוס' שבת די"ג א]. גם רבנן מודו דאמרינן סמוך מעוט דשכיח לחזקה מד"ס להחמיר [כנ"י רפ"ז דיבמות]. ואע"ג דגבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ל"א סמוך מיעוט דאין מומחין לחזקת איסור אמה"ח [כחולין ד"ג]. התם אין המיעוט מצוי. ואדרבה הרוב מצוי [כתוס' בכורות ד"כ ע"ב]. משא"כ הכא דהמיעוט שכיח חיישינן מדרבנן. מיהו לא חשידי את"ג מדהיא במיתה. ואף דתרומת מעשר נמי במיתה. ואפ"ה חשידי עלה. עכ"פ אין מפורש בה מיתה כבת"ג [כרש"י נדרים דפ"ד א]. וגם קסבר ע"ה. ללוי הוא דפקיד רחמנא ליתן תמ"ע [כרש"י בכורות די"א ב] ולא לדידי. מש"ה הקונה מע"ה א"צ להפריש ת"ג. ומעשר ראשון ומעשר שני. או מעשר עני בשנתו מפרישן. מדכל טבל במיתה [כיבמות דפ"ו]. מיהו מדאין בהם שום קדושה. מפרישן והן שלו דהממע"ה. ותמ"ע מפריש ממעשר ראשון. ונותנו לכהן [כסוטה דמ"ח]. ולא אמרו שימכרנה לכהן. דמדאית באכילתן עון מיתה. חיישינן אדמשהי לה למכרה אתא לידי תקלה [כרש"י שם]. או כתוס' [יומא ד"ט] דמדהיא רק חלק ק' מהתבואה לא חששו כ"כ לפסידא של הקונה. מיהו בטור י"ד סי' של"א כ' שימכרנה לכהן:
הקלין שבדמאי: שהקילו חכמים בהן שהקונה אותן מע"ה. א"צ לעשרן. דמדגדלין בהפקר. איכא ס"ס. ס' לקטן ע"ה מהפקר וס' עישרן. ועוד דמדלא חשיבי. וודאי עישרן הע"ה. אבל אם הם ממשומר וודאי חייב לעשרן. וי"א דגם בוודאי פטור מלעשרן [כברכות ד"מ ע"ב]:
השיתין: ווילדע פייגען:
והרימין: בראמבעער:
והעוזרדין: שפיירלינג:
ובנות שוח: תאנים לבנים הגדלים ביער:
ובנות שקמה: פרי התאנה המורכבת בערמון:
ונובלות התמרה: י"א תמרה שנפלה מאילן קודם זמנה. וי"א מין תמרים שאינן מתבשלין באילן לעולם. רק שמרככין אותן אחר שנתבשלו:
והגופנין: מין ענבים שמתבשלין בקושי:
והנצפה: צלף. קאפערן בל"א:
וביהודה האוג: האהנבוטען. ואע"ג דבפ"א דפאה מ"ה תנן דחייב בפאה. ובנדה פ"ו מ"ו תנן כל שחייב בפאה חייב במעשר. הכא לא פטירי רק משום ס"ס. משא"כ בוודאי חייבים:
והחומץ: קודם שבטלו נסכים אין יינם מחמיץ. ומסתמא נעשה מתמד. והוא מים ששופכין על חרצנים וזגים. ולהכי פטור:
שביהודה והכסבר: קאריאנדער:
רבי יהודה אומר כל השיתין פטורין חוץ משל דופרה: נוטריקן דו פרי. אילן שעושה פירות ב"פ בשנה:
כל הרימין פטורין חוץ מרימי שקמונה: שם מקום:
כל בנות שקמה פטורות חוץ מן המוסטפוס: שמתבקעות באילן דמדחשיבי חזקתן ממשומר באו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת