קטגוריה:דברים א לד

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויקצוף וגו' עד המדבר דרך ים סוף וגו' הנה בפסו' הראשון מאלו ראוי שנרגיש בג' גבולי' זרי' באו בו. הא' הוא וישמע ה' את קול דבריכם וידוע הוא שהש"י הוא צופה ומביט ושומע כל הדברים. ומה צורך להודיע שהש"י שמע מ"ש. וגם מה ענין קול דבריכם היה ראוי שיאמר וישמע ה' את דבריכם. האם נאמר כדברי הרב במורה בח"ב פל"ג. בפי' קול דברים אתם שומעים ששמע הקול ולא הבין הכונה וחתוך האותיו'. הב' אמרו ויקצוף וידוע הוא שהגזרות האלהיות אינם נמשכות מן הפעלות הנפש בכעס וקצף כי אם במשפט ודין ישר. הג' אמרו וישבע. והנה כשגזר הש"י על דור המבול לא נשבע עליו. ועל דור הפלגה ג"כ לא נשבעעליו ולא בעון העגל. והשבועה לא תועיל כי אם לאדם כמתחרט ממעשיו ולבלתי ישוב מכונתו ישבע לעשותו:

והנראה אלי בזה הוא כי לפי שמשה זכר למעלה שישראל חטאו בשלשה דברים בזה הענין. במורך לבב. ובהמרות דבר האל יתברך. ובהטיח דברים רעים נגדו זכר כאן שהאל ית' לא נקצף כ"כ על חולשת לבבם ועל מרותם את פיו בעלייה. כי גדלים היו בחמר ובלבנים ולא נסו ללכת באלה. אבל היה הקצף גדול על הדברים שהטיחו נגדו וזהו וישמע ה' את קול דבריכם. כי זה היה הדבר שחייב הגזרה יותר. ולפי שהדברים אפשר שיהיו רעים מפאת עצמם וגם כפי הקול והטעמים שיאמרו בהם עד שיהיה דבר אחד דבור על אופניו מצד עצמו ויהיה קללה רבה כפי הקול והטעם אשר יאמר אותו האומר. הנה לזה אמר את קול דבריכם. ולפי שהם לא היו מדברים עם הש"י אלא אלו עם אלו היו מדברים בתוך אהליהם כמו שנאמר ותרגנו באהליכם וגו'. ולזה אמר שהש"י עם היות שדברו זה בינם לבינם. הנה שמע אותו הקול והדברים. וזה הוא וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי. כי לזה אמר קול דבריכם. להיות הדבור מיוחס אליו ולא לאלוה יתברך. ואשר כתבתי ראשון הוא הנכון:

ואמנם אמרו ויקצוף. הוא להודיע שהיה הדבר רע בעיניו מאד עד שנתמלא הקב"ה ע"ז חמה וקצף כי לשון זה יורה על ענין הוא רע מאד. עם היות כי לא יתיחס אל הש"י כ"א ע"ד בני אדם. ואמרו וישבע לאמר הוא להגיד שהאל ית' כשרא' רוע דבריה' והתקצף חשש אולי משה יבקש עליהם רחמים כאשר עשה בענין העגל. ולזה נשבע הש"י בימינו שלא ישוב מן הגזרה הזאת. וע"ז לא התפלל משה. והנה הודיע זה כדי שלא יאשמוהו בני ישראל עתה איך לא בקש מרע"ה על הגזרה לתקן את אשר עותו אבותיהם ואמר שהיה עם הגזר דין שבועה ולכן לא יכול להחזירו ממנה. והנה בפרשת שלח לך נאמר שבראשונה אמר הש"י למשה עד אנה ינאצוני העם הזה וגו'. אכנו בדבר וגו'. ומשה התפלל עליו שלא יכלה אותם כרגע אבל יאריך אליהם אפו והוא יתברך הודה לו ואמר סלחתי כדבריך. ולפי שמשה לא יתפלל עליהם עד שיכפר עליהם בהחלט לזה בא השבועה שלא ישוב מזה. וזהו שאמר ואולם חי אני וגומר. והיא השבועה הנזכרת בכאן. והנה הוסיף לומר כאן הדור הרע הזה אחרי שאמר אם יראה איש באנשים האלה. והם שתי הודעות כדי להעיר על טענה אחרת תחייב גזרתו. והוא מהראוי הוא שהדומה ידבק בדומה ויתקרב אליו. ולכן אלו היה העם טוב כמו שהארץ טובה. היה ראוי שיבאו שמה או אם היתה הארץ רעה. כמו שאמרו המרגלים היתה ראוי' לאותו דור שהוא רע. אבל אחרי שהיה בדור ההוא רע ומשחת לא היה ראוי שיכנס אל הארץ אשר היא טובה ולא רעה. ואמר אשר נשבעתי לאבותיכם להגיד כי בזה לא יחלל את דברו ולא יבטל את שבועתו כי עוד תתקיים בבנים אשר יקומו אחריהם שיהיה דור טוב ויבא אל הארץ הטוב' ותתקיים השבועה. ולפי שכלב היה אדם טוב אמר שהוא יבא שמה ולו יתננה. והנה אמר שהדור הרע ההוא לא די שלא יבאו אל הארץ אבל גם מרחוק לא יראוה. וזהו אם יראה איש באנשים האלה. וכלב בן יפונה הוא יראה אותה והוא יבא שמה. ולפי זה היה משה אמצעי ביניהם כי הוא ראה את הארץ מרחוק מה שלא ראה דור המרגלים. ולא בא שמה. כמו שבא יהושע וכלב כמו שזכר. והנה נתן הטעם למה הוציא כלב מהגזרה ואמר יען אשר מלא אחרי ה' ורצה לומר שגם כן ראה הוא חוזק העם והערים כמו שראו המרגלים ואעפ"כ לא נתפת'. אבל האמין ביכלת האלהי. וזהו אשר מלא אחרי והנה בפרשת שלח לך זכר גם כן יהושע באמרו זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון וכאן לא זכרו עמו לפי שעוד מעט יזכירנו כמנחיל את הארץ במקום מרע"ה וכמו שיבא. ואמר שגם במשה התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם. רוצה לומר למשה לא שלל ראיית הארץ כמו שעשה אל דור המרגלים אבל אמר גם אתה לא תבא שם כי תראה אותה מרחוק ולא תכנס בתוכה. ואמר עוד יהושע בן נון וגומר. וטפכם וגומר. רוצה לומר שלא נשתוה משה עם אותו דור בהעדר הביאה אל הארץ אבל גם היה להם יתר שאת באותה הגזרה על משה והוא שעם היות שלא באו הם אל הארץ הנה בניהם וטפם אשר היו אומרים לבז יהיה המה יבאו שמה והם יירשו'. ואם כן מה שאבדו האבות קנו הבנים מה שלא היה כן למשה. כי נסתלק ממנו המנוי והשררה. ולא חזר' האל לבניו אבל נתנה ליהושע וא"כ לא קנו בניו מה שאבד הוא והוסר ממנו בזאת הגזרה. וזהו אמרו יהושע בן נון העומד לפניך. ר"ל ששרת לפניך הוא יבא שמה כלומר במקומך. ולכן אותו חזק כי הוא ינחילנ' את ישראל כמו שהיית אתה עתיד להנחילה. אם כן לא זכו בני משה למה שזכה אביהם. ואתם לא כן כי טפכם אשר אמרתם בתלונה שלבז יהיו. ובניכם אשר לא ידעו טוב ורע. ר"ל הבחין בין הטוב והרע והם עד כ' שנה שאין השכל שלם באדם עד אותו זמן ואין אדם בר עונש בב"ד שלמעלה. המה יבאו ויירשוה במקום אבותיהם ולכן צוה מיד ואמר ואתם פנו וסעו. כלומר אתם האבות פנו לאחור וסעו המדברה דרך ים סוף. להגיד להם כי שם ירעו מ' שנה עד תום כל הדור. ואמר אתם פנו לכם שהם ב' כנויים לומר שכיון שהמה בעצתם לא רצו ללכת לפנים. המה גם כן בעצתם ישובו לאחור וילכו במדבר. או יאמר ואתם פנו לכם הסתכלו על עצמכם כי אין ההשגח' האלהית דבקה בכם כירחי קדם. הנה בזה סתם מרע"ה את דבריו בהודיעו לישראל שסבת העכוב שקרה לאבותם במדבר היתה בסבת עצמם ממה שחטאו בעון המרגלים ומה שנגזר עליהם באותו עון ולזה הביא כאן ספור המרגלים כמו שזכרתי:

והנה נשאר לי להודיע מה ראה מרע"ה להכניס גזרתו בתוך המרגלים בגזרתם שלא יבאו אל הארץ. והוא הספק הי' וידוע שיסוד הענין הזה הוא ידיעת חטא משה ואהרן שעליו נתחייבו למות ושלא יכנסו לארץ. והוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו ויען אשר בזה היה דעתי מחולף מכל אשר קדמוני. כתבתי אני בו מאמר נבחר אצלי ושם הבאתי ראיו' חזקות להודיע שלא מתו משה ואהרן בעון מי מריבה. וגם פה לא אחדל משום שלמות המלאכ' להגידו דרך קצרה:

ואומר שדעתי בזה הוא שאהרן קדוש ה' מת בעון העגל. ומשה אדונינו מת בעון המרגלים. לא שיהיה נדון מעון העגל. ולא שהיה מרע"ה נמשך אחרי דברי המרגלים חלילה להם מרשע. אבל אהרן כמו שידעת שלא בכונה רעה עשה את העגל. וכמו שאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. ועם היות שכונתו היתה להנהיגם בנחת עד בא משה. הנה נמשך מזה מה שנמשך. ולפי שהעם לקחו מיד ה' כפלים בכל חטאתם. מהם מתו במגפ'. ומהם ע"י חרב ולא באו אל הארץ כאשר אמר ה' להם הנה היה אהרן בזה סבה מה. ולכן היה מהצדק האלהי שכמו שהוא סבב באנשים ההם שימותו במדבר כן ימות גם הוא שמה ולא יכנס לארץ. האמנם לפי שלא היה הוא כשאר האנשים ההם החטאים בנפשותם לא נענש אז עמהם. והאריך הש"י אליו אפו. ועל כיוצא בזה נאמר ועתה לך נחה את העם וגו'. וביום פקדי וגו' ולרמוז עליו גם כן אמר שם בסוף הדברים ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. וזה להעיר כי ענשו שמור לבעליו לעת בא דברו יתברך:

ואמנם חטא מרע"ה. כי כאשר שאלו ישראל המרגלים לא אמרו כ"א וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. והאל ית' לא אמר גם כן כ"א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו'. והנה אדוננו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה. כי צוה אותם שיראו את העם היושב עליה החזק הוא הרפה. המעט הוא אם רב ומה הארץ הטובה היא אם רעה היש בה עץ אם אין. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. והשאלות האלה ששאל מאתם אין ספק שהיו לכונה טובה לשמח את ישראל בבשורות טובות אבל נמשך מהם מה שנמשך. שבתשובת זה אמרו חוזק העם. וחוזק הערים. והיות הארץ אוכלת יושביה. ויתר הדברים אשר המסו את לבב העם. וסבב בזה שנגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ. ושבמדבר ההוא יתמו ושם ימותו. ולפי שמשה אדוננו צוה בדברים האלה מה שישראל לא שאלו ולא צוהו האל ונמשך מזה שהדור ההא במדבר יתמו. ראה הש"י היות מרע"ה סבה בזה במקרה. ושהיה מהצדק והדין הישר שגם הוא שסבב זה לא יבא שמה כי שגגת למוד עולה זדון. ולפי שישראל חטאו במזיד והוא ע"ה חטא בשוגג ובכונה טובה רצה הש"י לחוס על כבוד משה ולא תהיה גזרתו בתוך גזרת העם בפרשת שלח לך אנשים. והאריך עליו אפו כמו שהאריך בזה האופן לאהרן על מעשה העגל. וכאשר בפרשת זאת חקת התורה התלוננו העם על המים. ובדבר תלונותם העירו איך היו משה ואהרן סבות אל מיתת העם ולא נכנסו לארץ כמו שאמרו ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. זכר הכתוב שמשה ואהרן הלכו אל אהל מועד אבלי' וחפויי ראש מפני הקהל וכנשי' המתביישות בזכור להן עונותיהן. ולכן בא הדבור אליהם שידברו ויעשו הפועל שזכר להוציא המים. ובהיות משה יוצא לכלל כעס באמרו שמעו נא המורים. ונתמלא הקב"ה חמה עליו לפי שישראל תפסוהו כראוי. והוא לא הודה בלבו מה שחטא ונתכעס עליהם. ולכן ראה בעת ההיא לתת ענשם עליהם על עונותיהם הקודמים. והיה אם כן מי מריבה כלי אמצעי לדבר לא סבה עצמית בו. והנה יורה על אמתת זה י"ג דברים. הא' מאשר עונש גדול כזה א"א שיהיה לגדולי הדור כ"א לסבה גדולה לא לענין קל כמי מר בה. וגדול ממנו היה שבירת הלוחות. ואמרו הצאן ובקר ישחט להם וגו' כמו שארז"ל בספרי. הב' מאשר היתה מיתת אהרן ראשונה כמו שהיה חטאו בעגל ראשונה. ומיתת משה באחרונ' כמו שהיה חטאו גם כן באחרית הזמן. והג' מאשר היה זה העונש מתיחס לחטא והם סבה שלא יעברו העם לארץ ונענשו שלא יעברו גם כן הם אליה. הד' שלא בא הדבור במי מרבה לאהרן גם כן עם היותו בלתי צריך אל הפועל ההוא והיה זה כדי לשתפם יחד בעונש המית' כי בפעם האחר' שהכה משה הצור לא נשתתף אהרן באותו דבר. הה' שלכן אמר משה וה' התאנף בי על דבריכ'. גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר. וזה לא יאמר אם היה החטא הכאת הסלע או הדבור. ולא אמר כזה באהרן לפי שהוא חטא בעצם בעשותו העגל עם היות כונתו להמתינם ולא לעבדו. הו' שבעבור זה לא התפללו משה ואהרן כשנגזר עליהם על מי מריבה שלא יעברו את הארץ ולמה לא צעקו אל גודל העונש בערך אל קטן החטא. אבל היה לפי שהם היו יודעים שלא נענשו עליו. ואמנם מה שהתפלל משה ואתחנן אל ה' היה לפי שחשב שכב' חזר הש"י מהגזרה. בראותו נצחון מלחמת סיחון ועוג שבא על ידו כמאמר רז"ל בספרי. הז' שלזה לא ספר משה במשנה תורה בספורו חטא עון מי מריבה כלל לפי שאותו החטא היה כפי הנראה לא כפי האמת. הח' שלכן בא ענש משה וגזרתו בתוך גזרת המרגלים באמרו גם בי התאנף ה' כמו שביארתי בספקות. ועונש אהרן ומיתתו לא נזכרו שם. כי לא היה מאותו עון. אבל נזכרו בפרשת והיה עקב בסוף ספור העגל יען כי היא היתה הסבה במיתתו וכמו שנעיר שמה. ולזה לא נזכרה מיתת שניהם כמו שהיתה הגזרה. ולא נזכרה מיתת אהרן ראשונה כמו שהיתה במאורע. לפי שהוצרך להזכיר מעשה המרגלים ראשונה למעשה העגל מהסבה שזכרתי. הט' שלזה אמר למשה והאסף אל עמך. ובאהרן יאסף אל עמיו. ירמוז בעמיו למתים במדבר בסבתם. הי' שלזה ענש אהרן ג"כ עם היות שבמי מריבה משה לבדו הכה. ומשה לבדו אמר שמעו נא המורים ואהרן לא עשה ולא דבר כלל ועכ"ז נענש לפי שהיה ענשו על עון אחר. והוא מה שעשה בעגל. הי"א בעבור זה כשגזר הש"י על דור ממדבר שלא יבאו לארץ כנען על דור המרגלים לא הוציא מהם כ"א יהושע וכלב. לא משה ואהרן. לפי שכבר היה נגזר לפניו יתברך עליהם שימותו ולולא זה תהיה השבועה שלא כדין. ואל תאמין לדברי האומר שהיתה אותה השבועה על המרגלים עצמן כי הכתוב אומר בהפך אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע והפועל יורה עליו שלא לבד מתו במדבר המרגלים אלא כל אותו הדור. הי"ב מאמר דוד המלך עליו השלום שרמז ואמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. לא אמר שחטא משה בזה אלא אמר שהרע למשה בעבורם. והוא בענין המרגלים שזכרתי. ואמר עוד כי המרו את רוחו. והוא מה שאמרו במרגלים ותמרו את פי ה'. ולא זכר אהרן כי הוא היה החוטא בעצם כמו שזכרתי עם היות כונתו בלתי רעה ועם היות שניהם משותפים במיתה. הי"ג הוא מה שארז"ל בסוט' פ' המקנא ד' ט"ו. כשדרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ הביא בדרשו לכן אחלק לו ברבים ושם נאמר והוא את פושעים נמנה. שנמנה עם מתי מדבר רוצה לומר שמת בסבת מיתתם עם החלוף הגדול שיש ביניהם זה בשוגג ואלו בזדון. וכן גם כן רמזו רז"ל באלה הדברים רבה פרשת ואתחנן אמרו שם כי לא תעבור את הירדן הזה על זה אמר איוב (סימן יח) אחת היא ע"כ אמרתי תם ורשע הוא מכלה. רבי יהודה בר נחמני בשם ריש לקיש אמר למה"ד לחכם שנכנסו חברים לאכול בביתו הם אומרים מה ראיתם בתו של רבי נאה. ראה קלקולן ונזף בהם החכם. אמר נשבע אני שאין אחד מכם נכנס לאכול בבית. בא אח"כ חבר אחד לימים לאכול אצלו ראה בתו של חכם. אמר כמה נאה בתו של רבי נזף בו החכם א"ל נשבע אני שאיני מכניסך בביתי. א"ל החבר מה אני רואה הכל שוים אצלך שאין מי שלא יאמר על בתך רע ואני אמרתי עליה טוב. כך משה אמרו המרגלים רע על הארץ שנאמר ויוציאו דבת הארץ ואמרת להם אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה ואני אמרתי על הארץ טובה. ואתה אמרת כי לא תעבור את הירדן הזה. לכך אמר אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה. הנה העירו במאמרם ז"ל למה שאמרתי בחטא מרע"ה וענשו כי כמו שהתלמידים כלם דברו בבתו של החכם ונזף בכלם ושלחם מביתו לפי שדברו בבתו. עם היות שהראשונים אמרו מה ראיתם בתו של רבי נאה ר"ל מה הנוי והיופי שראיתם בבתו של רבי לפי שהיתה בעיניהם כעורה. והאחר מספר בשבחה באמרו מה נאה בתו של רבי. וגם הוא שולחו מהבית בעבור מה שדבר בבתו עם היות דבריו לטוב ולא לרעה כך היו דור המדבר ומרע"ה. שהם בעבור שדברו מן הארץ רעה. ומשה בעבור שדבר ממנו טובה נענשו כלם שלא יעברו אליה ואם היה חטא משה על מי מריבה כמו שנראה מפשט הכתובים איך אמרו שנענש בעבור שדבר מן הארץ. אבל הסכימו בלא ספק וכוונו אל מה שפירשתי:

ואמנם נשאר לי לישב פסוקי התורה. אם בפרשת זאת חקת התורה שאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה המה מי מריבה וגו'. והנה לא אמר להקדישני במים אבל אמר להקדישני לבד לרמוז על חטאיהם שהיה להם לקדש את השם. אם אהרן לקבל המיתה כמו שקבלה חור ולא יעשה את העגל. ואם משה שהיה לו לסמוך על דברי השם שאמר שהארץ היתה זבת חלב ודבש ולא יעשה עליה עוד בחינה. ולזה אמר מיד המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם. רוצה לומר החטא העצמי היה בשלא קדשתם אותי. ואמנם ענין מי מריבה לא היה באמת סבת המות. כי שם רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם. רוצה לומר במשה ובאהרן שלא רבו ולא חטאו שם כלל ובמיתת אהרן נאמר על אשר מריתם פי למי מריבה ולא אמר במי מריבה. אבל אמר על אשר מריתם פי והוא בעונותיהם הקודמים. וייחס זה למי מריבה כדי לשמור כבודה. ושלא לערבם בכלל פושעי ישראל. ובפרשת פנחס אמר על מיתת משה כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צין. מפני כבודו של מרע"ה אמר כן כדי להעלי' הדבר ושלא ירגישו באמת' הענין כ"א השרידי' אשר ה' קורא. אבל בפרשת האזינו אמר אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. והנה במה שכפל על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל אחרי אמרו אשר מעלתם בי. נתן הרמז שהיו שם ב' סבות. סבה עצמית נעלמת והיא עונותיהם הקודמים. וסבה קרובה גלויה בלתי עצמית. והיא מי מריבת קדש ועל שתיהן אמר על אשר מעלתם על אשר לא קדשתם. ואמנם למה אמר מעלתם מריתם בלשון מחייב ולא האמנתם ולא קדשתם בלשון שולל. ואיך יאותו הלשונות האלה לעונותיהם ואיך ייוחסו אליו. הנה הוא לפי שאהרן פשע בקדושת השם שהיה ראוי שימות על קדושת שמו ולא יעשה העגל. וכן דרשו בת"כ ונקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך על קדושת שמי. וכן אמרו מעלתם נאמר על אהרן כי המעילה היא החלול ואם כן לא קדשתם ומעלתם. עם היות שנאמרו בלשון רבים על אהרן לבד כוון בהם. ואמנם מריתם פי ולא האמנתם נאמר על משה שמרה פי הש"י כביכול בהוסיפו על שאלות המרגלים מה שלא צוהו יתברך. וגם סבב זה בישראל מיעוט אמנה ועליו אמר לא האמנתם וכדי להעלים הענין באו הלשונות האלה פעם במשה ופעם באהרן וכולם בלשון רבים להיותם אגודה אחת. פעם יאמר לשון אחד מחייב ולשון אחד שולל. ופעם יאמר בלבד מריתם פי. כי רצה להעלים הענין באופן הדברים. ואין לך שתאמר ולמה לא הענישם הקדוש ברוך הוא בשעת חטאתם. ומה לו לתלות עונשם במה שלא חטאו הוא עין מי מריבה ולא איש אל ויכזב. כי התשובה בזה היא כדבריהם ז"ל בשלהי פ' שור שנגח וב"ר פ' ס"ז ובויקרא רבה פרשה כ' שהקדוש ברוך הוא מאריך אפיה וגבי דיליה. והנה התורה פרסמה חטא נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה' והם אמרו שנדב ואביהוא לא מתו מהסבה ההיא. ובקשו סבות אחרות. באמרם שתויי יין נכנסו למקדש ומהם אמרו שהורו הוראה לפני משה ומהם שקצצו בנטיעות. וכן אמרו באצילי בני ישראל כי ראו שהעלימה התורה מפני כבודם סבת מיתתם האמתית ותלת' הדבר בסבה אחרת. ואם היה זה דבר ראוי בחוקם. כ"ש בחק אדונינו משה ואהרן קדוש ה' שהיה ראוי שיבאו עונשיהם סתומים וחתומים ולא יוכללו עם פשעי ישראל. ולכן היו ודאי בתכלית ההעלם. הנה נתתי כאן ראשי דברים בדרוש הזה. ואני הרחבתי בו מאד במאמר הוא אשר עשיתי. ודי עתה במה שהבאתי כאן: