גיטין ה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אילימא חרש חרש בר איתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן ואמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש לרבא ניחא לרבה קשיא הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו אי הכי יכול נמי גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו אי הכי אינו יכול נמי פקח ונתחרש מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן והא אשה דלא שכיחא ותנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שצריכה לומר בפ"נ ובפ"נ שלא תחלוק בשליחות אי הכי בעל נמי אלמה תניא אהוא עצמו שהביא גיטו אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם טעמא מאי אמור רבנן צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה השתא מינקט נקיט ליה בידיה וערעורי קא מערער עליה תא שמע דבעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם או אין צריכין אמר ליה באין צריכין ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני לרבא ניחא לרבה קשיא הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו אי הכי חד נמי גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו אי הכי בי תרי נמי בי תרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן והא אשה דלא שכיחא ותנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שהיא עצמה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם שלא תחלוק בשליחות אי הכי בעל נמי אלמה תניא הוא עצמו שהביא גיטו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם טעמא מאי אמור רבנן צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה השתא מינקט נקיט ליה בידיה וערעורי קא מערער עליה ת"ש גהמביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ אם נתקיים בחותמיו כשר ואם לאו פסול הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ ובפ"נ להחמיר עליה אלא להקל עליה לרבא ניחא לרבה קשיא הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו והאמרת גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו כשניסת אי הכי הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ ובפני נחתם להחמיר עליה אלא להקל עליה משום דניסת הוא הכי קאמר וכי תימא להחמיר עלה ולפקה הוי לא הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה אלא להקל עליה
רש"י
[עריכה]
חוץ מחרש שוטה וקטן - דלאו בני דעה נינהו ואין יכולין לעשות שליח לגרשה כדאמרינן בקידושין (דף מב.) דאין קטן נעשה שליח והוא הדין להנך:
לרבא ניחא לרבה קשיא - דקתני יתקיים בחותמיו והלא אין בקיאין לשמה:
לאחר שלמדו - דבעי לשמה:
אי הכי - דלמדו:
יכול נמי - לא ליצרכוה אם אפשר לקיימו בעדים לא יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומשני אע"ג דלמדו לא עקרו רבנן תקנתייהו גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו וישכחו הלכך השתא נמי צריך השליח לבדוק שהוא לשמה:
והא אשה דלא שכיחא - שתהא היא עצמה מביאה את גיטה בתורת שליחות שלא תתגרש בו עד שתגיע לבית דין פלוני:
ובלבד שתהא צריכה כו' - בפ"ב (לקמן דף כד.) מותבינן מכי מטא גיטא לידה איגרשה ומשנינן דאייתיתיה עד ב"ד פלוני בתורת שליחות:
שלא תחלוק בשליחות - שינויא הוא לא חלקו חכמים בין שליח לשליח אבל הא דאינו יכול לאו חילוק הוא שהרי הוצרך לומר אלא שאי אפשר:
שהביא את גיטו - שכתבו במדינת הים ובא כאן לגרשה:
טעמא מאי כו' - שינויא הוא כלומר טעמא מאי אצרכוה רבנן לכל שליח לומר כך משום חששא דילמא אתי בעל וכו':
שנים שהביאו גט - שניהם נעשו שלוחים:
ומה אילו יאמרו כו' - כלומר אם רצו הן אומרים אנו מעידים שגרשה ונתן לה גט או לשלוחה גט:
לרבה קשיא - דאמר כי מייתי בי תרי צריכין לומר:
אי הכי - דלמדו:
חד נמי - כי מייתי ליה חד נמי לא ליצרכוה:
הוי לא הוצרכו כו' - כלומר אמור מעתה לא אצריכו לומר בפני נכתב להחמיר דכי מקויים ניצרכיה:
אלא להקל - דלא מצרכינן ליה לתרי סהדי אחרינא:
כשניסת - כבר ומשום הא גזירה לא מפקינן מיניה:
משום דניסת הוא - ואם לא ניסת לא שבקינן לה לאינסובי ואע"ג דאיקיים היינו חומרא:
הכי קאמר - לעולם בניסת קאמר דלא מפקינן לה וה"ק הוי לא הוצרכו לומר בפני נכתב להחמיר עליה ולהוציאה אחר שניסת דלא תימא להחמיר עליה ולהוציאה:
אלא להקל עליה - מתחילה שלא תיזקק לעדים:
תוספות
[עריכה]
אילימא חרש. ולא בעי למימר כגון אלם או שלא ראה כתיבת הגט דא"כ הוה ליה למימר ולא אמר:
אי הכי יכול נמי. פי' יכול נמי סגי בקיום חותמיו וא"ת מאי קשיא ליה לרבה כי היכי דלרבא ניחא ליה דמפרש אינו יכול צריך קיום חותמיו אבל יכול סגי באומר בפני נכתב ונחתם ואין צריך שנים הכי נמי יפרש לרבה דלאחר שלמדו רבה ורבא שוים ואומר ר"ת דלרבא ניחא דתנא אינו יכול לאשמועי' דבעי קיום חותמיו אבל ביכול סגי באומר בפני נכתב אע"ג דלא חשיב לרבא כמו קיום חותמיו אבל לרבה בפני נכתב עדיף מקיום חותמיו שמעיד שנעשה לשמה ע"כ תנא אתא לאשמועינן דאינו יכול סגי בקיום חותמיו כיון דאוקמינן לאחר שלמדו יכול נמי תיסגי ליה בקיום חותמיו ולקמן מפרש אי הכי חד נמי ליבעי שמואל מרב הונא אי סגי בקיום חותמיו כיון דליכא למיחש למידי או דילמא לא פלוג בין למדו ללא למדו ומשני בחד פשיטא ליה דצריך גזירה משום שמא יחזור הדבר לקלקולו ור"י מפרש דהכי פריך אי הכי יכול נמי היכא דאין צריך קיום לא יצטרך לומר לרבה בפני נכתב ונחתם כיון דלמדו ולעיל אמרינן באתיוה בי תרי ובאותה מדינה במדינת הים דלרבה בהני נמי קתני מתניתין דצריך דכולה מתני' אית לן לאוקמא בלמדו מדפריך ממתני' דהאשה עצמה מביאה גיטה וא"כ רישא נמי איירי בלמדו ובענין זה יש לפרש אי הכי חד נמי ומתחילה כתב רש"י בפירוש כתב ידו דהך קושיא דאי הכי יכול נמי ואי הכי חד נמי איירי למאי דסלקא דעתא מעיקרא דרבה לית ליה דרבא דכן דרך הש"ס דבתר דאיתותב מחדא הדר מותיב ליה מאידך ושוב מחקו רש"י ואין לפרש יכול נמי לא יצטרך לרבה בפני נכתב כיון דלמדו בשלמא לרבא דחייש לאיחלופי ניחא אבל לרבה דידענו לא מהני א"כ לא אתי לאיחלופי מה צריך בפני נכתב דהא לקמן בריש פרק שני (דף טז:) משמע דכיון דאיתקן בפני נכתב לרבה משום לשמה מודה רבה דצריך לאומרו אפילו אחר שלמדו משום איחלופי:
שלא תחלוק בשליחות. פירוש בשליחות דיכול:
אי הכי בעל נמי. לרבא ניחא דכי מייתי ליה בעל ליכא למיחש לזיוף דאינו חשוד להכשילה במתכוין אלא לרבה בבעל נמי ליחוש שלא יערער דמתחילה לא היה יודע שצריך לשמה ומשני מינקט נקיט בידיה כיון דערעור זה אינו אלא לעז ליכא למיחש שיערער כיון דנקיט ליה:
בי תרי דמייתו גיטא כו'. לפי זה ליכא בינייהו לאחר שלמדו דאתיוה בי תרי אבל איכא בינייהו מקויים ולקמן בר"פ שני (דף טז:) איכא למ"ד דשנים צריכין לומר אפילו אחר שלמדו דלא חשיב ליה מילתא דלא שכיחא ולמאי דחשיב ליה מילתא דלא שכיחא הא דקתני בפ"ב (לקמן דף טו.) וב' אומרים בפנינו דדייק מינה רבה דידענו לא מהני אע"ג דמסתמא איירי אחר שלמדו מ"מ נקט בפנינו משום דקודם שלמדו הוה בפנינו דוקא:
שלא תחלוק בשליחות. פי' בשליחות דחד דגזרינן חד דלא שכיח אטו חד דשכיח אבל בי תרי אטו חד לא גזרינן:
כשניסת. והא דתניא לקמן לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם הולד ממזר היינו כשלא נתקיים בחותמיו וא"ת וליחשביה (לקמן דף פו.) בהדי ג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר ויש לומר דקסבר רבה דבג' גיטין תצא והכא לא תצא ואם תאמר להאי לישנא דבפ"ב (לקמן דף יז.) דאית ליה לר' יוחנן שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין לומר בפנינו נכתב כו' משמע דקסבר לפי שאין בקיאין לשמה היכי משני הך ברייתא דהכא דאי משני לה כשניסת א"כ ליחשביה (לקמן דף פו.) בהדי ג' גיטין פסולין דהא ר' יוחנן אית ליה בפ"ט (שם) דג' גיטין נמי לא תצא ואין לומר דלא חשיב אלא פסול התלוי בגט עצמו דהא אמרינן בפ"ט מניינא דסיפא למעוטי נתנו לה ולא אמר בפני נכתב יוציא והולד ממזר ואומר ר"י דההוא מילתא דר' יוחנן דסבר לא תצא קאי כלישנא קמא דבפ"ב (לקמן דף טז:) דאית ליה לר' יוחנן לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכמסקנא דשמעתין אי נמי יאמר דהך דרבה ורבא תנאי היא כדבעינן נמי למימר בפרק שני (ג"ז שם) לרבי יוחנן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק א (עריכה)
י א טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ב סעיף י"ד בהג"ה:
יא ב מיי' פ"ז מהל' גירושין הלכה י"ד, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ב סעיף י"ח:
יב ג מיי' פ"ז מהל' גירושין הלכה ז' יז(?), טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ב סעיף ח':
ראשונים נוספים
לרבא ניחא. פי' דהכי קתני, אם אינו יכול לומר בפני נכתב ובפ"נ צריך הוא לב' עדים שיקיימוהו ולא דיו בעד א' לקיימו וכ"ש יכול ולא אמר כן ומתני' רבותא קמ"ל דאיתא להך תקנתא אפילו לעיכובא. כנ"ל. ויש לפרש לרבא יכול תקינו ליה רבנן שלא תנשא עד שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדי להקל עליה שלא תזדקק לעדים אבל אינו יכול העמידוהו על דין קיום שטרות דעלמא ותנשא ואם עוררים יתקיים בחותמיו שלא אמרו להחמיר עליה לישב עגונה כיון שאינו יכול ולא מחוור ובמתני' אם יש עליו עדים גרסי' בכולהו נוסחי.
אי הכי יכול נמי. וקשה להו לרבוותא ז"ל והא אמרת רבה אית ליה דרבא הלכך ניחא ליה לרבה לאחר שלמדו כדניחא לי' לרבא ורש"י ז"ל מפרש לה למאי דקס"ד מעיקרא כענין מה שאמרו במקומות אחרים נימא מיהא נמי תהוי תיובתא ואין פי' נכון דיכול נמי' משמ'דנימא יתקיים בחותמיו כשאינו יכול ואלו לדבריו הל"ל אי הכי למה לי קיום ואפי' ביכול ועוד דלקמן הוא גורס כן ת"ש דבעא מיניה שמואל מרב הונא וליכא למקשי מאמוראי נימא מיהא תהוי תיובתיה.
וה"ר משה בן יוסף ז"ל פי' אי הכי יכול נמי כי היכי דשאינו יכול לא צריך לומר בפני נכתב יכול נמי לא נימא אלא בפני נחתם לחודיה שלא תזקק לעדים דהא לרבה לית ליה גזרה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדאמרן לעיל.
ולא דאיק ליה דהשתא דאמרינן דרבה אית ליה דרבא גזירת דילמא אתי לאיחלופי נמי אית ליה ואע"ג דלדידיה דלגופי' צריך נכתוב מ"מ איכא למימר כל היכא דצריך נחתם צריך נכתב דאל"ת הכי הא דתנן רשב"ג אומר אפי' מהגמוניא להגמוני' כלומר צריך לומר בפני נכתב ובפ"נ קשיא לרבה אלא ש"מ דאית ליה נמי גזירה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וליכא למימר דרשב"ג אנחתם קאי דא"כ מאי אפילו סתם ליתני הכי בהדיא ותו דאמרינן לקמן מעשה באדם א' שבא לפני ר' ישמעאל וכו' ואמר ליה צריך אתה לומר בפ"נ ובפ"נ שלא תזקק לעדים והתם בא"י הוה וליכא משום לשמה ואפילו אתי בעל ומערער אלא שלא תזקק לעדים ואע"פ כן הצריכו לומר בפני נכתב ועוד הא ר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה ואמר בפני נכתב והיינו משום גזירה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדאמרינן לעיל ועוד שזו הסברא גורמת לערבוב גדול ושבוש של אותה הלכה שבפר' המביא תנין בתחלתו ואני עתיד לפרשה בס"ד (ט"ז ע"ב).
וא"ת אם אית ליה לרבה דרבא משום דילמא אתי לאיחלופי הדרה קושיא לדוכתה דאמרן ורבא מ"ט לא אמר כרבה לאו מילתא היא דמעיקר' קס"ד דרבא חאיש להא ולא חאיש להא הוה למשאל הכי אבל השתא אמר לך רבה היינו טעמא דידי משום דחששו רבנן לכולהו חששי כדי שלא תבא האשה לידי קלקול וזו ראיה היא למה שפרשנו דרבה אית ליה דרבא לגמרי שכל עיקר לא אמרו דלית ליה לרבה גזרה דאחלופי אלא משום קושיא דמ"ט לא אמר כרבא ועכשיו בטלה הקושיא ובטל הטעם.
והראב"ד ז"ל פי' דלאתר שלמד שכיחי מתיבתא בחוצ' לארץ ובתי דינין דקביעי הלכך כארץ ישראל דמי ובארץ ישראל הא אמרן דאפילו ממדינה למדינה לא צריך בשלמא לרבא לא קשיא דלדידיה בדלא שכיח מתיבתא עסקינן ואפ"ה לא חיישינן דסתם ספרי דדיינא בקיאי אלא לרבה דמוקי לה לאחר שלמדו ושכיחי מתיבתא דמגמרי להו הרי הוא ודאי כארץ ישראל או כבבל ולא צריך לא משום לשמה ולא משום קיום דכיון דאיכא מתיבתא משכח שכיחי לקיימו ואמר הרב ז"ל דהכי משמע בירושלמי דגרסינן לא אמרנו אלא בדורות הראשונים אבל בדורות האחרונים שחברים מצויין בחוצה לארץ לא משמע דשכיחי רבנן וקביעי מתיבתא.
וק"ל הא דאמר ר' יהושע בן לוי לא אמרו אלא בדורות הראשונים אבל בדורות האחרונים שהן בקיאין לשמה לא ואקשי' והא רבה אית ליה דרבא ומאי קושיא והא אמרת דלאחר שלמדו חבירים מצויים בחוצה לארץ ועדים מצויין לקיימו.
ויש לומר דהכי פירושו היכי קאמר ר"י בן לוי לא אמרו אלא בדורות הראשונים שאין בקיאים לשמה ואין עדים מצויין לקיימו אבל בדורות האחרונים לא צריך ומפרקינן משום דתרי הוי ואפילו בדורות ראשונים ליכא למיח' אלא משום לשמה גם לזה הפי' יקשה מה שאמרנו על רש"י ז"ל דהוה ליה למימר א"ה אמאי יתקיים בחותמיו ואפי' ביכול ועוד כשאני מגיע אצל פ"ב רואה אני אותו משתבר מאיליו דמתני' דהתם מוקי רבה לאח' שלמדו ור' יהודה לא גזר שמא יחזור הדבר לקלקולו ואפ"ה בעי בפני נכת' ובפ"נ ואפי' אמר נחתם אבל לא נכתב גזירה משום דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרו' דעלמא.
ובתוס' חכמי הצרפתים ז"ל מפורש א"ה דטעמא דהא מתני' מפני שאין עדי' מצויין לקיימו משו' חשש לשמ' במתני' דאיירי ביכול נימ' דמשו' ההוא טעמ' הוה ואמאי אמ' רבה עלה לפי שאין בקיאין לשמ' ומפרקי' אין ה"נ דריש' דומי' דסיפ' כלאח' שלמדו ומיהו התם איכא טעמא משום לשמ' שמא יחזור דבר לקלקולו וכן נמי הא דאקשי' לקמן א"ה חד נמי ה"פ אי הכי בחד נמי לית ביה אלא משום האי טעמא דהא אמתני' דבפרק המביא דלקמן איתמר עלה לא שנו אלא שאין הגט יוצא מתחת שניה' דש"מ דמשמ' להו מתני' משום קיום שטרות ולא משום לשמה וזה הפי' פיתוי דברי' למי שאין לו עינים.
ול"נ דה"ק:א"ה דמתני' משום שלמדו הוא ולא אמרינן הואיל ונגזרה גזירה נגזרה אי נמי אע"פ שיש בודאי מקומות שלא למדו לא גזרינן משום שלא תחלוק במדינ' הים אפי' ביכול נמי משכחת לה להאי דינא דלא צריך לתקנת חכמים זו בין בנכתב בין בנחתם כגון דלמדו ושכיחי ולשמעי' מתני' ביכול דלא צריך כלל ואפילו קיום עדים נמי וכ"ש שאינו יכול במקום שאין מצויין דדי לו בקיום ומפרקי' הא לא מצית אמרת דבכל יכול גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ושכיחי ולא שכיחי ואקשינן א"ה כשאינו יכול נמי לגזור ומ"ש ויש כיוצא בשיטה זו בתלמו' הרבה וגדולות מזו ע"ד זו שתי' בפ' כל הבשר בשחיטת חולין וכבר כתבתי' ואינו יכול לגרוס באידך ת"ש א"ה חד נמי לפי דרך זו אבל כגרסת קצת ספרים שגורסין והאמרת גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אלא שמתמי' אני לפי גרסא זו מאחר שסמך על מה שתירץ תחלה למה חזר ושאל כאן והא אשה וכו'. ול"ק דתרי דמייתו גיטא סבר לרומויי לאשה דס"ד אשה נמי לא שכיחי טפי מנייהו ושלא תחלוק דידה בשלא תחלו' דידהו וזה הלשון עולה ויש לי לשון אחר בספר מלחמות ה' והוא מתוקן מזה.
והא דאקשי' והא אשה דלא שכיחא וכו'. איכא דקשה ליה אשה מאי קושיא ההיא קודם שלמדו היא ולאו משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אלא מדין תקנה ראשונה ומצאתי בספ' הישר דאדחיק ר"ת ז"ל ואומר כיון דאוקימנ' להא מתני' דהמביא גט ואינו יכול לומר וכו' לאחר שלמדו ההיא נמי לאחר שלמדו היא דרישא לאחר שלמדו וסיפא קודם שלמדו לא מוקמי' ובחדא מסכת' יש סדר למשנה. ולא נהירא.
ואפשר נמי משום דתנן בריש ההוא פרקא א' אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם וכו' ואוקי' לרבה לאחר שלמדו.
וי"א דה"ק: אלא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כלומר הך חששא דלשמה גזרת חכמים היא כדאמרינן לעיל ופקח ונתחרש מילתא דלא שכיח היא ולא גזרו בה רבנן כלומ' לא הצריכוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואפי' קודם שלמדו ולהכי לא גרסי' אלא משום דלא הדר ביה ממאי דאמר גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ומיהו במקום אלא קאי. ואקשי' והא אשה דלא שכיחא ותנן שצריכים לומר בפני נכת' ובפני נחתם ואי ק"ל א"ה היכי אקשינן לקמן והא אמרת גזרה שמא יחזור הדבר לקלקולו דהא לא צריך לההוא טעמא אלא משום דשמעינן ליה לרבה דאמר הכי בפ' המביא גט תנין. ובהכי אוקמה למתני' דהתם.
וזה מוטעה שכשיגיע למה שאמרו א"ה תרי נמי תרי דמייתי גיטא מילת' דלא שכיחא אם נאמר כן דאפילו קודם שלמדו לא הצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם קשיא הא דאמרי' בריש שמעתין איכא בינייהו דאתיוה בי תרי ולקמן נמי א"ר יהושע בן לוי לא אמרו אלא בדורות ראשונים וכו' ואע"ג דתרי הוו.
ועיקר קושיא ליתא, ומאן דקשיא ליה לא ניחא ליה בקושטא דמאי אית לך לאקשויי אמאי לא מתרץ לה מתני' קודם שלמדו אבל לאחר שלמדו לא צריך מפני שאין האמת כן דקים לן אפילו לאחר שלמדו אשה כשליח צריכא לומר בפני נכתב ובפני נחתם ודעדיפא וקושטא מתרצינן.
ולענין פסק כתב ר"ה ז"ל וסוגיין כרבא והיכא דאיכא סהדי דמקיימי ליה לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואיכא הך סוגיא כרבא דכל הנך תיובתא לרבה קשיין ולרבא ניחא ואע"ג דשנינהו אשנויא לא סמכינן ובפ' המביא תנין אמר רב חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שנים פסול מ"ט או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים משמע דכולו בקיום הגט כשר ולא בעי בפני נכתב ובפני נחתם ואי חיישינן לשמה אפי' כולו בקיום הגט פסול ורבא ורב אשי מכשריבשנים מעידין על חתימת ידי שנים ואין חוששין שמא אותה חתימה שלא לשמה הית' ואע"פ שעידי הגט אין חותמין זה בלא זה מיהו מיחש לא מיבעי דהא אצרוך רבנן משום לשמ' בפ"נ ובפ"נ ואפילו היכא דליכא משום קיום כגון יוצא מתחת ידי שניהם ואי אמר נחתם חציו לא אמר כלום שלא אמר כתקון חכמים ועוד דכולו בקיום הגט לרבה לה משכחת לה דכשר והתם מכשרי לי' כולהו ורב אשי נמי דבתרא הוא וקי"ל כבחראי. ועוד דלרבה איצטריך לאוקמה למתני' דלא כר' אליעזר וקי"ל הלכתא כר' אליעזר בגיטין ולדידיה לא צ"ל נחתם לשמה וכיון דנחתם לאו משום לשמה היא נכתב נמי לאו משום לשמה קאמר דהא רב אשי אסקה כר' יהודה דאלו לר' אליעזר כיון דחששא בעלמא היא לא מזוייף מתוכו מיקרי דבדרבנן לא חיישינן למיעוטא..
ואיכא דקשה ליה מעובדא דבר הדיא דבעי לאייתויי גיטא וא"ל ר' אחאי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות שבו ואע"ג דלית הלכה כותיה משמע דלשמה בעי כרבה ור' אלעזר נמי אמר אפי' לא כתב בו אלא שיטה א' לשמה. והא דתניא אפי' נכנס ויוצא כל היום כולו כשר ואוקימנא בסופר ומהו דתימא דילמא אינש אחרינא אשכחי' וקאמר לי' קמ"ל משמע דחיישי' לשמה.
ורגיל אני לומר דאע"ג דלית ליה לרבא דרבה דלצרוך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום חששה דלשמה אלא ס"ל דלפי שאין עדים מצויין לקיימו הצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומשום דלא אתי לאיחלופי הצריכו לומר בפני נכתב מ"מ צריך שיהא עדותו במה שאמר בפני נכתב עדות גמורה. והיינו לשמה למאן דבעי כתיבה לשמה ולא משום שחששו לשאינן בקיאים דהא במקום שעדים מצויין לקיימו אין צריך לומר כלום אלא כיון דמשום גזרה דלא ליתי לאחלופי הוא אם לא אמר לשמה כיון דבעי כתיבה לשמה לא הויא עדות גמורה וכיון שאין אותה העדות מועילה כלום הרי הוא כמי שאינה הילכך משום גזירה לדילמא אתי לאחלופי בשאר שטרו' הצריכו שיאמר בפני נכתב לשמה והילכך אם היה צריך לכתוב כל הגט לשמה וזה אומר בפני נכתב חציו כיון שאין עדותו מועיל כלום פסול דה"ל משנה ממטבע חכמים שאמרו שצ"ל בפני נכתב לשמה ועוד דבכל מקום שאין עדותו בנכתב מועיל אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. והיינו דתנן בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו פסול ואוקימנא בחציו אחרון וטעמא כדפרישנא.
ומדלא אקשי' עליה דרבא מההיא מתני' שמעינן מינה דלא פליגא עליה דרבא ורבא נמי בהכי מוקי לה כדמוקי לה בגמ' שאם היה רבא צריך לתירוץ אחר הוה מקשי ליה גמ' ומתרץ חדע דהא ר' יהודה לא גזר משום שמא יחזור הדבר לקלקולו ואע"פ כן מודה בנכתב חציו שהוא פסול משום גזרה דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כדמוכח שמעתא התם.
ואי קשה להך סברא דידן הא דאקשי' לקמן והא איכא לשמ' בשלמא לרבא היינו מוליך ומביא אבל לרבה קשיא ואי כדברינו לרבא נמי משום לשמה איכא ואע"ג דאיכא משום קיום הגט ומאי קשי' ליה לרבא טפי מדרבה דלרבה נמי משום קיום הגט א"ל כיון דמ"מ לאו משו' לשמה אתקון אלא כי היכי דלא ליתי לאחלופי ואפילו היכא דליכא למיחש משום לשמה צ"ל בפני נכתב והיכא דליכא משום קיום לא צריך בפני נכתב ה"ל למיתני לשמה דלשמה אינו בכלל מוליך ומביא אבל לרבא ניחא דהא משום ההוא טעמא איתקון אפילו איכא עדים לקיימו.
וכל זה איננו שוה לי ולא נכון ומחוור בעיני אבל אין מה שהקשינו קושיא דאע"ג דלא חיישינן לשמה צריך לעמוד על כל אות ואות או על תורף הגט שאם אינו עושה כן אינו יכול לומר בפני נכתב וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים ואתי נמי לאחלופי בקיום שטרות שהרואה אומר כיון שלא נכתב תורפו או כולו בפניו אין עדותו בנכתב כלום ועיקר עדותו שקבלו חכמים ממנו הוא מה שאומר בפני נחתם ומשום קיום הגט ואתי לאחלופי בקיום שטרות ואי מדר' אליעזר דאמר לא כתב בו אלא שיטה א' לשמה שוב אינו צריך ה"ק שוב אינו צריך לעמו' על כל אות ואות שכיון שאפילו שלא לשמה כשר אינו בכלל הגט וא"נ ר' אליעזר סבר כרבה אנן לא כר' אליעזר קי"ל אלא כרבא ורב אשי.
והא דתניא אפילו יוצא ונכנס כל היום כשר ואוקימנא בסיפא כנ"ל דמילתא ארישא קיימא דקתני אפילו הוא בבית וסופר בעליה כיון שא"ל הבעל כתוב לי את הגט והוא שומע קול קולמוס כשר ואין אומרים גט זה שהוריד לו מן העליה לא גט זה ששמע קול כתיבתו אלא היה תולין להקל בדבר וקתני סיפא שאפילו יצא הסופר מן העליה לשוק וחזר והשלי' וזה שמע קול קולמוס אין אומר שמא איש אחר מצאו ולא כתב גט שהתחי' ובשמו ושם עירו של שני וגט זה שהביא לשליח אחר היה שהי' כתוב קודם לכן קמ"ל. וזה הפי' נכון.
ויש שרוצה לומר דסיפא לאו משום מביא שצ"ל בפני נכתב לשמה אלא ה"ק אפילו סופר בעליה אין חוששין שמא לא כתבו שחזקה שליח עושה שליחותו וכיון שהתחיל גומר וכן נמי אפילו הלך הסופר לחוץ אין מצריכין לשאול ממנו אם כתבו לשמה שכיון שהתחי' גומר וזה הדין בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ בין בנותן בין בשולח תדע מדלא מקשי' מינה תיובתא לרבא ש"מ דלא קשיא ליה כלל.
ונקטינן שהמביא גט ממדינה למדינה היכא דשכיחי לקיימו לא בעי שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואפילו בחוצה לארץ דלית ליה לרבא שמא יחזור הדבר לקלקולו ולא שכיחי וליכא למיחש לדברי ר' אליעזר דלא פלוג במדינת הים וגזר הא אטו הא דיחידאה הוא ורבים פליגו עליה ואף על גב דאמרינן לקמן המביא גט בספינה כאלו מביא בחוצה לארץ וטעמא שלא תחלוק בחוצה לארץ לית הלכתא הכי דהא רב חסדא אצרוך מבי ארדשיד לקטיספון ומקטיספון לארדשיד לא אצטריך ולא גזר מוליך אטו מביא ולא חדא אטו חברתה ועוד דהא אסיק רב נחמן דכנהרות דארץ ישראל כולי עלמא לא פליגי וכי פליגי בים הגדול ולאו משום שלא תחלוק שאין בים לא עדים מצויין ולא אינן מצויין אלא שאם הוא בארץ ישראל לשאר דברים אין לחלוק ביניהם לענין גיטין שלא גזרו מתחלה בים ואם היה בחוצה לארץ הרי אין עדים מצויין לקיימו שנוציא זה מכלל הגזירה.
ואי לא מסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא דהאידנא ארץ ישראל כחוצה לארץ לגיטין דהא בעונותינו לא קביעי בה בתי דינין ולא שכיחי וליכא למימר דכיון דלא גזור בארץ ישראל מתחלה לא גזרינן השתא דהא רבן שמעון בן גמליאל הצריך בעססיון שבארץ ישראל באותה מדינה ואפילו תימא דרבנן פליגי עליה התם בעיר א' אי אפשר דלא משתמטו וידעי הני בדהני אבל ממדינה למדינה בכל מקום דלא שכיחי צריך שמתחלה כך היתה הגזירה כל מקום שאין מצויין צריך לקיימו. תדע שהרי בבל כארץ ישראל במקומות שעדים מצויין ועל השאר גזרו אלמא אין ארץ ישראל חלוקה בכך אלא מפני מנהגה ואין לך בגזרה זו אלא מקומה ושעתה.
לרבא ניחא לרבה קשיא: קשיא לי למאי אצטריכינן להאריך ולומר והוינן בה ואמר ר' יוסף, בלא הויא ופירוקה דרב יוסף מצינן לאקשויי שפיר מגופה דמתניתין.
ונ"ל דאיצטריך למימר הכי, כי היכי דלא תיקשי לן ולרבא מי ניחא דמאי קא משמע לן, אי לאשמעינן דבקיום חותמיו סגי, הא פשיטא לן כיון דטעמא דמתניתין לפי שאין מצויין לקיימו, ואי לאשמעינן דהיכא דאינו יכול לומר צריך שיקיים בחותמיו, הא נמי פשיטא דמנא תיתי דלא, משום הכי איצטריכינן לומר והוינן בה ואמר רב יוסף, וה"פ בשלמא לרבא ניחא דטובא קמ"ל מתניתין, דאי לאו מתניתין הוה אמינא כיון דקיום שטרות דרבנן, והכא משום עגונא אקילו ולכתחילה בעד אחד שיאמר בפני נחתם סגי ומוקמינן לה קצת אדינא דאורייתא כי היכי דלא תיעגן ותיתיב, השתא נמי כיון דע"י פקח משדר לה וכי יהביה נמי שליח ליד האשה ההיא שעתא פקח הוה אלא דחוליה אנסיה בכי האי גוונא כי היכי דלא תיעגן נקל ביה ונוקמא לגמרי אדאורייתא ולא ליבעי קיום כלל, קא משמע לן דלעולם לגרועי מתרי לחד אקילו בה, אבל למישרי בלא כלום כולי האי לא אקילו, אלא אם אינו יכול שיאמר, יתקיים בחותמיו ובקיום מיהא סגי דלשמה לא חיישינן, אלא לרבה קשה דהא איכא למיחש ללשמה כנ"ל.
ועוד יש לי לומר, דע"כ איצטריך למימר הכי כי היכי דלא לידחי רבה דמשבשתא היא, דמאי אינו יכול לומר היינו חרש, וחרש לאו בר איתויי גיטא הוא, ולפיכך ע"כ איצטריך לפרוקה כדפרקה רב יוסף והדר מותיב מינה, וזה נ"ל עיקר ושטה זו פשטה בהרבה מקומות בתלמוד.
הא דאקשינן אי הכי יכול נמי וכו': קשה והא כיון דאמרינן דרבה אית ליה להא דרבא ואוקימנא בלאחר שלמדו, מאי קושיא השתא לרבה, אי הכי יכול נמי דהא אמרינן דלרבא ניחא, וכי היכי דניחא לרבא ניחא נמי לרבה, ורש"י ז"ל פי' להאי פירכא דאמעיקרא קאי מקמי דדחקינן למימר דרבה אית ליה דרבא, ובהרבה מקומות נוהגת שיטה זו דבתר דאיתותב בחדא מותיב ליה אידך, ומשני לה אי לאו מקמיתא מיהא לא תותבן, ולקמן נמי דפרכינן אי הכי אפילו חד נמי ה"נ פי' ז"ל דאמעיקרא קאי.
וקשיא לי דא"כ הכי ה"ל לאקשויי אי הכי אפילו יכול אמאי בעינן קיום חותמין, דלישנא דקאמר אפילו יכול נמי משמע דה"ק כשאינו יכול ניחא ליה דבעינן קיום אלא דביכול קשה אמאי לא סגי ליה נמי בקיום חותמין והרבה פירושים נאמרו בו.
אבל ר"ת ז"ל פי' דה"ק בשלמא לרבא דאמר דלשמה לא חיישינן כלל, א"כ תנא דמתניתין הא קמ"ל דהיכא דיכול הקלו חכמים להכשיר באומר בפני נחתם אע"ג דקיום חותמיו טפי עדיף טובא, אבל לרבה ודאי בפני נחתם טובא עדיף מקיום חותמין, דבאומר בפני נכתב ובפני נחתם איכא עדות לשמה משא"כ בקיום, ובודאי תנא דמתניתין ה"ק בשאינו יכול נקל, להכשיר בקיום חותמיו, הא יכול לא סגי בקיום חותמו לבד, ומשני גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו אלא דבמילת' דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן.
והא אשה דלא שכיחא וכו': וא"ת נימא דהתם קודם שלמדו ומדין תקנה ראשונה, [וי"ל דאין ה"נ דהוה מצי לדחויי מתני' בקודם שלמדו, אלא דניחא לפרוקי ליה אף לכשתמצי לומר מתני' לאחר שלמדו טעמא דמתני' כדי שלא תחלוק בשליחות. עוד יש לי לומר, דכיון דהא מתניתין דהאשה עצמה מביאה את גיטה בתר ההיא מתניתין דהמביא גט ואינו יכול לומר שנו לה, סתמא דמילת' אף היא בלאחר שלמדו כמתניתין דלעיל מינה כנ"ל.
הא דאמרינן: כדי שלא תחלוק בשליחות: לאו דוקא שליחות אלא כדי שלא תחלוק במביא ממדינת הים קאמר, ותדע דאי שליחות דוקא מאי קא מקשי אי הכי בעל נמי אלא במביא קאמר.
אלא דאכתי ק"ל מאי קא מקשי מבעל עצמו, והא ע"כ טעמא דהוא עצמו לכ"ע משום דליכא למיחש דילמא אתי ומערער, דהשתא מינקט נקיט ויהיב לה ערעורי מערער, וכיון שכן ליכא לאקשויי מיניה כלל. וי"ל דאטעמא דשמא יחזור דבר לקלקולו קא מהדר לאקשויי, וה"ק אי אמרת בשלמא דמתניתין ומתניתא, דינא קאמרי ולית כאן משום חשש דשמא יחזור לקלקולו, בבעל עצמו ליכא למיחש, כיון דנקיט ליה ויהיב לה, לא אתי ומערער, אלא למאי דקאמר' דחיישינן משום גזרה נצריך אפילו בבעל עצמו כדגזרינן בעלמא, הא אטו הא, כגזרותיו דר' מאיר, (עיין עירובין מז, א) ותירץ דבהא ליכא למיחש ולמיגזר כלל.
וא"נ י"ל דאטעמא דשלא תחלוק קא מקשי ולומר דלרבא הוי ניחא טעמא דבעל משום דכל שהוא בעצמו הביאו, אין לך קיום גדול מזה, דהוא עצמו מעיד שאינו מזוייף, אבל לרבה דאמר שלא תחלוק בשליחות אף בבעל עצמו נאמר כן, ופריק דלרבה נמי ליכא למימר הכי בבעל לאחר שלמדו וליכא אלא משום קיום וכדי שלא יערער דמזוייף הוא, דכל היכא דיהביה איהו ליכא למיחש דלא מרע ליה כנ"ל, אלא דאכתי קשה לי לישנא דקאמר השתא מינקיט נקיט וקאתי ערעורי מערער עילויה דמשמע דלא חיישינן שמא יערער הא ערער ערעורו ערעור, והל"ל כאן כיון דנקיט ליה ויהיב תו לא מצי מערער שהרי קיימו בנתינה. וי"ל דה"נ קאמר ערעורי מערער עילויה, כלומר כיון שנתנו לה מי מצי לערעורי עילויה].
הא דאמר' לעיל דרבה אית ליה דרבא: קשיא לן מ"מ כיון דלא חייש לאיחלופי מהגמוניא להגמוניא בא"י. אמאי צ"ל בפני נכתב, לימא בפני נחתם ודיו. י"ל ודאי מעיקרא לא היו מתקנין בפני נכתב משום איחלופי, אלא מיהו כיון דאיתקין משום לשמה במדינת הים תקנו שיאמר כך בכל מקום שצ"ל בפני נחתם, ואפי' מהגמוניא להגמוניא בא"י.
תא שמע דבעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו את הגט וכו'. ומה אלו יאמרו בפנינו גירשה וכו': נ"ל דכיון דטעמא דאינן צריכין משום הכי הוא, שנים שהביאוהו והם קרובין זה לזה, או לאיש או לאשה צ"ל בפנינו נכתב ובפנינו נחתם דהשתא אלו אמרו בפנינו גרשה לא מהימני.
והא דאמרינן: לרבא ניחא לרבה קשיא: ק"ל לדעתיה דמקשה היכי מפרשי' לה לבעיא זו דשמואל, אי משמע ליה דאי כטעמיה דרבה, אי כטעמיה דרבא בעא מיניה, ואהדר ליה דטעמא דמתניתין כטעמא דרבא, ומש"ה שנים שהביאו את הגט אינן צריכין שיאמרו, וכדאמרינן בריש שמעתין (לעיל ב, ב) איכא בינייהו דאתיוה ביה תרי, לרבה צריכין ולרבא אינן צריכין, א"כ לא הול"ל לרבא ניחא לרבה קשיא, אלא הכי הל"ל אלמא רב הונא כרבא ס"ל, או ש"מ כרבא ש"מ.
ונראה דמקשה לא הוה ידע פירוש' דבעיא דשמואל, אלא דממאי דאהדר ליה רב הונא דשנים אינן צריכין שיאמרו משמע ליה ודאי דכרבא ס"ל, דאילו כרבה הא אמרינן לעיל דאתיוה בי תרי לדידיה צריכין שיאמרו, וטובא איכא כה"ג דמקשה גופיה לא הוה ידע עיקר מימרא זו או בריי' דמינה מקשה מאי פירושה, ואפ"ה מקשה מינה כי אית בה מידי דמשתמע ליה מיניה, דאיכא לאקשויי מינה, ויש כיוצא בו בב"ב פ' לא יחפור (כג, א) גבי אין פורשין נשבין ליונים. ואהדר ליה הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו, ופריך א"ה אפילו חד. כלומר א"ה דלאחר שלמדו בעא מינה, ה"ל לרב הונא לאהדורי ומי תיבעי לך שנים אפילו חד נמי, היכא דאיפשר לקיימו כעין שנים דאיפשר להכשירו על פיהם דלאו מזוייף הוא, ומשני ודאי בחד לא, דאיכא למיגזר שמא יחזור דבר לקלקולו כנ"ל, וכבר כתבתי (לעיל בד"ה א"ה יכול נמי) דרש"י ז"ל פירש דאמעיקרא קאי, ור"ת ז"ל פירש דה"ק א"ה חד נמי ליבעי מיניה שמואל מרב הונא אי סגי בקיום חותמן כיון דליכא למיחש למידי, או דילמא כיון דתקנת חכמים כך היא דבחד צריך היכא דלא למדו בלמדו נמי לא פלוג, ומשני דבחד פשיטא ליה דצריך גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו.
הא דפרקינן השתא מינקט נקיט וכו': ק"ל כיון דלרבה הוי טעמא משום דאינן בקיאן לשמה, אפילו כי לא מערער נמי ניחוש אנן עד דאמר בפ"נ ובפ"נ, וי"ל דאפילו לרבה כולהו ספרי דיינ' מגמר גמירי וכדאי' לעיל (ב, ב), וכל עצמן לא הוצרכו לתקן אלא מחשש ערעורו של בעל, דילמא אמר לא דייקינא מעיקרא דלשמה, וכל דיהיב לה איהו גופיה לא חיישינן, דלעולם כל דיהיב איהו גופיה מידק דייק כנ"ל.
הא דתניא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אם נתקיים בחותמיו כשר: לאו נתקיים בחותמיו קודם שתנשא קאמר, דא"כ לרבא מאי למימרא, ומיהו הא דאוקימנא לה אליבא דרבה לאחרי שנשאת, לא הוי ראיה, דאיירי דנתקיים בחותמיו אחר שנשאת, דה"ק לאחר שנשאת לא מפקינן לה משום דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, כיון דנתקיים מיהא קודם שתנשא, אבל לכתחלה לא תנשא אע"פ שנתקיים בחותמיו, עד שיטלנו ממנה ויחזור ויאמר לה בפני שנים, בפני נכתב ובפני נחתם, כדתניא לקמן (בע"ב), דהא לרבה טפי עדיף בפני נכתב ובפני נחתם מקיום חותמיו. אבל בתוספת' (פ"א ה"ב) גרסי' בהדיא אם יכול לקיימו כשר ואם לאו פסול.
והא דתניא לקמן נתנו לה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם פסול דברי ר"מ, וחכמים נמי לא פליגי עליה אלא דאין הולד ממזר, ותניא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דמשמע הא לאו הכי לכ"ע פסול, ההיא בשאינו יכול לקיימו.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק א (עריכה)
בעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם או אין צריכים אמר ליה אין צריכים ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני. פי' אע"פ שהביאו ואינן מכירין החתימה ונתנין אותו לאשה ונשאת בו ואין הבעל יכול לערער היום ומחר שאם יבא ויאמר לאשה את זייפת הגט תאמר לו הרי עדים שאתה מסרתו בידם כתוב וחתום פיך כק' עדים שהוא מקויים והילכך אע"פ שאין השלוחין מכירים החתימות כיון שמעידים כי הבעל נתנו להן אינו צריך שום קיום בעולם. ודכותה נמי גבי שטרות הלוה יכול לומר למלוה אתה זייפת זה השטר וצריך המלוה לקיימו ואילו מביא המלוה עדים כי הלוה מסרו בידו כתוב וחתום כי ההיא דתנן כותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו שוב אינו צריך לקיימו שהרי לוה הודה בפיו כי היה מקויים כשמסרו לו אבל אם היה השליח אחד אע"פ שאומר כי הבעל מסרו לו אינו נאמן להכחיש הבעל היום ומחר אם לא יאמר בפני נכתב ובפני נחתם דהימנוהו רבנן כבי תרי וזה סובר כרבא ולא חיישינן לאין בקיאין לשמה דאילו חיישינן מה לי הביאו חד מה לי הביאו תרי ומכאן מוכיח שהלכה כרבא. תניא המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אם נתקיים בחותמיו כשר ואם לאו פסול הוי אומר לא הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה אלא להקל עליה. פי' אע"פ שאין עליו עוררים צריך שיתקיים בחותמיו ולא יהבינן לה לאשה להנשא בו בלא עדים דדוקא בא"י דשכיחי שיירתא שאם יבא הבעל לערער יהיו עדים מצויים לקיימו אז יהבינן לה בלא קיום ונשאת בו אבל ממדינת הים דלא שכיחי שיירתא לא יהבינן ליה לאשה עד שיתקיים שאם תנשא בלא קיום ויבא הבעל ויערער ולא נמצא עדים לקיימו יהיה הגט בטל ובניה ממזרים:
הוי אומר מה שהצריכו חכמים לומר לשליח בפני נכתב ובפני נחתם לא להחמיר על האשה ולומר אע"פ שהוא מקויים יהא צ"ל שמא לא נכתב לשמה אלא להקל עליה שאע"פ שאין עדים מצויין לקיימו הוא נאמן בשנים לקיימו כשנים באומרו בפני נכתב ובפני נחתם והיום ומחר אם יבא הבעל ומערער לא משגחינן ביה שכבר מקויים הוא:
איתמר בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וח"א בפני ג' ואסיקנא דמשום הכי צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדי לקיימו דכ"ע בעינן לקיימו דר' יוחנן הוא דאמר בפני שנים (ומשניהם) צריך שיאמר בפני נכתב כדי לקיימו שאם יבא הבעל היום ומחר ומערער לא משגחינן ביה וקיום שטרות לכ"ע בעי שלשה מפני שהוא מעשה ב"ד כדאמרן בפ"ב דכתובות והכא בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קמיפלגי מ"ד בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין. ומ"ד בפני ג' קסבר שליח נעשה עד ואין נעשה דיין. פי' בריש פ' האיש מקדש אמרינן אמר רבא אמר רב נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ומסקנא התם והלכתא שליח נעשה עד והכא בהא קמיפלגי מאן דאמר בפני שנים קסבר כי היכי דשליח נעשה עד הכי נמי עד נעשה דיין והלכך מצרף זה עם השנים וה"ל קיום הגט בג'. ומ"ד בפני ג' קסבר דוקא שליח נעשה עד ואין עד נעשה דיין ומקשה והא קי"ל בדרבנן דעד נעשה דיין פי' כגון גבי קיום שטרות אמרינן בפ"ב דכתובות ג' שישבו לקיים את השטר וכו' והוינן בה למימר דעד נעשה דיין וכו' ומשנינן ה"מ בעדות החדש דאורייתא וכו' אבל בדרבנן עד נעשה דיין ומהדר אלא הכא בהא קמיפלגי מר סבר כיון דאשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם זמנין דמתיא לה איהי וסמכינן עלה פי' אם תכשיר עתה בשנים יכשירו גם באשה בשנים ואשה לא חזיא לאצרופי מ"ה תקנו בג' ואידך אשה מידע ידיע ולא סמכי עלוהי פי' להכשיר בשנים:
תניא כותיה דר' יוחנן המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר' מאיר וחכ"א אין הולד ממזר אלא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם פי' זה שהצריכו ליטלו ממנה ולתתו לה פעם אחרת כדי שיראה שהוא שליח בלבד דדוקא לשליח המנוה רבנן כבי תרי אבל לא לאינש אחרינא ור' מאיר סבר כיון שכבר נתנו לה יצא מתורת שליח ותו לא מהימן הילכך לא סגי ליה בהך תקנתא וכיון דתניא כותיה דר' יוחנן הלכתא כותיה. ולר' מאיר משום דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר פי' כיון דקאי השתא ואמר הכי משום דלא אמר לה בההיא שעתא ואמר הכי יוציא והולד ממזר אי נמי [לא] אתי בעל (לא קאי) ומערער ואמאי יוציא והולד ממזר אין ר' מאיר לטעמיה דאמר רב המנונא משמיה דעולא אומר היה ר' מאיר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ואין הלכה כרבי מאיר דיחיד ורבים הלכה כרבים. תניא בפ"ק דתוספתא גיטין המביא גט ממדינת הים ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם הרי זה נוטלו ממנו אפילו לאחר ג' שנים ונותנו לה ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם:
בר הדיא בעא לאתויי גיטא אתא לקמיה דר' אחאי דהוה ממונה אגיטין פי' דאמרן כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק בהן והיו ממנים אדם גדול עליהן להורות להן היאך יעשום א"ל צריך אתה לעמוד על כל אות ואות אתא לקמיה דר' אמי ור' אסי א"ל לא צריכית וכ"ת איעביד לחומרא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים רבה בר בר חנה אייתי גיטא פלגיה איכתיב קמיה ופלגיה לא איכתיב קמיה אתא לקמיה דר' אלעזר א"ל אפילו לא כתב ביה אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך רב אשי אמר אפילו לא שמע אלא קל קולמסא וקל מגילתא פי' הברת הקולמוס והקלף שמשמיעי' קול בשעת הכתיבה והלכתא כותיה דרב אשי דתניא כותיה דתניא המביא גט ממדינת הים אפי' הוא בבית וסופר בעלייה הוא בעלייה וסופר בבית ואפי' נכנס ויוצא כל היום כשר בשלמא הוא בעלייה וסופר בבית הא קא חזי ליה אלא הוא בבית וסופר בעלייה הא לא קא חזי ליה מאי לאו דשמע קל קולמוסא וקל מגילתא. אפי' נכנס ויוצא כשר מאן סופר פשיטא דכשר לא צריכא דנפק לשוקא ואתא מהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה בשוקא וא"ל כתוב לי גיטא קמ"ל. ר' חנן מישתעי רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא אי מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב א"ל צריכנא א"ל לא צריכית פי' דבבל הרי היא כא"י לגיטין שיש שם ישיבות ושכיחי שיירתא ועדים מצויין לקיימו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה