גבורות ארי/יומא/פרק א/דף יא - יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח |
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי
על ש"ס: גבורות ארי | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק א (המשך)[עריכה]

דף יא ע"א[עריכה]

הני אבולא דמחוזא מאי טעמא לא עבדי להו מזוזה:    פרש"י מחחא רובן ישראלים הוי. משמע מפי' דאילו רובא נכרים ומיעוט ישראלים היו פטורין מן המזוזה ולא הי' קשיא לי' מ"ט לא עבדו להו מזוזה. ונראה מזה דס"ל לרש"י דאע"ג השותפים חייבים במזוזה היכא דרובא של נכרים ומיעוט של ישראל הוי ליה כאילו כולה של נכרים ופטור ממזוזה דבתר רובא אזלינן ומש"ה פטור הואיל דרובן נכרים, דאל"כ לא הי' קשה לו מאי טעמא לא עבדי מזוזה. וה"ה אי היו נכרים וישראלים מחצה על מחצה הי' שפיר נמי קשה לו מ"ט לא עבדי מזוזה, אלא דברובן פסיקא מילתא יותר ממחצה על מחצה:

ומאי נאותות רוחצות הא סתמא חייבים:    והכי הוא מסקנא דשמעתין דסתמא חייבין אלא א"כ רוחצות בו דעומדות שם ערומות בשעה שרוחצות ואין כבוד המקום להיות בו מזוזה. וקשה לי דהכא משמע דבית תבן ובית בקר ובית עצים ובית האוצרות מיקרו בית מדמחייב במזוזה, ואילו בפ"ז דסוטה (דף מג.) אמרינן גבי מערכי מלחמה איש אשר בנה בית אין לי אלא בית מנין לרבות בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות ת"ל אשר בנה מ"מ, פי' מדלא כתיב אשר בית בנה וכתיב אשר בנה מ"מ, טעמא דרבי קרא אשר בנה הא ל"ה מינים הללו לאו בכלל בית הם ואמאי חייבים במזוזה. ועוד דאמר ר' אליעזר בן יעקב התם בית כמשמעו פי' ולא הני בתים, דלית לי' האי דרשא דת"ק אשר בנה, וש"מ דהני ד' מיני בתים לאו בכלל בית הם ואמאי מחייבינן לי' במזוזה.

וליכא למימר דבתר דגלי קרא התם אשר בנה לת"ק דהני ד' בתים דינם כבית גמרינן נמי מיני' בית דמזוזה מגז"ש הבית בית מה התם הני ד' דינם כבית אף כאן גבי מזוזה דינם כבית, אי נמי במה מצינו מהתם, ואל תתמה על זה מהא דקי"ל אין אדם דן גז"ש מעצמו דכה"ג מצינו (בפ"ו דיבמות ס' ע"א) דאמרינן שם אליו לרבות את הבוגרת והא אמר ר"מ בתולה אפי' מקצת בתולה משמע, איצטריך סד"א נילף בתולה בתולה מהתם מה להלן נערה אף כאן נערה קמ"ל, וא"כ ה"נ נימא הכי דכוותי' לגמור גז"ש הבית בית, מ"מ אכתי קשה לפי"ז לרבי אליעזר בן יעקב דאמר התם בית כמשמעו ולא הוי שם הני ד' בתים בכלל בית דקרא ה"נ הכא דאינם כבית ופטורים ממזוזה דהא אף התם לדידי' אינם בכלל בית דקרא ומהיכי תיתי לחיובינהו במזוזה, והשתא מאי איתותב רב יהודה דאמר דהני ד' בתים סתמא פטורים ממזוזה מדתניא מתבן ואוצרות חייבין במזוזה, לימא ההיא רבנן היא דמרבי להו התם כבית וגמרינן מזוזה מהתם, ורב יהודה דאמר כר' אליעזר בן יעקב הסבר התם נמי בית כמשמעו ולא הני דאינם בכלל בית וממילא גבי מזוזה נמי פטרינן דהא לאו בכלל בית הן.

וי"ל דודאי רב יהודה לא איתותב לקמן בעיקר מלתא דאמר סתמא פטורים והא תניא חייב, דשפיר אפשר לומר ההיא רבנן דמרבי התם להני מיני בתים וגמרינן מיניה למזוזה כמו שפי', ואנא דאמרי כר' אליעזר בן יעקב דלא מרבה לי' התם ואינם בכלל בית לא הכא ולא התם, אלא בהא לחוד איתותב דאמר סתמא ד"ה פטור וליכא למ"ד דחייב אלמא ס"ל האפי' לרבנן דפליגי אר' אליעזר בן יעקב התם ומרבי להו אפ"ה לא גמרינן מזוזה מהתם, א"כ הא דתניא סתמא חייב אמאן תרמי לא ארבנן ולא אר' אליעזר בן יעקב, אלא ודאי לרבנן כיון דמרבי להו התם גמרינן מזוזה לחיוב מהתם וההיא דמחייב סתמא רבנן היא. ומ"מ לר' אליעזר בן יעקב סתמא ודאי פטור הלאו בכלל בית הן כדשמעינן לי' התם דאמר בית כמשמעו ולא הני דאינן בכלל בית, ממילא דלגבי מזוזה נמי פטרינן כיון דאינן בכלל בית היכי תיתי לחייבן במזוזה:

ביתך המיוחד לך פרט לבית תבן:    משמע דמדכתב רחמנא ביתך ולא כתיב בית משמע המיוחד לך לדירתך פרט לאלו שאינן מיוחדים לדירת אדם עצמו אלא לצורך תשמישו ובהמותיו. (ולר"ב) [ולרב כהנא] דמשמע לי' הפליגי בסתם האי דרשא דביתך המיוחד לך ת"ק קאמר לי' דפטר אפי' בסתם, אבל לתנא בתרא דבסתם חייב ואינו פוטר אלא ברוחצות בע"כ לית לי' האי דרשא דביתך המיוחד לך דהא מחייב בסתמא להני אע"ג דאינן מיוחדין לו, ואע"ג דמ"מ ברוחצות פטור היינו מטעם אחר משום דהוי דרך בזיון לקבוע מזוזה במקום רחיצה. ולרבי יהודה דמפרש דפליגי במתקשטות אבל בסתמא ד"ה פטור הך ביתך המיוחד לך לד"ה ואפי' לתנא בתרא א"ש האי דרשא, ומש"ה מודה בכל הני הסתמא פטורין הואיל ואינן מיוחדין לו, אלא דבמתקשטות לחוד פליגי דלתנא בתרא הו"ל בכלל מיוחד לך לדירת אדם עצמו הואיל ונשים מתקשטות בו, ות"ק מש"ה לא חשיב מיוחד לך לצרכך הואיל ואין זה קבוע אלא ארעי ולפרקים.

מיהו למאי דפי' צ"ל (דלר"נ) [דלרב כהנא] דאמר דבסתמא פליגי דכ"ע ל"ל הא דר' אליעזר בן יעקב דאמר התם [סוטה מג ע"א] גבי מערכי מלחמה בית כמשמעו ולא הני בתים דאינן בכלל בית דא"כ תנא בתרא אמאי מחייב להו במזוזה בסתם, ועד כאן לא פליג עלי' דת"ק אלא משום הכתיב ביתך דמשמע המיוחד לך הא אי לא כתיב ביתך אלא בית היו חייבים, אלא ודאי הני תנאי כת"ק דהתם ס"ל, ואע"ג דלת"ק דהתם נמי אי לאו ריבוי האשד בנה הני פטורים אלמא לאו בכלל בית הן, י"ל דתנא בתרא מ"מ מחייב הכא במזוזה בסתם דגמר בית דמזוזה מבית דהתם דאתרבו כל הני כבית, ות"ק ס"ל דאתי ביתך דמשמע המיוחד לך ואיפטר כל הני בסתם.

ולרבי יהודה הפליגי במתקשטות אבל בסתמא ד"ה פטור, איכא למימר דת"ק דהכא ותנא בתרא פליגי אליבא דכ"ע דהא דפטרי בסתמא אי משום דס"ל כר' אליעזר בן יעקב דאמר התם בית כמשמעו לאפוקי כל הני ה"נ בית כמשמעו לאפוקי הני, אלא ת"ק ס"ל מדכתב רחמנא ביתך דמשמע ביתך המיוחד לך בע"ב למעוטיה הני אפי' במתקשטות דמ"מ אינו מיוחד לו הואיל ואינן אלא ארעי ולפרקים, דאי למעוטי סתמא ביתך ל"ל דהא אפי' כתב רחמנא בית נמי הני אינן במשמע ודרשא דביתך ל"ל, ותנא בתרא לפיכך מחייב דהו"ל בכלל בית ולדידי' י"ל דבמתקשטות בכלל בית נינהו נמי גבי מערכי מלחמה ומודה ר' אליעזר בן יעקב דחוזר עליהן, וכי קאמר בית כמשמעו היינו בסתמא.

וי"ל נמי דת"ק דהתם ס"ל דמרבי לכל הני מאשר בנה הא לא"ה לאו בכלל בית הן, ורב"ע דרשו ביתך המיוחד לך, אלא דת"ק לא גמר בית בית מהתם ואפי' אי לא כתיב אלא בית הני פטורין דאינן בכלל בית ולא גמיר הגז"ש, ומהשתא דכתב רחמנא ביתך דמשמעו מיוחד לך לפטור אפי' מתקשטות דמ"מ אינו מיוחד לגמרי אלא ארעי ולפרקים. ותנא בתרא גמיר ואית לי' הגז"ש ואי לא כתב רחמנא ביתך ה"א דהני חייבים בסתם בגז"ש הבית בית מהתם, כתב רחמנא ביתך דמשמע מיוחד לך למעוטי הני בסתם אבל מתקשטות בכלל מיוחד לך הוא:

ביתך ביתך המיוחד לך:    מכאן קשה לי לפי' התוס' דתרי ביתך הנאמרים במזוזה חד לדרך ביאתך וחד למעוטי של אחרים, והא חד ביתך דריש ליה הכא למיוחד לך ובע"ב אידך ביתך לדרך ביאתך אתי א"כ למעוטי של אחרים מנ"ל:

דף יא ע"ב[עריכה]

מהו דתימא ביתך ולא ביתה:    קשה לי אי הוי כתיב ביתו ה"א שפיר ולא ביתה כדאמר לקמן גבי נגעים לו ולא לה אבל השתא דכתיב ביתך לנוכח איש ואשה במשמע והכל בכלל. וי"ל דסד"א מדשני קרא בדבוריה בפרשה שני' דכל הפרשה בלשון רבים נאמרה וקשרתם, על ידכם, בין עיניכם, ולמדתם, את בניכם, הכל בלשון רבים, וכתיב מיד בתרי' וכתבתם על מזוזות ביתך לשון יחיד ולא בתיכם בלשון רבים כהני, לכן ה"א לדרשא ולמעוטי ביתך ולא בית אשתך אתי קרא, דכה"ג אמרינן בפ"ק דקידושין (דף לה:) גבי נשים הפטורים מהשחתת זקן אמר קרא לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך מדשני קרא בדבורי' דא"כ לכתוב זקנכם כדכתיב ברישא בלשון רבים מאי שני וכתב זקנך לשון יחיד זקנך ולא זקן אשתך, ה"נ ה"א מדשני קרא למיכתב ביתך לשון יחיד ולא לשון רבים כהני דרישא למידרשי' ביתך ולא בית אשתך, קמ"ל למען ירבו ימיכם דאפי' אשה נמי במשמע:

מהו דתימא ביתך ולא ביתה:    מכאן קשה לי על פי' התוס' פ"ד דמנחות (דף מד.) דתניא התם הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב, אבל השוכר בית בא"י עושה מזוזה לאלתר משום ישוב א"י, ופי' התוס' [ד"ה טלית] דמן התורה פטורה לעולם דביתך כתיב ולא של אחרים וכדדרשינן רפי"א דחולין ראשית גז צאנך ולא של אחרים, ואע"ג דדרשינן מביתך לדרך ביאתך מ"מ תרתי ביתך כתיבי.

וקשה לי על דבריהם מסוגיא דידן דאי לא קרא דלמען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי ה"א דבית האשה פטורה ממזוזה, ולמאי נ"מ אי לפטור אשה עצמה הא כל כמה דלא אסיק אדעתיה האי דרשא דנשי לא בעי חיי בלא"ה אשה פטורה בלא ה"ט דביתך ולא ביתה אלא משום דאיתקיש מזוזה לת"ת, כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף לד.) ונקיש מזוזה לת"ת לפטור נשים לא ס"ד דכתי' למען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי, הא לאו ה"ט ה"א לפטור נשים ממזוזה מהקישא דת"ת, ול"ל הא דביתך ולא ביתה, אלא ע"כ דביתך ולא ביתה לאו לאפטורי נשים אתי אלא לאפטורי בי נשי אפי' אי דר בי' גברא, וס"ד לפטור נשי גופייהו אפי' כי דיירי בבי גברא מהקישא דת"ת ולפטור נמי גברי כי דיירי בבי נשי מביתך ולא ביתה וה"א דאינו חייב במזוזה עד דאיכא תרתי בי גברי ודיירי ביה גברי דוקא, והיינו דתנא הכא בית האשה דס"ד למיפטריה לגברי מחמת הבית שהוא של אשה דביתך ולא ביתה משמע, (והיקשא) [והקישא] דמזוזה לת"ת לפטור אשה גופה אתיא אפי' דיירא בבי גברי, אע"ג דהבית של בר חיובא הוא אפ"ה אשה גופה הדרה בתוכה פטורה משום האי היקשא, ובם"ג הברכות (דף כ:) תנן נשים חייבות במזוזה ובגמרא פשיטא מהו דתימא הואיל ואיתקיש לת"ת קמ"ל דחייבות וה"ט הנשי לא בעי חיי כדאמרי' בפ"ק דקדושין, הרי דאי לאו ה"ט ה"א תשים אפי' בבי גברא לאו בנות חיוב מזוזה נינהו מהקישא דהן גופייהו פטורין כמו ת"ת.

והשתא אי גבי מזוזה דרשינן ביתך ולא של אחרים כדברי התוס' א"כ לעולם ליתא לחיוב מזוזה מה"ת אלא בדיירו בו בעלים עצמם שהבית שלהם, והא כל כמה דלא אסיק אדעתיה להאי טעמא הנשי לא בעי חיי נשים עצמן פטורין ממזוזה מהקישא דת"ת א"כ למה ליה למיפטר נשים בבי נשי מה"ט דביתך ולא בית אשה ובע"ב למיפטר בי נשא אפי' דיירי בה גברי, דלנשים גופייהו ל"צ הא דתיפוק ליה מהקישא וגברי בבי נשי תיפוק ליה דבלא"ה פטורי' משום ביתך ולא של אחרים דאפי' גברי בבי גברא של אחר כה"ג פטורים, אע"ב בית אחרי' חייבת מה"ת במזוזה אלא דהוי ס"ד לפטור גברי בבי נשא משום ביתך ולא ביתה. וכ"ת הא דדרשינן השתא ביתך ולא של אחרים היינו למסקנא הבית האשה והשותפין חייבים במזוזה אבל למאי דס"ד דפטורין האי ביתך למעוטי בית האשה ולא למעוטי בית אחרים אתי, לא קשה מידי ומצידה תברא דלמאי דס"ד למעוטי בית האשה מביתך ולא ביתה ע"כ היינו כשדיירי ביה גברי דהיינו של אחרים דאלו להאשה עצמה שהבית שלה לא צריך ובדפי', ואפ"ה מרבינן ליה במסקנא לחיובא מטעמא דגברי בעי חיי הא ממילא ש"מ דשל אחרים חייב במזוזה מה"ת.

וכ"ת א"כ איך ס"ד לפטור בית שותפין ממזוזה משום ביתך ולא בתיהם ומי גרע משל אחרים לגמרי שאין לו שום חלק בבית ואפ"ה חייב של שותפים דיש לו חלק בו לא כ"ש שיהי' חייב, לק"מ, דלמאי דס"ד לפטור בית שותפין משום ביתך ולא בתיהם כ"ש לגמרי של אחרים דפטור, אבל למאי דמסיק הבית השותפים חייב (של אחרים לגמרי נמי אין לנו שיהא פטור. עוד י"ל אפי' למאי דס"ד לפטור של שותפים אפ"ה של אחרים חייבת דשל שותפים איכא למימר דגרע משל אחרים הואיל ואינו מיוחד לבעליו משא"כ של אחרים אע"ג דאין לו שום חלק הואיל ומיוחד לבעליו.

מיהו יש לישב פי' התוס' דאפ"ת דדרשינן ביתך ולא של אחרים ואשה גופה פטורה ממזוזה מהקישא דת"ת אפ"ה איצטריך ביתך למעוטי בית האשה ולא בדדיירי ביה גברי דהיינו של אחרים ולא צריך קרא למעוטי כה"ג, אלא נ"מ לבית שיש לאשה עם איש בשותפות דהא דאמר הגמרא מ"ד ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם לאו למימרא דשניהם כאחת היינו ממעטי' מחד ביתך דמנ"ל למעט ב' דברים מדרשא א', אלא לצדדים קאמר דהייתי ממעט א' משתי אלה, או של שותפים, ושל אשה חייב, או של אשה, ושל שותפים חייב וכמו שכתבתי לעיל, וכיון שכן אס"ד למדרשי' ביתך ולא ביתה בע"כ של שותפים חייבת במזוזה וה"א אי לאו מיעוטא דביתך ולא ביתה דבית השותפין דאיש ואשה דמי לבית שותפות דב' גברי, אע"ג האם כל הבית של אחרים פטור מ"מ בשל שותפות אין חלק חבירו מעכב על חלקו להפקיע מידי חובת מזוזה, וה"נ של איש ואשה אין כח בחלק האשה להפקיע חלקו של איש מן המזוזה אע"ג ראשה פטורה ממזוזה הפטור תלוי בגופה משום דאיתקש לת"ת, אבל מ"מ רמי חיובא אבית אשה כמו אבית איש. דאע"ג דכולו של אחרים פטור לפי' התוס' מ"מ של שותפים חייבת ואין חלק של חבירו מעכב על חלקו להפקיע ממזוזה מטעם של אחרים ה"נ של איש ואשה אין חלק האשה מפקיע חלק האיש מן המזוזה הפטור מזוזה תלוי בגופה ולא בביתה אלא רמיא חיובא אביתה כמו אביתו ואע"ג דהיא גופה פטורה, וגברי כי דיירי בי' הו"ל אחרים, הפטור תלוי בדבר אחר ולא משום דלא רמי חיוב מזוזה אביתה, מש"ה כתב רחמנא ביתך ולמעוטי ביתה לגמרי מעיקר חיוב מזוזה ואפי' אם יש לה בית בשותפות עם איש מעכב חלקה על חלק האיש להפקיעו מחובת מזוזה, ולא דמי לשל שותפות האנשים דחייב דהתם הבית חייב במזוזה מכל צדדים משא"כ שותפות של אשה ואיש חלקה מצד עצמה אינה בת חיוב מזוזה ולהכי היא מעכבת על חלק האיש להפקיעו מחובת מזוזה, ודמי לבית של ישראל ונכרי הואיל וחלק נכרי אינו בר חיוב מזוזה מעכב נמי על חלק ישראל מלחול עליו חובת מזוזה לדעת קצת פוסקים.

אלא דאכתי קשה לי לפי' התוס' דפטרי של אחרים מדרשה דביתך מכדי מביתך יש למעט של אשה ושל שותפים ביתך ולא ביתה ולא בתיהם אלא משום דכתיב למען ירבו מרבינן להו מטעמא דהני לא בעי חיי והשתא מאי חזית לרבויי הני ולמעוטי של אחרים אדרבה תרבה של אחרים מה"ט דלא בעי חיי ותמעט הני, ובשלמא הא דלא ממעט לאשה איכא למימר דה"ט דנשי לא בעי חיי אלים טפי דאי פטרינן לאשה לגמרי מן המזוזה ליתא לגמרי כלל בכלל ברכה דרבוי ימים לעולם ואי כד דרשת לי' למעוטי של אחרים הא אפשר להיות בכלל ברכה זו בבית שלו, אבל הא ודאי קשה מאי חזית לרבות של שותפים יותר משל אחרים אדרבה נרבה של אחרים מה"ט דלא בעי חיי תמעט של שותפים ואפילו הכי אין אתה מוציאו מכלל ברכה זו דהא אפשר לו לקיימו בבית שלו לגמרי שאין לאחרים שותפות בו, ומיהו להאי תי' דפי' לעיל דשל אחרים גרע משל שותפים א"א לרבות של אחרים ולמעט של שותפים דהשתא של אחרים לגמרי חייב של שותפים דיש לו חלק בו לא כ"ש, וכ"ת א"כ לא נרבה אלא בית האשה מה"ט דברכה זו דאל"כ לא תהי' לעולם בכלל ברכה, תמעט מביתך של שותפים וכ"ש של אחרים לגמרי ומ"מ איתנייהו בכלל ברכה זו בבית המיוחד לו שאין לאחר חלק בו, לא קשה מידי דודאי מצד הסברא ראוי לחייב כל הני תלת אשה ושותפים ושל אחרים לגמרי מה"ט דהני לא בעי חיי אלא דביתך מיעוטא משמע ובע"ב צריך אתה למעט א' מג' אלה הלכך די למעט א' מאלה והקטן שבהם, והשתא למעט אשה א"א דא"כ לעולם לא תהי' בכלל ברכה זו ואי אתה ממעט שותפים דא"כ כ"ש שנתמעט ממילא של אחרים מק"ו וא"כ אתה מפקת לתרתי מכלל ברכה זו, לפיכך מוקי לי' למיעוטא דביתך על של אחרים ובשנים הנותרים מקיימת לברכה זו, ולפ"ז ליתא לתי' ב' שפי' לעיל דשל שותפים גרע משל אחרים לגמרי דא"כ תקשה נרבה לשל אחרים תמעט של שותפים.

מיהו אכתי קשה לי הא פי' לעיל דאי לאו האי טעמא דהני לא בעי חיי ה"א דאשה גופה נמי פטורה מהקישא דמזוזה לת"ת ובית האשה נמי פטור אפילו דר בו איש משום ביתך ולא ביתה, השתא לבתר דמרבית אשה עצמה וביתה לחיוב מה"ט דבעי חיי ומוקמית למיעוטי דביתך לשל אחרים לא שנא אם השוכר והמשכיר שתיהן נשים ל"ש שניהם אנשים די לך אם נמעט ונוציא מכלל ברכה של אחרים אם שתיהם נשים, אבל אם א' מהם איש כ"ש שניהם אנשים לא, דהבית של אשה ודר בו איש ובפרט איש ודר בבית של אחרים של איש יהי' בכלל ברכה זו:

ביתך ולא בתיהם:    נ"ל דאין צ"ל דהא אתי כר' אילעי דס"ל ברפי"א דחולין (דף קלה:) דבהמת השותפים פטורים מראשית הגז דדריש צאנך ולא של שותפים ולא כרבנן דמחייבים בשל שותפים ודרשי צאנך למעוטי שותפות נכרי, ואמרינן התם אדר' אילעי מזוזה אע"ג דכתיב ביתך דידך אין דשותפים לא כתב רחמנא למען ירבו ימיכם, ואלא ביתך למאי אתי לכדרבא דרך ביאתך. אלא אפי' כרבנן שם נמי אתיא ואע"ג דלא דרשי מדכתב רחמנא בלשון יחיד דלמעוטי שותפות אתי, אפ"ה גבי מזוזה מורו דבלא ירבו ימיכם ה"א למעוטי שותפות אתי מדשני קרא בדבוריה למכתב ביתך בלשון יחיד וכל הפרשה כולה בלשון רבים נאמרה וכמו שפי' בסמוך [לעיל ד"ה מהו דתימא] .

ועוד אני אומר הא דקאמר הגמ' ביתך ולא ביתה לאו למימרא דהייתי ממעט מביתך את שניהם בית אשה ובית שותפים, רזה ליתא דמנ"ל למעוטי תרתי מחדא מיעוטא, והא ליכא למימר דמתרי ביתך דכתב רחמנא ה"א למעט שניהם והיינו דהדר וקאמר הגמ' פעם שני ביתך ולא בתיהם ולא כייל להו בחרא ביתך ולא ביתה ולא בתיהם משום דמהני תרתי ביתך ס"ד למעוטי הני תרתי, דא"כ מאי קאמר אלא ביתך ל"ל לכדרבא לדרך ביאתך אכתי ביתך שני למאי אתי, אלא ודאי מחדא ביתך הוי ס"ד למידרש ולא ביתה ולא בתיהם, ועוד הא ע"כ לא אפשר למעוטי ביתה או בתיהם מביתך קמא אלא מהשני לחוד מדשני קרא ביה למכתב בלשון יחיד אבל בקמא לא שני מידי, ומהשתא קשה שפיר איך ס"ד למעוטי מחד ביתך לחוד תרתי ביתך ולא ביתה ולא בתיהם.

ונראה לפרש דאין ה"נ דלא הוי ממעט אלא חדא והגמרא נמי ה"ק מהו דתימא ביתך ולא ביתה וא"כ לא הוי דרשינן לי' למעוטי מביתך אלא ביתה לחוד או ביתך ולא בתיהם ולמעוטי של שותפין לחוד אתי ולא של אשה, והיינו דפליג להו ולא כייל להו בחרא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ולא בתיהם משום דאי אפשר למעוטי לתרוויהו מחד ביתך אלא או או קאמר:

ולא לה:    נ"ל דה"נ מיתורא דלו הוא [ד]בעי למעוטי אשה והיינו דמסיק אלא לו ל"ל. ועוד אי ממשמעותי' מאי שני מבע"ל למי שמיחד ביתו לו, אכתי נמעט אשה מגופי' דקרא [ד]משמע לו ולא לה, אלא ודאי ממשמעותי' דלו ליכא למעט אשה דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה:

דף יב ע"א[עריכה]

אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד:    פרש"י משום כשקנה דוד הגורן מארונא היבוסי גבה כסף מכל שבט ושבט כדאיתא בספרי ובשחיטת קדשים. משמע מטעם שאינו מיוחד לשום שבט אינו מטמא. וקשה לי דבפרק בני העיר [מגילה כו ע"א] פרש"י משום דביתו של קודש הוא וגבי נגעים ובא אשר לו הבית בעינן, הרי דתלה טעמי' משום דקודש הוא ולא משום שאינו מיוחד לשום שבט:

הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים אע"ג דכרכים נינהו:    קשה לי מאי פריך הא להאי שינויא אינו מחלק בין כרכים לכפרים אלא באין בהם בית דירה אבל ביש בהם בית דירה אפי' של כרכים נמי מטמאין, והשתא ניחא הא דנקט מקדש בלבד אע"פ שיש בו בית דירה וכדאמר ר' יהודה לעיל ף' ע"א) והלא כמה לישכות היו שם שהי' בהן בית דירה אפ"ה אינו מטמא בנגעים הא בתי כנסיות ובתי מדרשות דומיא דהא דיש להן בית דירה אע"ג דכרכים נינהו מטמאין הואיל ויש להן בית דירה בני טמויי נינהו:

ור' יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים:    קשה לי דבפ"ט דערכין (דף לב.) חשיב במתניתין לירושלים בתוך עיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון שהבית חלוט בהן, ופריך [שם ע"ב] וירושלים מי מחליט בה והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה משום דכתיב וקם הבית וגו' לקונה אותו לדורותיו וקסבר לא נחלקה ירושלים לשבטים, מכלל דלר' יהודה דסבר נחלקה הבית חלוט בה א"כ לוקי לההיא מתניתין דחשיב ירושלים ר' יהודה היא.

וה"נ קשה לי בסוף פרק חלק (סנהדרין קיב, ב) דקתני כתבי קודש שבעיר הנדחת יגנוז ופריך במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הוי עיר הנדחת והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו א' מהן אין נעשית עיר הנדחת, וקשה נמי הא התם ספ"ז דב"ק (דף פב:) מפרש דה"ט משום דכתיב עריך וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ומאי קושיא לוקמא כר' יהודה דאמר נחלקה, וא"כ אין ה"נ דנעשית עיר הנדחת.

וי"ל משום דבפי"ג דנגעים סתם לן תנא כרבנן דר' יהודה דתנן התם ירושלים וחו"ל אינן מטמאין בנגעים וה"נ תנן בפרק חלק [שם] דירושלים אין נעשית עיר הנדחת ובע"ב ה"ט דס"ל לא נחלקה לשבטים, ומש"ה דחוק נמי בספ"ט דערכין ולא מוקי מתניתין כר"י דלא תקשה סתמא אסתמא:

פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר וכו':    מכאן קשה לי למקצת מפרשים שאמרו שאפילו תרומת הדשן ביוה"כ אינה כשירה אלא בכה"ג והיינו דאמרינן לקמן בפירקין (דף כ:) ביוה"כ דאיכא חולשא דכה"ג עבדינן ליה מחצות. לפ"ז תקשה סוגיא דידן דשקיל וטרי הגמרא אדכ"ע כשאירע בו פסול לאחר תמיד במאי מחנכין להשני דקאמר הניחא למ"ד אבנטו של כה"ג וכו' מאי איכא למימר, והשתא אכתי למ"ד לקמן בפ"ב (דף כג:) דלתרומת הדשן אינו לובש אלא ב' כלים לחוד כדכתיב בקרא כתונת ומכנסים לחוד, והא ודאי כיון דא"צ ללבוש אלא ב' כלים אלו לחוד לא שנא [כה"ג ולא שנא] כהן הדיוט בהני סגי, א"כ באירע בו פסול בליל יוה"כ קודם תרומת הדשן במאי מחנכין להשני שיהא כשר לתרומת הדשן, ואפי' למ"ד אבנטו של כהן הדיוט של בוץ ושל כה"ג של כלאים דבשאר עבודות חוץ איכא היכר באבנט, הא בתרומת הדשן ליכא האי היכרא דהא אין צריך אבנט, וגם הא תקנתא דאביי לובש ח' ומהפך בצינורא אכתי בשעת תרומת הדשן שהי' עבודת לילה ליכא, דעדיין תמיד של שחר לא קרב.

וכ"ת לובש ח' ומהפך באברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב הא אמרינן רפ"ה הפסחים (דף נט:) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט וכ"ש דאין עולת חול קריבה ביוה"כ דחמיר מיו"ט, ואפי' רבי ישמעאל דס"ל בספי"ו דשבת (דף קיד.) רעולת שבת קריבה ביוה"כ בעולת חול מודה דאינה קריבה ביוה"כ כדאמרינן התם, ובחל יוה"כ בחול מאי איכא למימר, וכ"ש לר"ע דס"ל התם האפי' עולת שבת אינה קריבה ביוה"כ אי תרומת הדשן אין כשירה ביוה"כ בכהן הדיוט במאי מחנכין אותו השני שיהא כשר לתרומת הדשן. מיהו למאי דפי' התוס' לקמן (מו ע"א ד"ה אכל) דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת היינו בלא משלה בהן האור, אבל במשלה בהן האור מבעוד יום שפיר דמי תעשו לחמו של מזבח ניחא, דאיכא למימר לובש ח' ומהפך בצינורא באברים שמשלה בהן האור, אלא דאין הכל שדם בהא שפי' התוס' וכמו שכתבתי שם . ומיהו י"ל דהא בהא תליא דאי אמרינן דתרומת הדשן א"צ ד' כלים אלא ב' דכתיבי בקרא להדיא בהן לבד סגי, היינו משום דלאו עבודה היא כדמוכח שם בפ"ב להדיא דקאמר מ"ט דר"ל אי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בשני כלים, וכיון דלאו עבודה היא ממילא אפי' ביוה"כ כשירה בכהן הדיוט, דהא כל עבודת יוה"כ אינן כשרים אלא בכה"ג, והא לאו מעבודות היום הוא, וכי אמרינן דתרומת הדשן צריך כה"ג היינו דוקא אליבא דמ"ד עבודה היא וטעונה ארבעה כלים.

וכ"ת א"כ לר"ל דלאו עבודה היא וא"צ כהן גדול אמאי עבדינן לה ביוה"כ מחצות ומקדמינן לה משאר כל ימות השנה הא לית בה משום חולשא דכהן גדול כיון דלדידי' היא נעשית בכהן הדיוט.

וי"ל דמהאי טעמא מקדמינן לה כדי שתכלה קודם עלות השחר ומיד יתחיל כהן גדול בעלות השחר בעבודת התמיד ולא יתאחר בתרומת הדשן מעלות השחר וידחוק השעה לכה"ג בעצם היום לעשות בזריזות ומהירות ויחליש, וכהאי גוונא פירשו מקצת מפרשים דס"ל דתרה"ד דיוה"כ כשר בכהן הדיוט דמשום חולשא דכה"ג דקאמר, הוא על דרך זה:

אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במאי מחנכין אותו:    פי' במאי ניכר שנעשה כה"ג שיהא עבודת [היום] בכה"ג שאינן כשרות אלא בו. וליכא למימר בשמן המשחה מחנכין אותו דהא בבית שני לא היה שמן המשחה שהרי יאשיהו גנזו.

תוס' ישנים.

מ"מ יש להקשות ילבש ח' בגדים בלי עבודה ובזה יהי' ניכר שהוא כה"ג, ואע"פ דפי' לעיל [ה' ע"א ד"ה אין לי] דבלבישת ח' בגדי כה"ג לחוד בלי עבודה אין זה מילוי ידים הנאמר בקרא גבי חינוכו של כה"ג, מ"מ להיכרא בעלמא שהוא כה"ג סגי בהכי דהא אין הדיוט לובש ח' בגדים, דהא לר' אדא דאמר באבנט אין זה מילוי דקרא דאינו אלא ח' בגדים כדכתיב ואינו אלא להיכרא בעלמא דכה"ג הויא כיון דלובש אבנטו, כ"ש כשלובש כל ח' בגדי כה"ג דאיכא היכרא טפי דהא אין הדיוט לובש בגדי כה"ג. ואפי' למאי דמסיק לקמן רפ"ז (דף סט.) דבגדי כהונה ניתנו להנות בהן במקדש, ה"מ בבגדים הראוים לו, כה"ג ח' בגדים כהן הדיוט ד' בגדי הדיוט, אבל הדיוט בשל כה"ג דאינם ראוים לו לא, ואטו זר שרי ללבוש בגדי כהונה במקדש הואיל וניתנו ליהנות בהן הא ודאי לא, וכ"ש למאי דפי' התם דה"ט תיתנו להנות בהן במקדש אבל לא במדינה משום דמקדש מקום עבודה הוא וראוי לעבוד בהן משא"כ במדינה דלאו מקום עבודה הויא, להאי טעמא ודאי לא שרי אפי' במקדש אלא אותן בגדים דשרי ללובש לעבוד בהן עבודה דהיינו כה"ג בח' והדיוט בד' אבל איפכא לא, א"כ כשלובש ח' הוי היכר לחינוך כהונה גדולה, וכ"ש דקשה לאביי דאמר לובש ח' ומהפך בצינורא היפוך זה למה לי בלבישת ח' לחוד סגי ליה להיכרא דחינוך כה"ג.

מיהו לאותן מפרשים דס"ל אפי' למאי דמסקינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן במקדש אפי' שלא בשעת עבודה, ה"מ באותן שאין בהן כלאים אבל באותן של כלאים לא דהו"ל לובש כלאים שלא במקום מצוה כמ"ש שם, א"כ א"א לחנכו בח' בגדי כה"ג לחוד בלתי עבודה (דא"א) משום דבבגדי כה"ג איכא כלאים [ב]חושן ואפוד ומעיל וכן אבנט. אבל להמפרשים דאפי' בגדי כהונה של כלאים נמי שרי ללבוש שלא בשעת עבודה במקדש קשה אמאי לא חינכו בלבישת ח' בגדים, והיפוך צינורא דאביי למה לי.

וה"נ למאי דפי' התוס' בשם ר"ת דהציץ מניח כה"ג במצחו בכל שעה אפי' במדינה דכתיב ביה תמיד וכמו שכתבתי שם, דא"כ הו"ל לחנכו בלבישת הציץ ובזה ניכר שהוא מחונך לכה"ג.

וי"ל דלעולם אין היכר לבישת בגדי כה"ג לחוד מחנכתו אלא בעי נמי עבודה. מיהו עבודה לחוד נמי לרב אדא בר אהבה ולאביי אין מחנכתו אלא א"כ איכא היכרא נמי דלבישת בגדים בהדי עבודה זו של חינוך והא בלא הא לא סגי. וטעמא, משום דבעי לחינוך דומיא דמילוי ידים דקרא דהוי כל ז' לכתחילה כדאיתא לעיל [זד ע"א] והיינו בלבישת ח' בגדים עם העבודה כדפי' התם [סוף ד"ה ריבוי שבעה] דאין מילוי ידים לדורות אלא בתרתי בלבישה עם העבודה, וה"נ ביוה"כ למ"ד אבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של הדיוט בהא סגי ליה לחינוך דהו"ל דומיא דמלוי ידים דקרא, (דהוי) [דב]כל השנה סליכא היכרא דחינוך כה"ג ע"י לבישה אלא בח' בגדי כה"ג שעובד כל השנה בהן עם העבודה, מש"ה מלוי ידים דכל השנה אינו אלא בח' בגדים להיכרא, וביוה"כ סגי ליה באבנט לחוד עם העבודה כיון דלא זהו אבנטו של כהן הדיוט.

מיהו רב פפא ס"ל דהיכרא דחינוך בחדא דהיינו עבודה, סגי. הלכך כל השנה דכל העבודות כשרות בכהן הדיוט כמו בכה"ג ליכא היכרא דחינוך ע"י עבודה לחוד אלא א"כ איכא נמי לבישה בהדה, דכיון דלובש ח' לעבודה בזה ניכר שהוא כה"ג ומתחנך ע"י עבודה זו והיינו מלוי ידים דקרא. אבל ביוה"כ דאין עבודה כשירה אלא בכה"ג אפי' למ"ד אבנטו של כה"ג ביוה"כ ודהדיוט שדן ושניהם של בוץ וליכא היכרא ע"י הבגדים כלל מ"מ עבודה לחוד מחנכתו דע"י עבודה לחוד הוי היכרא ביוה"כ, אבל כל השנה דא"א לעבודה בלתי מלוי ידים דהיינו בגדים תלתה רחמנא להיכרא דחינוך במלוי ידים משום דא"א לעבודה בלתי לבישת ח' בגדים מ"מ עיקר החינוך בעבודה לחודה תליא ובזה ניחא הכל:

לובש ח' ומהפך בצינורא וכדרב הונא:    פי' אפי' אי מהפך בהני דאי לא היפך בהו הוי מעכלי בתרתי שעות והשתא מעכלי בחדא שעתא אפ"ה עבודה היא וכדרב הונא, והרי הא דרב הונא לא צריך אלא להא דאמרן, דהא בפ"ב דשבועות (דף יז:) פריך על הא דרב הונא היכי דמי אי דלא היפך לה לא מעכל פשיטא ואי דלא היפך בהו נמי מעכלי מאי קעביד, ומשני ליה כהא דפי' והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא, ולרבותא מייתי לה להא דרב הונא לומר אפי' אי ליכא במערכה מה דלא מיעכלי כלל בדלא היפך אפ"ה אי איכא כה"ג דמיירי רב הונא נמי סגי:

דף יב ע"ב[עריכה]

לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה בין ביוה"כ:    קשה לי למאן דמפרש דכל עבודות יוה"כ ואפי' תרומת הדשן ומשם ואילך אפי' סדר עבודה של כל ימות השנה אפ"ה אין כשרים ביוה"כ אלא בכה"ג ולא בהדיוט, א"כ איך קאמר הכא תחלקו באבנט של כהן הדיוט ביוה"כ מה ענין כהן הדיוט ואבנטו ביוה"כ מכיון דאינו ראוי לשום עבודה ביוה"כ.

ויש לי לומר דמ"מ משכחת לה לעבודת כהן הדיוט ביוה"כ באברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שניתותרו מערב יוה"כ דזה ודאי לכ"ע נעשה בהדיוט דאין לו ענין ושייכות כלל ליוה"כ דהא מן תמיד של ערב יוה"כ הוא. מיהו הא לא משכחת לה אלא אליבא דרבי ישמעאל דאמר (בפט"ו דשבת קי"ד ע"א) דעולת שבת ק ריבה ביוה"כ ומשכחת לה בחל יוה"כ בא' בשבת, אבל לר"ע דאמר התם דאין עולת שבת קריבה ביוה"כ לא משכחת כלל שיהא כהן הדיוט עובד עבודה ביוה"כ. מיהו איכא למימר דהא דשמעתין כרבי ישמעאל אתיא וכדאמרן.

ולמאי דפי' התוס' לקמן (מו ע"א ד"ה אבל) גבי אומר היה ר"מ אברי עולה שניתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרה ואפי' בשבת, בשם ריב"א ור"י דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת היינו בלא משלה בהן האור אבל במשלה בהן האור מערב שבת שפיר דמי להקטירן בשבת, וכן למאי דפי' התוס' עוד שם דהא דאמרינן ולא עולת חול בשבת דוקא בליל שבת דלא ניתן שבת לדחות בההיא שעתא אצל שום קרבן, אבל סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומיה כיון דבלא"ה מסדר אש המערכה לצורך תמידין דיומא שרי להקטיר נמי לעולת חול ניחא דהשתא משכחת לה לכהן הדיוט שיעבוד ביוה"כ כדאמרן, וכ"ש האפי' עולת חול מקטיר בשבת כ"ש ביוה"כ דאחר שבת, ושם יתבאר דבר זה:

חדא דאבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט:    קשה לי מאי קושיא דלמא האי ילבש מרבה לשאר בגדים השוין לכהן גדול וכהן הדיוט ולא מיירי קרא מאבנט כלל. ועוד קשה לי מאי קאמר אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקין, מכדי הני ב' תשובות של רבי שתיהן אינן אלא אדר' דוסא דדריש ילבש להביא בגדי כהן גדול, אבל אדרשת ר' יהודה להביא מצנפת ואבנט להרמה לא השיב כלום, א"כ מ"ט נאדי מדרשת ר' יהודה להביא מצנפת ואבנט ודרש לה לדרשה אחרינא לרבות את השחקין, וכ"ש הא דמה ת"ל דקאמר דלא אתי שפיר, דהא אכתי איכא למימר דילבש לדרשת ר' יהודה אתא למצנפת ואבנט. ובפ"ב יתבאר זה:

תנינא על בשרו, מה ת"ל ילבש, להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן דברי ר' יהודה, ר' דוסא אומר להביא בגדי כהן גדול ביוה"כ שהן כשרין לכהן הדיוט, רבי אומר שתי תשובות בדבר, חדא דאבנטו של כהן גדול ביה"כ לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, ועוד בגדים שנשתמשו בהן קדושה חמורה תשמש בהן קדושה קלה, אלא מה תלמוד לומר ילבש לרבות את השהקין:    ויש לדקדק למה לא אמר רבי כר"י להביא מצנפת ואבנט כר, כיון דקושייתו אינו אלא לרבי דוסא. ועוד יש להקשות מאי מקשה רבי דאבנטו של כה"ג ביוהכ"פ וכר, דלמא באמת על אבנט אינו יכול לומר דקרא וילבש אתי להביא שהיא כשרה לכהן הדיוט בקושייתו לא זהו וכו', אבל עדיין י"ל כר' דוסא דילבש אתו להביא על שאר בגדי כ"ג של יה"כ שכשרים לכהן הדיוט.

ונראה לתרץ, דבאמת קו' ראשונה האבנט של כהן ביה"כ וכו' לא קשיא מידי על ר' דוסא, די"ל כאידך קר דלמא אתי להביא על שאר בגדי כה"ג שכשרים לכהן הדיוט כנ"ל, רק דקר הראשונה דאבנט של כה"ג וכו' הוא קשי' על ר"י. וקר שניה ועוד בגדים וכו' הוא קו' על רבי דוסא, מש"ה הוכיח רבי לומר לרבות את השחקין, דהנה הרמב"ם ( פ"י מהל' כלאים ה"לב) פסק כהן שלבש בגדי כהונה של כלאים שלא בשעת עבודה לוקה, דבשעת עבודה אשתרי ושלא בשעת עבודה לא אשתרי, והראב"ד השיג עליו ואמר שלא בשעת עבודה נמי אישתרי, ולכאורה מוכיח הרמב"ם דינו מהגמ' דסנהדרין, דאי' בסנהדרין דמ"ט ע"ב כה"ג משמש בשמונה כלים והדיוט בארבעה בכתונת במכנסיים במצנפת ובאבנט, מוסיף עליהן כה"ג בר, מניין שלא יהיה דבר קודם מכנסיים שנא' ומכנסי בד יהיו על בשרו, ותנא מ"ט אקדמיה לכתונת, משום דאקדמיה קרא, וקרא מ"ט אקדמיה, משום דמכסיא כולה גופיה עדיפא ליה. והא תנא אקרא דאחרי מות קאי, והקרא הקדים אבנט למצנפת, א"כ למה הקדים התנא מצנפת לאבנט.

ונראה לתרץ, ומזה יהיה מוכח דינו של הרמב"ם, דזה ידוע האבנט של כה "ג ביה "כ היה של בוץ, וכל השנה היה של כלאים, ובאבנט של כהן הדיוט איתא פלוגתא חד אמר של כלאים היה, וחד אמר של בוץ היה. ולפ"ז י"ל האי תנא ס"ל כמ"ד האבנט של כהן הדיוט היה, לפיכך צריך התנא להקדים מצנפת לאבנט, דהא בכהן הדיוט מיידי התנא ואבנט היה כלאים, א"כ אינו יכול ללבוש אלא לבסוף, דמשמע דכל כמה דלא לביש כל ד' בגדים מקרי שלא בשעת עבודה, אבל קרא דאחרי מות מיידי בכה"ג ביה"ב דהיה אבנט של בוץ, משו"ה מקדים קרא אבנט למצנפת, רק זה א"ש לדעת הרמב"ם, אבל לדעת הראב"ד קו' הנ"ל במקומה עומדת, למה הקדים התנא מצנפת לאבנט, אע"ב מוכח דעת הרמב"ם.

ולפ"ז א"ש גמ' דיומא הנ"ל לשיטת הרמב"ם, דהא בלא"ה יש להקשות על ר"י דאמר ילבש להביא מצנפת ואבנט, למה באמת לא כתב קרא בהדיא מצנפת ואבנט כמו הכתיב כתונת ומכנסים, ולמה לקרא לסמוך על ריבוי דוילבש. אבל לפמ"ש א"ש דהא הקרא דהרמת הדשן מיידי בכל הכהנים בין בכה"ג ובין בכהן הדיוט, דהא כתיב לאהרן ולבניו, ואהרן הוי כה"ג, ובניו כהן הדיוט ומיידי מכל השנה, ואם כן אין יכול הקרא למיכתב בהדיא מצנפת ואבנט, משום די"ל דר"י ס"ל כמ"ד האבנט של כהן הדיוט היה של בוץ, ואם כן הי מינייהו ליקדום, ליקדום אבנט, אינו יכול משום דכה"ג היה כל השנה של כלאים, ואינו יכול ללבוש אלא לבסוף כנ"ל, ליקדמו מצנפת, אינו יכול משום דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ וצריך ללבוש אבנט קודם מצנפת כדאשכחן בקרא דאחרי מות דהקדים אבנט למצנפת, רק זה אינו יכול אי אמרת כמ"ד דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ, אבל אי אמרת כמ"ד דאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים קו' הנ"ל במקומה עומדת למה לא כתיב בהדיא מצנפת ואבנט בקרא, והשתא אתי שפיר דרבי מקשה קו' דאבנט לא זהו וכו' על ר"י, למה לא כתי' בהדיא בקרא מצנפת משום דאבנט של כה"ג ביה"כ לא זהו אבנט של כהן הדיוט, משום דאבנט של כה"ג ביה"ב היה של בוץ ואבנט של כהן הדיוט היה של כלאים, ואם כן היה אבנט של כ"ג מכל השנה ושל כהן הדיוט שוה תרווייהו של כלאים, וא"כ ק' לר"י לכתוב מצנפת ואבנט בהרמת הדשן להקדימו מצנפת לאבנט, וקו' שנייה של ועוד, קאי על ר' דוסא ומש"ה אין יכול רבי לומר לא כר"י ולא כר' דוסא דקשה כנ"ל, אלא לרבות את השחקין וק"ל]. ע"כ מכת"י אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקין.

בלישנא אחרינא פירש"י להביא שחקים דוקא משום בגדים שבישל קדירה לרבו וכו':    וקשה לי א"כ מאי לרבות דקאמר, אין זה ריבוי אלא מיעוט שממעט בגדים טובים מלעבוד בהן עבודה זו של תרומת הדשן:

ולא כהן הדיוט משום מעלין בקודש:    הקשו התוס' למה לי ה"ט ת"ל כיון דראוי לכה"ג אי לאו משום איבה א"כ אינו יכול לשמש בד' בגדים דהו"ל מחוסר בגדים, וליכא למימר דלאחר מיתת ראשון קאמר דלא הוי כה"ג משום איבה דהא מודה רבי יוסי שאם מת ראשון שני חוזר לעבודה. ולי נראה דמשום הא לא איריא די"ל הא דקאמר כה"ג משום איבה היינו מחיים דראשון ובאירע בו פסול ביוה"כ עוד הפעם אין ממנין אותו תחתיו שנית משום איבה דיאמר זה מצפה מתי יארע בו פסול כמו שחשו לאיבה שלא יאמר שמצפה שימות.

והא לא תקשה דאי ס"ד דלר' יוסי דינו כהדיוט א"כ מאי קאמר ר' יוחנן מודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשירה, מודה למאן לאו לר"מ בר פלוגתיה ומהשתא בע"כ הא דמודה דאם עבר ועבד דעבודתו כשרה היינו דעבד בח' בגדים דווקא, דהא לר"מ שני כל מצות כה"ג עליו דאל"כ הא אמרינן בפ"ב דזבחים (דף יח.) בני אהרן הכהנים בכיהונם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג ועבד עבודתו פסולה וש"מ דלר' יוסי נמי דינו להיות כה"ג לכל דבר. דהא לא קשיא מידי, די"ל דהא דעבר ועבד דקאמר אדר' יוסי היינו שעבד בד' בגדים כהדיוט, והאי ומודה, לאו לר"מ קאמר אלא טעמא דנפשיה קאמר דאע"ג דס"ל דאינו ראוי לכהן הדיוט אפ"ה אם עבר ועבד בדיעבד עבודתו כשירה, ובד' בגדים כהדיוט דווקא דלר' יוסי דינו כהדיוט לכל דבר.

מיהו למאי דפירשתי דוחק קצת לפרש כהן גדול משום איבה והיינו באירע פסול לכה"ג שנית ביוה"כ, דמאי איבה שייך כאן כיון דאין כהן גדול ראוי לעבוד ובע"ב צריך אחר תחתיו מה לי אם זה משמש תחתיו או אחר ולא שייך כאן איבה.

והתוס' תי' דמש"ה ליכא קפידא כיון דע"פ ב"ד הוא אי לאו טעמא דמעלין, כן כתבו בפ"ק דמגילה [ט' ע"ב ד"ה ולא כהן]. מ"מ ק"ל מהא דאמרינן לקמן (עב ע"ב) דאמר רב דימי בגדים שכה"ג משמש בהן משוח מלחמה משמש בהן ומייתי לה מקרא, מיתבי' כהן משוח מלחמה אינו משמש לא בד' ככהן הדיוט ולא בח' ככהן גדול ומפרש אביי כהן גדול משום איבה כהן הדיוט משום מעלין בקודש, והשתא למה ליה האי טעמא משום מעלין בקודש הא כיון דלרב דימי מן התורה עובד בח', אי עבד בד' בלא"ה עבודתו פסולה דהוה ליה מחוסר בגדים. וי"ל דהא דקאמר כהן הדיוט משום מעלין בקודש נ"מ אפי' עבר ממשיחתו ונתמנה משוח מלחמה אחר תחתיו אפ"ה אינו עובד בד' משום מעלין.

מ"מ קשה לי דהא ודאי כה"ג אע"ג דעבר ממשיחתיה אכתי בקדושתיה קאי, דהא תנן בם"ג דהוריות (ט' ע"ב) משוח שעבר ממשיחתו ואח"כ חטא, וכן נשיא שעבר מגדולתו ואח"ב חטא כהן משיח מביא פר והנשיא כהדיוט ומייתי לה התם מקרא, אלמא משוח אע"פ שעבר אכתי בקדושתיה קאי ומש"ה מביא פר כדמעיקרא, ושם בם"ג (יב ע"ב) מיבעי לר"פ משוח שנצטרע מהו באלמנה ופשט לה מדתניא אין לי אלא עבר מחמת קריו עבר מחמת מומו מנין ת"ל והוא, וש"מ מהא דאפי' עבר מחמת מומין וצרעת דאינו ראוי לעבודה כלל לעולם אפ"ה בקדושתייהו קיימי.

הלכך נ"ל לפרש דהא גופה דאמרה תורה דמשוח שעבר אכתי קאי בקדושתיה הוא מה"ט גופיה דמעלין בקודש, ומש"ה פליג רחמנא בין משוח לנשיא דמשוח שעבר מביא פר ונשיא כהדיוט, משום דהא תשיא מביא שעיר לאו משום קדושה הוא דהא קרבנו נעשה בחוץ כמו של הדיוט, אלא גדולתו גרמה לו לשנות גוף קרבנו משל הדיוט דהוא בשעיר והדיוט בכשבה או שעירה וכיון שעבר עבר ודינו כהדיוט, אבל משוח, קדושתו גרמה לו לשנות קרבנו, שהרי דם פר כהן משיח נכנס לפנים, מש"ה אע"פ שעבר לא פקע קדושתיה דקדושת הגךף לא פקע בכךי :, כדאמרינן בפ"ג תדרים (כט ע"א) גבי שור זה עולה ל' יום, ומיניה ילפינן דלכל דבר אכתי בקדושתיה קאי ולא פקע מיניה והא גופה מטעמא דמעלין בקודש ולא מורידין, ואפי' היכא דאינו ראוי לקדושה ראשונה כגון משוח שעבר מחמת מומין אפ"ה מצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה, וכיון דהכי, האי תקט כהן הדיוט משום מעלין בקודש האי טעמא גופיה הוא טעמא דמדינא קדושת כה"ג עליו משעבר, ואי לאו האי טעמא הוי פקע לגמרי משעבר.

וכ"ת אי הא דמעלין בקודש [ילפינן] מהא רבויא דכתי' גבי פר וכן גבי בתולה יקח, ללמד דמשעבר מ"מ בקדושתיה קאי, תרתי למה לי נילף חד מחבריה, ועוד הא הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לעלמא מהם. י"ל דצריכי תרוייהו דאי מוהוא רגבי בתולה יקח הוה אמינא דמשום הכי נוהג במשוח שעבר הואיל ונוהג נמי במרובה בגדים ובמשוח מלחמה שמצווין על הבתולה כדאמרינן התם, אבל פר כהן משיח אינו נוהג במרובה בגדים לרבנן, ואפי' לר"מ דס"ל התם דנוהג במרובה בגדים, מודה דבמשוח מלחמה אינו נוהג וה"א דמשעבר הרי הוא כהדיוט, ואי הוי כתיב גבי פר דנוהג במשוח שעבר ה"א משום הואיל דאינו נוהג אלא במשוח לבד ולא במרובה בגדים לרבנן דר"מ אלימא קדושתו הואיל ומשוח בשמן המשחה, כדאמרינן בפ"ב דשבועות [טז ע"ב] גבי אם נאמר משכן למה נאמר מקדש וכיון דאלימא קדושתו לכך קדוש אף משעבר, אבל הא דמצווה על הבתולה דנוהג נמי במרובה בגדים ה"א מרובה בגדים דלא אלים קדושתו כ"כ אימא משעבר פקע קדושתו מש"ה צריכא, והשתא דכתיבי תרווייהו ילפינן במה הצד למשוח שעבר שדינו ככ"ג לכל דבר ומשמש בח' בגדים מן התורה.

וכ"ת תינח לרבנן אבל לר"מ דס"ל מרובה בגדים מביא פר, והוא רגבי בתולה למה לי ת"ל מפר כיון דנוהג גם במרובה בגדים. וי"ל דר"מ לא דריש לההוא והוא דהתם כר"ע דהתם לעבר מחמת מומו אלא כר"י ס"ל דאמר התם אחר שחלק הכתוב ריבה למשוח מלחמה, א"נ אפי' תימא ר"מ כר"ע ס"ל מ"מ הואיל ופר אינו נוהג במשוח מלחמה ה"א דבמשיח שעבר נמי קלישא קדושתיה ואינו מביא פר משעבר קמ"ל.

וא"ת הא האי דאין מורידין בקודש נפקא ליה בפי"א דמנחות (צט ע"א) ממקום אחר מהכתיב ויקם משה את המשכן דתן את אדניו. וי"ל דאי מהתם ה"א בעודו בקדושתו, דהתם מייתי לה לענין לחם הפנים שביציאתו היו מניחים אותו על שולחן של זהב מה"ט דאין מורידין הואיל והיה מונח כל השבוע על שולחן הזהב שבהיכל אם היה מניחו ביציאתו על של כסף הוי הורדה, והרי לחם הפנים קודם הקטרת הבזיכין עדיין בקדושתיה קאי כדמעיקרא ומועלין בו, אבל כה"ג לאחר שעבר מחמת איזה סיבה ה"א דמעתה פקע קדושתיה מיניה לגמרי, קמ"ל גבי פר ובתולה דלא. ואי מהני הוה אמינא תהי דלא פקע קדושה לגמרי בכדי ע"י שום סיבה מ"מ אע"פ שהוא בקדושתו מותר לפחתו מכבודו הראשון כמו גבי לחם הפנים [מ]שלחן של זהב על של כסף קמ"ל מקרא תיקם האפי' כה"ג נמי לא.

וא"ת למאי דפי' דמן התורה שני ראוי להיות כהן גדול א"כ הא דאמרינן רפ"ז תדר (מז ע"א) גבי מת מצוה משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים משוח עדיף, פי' ויטמא מרובה בגדים ולא משוח רזה מביא פר, משוח שעבר ומרובה בגדים מרובה בגדים עדיף, דעביד עבודה, ואילו משוח שעבר לאו בר עבודה הוא, ופי' התוס' והמפרש דבר' יוסי אתיא דאמר שני אינו ראוי לכה"ג, והשתא כיון דמשוח שעבר מה"ת בר עבודה הוא ואין שום מעלה מה"ת למרובה בגדים עליו והא האי מעלה דמשוח מביא פר ולא מרובה בגדים מעלה של תורה היא לרבנן דר"מ, והשתא האיך מעלה דרבנן דמרובה בגדים על משוח שעבר דוחה למעלה של תורה, דמשוח שעבר מביא מה"ת פר ולא מרובה בגדים, אלא ודאי הא דמשוח שעבר אינו ראוי לעבודה מה"ת הוא והואיל והאי מעלה נמי של תורה הוי משמע להגמרא דהאי מעלה דראוי לעבודה עדיף טפי מאידך מעלה. וי"ל דכל הני מעלות נחסר כאן וחבל על דאבדין] [דאמרינן התם דזה עדיף מזה לענין לטמא למת מצוה אינן אלא מדרבנן, דמן התורה כולן שווין, וכיון דמשוח שעבר מדרבנן לאו בר עבודה הוא כלל אע"ג דמן התורה בר עבודה הוא ועדיף ממרובה בגדים לענין פר, אפילו הכי כיון דהאי עדיפותא מן התורה אינו לא מעלה ולא מוריד לענין טומאת מת אלא מדרבנן, וכיון דהאי לאו בר עבודה הוא כלל מדרבנן, מרובה בגדים עדיף מיניה מדרבנן]:

דף יג ע"ב[עריכה]

אלא לחדא א"ל ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא א"ל ה"ז גיטך ע"מ שאכנס אני לבית הכנסת כו':    זהו מסקנא דשמעתין. וק"ל טורח זה למה לקדש ולכנוס אשה א' והדר מגרש לה על תנאי כדאמרינן בכולה סוגין ונמצא פוסל אשה א' מן הכהונה בכל שנה אם לא מתה אשתו, הוה ליה לקדש אשה א' על תנאי אם תמות חברתיך תהא את מקודשת לי למפרע, והשתא א"צ לגרש אלא אשתו בלבד על תנאי זה דע"מ שאכנס לבית הכנסת דאי מייתא הא קיימא הא כר וכדמסיק. ואי משום דמסיק לעיל כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ובע"ב צריך לכנוס לשניה, הא כבר פי' לעיל [ב' ע"א ד"ה רבי יהודה] הכניסה זו לאו ביאה היא דתימא דא"א לו לכנוס על תנאי דע"מ שתמות חברתה דהא אי לא מתה שניה הו"ל בעילתו בעילת זנות למפרע מש"ה צריך לקדשה לגמרי בלי תנאי ומשום ב' בתים הדר מגרש לה על תנאי, אלא כניסה זו היינו כניסת חופה לחוד בלא ביאה ובהכי ביתו הויא, והא כניסת חופה על תנאי לית לן בה וסגי בהכי, דהא דאמרינן רפי"ב היבמות (קז ע"א) אין תנאי בחופה לאו דאינו מועיל תנאי קאמר אלא שאין הדבר רגיל לעשות חופה על תנאי כדפירשו שם התוס' והמפרשים, אבל היכא ראתני ודאי מהני, וכיון שכן טורח זה למה לי לקדש ולכנוס לגמרי כדי שיצטרך לחזור ולגרש על תנאי משום ב' בתים, ועוד שפוסל אשה א' מן הכהונה שלא לצורך ואין ראוי לעשות [כן] משום לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו, כדאמרינן בפ"ד דיבמות (דף ל') [מד ע"א] גבי היתה אחת כשרה לכהונה ואחת פסולה כשהוא חולץ חולץ לפסולה כדי שלא יפסול הכשירה בחליצתה מן הכהונה, ובפט"ז היבמות [קיט ע"ב] נמי אמרינן שמא יהיה הולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, אלמא הרבה חשו שלא לפסול אשה מן הכהונה בחנם, הו"ל לקדש ולכנוס על תנאי שאם תמות אשתו תהא זו מקודשת למפרע ועל דרך שמפרש הכא בגירושין.

ועוד קשה לי דגם טורח זה של גירושי אשתו על תנאי שאכנס לבהכ"ג למה לי, הא אפשר לקדש אשה אחת על תנאי שאם תמות אשתו תהא זו מקודשת לו מיד משעת מיתה ואילך דתו לית לן בה האפי' אם תמות אשתו בפלגא דעבודה לא עביר עבודה למפרע בב' בתים רעד בתר מיתת אשתו אין האחרת מקודשת לו כלל.

וי"ל דהכא אליבא דר' יהודה קיימינן דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו והאמרינן בפ"ב דעירובין(לו ע"ב) דליתא למתניתין דהתם דש"מ דר' יהודה אית ליה ברירה, מדתני איו דר' יהודה לית ליה ברירה, ורבא אמר בפ"ג דגיטין (כה ע"א) מאן דל"ל ברירה תולה בדעת אחרים נמי ל"ל ברירה, ואע"ג דאקשה ר"מ לרבא מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא כי רצה האב מקודשת לר"ש וה"ז גיטך אם מתי מחולי זה דמגורשת לר"י כשימות, והא רבי יוסי ורבי שמעון בתולה בדעת עצמו לית להו ברירה גבי הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה לר"מ משום דיש ברירה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרים, ושני רבא לעולם רבי יוסי ורבי שמעון אית להו ברירה והתם ה"ט משום שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, מ"מ לרב דאמר בפ"ב דעירובין[שם] דליתא למתניתין מדתני איו, ה"נ ליתא למתניתין דה"ז גיטך אם מתי ואינה מגורשת לר' יהודה אפי' כשימות וכדפי' במקום אחר, וה"ה במקדש או מגרש על תנאי כההיא דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא אפי' נתקיים התנאי ורצה האב אינה מקודשת משום דאין ברירה, מיהו ה"מ בתולה תנאו במעשה כגון בעל מנת שירצה אבא או אם מתי אבל אם תולה תנאו בדבר שהוא שב ואל תעשה כגון קדושין וכן גירושין ע"מ שלא ימחה אבא אפי' למאן דל"ל ברירה מקודשת ומגורשת הואיל ואין הקדושין והגירושין תלוים במעשה של אחרים אלא ע"י שב ואל תעשה שלהם התנאי מתקיים מאליו, וכ"ב הר"ן [שם ד"ה ואיכא] בשם הרמב"ן דהא דתנן בפ"ב דקדושין ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת אע"ג דקיי"ל אין ברירה, דהאי ע"מ שירצה על מנת שלא ימחה הוא, ואפי' מאן דלית ליה ברירה כה"ג מהני והיינו כדפי', ומהא נמי יש ללמוד רעל מנת שלא ימות פלוני מקודשת ומגורשת לכ"ע ואפי' למאן דלית ליה ברירה.

והשתא ניחא דא"א דיקדש כ"ג אשה על תנאי, דהא תנאי דקדושין לא שייך אלא בע"מ שתמות אשתי והא לרב אליבא דר' יהודה לא מהני כיון דלית ליה ברירה, אבל כי מקדשה לגמרי בלי תנאי ומגרשה על תנאי תנאי דגירושין בעל מנת שלא תמות חברתיך בע"ב הוי, ותנאי כזה מהני לכו"ע אפי' למאן דלית ליה ברירה ובדפי', ואע"ג דאמרינן התם דליתא לדאיו מקמי מתניתין ור' יהודה אית ליה ברירה ובעל מנת שתמות סגי לר' יהודה מ"מ נקט לה הגמ' בעל מנת שלא תמות דלכ"ע בהאי גוונא מהני לר' יהודה ואע"ג דלעיל רצה לומר באומר ע"מ שתמות או שתמות חברתך, והשתא אי כה"ג מהני לר' יהודה תקשה להני שינויי טורח זה למה לקדשה על תנאי, הא בלא"ה הני שינויי א"א להעמידן כי יש עליהן קושיות רבות כדפי' רש"י בריש הסוגיא ואין צריכין אנו אלא להעמיד מסקנת הסוגיא על מתכונתה.

מיהו אכתי קשה דהא בע"ב אפילו תימא דמאן דלית ליה ברירה אפי' תולה בדעת אחרים לית ליה, מ"מ הני מילי בדבר שיש לו לחול למפרע כגון באומר ה"ז גיטך אם מתי דבע"ב לכשימות צריך לחול הגט למפרע סמוך למיתה דאי לכשימות הא קיי"ל אין גט לאחר מיתה, וכן בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא דהיינו שקדשה בביאה לכשירצה צריכים הקדושין לחול למפרע בשעה שקידשה בביאה דאי מכאן ולהבא משעה שירצה האב א"א להן לקדושי ביאה לחול אא"כ חלין למפרע בשעת קידושין כדמוכח בפ"ג דקדושין (דף ס.) גבי ה"ז גיטך ע"מ (שתתן) [שתתני] לי ר' זוז מגורשת ותתן, דאמרינן איכא בינייהו כגון שנתקרע הגט או אבד למ"ד כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי מגורשת למפרע, ולמ"ד לאו כאומר מעכשיו דמי אינו גט רעל מה יחול הגירושין בלהבא כיון דאין הגט קיים באותו שעה, וה"ה קדושין א"א להו לחול לאחר זמן אלא בקדושי כסף ואפי' נתאכלו המעות, משום דהני זוזי לאו למלוה דמי ולא לפקדון דמי כדאמרינן רפ"ג דקדושין (דף נט.), וכן בקדושי שטר ולא נתקרע השטר עד לאחר זמן חלות הקידושין, אבל קידושי ביאה בלאחר זמן א"א דהא אין כאן שום דבר שתחול עליו הקדושין, ודבר זה מתברר היטב בדברי התוס' פ"ג דקדושין (דף סג.) גבי הא דאמר כגון הכתב לה לכשאקחך כד. וכיון דבהריני בועליך ע"מ שירצה אבא דהיינו שקדשה בביאה זו דקאמר ר"ש רצה האב מקודשת, בע"ב מקודשת למפרע משעת ביאה קאמר, דאי מכאן ולהבא משעה שרצה האב כי רצה מאי הוי על מה תחול הקדושין, וכיון דבע"ב ה"ז גיטך אם מתי וכן הריני בועליך ע"מ שירצה אבא ליכא למימר מקודשת או מגורשת אלא למפרע מש"ה איכא למימר מאן דלית ליה ברירה בתולה בדעת אחרים לאו כלום הוא ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שבעת ביאה וסמוך למיתה היו ראוין לחול הקדושין והגירושין, אבל בדבר שאפשר לו לחול מכאן ולהבא בתולה בדעת אחרים כגון שקידשה בכסף או בשטר או בגירושין ולא נתקרע השטר קידושין או הגט, אפי' תולה בדעת אחרים כגון ע"מ שירצה אבא לכ"ע מקודשת או מגורשת לכשירצה דבמכאן ולהבא לא שייך לומר ברירה.

ויש לי להביא ראיה לזה מהא דתנן בפ"ג דקדושין (דף סב.) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו' אינה מקודשת, ומם' בגמרא דה"ט דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואינו בידו ככל הני דמתניתין וגר נמי לאו בידו, דגר צריך ג' מי יימר דמזדקקי ליה ג' והשתא מנ"ל דטעמא דמתניתין דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דילמא ה"ט דתנא דידן ס"ל אין ברירה והא למ"ד אין ברירה בתולה בדעת אחרים כהריני בועליך ע"מ שירצה אבא והרי זה גיטך אם מתי לאו כלום הוא, אע"ג דהאיש והאשה בני קידושין וגירושין נינהו הואיל ותנאי הקידושין והגירושין תלו בדעת אחרים, כ"ש הכא דעיקר קידושין של אלו אין להם מקום לחול כלל בשום ענין אלא ע"י דעת אחרים, שלשה לגר, הרב לשיחרור, מיתת הבעל והאחות ע"י מי שחיי האדם ומותו בידו, וחליצה ביבם, פשיטא דלמאן דלית ליה ברירה הלאו כלום הוא ודילמא תנא דידן ס"ל כמ"ד אין ברירה.

ועוד דבפרק האשה רבה (יבמות צב, ב) דייק ר' יוחנן מדתני לאחר שיחלוץ לך יבמך אינה מקודשת דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק, והשתא מנ"ל דטעמא דמתניתין משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא, הואיל ואין בידו לקדשה עכשיו קודם חליצה לאחר שיחלוץ נמי אינה מקודשת, דילמא לעולם קדושין תופסין ביבמה לשוק ואי הוה מקדשה עכשיו מיד ה"נ דמקודשת, אלא משום שקדשה בלאחר זמן ותלה לה בדעת אחרים בחליצת היבם גרע טפי ואינה מקודשת משום דאין ברירה. ובהכי ניחא טפי דהא רבי יוחנן ס"ל דאין ברירה כדאמר בכ"מ האחים שחלקו לקוחות הן וכדאמר רבי יוחנן (רפ"ג דגיטין כה ע"א) ורבי יוחנן אינו מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כדמוכח ההיא דפ"ב דעירובין דתני איו ר"י אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כא' אלא אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב אבל לכאן ולכאן למקום שארצה לא, ופריך מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה וא"ר יוחנן וכבר בא חכם, ואם איתא דרבי יוחנן מחלק מאי קושיא הא לכאן ולכאן שאני דתולה בדעת עצמו הוא לפיכך אין ברירה, אבל מזרח ומערב דתולה בדעת אחרים שהוא החכם מש"ה יש ברירה, ולמה ליה לשנות עלה וכבר בא חכם. אלא ודאי רבי יוחנן אינו מחלק בהאי אלא בכל ענין אין ברירה, וא"כ מנ"ל למידק מהא דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק דילמא טעמא דמתניתין משום דאין ברירה הוי.

ועוד קשה לי דתניא התם (קידושין סב, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכר [לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך וכו'] אינה מקודשת, ר"מ אומר מקודשת, ר"י הנשיא אומר מקודשת ומ"ט אמרו אינה מקודשת משום איבה פי' איבת אחותה ובעלה, אבל בשארי כר"מ ס"ל דמקודשת, והא ר"י הנשיא היינו רבי כדאמר התם והא רבי ס"ל דאין ברירה, דתניא בם"ד דגיטין (דף מז.) ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי וטעמא משום דאין ברירה כדאמר התם וכיון דאין ברירה הא מדינא בכל הני דחשיב תהא אינה מקודשת, אלא ודאי אפילו תימא תולה בדעת אחרים אין ברירה ה"מ למפרע קודם גילוי דעתם כמו בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא ובה"ז גיטך אם מתי, אבל במכאן ולהבא כגון כל הני דחשיב לאחר גרות ושחרור ואינן אפשר לקדושין לחול למפרע דהא לאו בני קדושין נינהו אלא במכאן ולהבא אי לאו משום טעמא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי מהני דלא שייך כאן לומר אין ברירה. ועוד הבאתי ראיות לסברא זו ואין כאן מקומן.

והשתא כיון שכן אכתי תקשה בשלמא הא דאין מקדש אשה אחת על תנאי למפרע אם תמות חברתיך משום דלא אפשר [ד]אי מקדש הכי אינה מקודשת משום דאין ברירה, אבל מ"מ קושיא ב' במקומה עומדת יקדשנה על תנאי לכשתמות [אשתו] יהיו חלין קידושין וזה מהני לכ"ע.

וי"ל כיון דע"כ הני קידושין קודם יוה"כ הוו כדפי' לעיל והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ובע"ב כניס לה נמי, ואע"ג דפי' דהאי כניסה היינו כניסת חופה בלא ביאה וכמו דקדושי תנאי מהני ה"נ חופת תנאי מהני, מ"מ בקדושין גופיה לא מהני תנאי אלא בקדושי כסף אפי' תנאי דלאחר זמן כגון לאחר ל' יום ואפילו נתאכלו המעות או בקדושי שטר והשטר בעין לאחר ל' יום, אבל [אי] ליתא לשטרא לאחר ל' יום וכן בקדושי ביאה בכל ענין אינה מקודשת משום דלאחר זמן אין להם לקדושין על מה לחול, ואי אתה מוצא קדושי ביאה לאחר זמן בשום ענין וכן בקדושי שטר ונאבד או נתקרע השטר קודם ל' יום אלא א"כ קידשה מעכשיו ולאחר ל' יום דהקדושין חלין למפרע וכ"ז מבואר במה שכתבתי לעיל, וכיון שכן הא ודאי כניסה דחופה לקדושי ביאה דמיא דא"א לה לקנות ולחול בלאחר זמן דלאחר זמן אין לקנין חופה על מה לחול, וא"כ א"א לכ"ג שיקדש ויכניס לחופה קודם יוה"כ שתהא החופה חלה וקונה ביוה"כ לאשה זו אם תמות אשתו לכשתמות, דבאותה שעה לכשתמות אין חופה דאתמול קונה. וכ"ת תחול למפרע כשתמות אשתו בפלגא העבודה תהא קונה למפרע מאתמול משעת חופה, ואין כאן משום ב' בתים דהא את אשתו מגרש על תנאי שאכנס לבית הכנסת, הא א"א בתנאי דע"מ שתמות שיחול למפרע, דהא אליבא דר"י קיימינן ולאיו אין ברירה לר"י ובתנאי דלמפרע ע"מ שתמות אינה מקודשת משום לתא דאין ברירה, מש"ה בקדושי תנאי א"א, לא בתנאי לכשתמות לחוד דבענין זה חופה אינה קונה ולאו ביתו היא, ולא בתנאי מעכשיו ולכשתמות דבענין זה חופה אין כאן וקדושין אין כאן משום אין ברירה, לפיכך מקדשה ומכניסה לחופה בסתם בערב יוה"כ בלי שום תנאי ומגרשה על תנאי בערב יוה"כ, והא תנאי דגירושין בע"ב בשלא תמות חברתיך הוי דבתמות לא שייך הכא, וכיון דתנאי שלא תמות (דסשב ואל תעשה הוא חל למפרע משעת גירושין דמערב יוה"כ דבתנאי שלא תמות דהוי ממילא בשב ואל תעשה אפי' למפרע ליכא משום אין ברירה ובדפי' לעיל, ובתנאי זה יצאנו מידי כל החששות וכ"ב בזה הרבה בתשובה (שאג"א סי' צ"ג) ועוד הארכתי שם בזה.

עוד נ"ל דה"ט דא"א ולא סגי ליה בקדושי אשה במכאן ולהבא לכשתמות אשתו דהשתא ל"צ לגרש כלל על תנאי לא את אשתו הא' ולא את השניה זו, משום דלקמן בפ"ה (דף נ:) מבעיא לן גבי פר יוה"כ אי אחיו הכהנים מקביעותא מתכפרין או מקופיא ולא איפשיטא, וה"ה ביתו זו אשתו נמי לאחיו הכהנים דמיא כמ"ש שם התוס' [ד"ה או דילמא], ומשמע שם בסוגיא זו דאת"ל דאחיו הכהנים מקביעותא מתכפרין אם מת א' מן הכהנים ביוה"כ פרו של כ"ג הו"ל חטאת הציבור או השותפים שמת א' מבעליה דלר"י למיתה אזלא. ועוד אני אומר דאפשר דאשתו עדיפא טפי מאחיו הכהנים דאפי' את"ל דאחיו הכהנים מקופיא מתכפרים אפ"ה ביתו זו אשתו מקביעותא מתכפרין כמוהו, וה"ט משום דכפרת כ"ג תלה רחמנא בה וצריך שיהא לו אשה דוקא וכדאמר ר' יהודה [ב' ע"א] אף אשה אחרת מתקינין לו שנאמר וכו' ביתו זו אשתו, וה"ט נמי שבודוי א' מתודה עליו ועל ביתו ביחד, ומוסיף עליו בוידוי ב' ג"כ את אחיו הכהנים, אלמא כפרתו וכפרת ביתו דמיין אהדדי וזה בלא זה א"א ושקולין הן וכמש"ל, ומ"מ אפי' לפי' התוס' כפרת ביתו לא גרע מיהו מכפרת אחיו הכהנים ואת"ל אחיו הכהנים מקביעותא מתכפרים היא נמי מתכפרת מקביעותא, ואם מתה, פרו של כה"ג הו"ל חטאת הציבור או השותפין שמת א' מהן ואליבא דר"י תמות, וכיון שכן לא סגי לקדש לו אשה אחרת על תנאי כשתמות אשתו ביוה"כ תהא זו מקודשת לו, משום דחיישינן דילמא תמות אשתו בפלגא דעבודת פרו ולר"י תמות ובטלה עבודתו ופסולה למפרע, ולפיכך לר' יהודה אין לו תקנה אלא א"כ מגרש את אשתו למפרע על תנאי לכשתמות שיכנס לבהכ"ג ומשוי לגיטא דאשתו גיטא למפרע, כדי שבשעת עבודת הפר לא רמיא כפרתה עליו ולית לן בה במיתתה דאין לה חלק ושותפות כלל בפרו, וכיון דצריך לגרש את אשתו על תנאי למפרע משום חששא דחטאת שמתו בעליה, מהשתא בע"ב א"א לו אלא א"כ מתקינין לו אשה אחרת נמי למפרע בעל תנאי שמא תמות אשתו, דלא סגי אם לא שהשניה תהיה אשתו למפרע קודם גירושי הראשונה, וזה א"א משום דאין ברירה לר"י אליבא דאיו.

ועוד י"ל דאפ"ת דביתו מקופיא מתכפרת ולא מקביעותא ובמיתתה לית לן בה משום חטאת שמתו בעליה, אפ"ה א"א לקדש השניה על תנאי לכשתמות ואילך. משום דבכפרת מקדש וקדשיו כפרת כהנים בפר וכפרת ישראל בשעיר הפנימי, אפי' לר' יהודה דאמר כהנים וישראלים שווין בכפרת שאר כל העבירות בשעיר המשתלח, מ"מ בהא מודה דבטומאת מקדש וקדשיו אינן שווין אלא כהנים בפר, וכדאמרינן בסם"ק השבועות (דף יג:) ונפקא ליה התם מדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו וכל הכהנים בכלל ביתו הן, והא אשתו נמי בכלל ביתו ומתכפרת בפר על עון זה ולא בשל ישראל, והא לקמן בפ"ה (דף מ:) אמרינן דעבודת הפר קדים לשל שעיר בין בפנים בין בהיכל בין במזבח, הרי שכפרת כהנים על עון זה קדמה לשל ישראל בכל מקום, והשתא אי היה מקדש לשניה לכשתמות אשתו איכא למיחש שמא תמות בין מתן דם פר למתן דם שעיר ומהשתא לא יהיה לה כפרה כלל על טומאת מקדש וקדשיו, דבמה תתכפר, בדם פר לא, דבשעת הזאת דמו עדיין לא היתה אשתו של כ"ג דהא ראשונה היתה קיימת וכפרתה בשעיר היה תלוי, ובשעיר נמי אינה מתכפרת דהא בשעת הזאת דמו כבר נעשית אשתו ונמצא קרחת מכאן וקרחת מכאן. ומסתברא דאפי' בנות כהנים נמי אינן מתכפרין בשל פר, אלא זכרי כהונה לבד ואשתו דרבי רחמנא מביתו, אבל כהנות בשעיר כישראל, הילכך אפי' בת כהן א"א לו לקדש על תנאי מפני שתהא נעדרת כפרה על טומאת מקדש וקדשיו אם תמות הראשונה לאחר מתן דם פר : [מלואים]

אמר רבא לא (נחלקו) [נצרכה] אלא להביא[ו] מתוך ביתו:    נ"ל דרבה בה"א גרסינן, ואביי תלמידו אקשי ליה עלה, ולקמן בשינויא בתרא לומר שאינו עובד כל היום, גרסי' רבא בא':

היה עומד ומקריב:    פירש"י בכהן הדיוט קאי. קשה לי אמאי יגמור לר' יוסי הא כהן הדיוט [אונן] אם עבד חילל כדתנן רפ"ב דזבחים (דף טו:), וכיון דעבודה מחוללת (א)מאי יגמור דקאמר ר' יוסי.

וכי תימא הואיל והתחיל בהיתר קודם שנעשה אונן גומרו, הא בספ"ק דזבחים (דף טו.) אמרינן בעי רבי ירמיה מרבי זירא היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם למזבח מהו, א"ל והזה ונתן, כלומר רעד שהגיע הדם על המזבח עדיין לא נגמרה הזאה והו"ל עבודה בבעל מום ופסולה, אלמא אע"ג שהתחיל בהיתר ובתוך העבודה נעשה בעל מום מחלל, והשתא הדברים ק"ו מה התם דהתחיל בהיתר ולאחר שנעשה בעל מום אינו עובד בידים דהא כבר יצאתה הזאה מידו לאדר וממילא מגיע למזבח אפ"ה חילל, כ"ש הכא גבי אונן אע"פ שהתחיל בהיתר אפ"ה הא כשגומר בידים חילל ואמאי יגמור לרבי יוסי.

ועוד דמשמע התם דע"ב לא מיבעי ליה לרבי ירמיה אלא במזה ואח"ב נקטעה קודם שהגיע למזבח אי כשר אלא משום דאיכא למימר מדנפק דם איתעביד ליה מצותו ונגמרה הזאה ואין כאן עבודה בבעל מום, אבל אי הוי פשיטא ליה דלא נגמרה עד שהגיע למזבח ודאי פסול אע"ג דתחילת עבודה בהיתר היתה קודם שנעשה בעל מום אפ"ה חילל, ואמאי הכא גבי אונן לר"י יגמור.

ואין סברא לומר דההיא דפ"ק דזבחים כרבי יהודה דאמר הכא גבי אונן נמי מניח עבודתו ויוצא ודלא כר' יוסי, ראם איתא דמלתא דרבי ירמיה ורבי זירא אתיא כתנאי, לא הוי שתק הגמרא [מיניה] לומר כתנאי כדרך הגמרא בכל מקום, ועוד דקי"ל הלכה כר' יוסי מחבירו. ובודאי אין טעם לחלק בין בעל מום לאונן בהא דהתחיל בהיתר דבזה יגמור ובזה לא יגמור, וגם ברפ"ב דזבחים (דף טו:) נפקא ליה לתנא דבי רבי ישמעאל לאונן שחילל ק"ו מבעל מום שאוכל חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שחילל, ומיניה מה בעל מום אפי' התחיל בהיתר חילל כההיא דרבי ירמיה ורבי זירא אף אונן כן כיון דמיניה נפקא ליה בק"ו.

ועוד אם איתא דאונן קיל מבעל מום אם התחיל בהיתר רזה חילל וזה לא חילל א"כ אפי' התחיל באיסור נמי לא אתיא אונן בק"ו מבעל מום שאוכל, דאיכא למיפרך מה לבעל מום שחמיר דאפי' התחיל בהיתר מחלל תאמר באונן דאינו מחלל בהתחיל בהיתר, וכשם שקיל מבעל מום בהתחיל בהיתר ה"נ בהתחיל באיסור נמי קיל מיניה ואינו מחלל. אלא ודאי לכ"ע בכהן הדיוט אפי' בהתחיל בהיתר נמי מחלל. והאי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בכהן גדול מיירי ובדפי' התוס' דמן התורה עובד אונן ואפ"ה לד' יהודה מניח עבודתו מדרבנן:

דף יד ע"א[עריכה]

במתניתין ומקריב את הראש ואת הרגל:    לכאורה היה נ"ל דדוקא קתני, משום דמתניתין מהקרבת תמידין מיירי כדפי' רש"י גבי זורק את הדם של תמידין לפיכך א"א לו להקריב יותר מהראש והרגל, דתמיד שהוא טלה קרב מן התורה בששה כהנים דוקא כדאמרינן לקמן בפ"ב (דף מ.) וערכו ב', בני אהרן ב' וכו', ומוקי לה בטלה של תמיד שנאמר על העצים וכו' איזה דבר שטעון וכו', ותנן התם (כה ע"א) גבי פייס השני מי מעלה איברים לכבש, הראש והרגל היינו בכהן אחד ושתי הידים בכהן ב' וכו' כדפירש"י התם [ד"ה הראש], לפיכך א"א לכ"ג להקריב יותר מהראש והרגל של תמיד שקריבין בכהן א' כדי ששאר האברים יהיו קריבין בה' כהנים, ומשום דכ"ג מקריב חלק בראש כדתנן בסמוך, והראש קרב ברישא לכל האיברים והרגל סליק בהדי רישא כדאמר התם, מש"ה מקריב כה"ג הראש והרגל. ומשו"ה ניחא לי דבפ"ג לקמן (דף לא:) גבי תמיד של יוה"כ שינה התנא ותנא נכנס להקריב את הראש ואת האברים, משום דכל עבודת יוה"כ אינם כשרים אלא בכה"ג אפי' תמידין, לפיכך א"א בו' כהנים אלא בכה"ג לחוד.

מיהו קשה לי הא בפ"ז מ"ג דתמיד תנן בזמן שכה"ג רוצה להקטיר וכו' הושיט הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן, הושיט השני לראשון שתי הידים נותן לכ"ג סומך עליהן וזורקן, וכן היו מושיטין לו שאר כל האיברים והוא סומך עליהם וזרקן. אלמא כה"ג לחוד היה רשאי להקטיר את הכל וא"צ ו' כהנים לטלה התמיד אלא בזמן שנעשה בהדיוטים. וטעמא דמילתא נראה לי משום דקרא דנפקא ליה הטלה טעון ו' מוערכו בני אהרן הכהנים נפקא ליה, דדוקא בבניו שהן הדיוטים הכתוב מדבר הטעון ו' אבל לא באהרן שהוא כה"ג. לפיכך נ"ל הא דתנן הכא ומקריב את הראש ואת הרגל לאו למימרא שאינו רשאי להקריב יותר דודאי רשאי אלא שאין צריך, דהא טעמא דכל ז' ימים היה זורק ומקטיר כדי שיהא רגיל ומזומן לעבודת יוה"כ וסגי ליה בהכי להרגילו. [מלואים]

שם מאן תנא אמר ר"ח דלא כר"ע:    משמע לרבנן טהור שנפלה עליו הזאה טהור הוא לגמרי ומצי עביר עבודה. וקשה לי אמאי אינו טמא מדין מגע, דהא בנוגע במי חטאת אפי' אין בו שיעור הזאה טמא אלא שאינו טעון כיבוס בגדים כדתנן רפ"א דכלים (משנה, כלים א, א) וה"נ אמרינן בסמוך, אלמא מי חטאת מטמא במגע בכל שהוא, והא לענין טומאת מגע לא שנא נגע בידיו או בגופו טמא הוא, והא בין לרבי בין לרבנן בפ"ק דקדושין (דף כה.) מה שבגלוי הוא לענין הזאה ואהני אם הוזה עליו הוי נמי כגלוי לענין טומאה ומקבל טומאת מגע, ואע"ג דקא אמרינן התם גלוי הוא לענין שרץ, לאו דוקא דה"ה לגבי כל הטומאות כדמוכח התם דקאמר רבי מדמי לה לטומאה, וא"כ כיון דהיזו על כה"ג כל שבעה משום ספק טמא מת, ע"כ על מקום גלוי דמהני לגבי הזאה הוא דהיזו, א"כ כ"ש דגלוי הוא לענין טומאת מגע.

והשתא תקשה לכ"ע אפי' לרבנן דר"ע היכא עביד עבודה הא נטמא בטומאת מגע במי חטאת דמטמא במגע בכל שהוא כמו שאמרנו, וכ"ש למאן דאמר הזאה צריכה שיעור לקמן בע"כ היזו עליו כשיעור, וא"כ אפי' במשא נמי מטמא והיכי עביד עבודה לכ"ע. ועוד היכי משכחת לה לרבנן דעל הטהור טהור ולר"ע נמי למה לי קרא דטמא, תיפוק ליה דודאי לכ"ע טמא משום נוגע במי חטאת דא"צ שיעור אלא מטמא אפי' בכל שהו :

מ"ט דר"ע וכו' מאי על הטמא וכו', ורבנן האני לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי:    קשה לי הא בפ"ק דקדושין (דף כה.) תניא נתזה הזאה על לשונו רבי אומר היזה וחכמים אומרים לא היזה ואמרינן דפליגי בהאי קרא והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה על הטמא הזאה על מקום טומאה הוא דבעינן ולשון כגלוי הוא לענין טומאה, ורבנן דרשי וחטאו ורחץ חיטוי על מקום רחיצה דהיינו טבילה בעינן ולשון א"צ טבילה כדא' התם, והשתא רבי דדרש דשדינן והזה על הטמא דסגי הזאה על מקום טומאה ולאתויי לשון אתי כמאן, אי לר"ע על הטמא אתיא לעל הטהור טמא, ולרבנן לדברים המקבלים טומאה אתי, ודוחק לומר דג' מחלוקת בדבר דא"כ הו"ל להגמרא לאתויי הא דרבי בשמעתין. ועוד מנ"ל להגמ' דלרבנן דר"ע לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי דילמא ס"ל כרבי.

וליכא למימר דרבי מסברא בלא קרא משמע ליה דעל הלשון מהני לגבי הזאה, ואע"ג דבית הסתרים הוא אין לנו למעט בית הסתרים לגבי הזאה מסברא בלא קרא, דטומאה ורחיצה שאני דגלי קרא וידיו לא שטף במים, וקרא דורחץ את בשרו דבעינן דומיא דידיו ובשרו מאבראי, והא דאמר התם רבי מדמי לה לטומאה לאו דוקא מקרא דעל הטמא דהא מיבעי ליה לקרא לכדר"ע ורבנן, אלא מסברא קאמר דלא גרע מטומאה דאילו לטבילה ליכא לדמויי דוכבס בגדיו הפסיק הענין כדמסיק התם, דא"כ הא דקאמר התם ורבנן נדמייה לטומאה, טהרה מטהרה הו"ל למילף, מאי קאמר נדמייה (לטהרה) [לטומאה] א"כ לשתוק קרא מיניה ומסברא ידעינן דכל היכא דמזי מהני, ועוד לרבי נמי בע"כ הזאה בגלוי בעינן ולאפוקי בית הסתרים דלא, ומנ"ל הא אם לא דיליף מן והזה על הטמא דהזאה במקום הגלוי לגבי טומאה בעי, דהא פריך התם למאי דס"ד דלשון לאו מום שבגלוי הוא לענין לצאת בו לחירות מהא דאמר רבי דמהני לגבי הזאה, ואי רבי לא בעי מקום גלוי לגבי הזאה מאי פריך, אלא ודאי רבי בעי מקום גלוי לגבי הזאה ובע"ב מעל הטמא נפקא ליה, הא א"כ ההיא דרבי דלא כר"ע ודלא כרבנן דשמעתין:

למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא:    והקשו התוס' הא מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו א"כ למאי הוי הנוגע טמא טפי ממזין עליו, ותי' דה"ק מזין עליו ההזאה גורמת לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמת לו טומאה. וזה נ"ל דוחק דא"כ הא דקאמר מזה ומזין עליו טהור לאו בחדא גוונא הוא, דהמזה טהור לגמרי, ומזין עליו טמא הוא אלא שגורמת לו טהרה מטומאה (ישינה) [ישנה] של מת שעליו, והא הגמרא כייל להו בחד לישנא ש"מ דשווין הן בהא.

עוד תי' התוס' מזין עליו טהור היינו טהור שנפלה עליו הזאה דטהור לגמרי. גם לפי"ז לאו חדא מחתא נינהו דמזה טהור בע"כ [ב]מזה על הטמא מיירי, דאילו על הטהור הא טמא במשא למ"ד הזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות בם"ח דזבחים (דף פ.), דנהי במגע אינו טמא דהא אינו נוגע במי חטאת אלא ע"י אזוב מ"מ אי אפשר בלא משא כשיעור הזאה ביחד להאי תנא, אלא ע"כ במזה על הטמא איירי והא דמזין עליו טהור היינו בטהור שנפלה עליו הזאה ובכהאי גוונא המזה טמא, וזה דוחק לומר דהגמרא לצדדים נקט להו.

ולי נראה הא דקאמר ומזין עליו טהור למזין על טמא קאמר והאי טהור מטומאת מי חטאת, אע"ג דעדיין מחוסר הערב שמש לטומאת מת נ"מ בשלא היזה בשביעי כשבא להזות בשמיני או לאחר מכאן ואם מקדים אז טבילה להזאה לית לן בה. והא דמקדים בקרא הזאה לטבילה ותניא בספרי [חוקת פיסקא קכ"ט] ורחץ במים וטהר, בערב מה ת"ל, לפי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא, ת"ל וחטאו ביום הז' ואח"ב ורחץ במים, הרי האם הקדים טבילה להזאה לא עשה כלום וצריך לטבול אחר הזאה, מ"מ ה"מ במזה במצותו בזמנו ביום הז' הוא דבעינן שיקדים הזאה לטבילה, אבל לאחר זמנו אם הקדים טבילה להזאה שפיר דמי, וכדתנן ספי"ב דמס' פרה (משנה, פרה יב, יא) אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום, ופי' שם הרמב"ם רזה מיירי אם נתאחרה ההזאה אחר יום הז' הטובל בלילה ואח"ב מזה ביום שלאחריו משא"כ בזמנה הזאה קודמת לטבילה וכההיא דספרי, והשתא נ"מ טובא בהא הטהור הטמא מטומאת מי חטאת בטבל והזה עליו לאחר טבילה שלא בזמנו דהיינו לאחר ז' ואילך דעלתה לו טבילה שקודם הזאה לטומאת מת וא"צ טבילה אחרת אחר הזאה מחמת שנטמא בהזאת מי חטאת, ואילו היה טמא משום מגע מי חטאת כמו שאר נוגע במי חטאת היה צריך טבילה אחר הזאה.

אלא שהתוס' ספ"ב דמגילה (כ' ע"א ד"ה ולא טובלין) פי' להא דתנן הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום בענין אחר דשתי טבילות יש א' קודם הזאה כדי לקבל הזאה וא' לאחר הזאה כדי לטהר מטומאתו, ואההיא דקודם הזאה קאמר דטובל בלילה ומזה ביום אבל דלאחר הזאה אינה אלא ביום, א"כ אכתי אין שום נ"מ בהא דמזין עליו טהור מטומאת מי חטאת כיון דמ"מ הא צריך טבילה אחר הזאה לעולם אפי' שלא בזמנו משום טומאת מת, הרי אותה טבילה מטהרת אותו מכל טומאתו ולענין [מה] מזין עליו טהור יותר מנוגע.

ונ"ל לפרש בענין אחר דנ"מ ע"פ הא דקיי"ל קרבן הקבוע לו זמן דוחה טומאה ודוקא טומאת מת אבל שאר טומאות לא כדאמרינן לעיל (דף ו'), והשתא אי הי' טמא המזין עליו משום טומאת מי חטאת אפי' קרבן ציבור הקבוע לו זמן אינו דוחה, אבל כיון דמזין עליו טהור משום טומאת מי חטאת אע"ג דטמא משום טומאת מת דוחה טומאה. וכ"ת הא כיון דעדיין טומאת מת עליו אפי' תימא דטמא נמי משום מי חטאת אפ"ה דוחה טומאה כיון דטומאת מת קודמת לשל מי חטאת אמרינן הואיל ואישתרי לטומאת מת אישתרי(נטי) [נמי] לטומאת מי חטאת, וכה"ג אמרינן רפ"ג דזבחים (דף לב:) גבי פסח רובן טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותרו לטומאת מת הותרו נמי לזיבתן, ואמרינן נמי התם מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל מכניס ידיו לבהונות דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דטבול יום במחנה לויה שאין בו כרת, ופריך מיניה לעולא דאמר התם ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא, ומשני הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו.

לא קשיא מידי דהא אמרינן פ"ק היבמות (דף ח.) מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל שמיני שאין מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן, אלמא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה אלא כשהותרה כבר טומאה הראשונה קודם שחל טומאת שניה, א"כ ה"נ משכחת לה כגון בפסח הבא בטומאה ברוב צבור טמאין והיזה עליהן בערב פסח קודם חצות דעדיין לא הותרה לטומאת מת דאין זמן השחיטה עדיין כדתנן בפ"ה דפסחים (דף סא.) שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים, ואי היה עליהם טומאת מי חטאת לא הוה אמרינן הואיל והותרה כיון דאירע טומאה זו קודם שהותרה להם טומאת מת, ואפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה נמי לטמא מת בשביעי שלו וכל שביחיד אינו נדחה בציבור לא עבדי בטומאה כדאמרינן בפ"ו דפסחים (דף סט:), א"כ אין נ"מ בהזאה ז' בהא דמזין עליו טהור מ"מ לא עבדי בטומאה, מ"מ נ"מ בהזאה א' של שלישי לענין פסח וברוב ציבור טמאין וכדפירשתי, ואפי' לר"א דאמר בפ"ק דזבחים (דף יא:) מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית דכולי יומא זמניה הוא ומה בין הערבים בין ב' ערבים. והשתא ליכא נ"מ בהא דמזין עליו טהור האפי' תימא טמא אפ"ה הו"ל למימר הואיל והותרה הותרה דהא אין מזין אלא ביום כדתנן ספ"ב דמגילה (דף כ:), ואם חל ערב פסח ביום הזאה לעולם קדמה היתר טומאת מת לשל מי חטאת דאין אפשר אלא ביום, וכבר קדם היתר טומאת מת משעלה עמוד השחר קודם שחל עליו טומאת מי חטאת.

י"ל אע"ג דליכא נ"מ לדידיה לענין פסח, אפ"ה איכא נ"מ לענין תמיד של בין הערבים ונרות וקטורת דאפי' בן בתירא מודה הבין הערבים הכתיב גבי דידהו הוא ממש ואינן כשירים קודם חצות כדאמרינן התם [זבחים שם], והשתא איכא נ"מ הכהן טמא מת יוכל להקריב אם היזו עליו קודם חצות וכדפירשתי:

מאי מזה נושא:    הקשו התוס' מנ"ל למעקר קרא ממשמעותיה לומר רמזה טהור ומזה דקרא היינו נושא אימא מזה ממש. ותי' מהכתיב והזה הטהור אלמא מזה טהור, ואע"ג דדרשינן מיניה טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה, תרתי ש"מ. וקשה לי מנ"ל דש"מ תרתי דהא לאו שקולין הן דנימא ניתי תרווייהו דהי מינייהו מפקת, ואין לנו מיניה אלא הטהור שהוא טמא ולהכשיר טבול יום, ולא אידך למזה שהוא טהור וכ"ש לעקור קרא ממשמעותיה. אבל בספרי נפקא ליה דהמזה טהור מק"ו אם טיהר את הטמא ק"ו שיהא הוא טהור. ונ"ל דאין כאן עקירת קרא ממשמעותיה דאיכא למימר דהאי ומזה מי הנדה מיירי ממזה שלא לצורך כמו על אדם טהור או בהמה כיון שהוא שלא לצורך מצוה היזה וליכא ק"ו בהזאה זו טמא. אבל במזה על הטמא טהור מק"ו, כיון דאהני הזאה זו לטהר הטמא ק"ו שלא יטמא: [מילואים]

דף יד ע"ב[עריכה]

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי:    לא מצינו עיקר לדישון מזבח הפנימי בקרא בהדיא, וכתב הרמב"ן בספר המלחמות דאינה מן התורה אלא מדבריהם. וקשה לי דלקמן בפ"ג (דף לג:) אמרינן דבבקר בבקר דשני גזרי עצים לא צריך חד שדי' להטבת ה' נרות וכר, ופריך רב פפא ואימא חד שדי' לדישון מזבח הפנימי דניקדמי' לדם התמיד, ואי אינו אלא מדרבנן ואין לו עיקר מן התורה מאי פריך.

ואומר אני שנעלם מהרמב"ן סוגיא שלימה דפ"ב דמעילה (דף יב.) (והכא) [והכי] גרסינן התם בשלמא מזבח החיצון הכתיב ביה ושמו אצל המזבח, מזבח הפנימי מנ"ל, אמר ר"א אמר קרא והסיר את מוראתה בנוצתה אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי, ואימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לו מקום, א"כ לימא קרא אצל המזבח מאי הדשן דאפילו מזבח הפנימי, פי' דהאי אל מקום הדשן מדשן מזבח הפנימי מיירי, הרי לעיקר דישון מזבח הפנימי מן התורה.

וכץ נ"ל מפרש"י דלקמן בפ"ב (דף כד:) דאמרינן בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו פי' אי זר חייב עליו מיתה אי לא, לפנים מדמינן ליה ובר, ופרש"י עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה. ומדמיבעי ליה אי זר חייב עלי' מיתה ש"מ דעיקר דישון מזבח הפנימי מן התורה הואי.

עוד כתב שם הרמב"ן דאפי' את"ל דישון מזבח הפנימי מן התורה הואי אפ"ה עבודת לילה היא וכשירה מן התורה אפי' בלילה. אבל גם זה לא יתכן, וכבר כתבתי בזה בארוכה אבל אין זה מקומו:

מאן תנא תמיד ר"ש:    הקשו התוס' [ד"ה אמר] אמאי לא משני דמתניתין דהכא בשתי נרות ומתניתין דתמיד מה' נרות מיירי וכדמשני אביי לקמן ארומיא דסדר יומא אסדר יומא, ואפי' אביי משמע דס"ל להא דתמיד ודהכא כתנאי מדלא קאמר אלא אמר אביי. ותירצו דמ"מ הא דהכא פליג אדתמיד דהתם קתני זריקת דם התמיד בתר דישון מזבח הפנימי והמנורה והבא קתני זריקה ברישא להבי צריך לאוקמי כתנאי.

וקשה לי דא"כ עיקר הקושיא חסר מן הספר. ואע"פ שהתוס' פירשו לעיל [ד"ה ורמינהו] דהא דלא פריך מהא דמנרות דקתני התם ברישא פריך, מ"מ הו"ל לאתויי נמי לסיפא ולומר קשיא קטורת ונרות אקטורת ונרות קשיא זריקה אזריקה וכן דרך הגמ' בכל מקום *. אבל לי נראה דמתניתין דתמיד לא ס"ל כלל שמפסיק בעבודה א' בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות דהא לא תנינא התם, וכ"ב הרשב"א בתשובה ןח"א סי' ע"טן , וכ"ב זה בחידושי למס' תמיד. ועוד פי' פירוש אחר וגם רומיא דזריקה אזריקה יתבאר שם ואין זה מקומו:

לא קשיא כאן בהטבת ב' נרות:    והקשו התוס' [בא"ד אמר אביי] אמאי לא חשיב מתניתין הטבת ה' נרות דקמי קטורת. ותירצו דלא חשיב אלא הטבת ב' נרות שהן גמר העבודה והטבת ה' נרות לא היה עושה הכה"ג כדאמר בסמוך אורויי בעלמא קא מורי. וקשה לי דאיך יתכן שיהא עבודה אחת נעשית ע"י ב' בני אדם דהא הטבת כל ז' נרות עבודה אחת הן וכל ימות השנה היא נעשית ע"י כהן אחד, דהא לקמן בפ"ב (דף כה.) תנן גבי פייס השני י"ג כהנים זוכין בו, ואי ההטבה נעשית ע"י ב' כהנים י"ד הדין, אלא ודאי אין עבודה אחת נחלקת לב' כהנים. ולא דמי להא דאמרינן בפ"ב (דף כה:) רבי יהודה אומר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה, אע"ג דמחתה וקטורת חדא עבודה היא כדאמר התם, שאני קטורת דמעתרי מש"ה נעשית בב' כהנים דגם מחתה מעשרת כדמוכח התם דקאמר סד"א הואיל ולא שכיחא ומעתרא נתקן לה פייס בפני עצמה קמ"ל. ועוד דמחתה אינו אלא מכשירי קטורת, ומ"מ עיקר העבודה שהיא הקטרת הקטורת היתה נעשית ע"י אחד בלבד, ועוד דטריחא מילתא קצת לעשות מחתה וקטורת ע"י אדם אחד כדפי' התוס' שם [בד"ה ת"שן, אבל [דבר שהוא] עיקר העבודה וליכא טרחא כמו הטבת ז' נרות, לא מצינו שיהא נעשה ע"י ב' בני אדם.

ועוד קשה לי איך יתכן שיהא רוב עבודה שהן הטבת ה' נרות ותחלת עבודה נעשית בהדיוט ומיעוט וסופה בכהן גדול דהו"ל כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואין נראה לי דאדרבה מהאי טעמא גופא הוא בכהן גדול הואיל והוא סופה וגמר עבודה לכך חשיבא טפי, דאין זה סברא כיון דכולן עבודה אחת והא בלא הא לא סגי. והא דקמייתו התוס' הא דאמר בסמוך אורויי בעלמא קא מורי אין לו ענין לזה.

הלכך נ"ל לפרש דודאי הטבת כל ז' נרות בז' ימי פרישה היו נעשים ע"י כהן גדול לחוד, דאין לחלק עבודה אחת לשני בני אדם דלאו אורח ארעא דמחזי כמאן דטריחא ליה מילתא, כדאמר אדרבי אליעזר בן יעקב לקמן בפ"ב (דף כו.) המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח מקום שכינה לאו אורח ארעא דהוי מהאי טעמא דאמרן כדפרש"י התם, ואפי' לרבנן הפליגי אראב"י התם הכא מורו דהטבת ז' נרות אע"ג תחלקו לחצאין ועבודה א' מפסקת בין תחלתה לגמרה אפ"ה כיון דכולן עבודה א' הן, [לעשות] גוף עיקר עבודה ע"י ב' בני אדם לאו אורח ארעא. ומהאי טעמא כל ימות השנה כולה כולן נעשין ע"י כהן אחד, הלכך בז' ימי הפרישה כה"ג מטיב את כולן. והא דשביק תנא במתניתין הטבת ה' נרות הקודמים לקטורת ונקט לב' אחרונים כיון דאורויי בעלמא קא מורי ולא מיירי הכא מהלכות עבודה וסידורן, אלא אתי לאשמועינן איזה עבודות שהיה כה"ג עוסק בהן בימי הפרישה להרגיל בעבודה, לא דק למיתנא הטבה דקודם קטורת ודלאחריה, אלא נקט המאוחרים שהיה כה"ג עושה אותן וכ"ש להקודמים דהא ליכא למיטעי שהקודמים נעשים ע"י הדיוט והמאוחרים בכהן גדול כדפי' לעיל.

ועוד י"ל דנ"ל לתנא למיתנא הטבה אחרונה דחביבא לי' הואיל ועל ידה נעשה ונגמרה מצוה זו של הטבה ומצות הטבה נקראת על שמה. ותדע דהא רב פפא לקמן נטו ע"א] מוקי למתניתין דפייס כאבא שאול דס"ל דברם התמיד מפסיק בין הטבה להטבה ובהטבת ב' נרות מיירי ההיא דפייס, והשתא כיון דתני סדר הפייסות לפי סדר העבודות זה אחר זה ואמרינן לקמן בם "ב (דף כ"ס נכה ע"ב] לא לכל עבודה ועבודה מפיסין אלא כהן הזוכה בתמיד י"ב אחיו הכהנים נמשכים אחריו, א"כ כיון דתחלת הטבה ורובה שהן ה' נרות היתה נעשית קודם דם התמיד וסופה ומיעוטה אחר דם התמיד, אמאי זכה בפייס הקודם בזריקת דם התמיד והמאוחר לו בהטבה ואזלת בתר סוף ההטבה המאוחר לדם התמיד, אדרבה זיל בתר התחלתה ורובה הקודם לדם התמיד ויזכה הכהן המוקדם בהטבה והמאוחר בזריקה, ואע"ג דגמר הזריקה קודם לגמר הטבה מ"מ מאי חזית דאזלת בתר סופן ודם התמיד קודם, אדרבה זיל בתר התחלתן רכן מן הראוי שהרי תחלת כל הדברים קודמין בזמן לסופן והא תחילת הטבה קודם לתחילת זריקה. אלא ודאי היינו טעמא כיון דגמר מצות הטבה הוא ע"י הטבת ב' אחרונים חביבא וכל מצות הטבה נקראת על שמה, אע"ג דעיקר המצוה ורובה נעשית בהתחלתה מ"מ דרך בני אדם הוא לקרות כל המצוה ע"ש סופה וגמרה, לפיכך בפייס נמי הואיל וסופה נגמרת אחר דם התמיד הפייס נקרא ע"ש סופה, מש"ה הזורק זוכה בפייס קודם למטיב הואיל וסוף הזריקה קודם לסוף ההטבה, ומש"ה חשיב ליה תנא דידן נמי להקטרה קודם להטבה הואיל וגמר הקטרה קודם לגמר הטבה והכל נקראת ע"ש סופה:

דף טו ע"א[עריכה]

דבר אחר מערב עד בוקר אין לך עבודה שהיא כשרה מערב וכו':    נראה לי דהאי דבר אחר לאו לאפלוגי אדרשא קמייתא דתן לה מדתה אתא, דהא דתן לה מדתה מפשטיה דקרא דמערב עד בוקר נפקא, והא דאין לך עבודה שבשירה מדרשא ראותו נפקא ליה. ועוד דהא משמע דכ"ע מודו בהאי דרשא אין לך עבודה כשירה כדמסיק ואבא שאול אמר לך שאני הכא הכתיב אותו, אלא האי דבר אחר הכי פירושו ועוד דבר אחר יש ללמוד מהאי מערב עד בוקר ומדסמיך לי' אותו דרשינן אותו מערב עד בוקר ולא דבר אחר, ותרתי ש"מ חד מפשטא וחד מדסמיך ליה אותו:

אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד:    כתבו התוס' ישנים במנחות פריך והרי איברים ופדרים שכשרים כל הלילה ומשני לה, ובפרק תמיד נשחט איכא מאן דאמר דלא מיירי אלא מעבודת פנים כגון קטורת אבל פסח מאוחר אחר נרות, ולדידיה אפשר לומר ה"נ איברים ופדרים. הנה מה שכתבו במנחות פריך, ליתא שם בגמרא להאי פירכא כלל, אלא דבפ"י דמנחות (דף פט.) מייתי לה, והקשו שם [בתוס' ד"ה אין לך] מהקטרת איברים ותרומת הדשן, ותירצו שם דלא דמי דהקטרת איברים מתחלת מבעוד יום כדאמר בפרק ר' ישמעאל נשם עב ע"א] דחביבה מצוה בשעתה, ותרומת הדשן לא מתחלת משקיעת החמה. ודבריהם סתומים. ונראה שכוונתם דהכי קאמר אין לך עבודה שכשרה בהמשך זמן שמערב עד בוקר אלא זו בלבד שהולכת ודולקת כל הלילה מתחילתה עד סופה, אבל הקטרת איברים התחלתן מבעוד יום, ותרומת הדשן אין התחלתה מתחילת הלילה שהוא משעת שקיעת החמה.

מ"מ קשה לי הא תרומת הדשן נמי כשירה כל הלילה דהיינו משקיעת החמה כדאמרינן לקמן (כ' ע"א) כל הלילה והרים. גם מה שכתבו דהקטרת איברים מתחלת מבעוד יום קשה הא נרות נמי תחלת הדלקתן מבעוד יום דהא מעבודת יום הוא והאי מערב היינו מכי ינטו צללי ערב כמו ערב דכתב רחמנא גבי פסח ותמיד.

ונ"ל דהכי פירושו אין לך עבודה שהיא כשירה מערב עד בוקר לא פחות ולא יותר אלא זו בלבד, דתרומת הדשן אע"ג הכשירה כל הלילה מ"מ אינה כשירה מבע"י מכי ינטו צללי ערב כמותה, נמצאת פחות. והקטר חלבים אע"ג הכשירים כל הלילה ומבעוד יום נמי מ"מ הא כשירים כל היום נמי אפי' קודם שינטו צללי ערב, נמצאת יותר. הילכך לא מצי קרא ראותו (בהו) למעטינהו, ולא ממעט אלא דומיא דידיה לא פחות ולא יותר. ואפשר שהתוס' נמי כוונו לזה, אלא שיש קצת ט"ס וחסרון בדבריהם. מ"מ גם זה אינו נוח לי דא"כ האיך ממעט בשמעתין קטורת מהאי אותו, ובפרק תמיד נשחט [פסחים נט ע"א] [דרשי ליה לענין] פסח שלא יאחרוהו לנרות:

ר"פ אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול:    כבר פירשתיו לעיל:

אורויי בעלמא דקא מורי:    נמי פירשתי לעיל [יד ע"ב ד"ה לא קשיא] דלא כפירוש התוספות:

בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחית צפונית:    וטעמא משום רעולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע. וקשה לי דבפ"ה דזבחים (דף נג:) תנן העולה קודש קדשים וכר ודמה טעון שתי מתנות שהן ד' ובגמרא היכי עביר אמר רב נותן וחוזר ונותן פי' ד' מתנות בפיסוק כדמוכח התם, שמואל אמר מתנה א' כמין גמא, והשתא לרב דאמר מתנות עולה ד' מתנות בפיסוק הואי בע"ב הא דקאמרינן הכא גבי נותן מזרחית צפונית ומערבית דרומית היינו ד' מתנות של פיסוק דהא תמיד עולה הוא, וא"כ ר"ש איש מצפה דמשנה בתמיד ממתן שאר דמי עולות ואמר בתחלה נותן מזרחית צפונית ובשני' נותן מערבה ואח"ב נותן דרומה אין כאן שום שינוי בהא הנותן בשניה מערבה דרומה בפיסוק דהא מתן דמים של כל העולות נמי הכי הודן ב' מתנות בקרן א' בפיסוק, ואין כאן שום שינוי רק במתנה הראשונה שנותנה במתנה א' כמין גמא בלי פיסוק, והשתא קשה טובא מתנה א' למה נותנה כמין גמא הא כל עיקר טעמא דר"ש דמשנה בתמיד ממתן דמי שאר עולות הוא משום הכתיב לחטאת על עולה דאמר רחמנא עולה ועביה בה מעשה חטאת, והא ע"י שינוי זה לא דמי לחטאת, דאילו חטאת ד' מתנות על ד' קרנות ואילו הכא למטה הודן כל הד' מתנות כדמפרש דלא מצינו דמים שחצץ למעלה וחצין למטה, ולעולה נמי לא דמי דאילו עולה מתנותיה בפיסוק והא ראשונה כמין גמא וא"כ אין טעם להא דמשנה בתמיד משאר עולות כיון האפי' ע"י שינוי זה לא דמי אכתי לחטאת.

ועוד כיון דאליבא דרב דאמר נותן וחוזר ונותן ר"ש דמשנה בתמיד הוי במתנה ראשונה דהא בשניה שוה למתן דמי שאר עולות, והא נמי קשיא כיון רעולה היא קדמה ברישא כדאמרינן בסמוך מ"ש דיהיב עולה ברישא והדר יהיב דחטאת, ניתיב ברישא דחטאת והדר ניתיב רעולה כיון רעולה היא היא קדמה ברישא.

וי"ל דודאי רב נמי מודה דאיכא למ"ד דב' מתנות שהן ד' בעולה כמין גמא הדן כדמייתי לה התם כתנאי יכול יזרקנו זריקה א' ת"ל סביב, אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת"ל וזרקו, הא כיצד כמין גמא ודמה טעון ב' מתנות שהן ד', ר' ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמר להלן סביב מה להלן פיסוק וד' מתנות אף כאן פיסוק וד' מתנות, אי מה להלן ד' מתנות על ד' קרנות אף כאן ד' מתנות על ד' קרנות, אמרת עולה טעונה יסוד וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד, ורב ס"ל כר' ישמעאל ומוקי לה לסתם מתניתין כוותיה, ור"ש איש מצפה דמשנה בתמיד כר"ע ס"ל דמתן דמי עולות כמין גמא הן והוי השינוי דתמיד במתנה שניה ודמיא לחטאת דבפיסוק היה, אבל במתנה ראשונה לעולה דמיא דכמין גמא היה. א"נ האי היכי עביד נותן וחוזר ונותן דקאמר רב לאו אמתניתין קאי ולא אתי רב לפרש מתניתין דהא ס"ל לתנא, אלא שמעתתא בעלמא איתא, ורב כר"י ס"ל ומתניתין ר"ע היא דס"ל נותן כמין גמא, וההיא מתניתין נמי כמין גמא קאמר, והשתא משנה בתמיד דר"ש אדברי ת"ק קאי ולא פליג עליה אלא בחדא:

עולה היא ואמר רחמנא עביד בה מעשה חטאת:    ואע"ג דפשטיה דקרא משמע על עולת התמיד שקריבה כבר וללמד שתמיד קרב קודם למוסף, דהא בכל מוספי המועדות כתיבי ושעיר חטאת מלבד עולת התמיד וללמד דתמידין קודמין למוספים, ומהכא נפקא לן דכל התדיר מחבירו קודם לחבירו ותמידין קודמין למוספים מוספי שבת קודמים למוספי ר"ח כו' כדתנן בפ"י דזבחים (דף פט.) מלבד עולת התמיד דכתב רחמנא גבי כל אחד ואחד ממוספי המועדות, וה"נ האי על עולת התמיד דכתב רחמנא גבי ראש חודש מש"ה כתביה. ולכאורה היה נראה דמ"מ נראה ליה לרבי שמעון איש מצפה הא מדשני קרא בדבוריה גבי חטאת דראש חודש וכתב על עולת התמיד ולא נאמר מלבד עולת התמיד כדכתיב גבי כל המועדות, ש"מ דלהא דרשא נמי אתי לחטאת על עולת התמיד דבעולת התמיד עביד נמי מעשה חטאת.

מיהו קשה לי הא במוסף שבת נמי כתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד, והא במוסף שבת חטאת ליתא אלא ב' כבשים לעולה בלבד, והתם הא ליכא למימר הכי מעשה עולה שדי אעולה דמעשה כל העולות שווין הן, וש"מ דעל לא אתי אלא להא לחוד דתקדים תמיד למוסף וכדדרשינן למלבד דכתב רחמנא גבי כל המועדות, וא"כ ה"נ נימא דהאי על דר"ח להא לחוד אתי ואכתי האי דרשה דר"ש איש מצפה מנ"ל. הלכך נ"ל דהא דרבי שמעון איש מצפה נפקא ליה דהוה מצי למכתב שעיר עזים חטאת מאי לחטאת בלמ"ד, למימרא דמעשה חטאת שדי אעולה, והכי קאמר לחטאת שדי על עולה כלומר עולה היא ואמר רחמנא עביה בה מעשה חטאת. ולית ליה הא דדרשינן בפרק קמא דשבועות (דף ח') [ט' ע"א] מדלא כתיב חטאת וכתב רחמנא לחטאת אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, והיינו דלא מפרש הגמרא הכא ורבנן האי קרא דרבי שמעון איש מצפה מאי עבדי ליה, משום דדרשי ליה לההוא דפ"ק השבועות. אבל לתי' א' הוה לה להגמרא לפרש האי קרא דר' שמעון למאי אתא.

התם פיסוק מתנות בעלמא הוא:    פי' ואין כאן הוכחת מעשה חטאת. וקשה לי הא בפ"ד דזבחים (לח ע"א) אמרינן וכיפר רגבי חטאת חיצונית אע"פ שלא נתן אלא ג' וכיפר אע"פ שלא נתן אלא שתים וכיפר אע"פ שלא נתן אלא אחת, ומהכא נפקא ליה דאע"ג דחטאת טעונה ארבע מתנות אם נתן במתנה אחת כיפר, ופריך ואימא וכיפר אע"פ שלא נתן אלא ג' למעלה וא' למטה, וכיפר אע"פ שלא נתן אלא ב' למעלה וב' למטה, וכיפר אע"פ שלא נתן אלא א' למעלה וג' למטה, הכי מסיק שם בקושיא כר, פי' ולא רבי קרא להכשיר אלא בנתן מיהו כל הד' מתנות אלא ששינה בג' מתנות מקומו לחוד שנתן למטה וכתב רחמנא ג' וכיפר לרבות ג' שינויין בג' מתנות להכשיר ומ"מ לא עקרינהו לגמרי, אבל אי עקרינהו לגמרי לא כיפר, ומשני לא מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה.

והשתא כיון רגבי פיסוק מתנות דחטאת בעולה אמרינן הפיסוק בעלמא הוי א"כ הוא הדין איפכא דמתנה אחת כמין גמא במקום שצריך פיסוק מתנות כגון חטאת לית לן בה ואין כאן הוכחה מעשה עולה, א"כ מנ"ל ללמוד מהני ג' וכיפר האפילו עקר לג' מתנות דחטאת לגמרי ולא נתן אלא א' לחוד דכיפר, דילמא הכי קאמר וכיפר אע"פ שלא נתן אלא ג', וכיפר שני לרבות אע"פ שלא נתן אלא ב' בפיסוק על ב' הקרנות, וכיפר ג' קמ"ל [אע"פ שלא נתן אלא שתים שהן ד' כמין גמא נמי כיפר]:

דף טו ע"ב[עריכה]

מ"ש דיהיב מזרחית צפונית וכו':    קשה לי דמשמע דהאי פירכא אדר"ש איש המצפה פריך לה דמשנה בתמיד דהא קבעה הגמ' בתוך שקלא וטריא דמ"ט דר"ש דלעיל, דהא בתר הויה זו דמ"ש דיהיב מזרחית צפונית ובתר הא דבסמוך דפריך מ"ש דיהיב ברישא מזרחית צפונית כו' ניתיב ברישא מערבית דרומית פריך וממאי דבעולה אמר רחמנא עביר מעשה חטאת ודילמא בחטאת וכד, והא קושיא אינה אלא לרבי שמעון מכלל דהני תרתי נמי אדרבי שמעון פריך להו, ואמאי הא אליבא דרבנן דמתניתין דתמיד נמי איכא למיפרך להני ני תיב דרומית מזרחית וכן ניתיב ברישא מערבית דרומית, דהא לא פליגי רבנן עלי' דרבי שמעון אלא דאין משנין בתמיד משאר מתן דמי עולות אבל בהא מורו דבתמיד נותן מזרחית צפונית ואח"כ מערבית דרומית.

וי"ל דהא ודאי ידע המקשה דעולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד כדמשני, לפיכך אדרבנן דיהבי לתמיד כל דיני עולה לא קשיא ליה מידי, אבל אדרבי שמעון דמשנה בתמיד ויהיב לב' מתנות ממנו דין חטאת דבפיסוק ה"נ יהא על ב' מתנות הללו דין חטאת בהא נמי דאין טעון יסוד דהא נותנה על ד' קרנות אפילו על קרן דרומית אע"פ דלא היה לו יסוד.

וכ"ת הא כבר שני לי' דהא דלא יהיב לחטאת והדר רעולה כיון רעולה היא היא קדמה ברישא וא"כ היאך הדר פריך דניתיב דרומית מזרחית שהוא כמעשה חטאת כיון דאין לו יסוד והדר צפונית מערבית שהוא כמעשה עולה, הא בע"ב צריך למיהב מעשה עולה ברישא א' שיהיה שתים כמין גמא כמעשה עולה כיון רעולה היא וממילא נמי צריך ליתן אותה של גמא במקום יסוד כעולה דטעונה יסוד וזה אי אפשר בדרומית מזרחית שאין לו יסוד.

י"ל דס"ד כיון הכבש המזבח הוי בדרום וכשפונה ממנו דרך ימין פגע ברישא קרן דרומית מזרחית כי שביק לי' ואזיל הוי מעביר על המצוה וקי"ל אין מעבירין על המצות, ומש"ה ס"ד דמקשה דהכי עדיף ליה טפי ליתן ברישא ב' מתנות בפיסוק על קרן דרומית כמעשה חטאת דאין צריך יסוד הואיל ופגע בי' ברישא, ואע"ג דאיכא למימר כיון רעולה היא [היא] קדמה ברישא היינו היכא דליכא טעמא לאקדומי מעשה חטאת לשל עולה אבל הכא איכא טעמא לאקדומי של חטאת על של עולה עדיף טפי משום אין מעבירין על המצות, ומשני עולה טעונה יסוד כר, פי' נהי דרבי קרא לחטאת על עולה תעביד בה מעשה חטאת מסתייא לן בשנוי אחד ממעשה עולה למעשה חטאת דהיינו ב' מתנות בפיסוק ולא כמין גמא, מ"מ אין לנו לשנות ב' שינויים כמעשה החטאת ליתן בפיסוק ובמקום שאין לו יסוד, אלא ודאי הני דבפיסוק גופיה דדמי למעשה חטאת אפ"ה בעי יסוד כעולה וקרן דרומית לא היה לו יסוד. ואגב דפריך משינוי מקום רמתן דמים דניתיב מזרחית דרומית תחלה דההיא פירכא אדר"ש קיימא וקאי אההיא שינויא הסליק מיניה כיון רעולה היא היא קדמה ברישא ובדפי', [הא ד]פריך נמי ניתיב ברישא מערבית דרומית דמיירי נמי משינוי מקום מתן דמים אע"ג דההיא פירכא לאו אדר"ש לחוד פריך דהא לרבנן נמי קשיא הא.

ועוד למאי דפי' אפשר לומר דהא נמי פריך על דרך פירכא א' משום אין מעבירין על המצות והכי קשיא לי' למה אזיל דרך ימין מכבש שהוא בדרום למזרח וצריך להעביר על המצות בקרן דרומית מזרחית הואיל ואין לו יסוד, הו"ל למיזל דרך שמאל למערבית דרומית ואין צריך להעביר על המצות, ומשני ימין עדיף דאמר מר כל פינות שאתה פונה ובר. אלא דאין נראה לפרש כן דמשום אין מעבירין על המצות פריך, דלא שייך כאן לומר אין מעבירין כיון דקרן דרומית מזרחית אינו ראוי למתן דם עולה דטעונה יסוד וזה אין לו יסוד:

דף יז ע"ב[עריכה]

כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב [וכו' חטאת זו אני אוכל וכו']:   . קשה לי אמאי מפרש למקריב ואוכל בתרי גוונא, בשלמא בעולה א"א לומר אוכל דהא כולה כליל הוא, מ"מ הו"ל לפרש מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש שניהם בחטאת ואשם ומנחה. מיהו במנחה איכא למימר לא פסיקא ליה למימר מנחה זו אני אוכל דהא איכא מנחת כהן הכליל היה ואינה נאכלת כדכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, מ"מ הו"ל לפרש שניהם בחטאת ואשם, חטאת זו אני מקריב ואוכל וכן אשם.

ואפשר לומר דקתני רישא עולה ומנחה זו אני מקריב דקמ"ל מנחה דומיא דעולה מה עולה כולה כליל אף מנחה דקתני במנחה דכולה כליל היא איירי דהיינו מנחת כהן וקמ"ל היפה כחו של כה"ג אף במנחת כהן לומר מנחה זו אני מקריב, משא"כ באנשי משמר שהכהן מקריב קרבנו אף במשמר שאינו שלו ואין אנשי משמר יכולין לעכב על ידו, כדתניא בפ"ט דב"ק (קט ע"ב) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה פי' אף במשמר שאינו שלו, ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת. ואל תתמה שיהא כחו יפה מאנשי משמר בקרבנו של כהן, שהרי כחו יפה משלהם בהקרבה ואכילה שאומר זה אני מקריב וזה אני אוכל ואין אנשי משמר יכולין לעכב על יךך ותדע ריפה כח כה"ג מאנשי משמר שהרי ברגלים בחובות הבאות מחמת הרגל היו כל המשמרות שוין חלק כחלק כדתנן ספ"ה הסוכה ננה ע"בן, והא שתי הלחם העצרת אע"ג דמחובות הרגל הוא ואין כח משמר הקבוע יפה בהן אלא הכל חולקין בו, ואפ"ה כח כהן גדול יפה בו דהא נוטל חלה אחת משתי חלות.

ועוד י"ל דמש"ה לא מפרש להקרבה ואכילה בחרא גוונא בחטאת ואשם שמקריב ואוכל, דסד"א הני מילי היכא שהקריב הוא, אוכל, אבל בהקריבוהו אינהו אינו אוכל, קמ"ל דאפ"ה אוכל, היפה כחו כאנשי משמר אע"ג דאין מקריב אלא אחד מהם כולן חולקין ואוכלים כדאמרינן התם:

אתאן לרבנן דאמרי לא שקיל פלגא:    קשה לי א"כ לרבנן דס"ל דלא שקיל פלגא אלמא לא דריש לוהיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו א"כ מנ"ל ליפות כחו של כה"ג יותר משאר כהנים ליטול קרוב למחצה, בשלמא לרבי דאמר שקיל פלגא ניחא דנפקא ליה מהאי קרא כדמפרש טעמא בפ"ט דב"ב (קמג ע"א) דהא אהרן בר חלוקה הוא להבי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא, אבל לרבנן אי ס"ל הא סברא לשקול פלגא שלם ואי לית להו הא מנ"ל דיש שום יפוי כח לאהרן על בניו. וכ"ת לעולם ס"ל להאי טעמא מהפרט לאהרן ש"מ דיש לו יפוי כח יותר מבניו, דאל"כ למה ליה הפרט לאהרן הא בלא"ה בר חלוקה הוא, אלא ודאי ליפות כחו על בניו פרטיה, (וסאכתי מאי פסקא דפרטי' ליפות כחו עד קרוב למחצה דילמא לא פרטי' ליפות כחו אלא עד שליש או רביע וכיוצא ולא עד קרוב למחצה.

וי"ל דודאי רבנן נמי כרבי ס"ל מדפרטיה קרא שקיל פלגא, מ"מ לאו אורח ארעא שיטול א' כנגד כולן בשוה בקדשי שמים כיחיד כרבים כדפי' התוס' ןד"ה ומורו] לפי שיטתם, ובהכי ניחא לן דשם בפ"ט דב"ב גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך דאמר רב יוסף קנתה מחצה ומייתי ראיה מהא דרבי דוהיתה לאהרן ואם איתא דרבנן פליגי עליה מאי ראיה היא זו, אלא ודאי רבנן נמי מורו. וגם לחם הפנים דקדשי שמים ה"ט כדפי' לאו אורח ארעא לזכות ליחיד משלהם גבי קדשי שמים בשוה עם הרבים לפיכך שקיל בציר פורתא. משא"כ בנכסי הדיוט כההוא עובדא דהתם, ס"ל לרב יוסף מדפרט לדביתהו לעצמה שתקנה מחצה היא ככל הבנים, אלא דלא אסיק רב יוסף אדעתיה הא הפריך ליה אביי בשלמא התם אהרן בר חלוקה הוא וכר, אלא ס"ל לרב יוסף בכל ענין כל היכא דפרט יחיד לעצמו עם רבים חולק עמהם בשוה כנגד כולן:

דף יח ע"א[עריכה]

לר' יהודה דאמר נכנס נוטל שבעה וכו':   . קשה לי לר' יהודה אמאי מעשר בעי למפלג אכתי מי"א בעי למפלג, דהא אי לאו שכר הגפת דלתות היה נוטל משמר הנכנס כמשמר היוצא כדאמרי רבנן וא"כ לר' יהודה דס"ל דהנכנס נוטל ז' בשכר הגפת דלתות שפתחו היוצאים והן סוגרין אין כאן הוספה בשכרן על חלקן המגיען אלא חלה א' שממעטין החלה הששית מן החלק היוצאין ומוסיפין אותה על חלק הנכנסין, הרי ששה חלות מן השבע שנוטלין והוא חצי מן הי"ב הוא כפי המגיע לחלקן והחלה הז' לבדה היא בשכרן, והשתא מי"א בעי למפלג מחמש של הנשאר מן היוצאין ומשש של חלק הנכנסין, ואע"ג דלרבנן כהן גדול לא שקיל פלגא די אם נבצר החלה הי"א שיחלקו בין שניהן היוצא והנכנס ונשארו עשרה ושקיל כהן גדול ה' שהוא פלגא מעשר, והשתא בין לר' יהודה בין לרבנן דידיה אליבא רבנן דרבי קא שקיל כהן גדול לעולם ה', וד' לא משכחת לה כלל, דהא דלרבנן דלית ליה הגפות דלתות בציר חרא מפלגא וחמש שקיל היינו משום דא"א למיבצר מחלק כל א' מן המשמר הנכנס והיוצא בציר מחדא שלימה דהא אי אפשר למיהב לכהן גדול פרוסה, אבל לר' יהודה די שתבצר החלה הי"א כולה ויחלוקו אותה ב' המשמרות ביניהן ובהא סגי למיבצר לכהן גדול מפלגא ויחלק הכה"ג העשרה הנשארים עמהן הוא ה' והן ה' ומ"מ אינו לוקח פלגא שלם דהא חלקם של המגיע לחלוקה הוי ר חלות וחלק כה"ג אינו אלא ה' הרי דלר' יהודה אליבא דרבנן דרבי דס"ל דלא שקיל פלגא אכתי מעשר בעי מיפלג ולעולם שקיל ה' כמו לרבנן דר' יהודה אליבא דרבנן דרבי וד' לא משכחת לי' כלל. ואפשר לומר כיון דטעמא דרבנן דרבי הא דלא שקיל כהן גדול פלגא שלם משום כבוד המשמרות נגעו בה שלא להשוות יחיד לרבים כדפי' בסמוך, אי אמרינן אליבא דר' יהודה דשקיל ה' ודי לו בבציר מפלגא, במאי דלא שקיל חלקו בחלה הי"א לא מנכרא מילתא דמשום כבוד הרבים נגעו בה הא דלא שקיל כדי שלא להשוותו לרבים, אלא אדרבה תלו לה בכבודו של כה"ג משום דאין כבודו ליקח פרוסה מן החלה הי"א.

וכ"ת אי משום כבודו נגעו בה א"כ לשקול לכל החלה הי"א לעצמו כדשקיל חלה א' שלימה מב' חלות לרבנן אע"ג דאין ראוי לו למישקל פלגא אלא בציר אפ"ה שקיל יותר על הראוי לו משום דלאו אורח ארעא למיהב ליה פרוסה, ה"נ אי ס"ד דמשום כבודו הוא דלאו אורחי' בפרוסה הו"ל למשקל לכל החלה הי"א לעצמו כמו גבי ב' חלות דעצרת. לא דמי, דהתם בע"כ כיון דלאו אורחיה בפרוסה בע"כ נותנים לו חלה א' שלימה לגמרי דאי לא תימא הכי ילך לביתו ריקם ולא יטול משתי הלחם שום חלק וכיון דמן הראוי לחלקו הוא קרוב למחצה כמעט א' שלימה מה"ט דלאו אורחא להשוותו לרבים אין לדחותו מכל וכל לגמרי, וכ"ש למאי דפי' דמן הדין אפי' לרבנן היה ראוי ליתן לו מחצה אלא משום כבוד הרבים נגעו בה שלא להשוותו לרבים, הכא דלא אפשר אוקמוהו אדינא מש"ה שקיל פלגא שלם שהוא חלה שלימה אחת משתי חלות, אבל הכא גבי לחם הפנים לר' יהודה איכא למימר דאי שקיל ה' הא דלא שקיל חלק בחלה י"א משום כבודו הוא דלא שקיל בפרוסה דלאו אורחיה בהכי והאי דלא שקיל כל החלה הי"א כולה לעצמו דאין להפסיד להמשמרות, ומ"מ הא הוא נוטל חלק ה' חלות שלימים. ועוד בשלמא גבי שתי הלחם אע"ג תוטל חלה א' שלימה אפ"ה אין נוטל יותר מכנגד כולם וכיון דלאו אורחי' בפרוסה נוטל שלימה כולה ואע"ג דהשתא נוטל כנגד כולם מ"מ אכתי לא עדיף מינייהו דלית להו זילותא כ"כ, אבל בלחם הפנים אי אמרת דיקח החלה הי"א כולה לעצמו נמצא הוא עדיף מינייהו דהא שקיל איהו וי"ו והן ה' בתורת חלוקה דהא החלה הששי שביד הנכנסין בתורת שכר בא לידן משום הגפת דלתות ולא בתורת חלוקה. מש"ה לרבנן דרבי אליבא דר' יהודה נוטל ד' דמינכר דמשום שלא להשוות יחיד לרבים הוא נוטל פחות מהן.

מיהו קשה על זה לרבא דמשני כולה רבי היא וס"ל כר' יהודה תקשה אי רבי היא מי"א בעי מיפלג דהו"ל ה' ופלגא ומאי ד' או ה' דקתני. וצ"ל דרבא נמי אית לי' הא דפלגא לאו אורח ארעא למיתביה לכהן גדול כדאמר אביי, אלא דלא ניחא לי' לאוקמי להאי ד' או ה' כתנאי ד' לר' יהודה וה' לרבנן, אלא מוקי לה כולה כר' יהודה וד' בדאיכא משמר המתעכב:

אי איכא משמר המתעכב מח' בעי למפלג:    קשה לי מ"מ אמאי יגרע כח כה"ג לגרוע מחלקו כנגד הב' חלות שלקחו משמר המתעכב הא שקיל לעולם פלגא כנגד כל המשמרות הנוטלין חלק בחלוקה זו בין רב למעט, דהא אפילו ברגל שכל המשמרות שדן בחילוק לחם הפנים כדתנן בספ"ד דסוכה (נה ע"ב) שבת שבתוך הרגל היו כל המשמרות שדן בחילוק לחם הפנים אפ"ה כהן גדול נוטל מחצה כדאמרינן ונוטל חלה א' מב' חלות, והרי ב' הלחם העצרת דחובת הרגל הן ומתחלק לכל המשמרות אפ"ה כהן גדול נוטל מחצה, אלמא כהן גדול נוטל כנגד כל המחלקין אפילו היכא דנוטלין וחולקין כל הכ"ד משמרות ביחד הוא חולק ונוטל כנגד כולן, דהאי קרא והיתה לאהרן ולבניו הכתיב גבי לחם הפנים דמיניה נפקא ליה מחצה לאהרן מחצה לבניו סתמא כתיב, ואפילו ברגל (שבת שחל) [ששבת חל] בתוכה דכל המשמרות שדן בחילוק לחם הפנים מן התורה כדנפקא ליה התם מקרא חלק כחלק יאכלו כחלק עבודה כן חלק אכילה, ואמרינן התם מאי אכילה אילימא קרבנות מהתם נפקא לכהן המקריב לו תהיה אלא לחם הפנים, אפ"ה נוטל מחצה כנגד כל המשמרות, ואע"ג דמגרעין חלקם של משמר הנכנס והיוצא הקבועין בשבוע זו הרבה מ"מ חלק הכהן גדול במקומו עומד ונוטל חלק מחצה שלו כנגד כולן, וכ"ש הכא היכא דאיכא משמר המתעכב שאין נגרע ע"י חלק הנכנס והיוצא הקבועים כ"כ שאין נוטלין אלא ב' חלות לחוד אינו דין שלא יהא נגרע חלקו של כהן גדול על ידם מליטול מחצה של חלקו שהן ב' חלות אליבא דר' יהודה בשלימות, ולמה אינו נוטל נמי כנגד אותן ב' חלות שנטלו הן ויטול לעולם ה' חלות אפילו כי איכא משמר המתעכב.

וי"ל דהיא הנותנת, דהיכא דכל המשמרות נוטלים וחולקין עם הקבועים מן הדין כגון ברגל דנפקא ליה מקרא דכולן הו"ל כמשמר אחד והלא הוא בין רב בין מעט אפ"ה כהן גדול שקול ככולן ליטול חלק שוה כנגדם, אבל הא דמשמר המתעכב היינו בחל יום א' בינתיים פי' בין רגל לשבת מפסיק, דהא דמשמר שזמנו(קבע) [קבוע] נוטל עשר חלות ומשמר המתעכב שתים מן הדין אין להמתעכב כלום דהא לאו שבת שבתוך הרגל הוא ולא רבייה קרא אלא תקנת חכמים הוא ולפנים משורת הדין לגרע קצת מחלק משמר שזמנו קבוע שהן ב' חלות וליתנם להמתעכב, א"כ כמו שמגרעין מחלק של משמר הקבוע ה"נ מגרעין מחלק של כהן גדול נמי, לפיכך אינו נוטל אלא ד' חלות והחלה ה' מגרעין לו מחלקו ונותנן למשמר המתעכב כמו שמגרעין חלה אחת מחלק משמר הקבוע. נמצא ביד משמר המתעכב ב' חלות שזיכו להן חכמים מדבריהן ולא מן הדין הוא זה:

אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו:    נראה לי דאחרים לאו לאפלוגי את"ק אתו, דהא דת"ק אתיא מהכהן הגדול שיהא גדול מאחיו בכח ובנוי בחכמה ובעושר, והא דאחרים ממאחיו נפקא ליה דיתירא הוא, אלא ה"ק הגדול משל אחיו קאמר. וראיה לדבר מהא דאמרינן בספ"י דחולין (קלד ע"ב) ההוא שקא דדינרי דאתי לבי מדרשא קדים ר' אמי וזכה בהן ופריך והיכי עביר הכי והכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו, ומשני בשינויא ב' איבעית אימא אדם חשוב שאני, ומייתי לה מהא דאחרים דגדלוהו משל אחיו, ואם איתא דרבנן פליגי עליה לא הוי שביק רבנן ועביד כאחרים דיחידאי הוא, דהא אמרינן בסוף הוריות (יג ע"ב) דאחרים ר' מאיר הוא. אלא ודאי כ"ע מודו בהא וכדפרישתי":

כיון דעל חטא קאתי חלשא דעתיה:    קשה לי הא אילים נמי על חטא קאתו דהא כפרה כתיב בהו כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וכפר ובר, והוא אילו ואיל העם. וי"ל דהני כיון רעולות נינהו ועולה מכפרת על חייבי עשה דקילי כדאמרינן בפ"ק דזבחים (ו' ע"א), לא חליש דעתיה, משא"כ בשעירים שמכפרין על החמורות כדתנן ברפ"ק דשבועות (דף כ') [ב' ע"ב] ושאר עבירות שבתורה הקלין והחמורין כו' שעיר המשתלח מכפר, חלשא דעתי'. ועוד, עבירות עשה שעולה מכפרת עליו הוא דבר שאי אפשר לשום אדם להזהר ממנו, כדאמרינן בם"ק דזבחים (ד ע"א) חטאת ששחטה על מי שאינו מחויב כלום פסולה שאין אדם בישראל שאינו מחוייב עשה, ואמר רבא חטאת מכפרת על חייבי עשה מק"ו על חייבי כריתות מכפרת על חייבי עשה לא כ"ש, וכיון דאי אפשר לשום אדם להזהר מעבירות עשה שאילים מכפרים עליהם לא חלשא דעתיה כמו משעירים:

אי הכי פר נמי על חטא הוא דאתי:    קשה לי הא פר של כה"ג אינו מכפר אליבא דר' יהודה ריש (פ"ד) ןפ"ק] דשבועות [ב' ע"א] אלא על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף הפר מכפר על הכהנים והשעיר הנעשה בפנים על הישראל. וכ"ת מ"מ כיון דאפילו שוגג צריך כפרה הו"ל חטא וחלשא דעתיה, מ"מ מאי משני פר כיון דעליו ועל אחיו וכו' מידע ידע ליה ומהדר לי' בתשובה, איזה ידיעה שייך כאן בכפרת הפר הא אינו מכפר אלא על שאין בה ידיעה בסוף דחוטא גופי' אינו יודע שחטא.

וצ"ל הפריך ליה אליבא דר"ש דאמר התם כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל פי' על טומאת מקדש וקדשיו כך דם הפר מכפר על הכהנים, וכשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל פי' על כל עבירות, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים, והשתא פריך לה אליבא דר"ש דפר נמי על חטא דמזיד קאתי כמו שעיר המשתלח וחלשא דעתיה ואמאי מעבירין לפניו ואתי שפיר הא דמשני כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי ועל חטאים דבמזיד מידע ידע, אבל לר' יהודה לא קא קשיא ליה פר נמי על חטא הוא דאתי דלית לן בה כיון דלא קאתי על המזיד אלא על השוגג לא חלשא דעתיה.

מיהו בלאו הכי נמי ניחא דהא בסיפא [דמשנה] דפ"ק דשבועות [ב' ע"ב] קתני ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויוה"כ מכפרים, והשתא איכא למימר כיון דלר' יהודה על זדון אלו מכפר שעיר הנעשה בפנים בע"כ פר נמי מכפר על זדון אלו על הכהנים, דהא אפילו לר' יהודה על מה שהשעיר הפנימי מכפר על ישראל פר מכפר על הכהנים, ולפי"ז הא דאמרינן שעירים כיון רעל חטא קאתי חלשא דעתיה משום שעיר הנעשה בפנים נמי קאמר הכי כיון דאיהו נמי מכפר על זדון אלו, והשתא פריך אי הכי אפילו פר נמי אפילו לר' יהודה הא אתי על זדון הללו וחלשא דעתיה, ומשני כיון דעליו וכו' מידע ידע ומהדר ליה בתשובה על הזדון, ואי משום שוגג דאין לו ידיעה בסוף דליכא תשובה משום שוגג לית לן בה ולא חלשא דעתיה. ותי' זה עיקר, דלא מסתבר שהמקשה פריך סתמא א"ה פר נמי אליבא דחד תנא ולא אליבא דכ"ע קא פריך, וכ"ש דנימא הפריך לה סתמא אליבא דר"ש דלית הלכתא כותיה, דהא קיי"ל ר' יהודא ור"ש הלכה כר' יהודה, אלא ודאי פי' זה עיקר:

אין מאכילין אותו לא חלב גבינה בשר יין וכו':    צריך טעם אמאי לכהן גדול אין מאכילין הני דחשיב לעיל ולא קפדינן אהני דהכא, וגבי זב קפדינן אהני דחשיב הכא ולא קפדינן אהני דלעיל רגבי כהן גדול, דהא לא חשיב הכא אתרוג כדחשיב התם וכן סלתות אמרינן לעיל שמביא לידי חימום לרבנן ולא חשיב לה גבי זב. ושמא י"ל דהני דחשיב לעיל מביאים לידי קרי, ודחשיב הכא מביאים לידי זיבה, ודחשיב הכא ולעיל מביאים לידי שניהם.

שוב ראיתי בתוס' ישנים שהקשו אהא דאמרינן אין מאכילין אותו חגב"י אמאי לא חשיב לה גבי כה"ג, ותירצו דלא החמירו בו כ"כ. וקשה לי א"כ הו"ל למחשב הני דכהן גדול גבי זב אתרוג וסלתות, אלא ודאי כדפי' עיקר:

דף יט ע"א[עריכה]

לימא תהוי תיובתא דרב הונא:    פרש"י מתניתין דקתני אתה שלוחינו. וקשה לי הא זקני כהונה השביעוהו הכי כדתנן במתניתין א"כ מאי קושיא מהא לרב הונא דהא טעמא דרב הונא דהני כהני לאו שלוחי דידן משום דמי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ושליח דידן מצי עביר, והא לא שייך אלא גבי זר, אבל כהן לכהן שליח דידן הוא כיון דאיהו מצי עביה שליח נמי מצי משוי, וכדמוכח להדיא בההיא דפ"ט דב"ק דקאמר עבודה דכי עביר ע"י הדחק עבודה היא שליח נמי מצי משד, אלמא כהן לכהן בקרבנו שלוחא דידן הוי, וכי[ו]ן שכן שפיר קאמרי ליה זקני כהונה אתה שלוחינו. ואפשר דרש"י לישנא קטיע נקט ואסיפא סמיך דקאמרי אתה שלוחינו ושליח ב"ד ואטו מי לא עסקינן דהב"ד זרים נינהו.

א"נ י"ל דמהא דקאמרי אתה שלוחינו נמי פריך. דהא השבועה הי' שלא לשנות בהקטרת קטורת של פנים כדאמר בסמוך, והרי עבודת יוה"כ אינם כשירים אלא בכה"ג ולא בהדיוט ואע"ג דכל הכהנים ראוים לכהונה גדולה ולעבודת יוה"כ ולא דמי לזר שאי אפשר לו כלל לעבוד עבודה, מ"מ אם איתא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו לגבי קרבן זרים מהאי טעמא דמי איכא מידי, ה"ה גבי עבודת יוה"כ כל הכהנים כזרים דמי מה"ט והכה"ג אינו שליח דידהו אלא דרחמנא, אע"ג דכל הכהנים ראוים לכהונה גדולה השתא מיהא הדיוטות נינהו.

וראשון עיקר, דכיון דכל הכהנים ראוים לכה"ג שליח דידהו הוי כה"ג בעיוה"כ, ולא דמי לטמא בק"צ ולכה"ג אונן דלא מצי משד שליח לענין שיהא עבודתה ועורה שלו, דהתם אי אפשר באכילה בהאי שעתא העובד שהרי כל היום טמא אסור באכילת קדשים דהא בעי הערב שמש וכן אונן נוהג כל יום המיתה מן התורה כדאמרינן בזבחים (ק' ע"א), אבל כהנים ראוים כל שעתא לכה"ג אם ימות כה"ג או יארע בו פסול וכיוצא בו:

דף יט ע"ב[עריכה]

הני כהני שלוחי דרחמנא וכו' [מי איכא מידי וכו']:    הקשו התוס' דבפ"ד תדרים (לה ע"ב) מיבעי ליה אי שלוחי דרחמנא נינהו אי שלוחי דידן ולא איפשטא ואמאי לא פשט לה מהא דרב הונא. ותירצו דמהא דרב הונא ליכא למיפשט אלא דלאו שלוחי דידן דוקא נינהו ולא דרחמנא כלל, והתם מיבעי ליה דלמא שלוחי דרחמנא ודידן נמי קצת נינהו, ונ"מ בהא דרב הונא דאי דידן לגמרי נינהו מצי בעל הקרבן לעכב שלא יקריבו אנשי משמר את קרבנו אלא כהן אחר, ואי דרחמנא ודידן נינהו עיקרו דרחמנא ולא מצי מעכב, אבל לענין מודר הנאה בין אי דידן לחוד בין אי דרחמנא ודידן אסור להקריב דקמהני ליה, והתם מבעי ליה אי שלוחי דרחמנא ודידן קצת ואסור במודר הנאה או דרחמנא לגמרי ושרי, והשתא לא מצי למפשט דשלוחי דרחמנא ודידן דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד לית לן בה.

ואני תמה מאי שנא אי אמרינן דשלוחי דרחמנא ודידן דאזלינן בתר דרחמנא לענין אנשי משמר דלא מצי לעכב וכן לענין הא דאע"ג דאנן לא מצינן למעבד עביד, ולענין מודר הנאה אזלינן אף בתר דידן ואסור במודר הנאה, אמאי בהני אזלינן בתר חלק גבוה ושל הדיוט בטל לגמרי, ואילו לגבי מודר הנאה אפי' אי עיקר שלוחי דרחמנא וקצת דידן אינו בטל הקצת לגבי עיקר למישרי במודר הנאה.

ועוד אי ליכא נ"מ בהא דרב הונא דאמר שלוחי דרחמנא נינהו אלא בהא לחוד דלא מצי לעכב על אנשי משמר מלהקריב, אם כן מאי קמ"ל הא בהדיא תניא בספ"ט דב"ק (דף ק"י) נקט ע"ס גבי כהן שמקריב במשמר שאינו שלו, ועבודתה, פי' הבשר שהוא בשכר עבודה ועורה שלו, ואם היה בעל מום פי' שאוכל ואינו עובד נותנה לכהן שבאותו משמר, ואם היה זקן או חולה נותנה לכהן שירצה, ומוקי לה ר"פ בשיכול לעשות ע"י הדחק דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא משד שליח ועבודתה ועורה לאותו משמר משום דאכילה ע"י הדחק אכילה גסה [היא ו]לאו כלום היא, ומשמע דוקא ביכול לעבוד ע"י הדחק הא אין יכול לעבוד אפי' ע"י הדחק אין נותנה לכל כהן שירצה אלא לאנשי המשמר דוקא, וה"ה בעל מום נמי אע"פ שאוכל הואיל ואינו יכול לעבוד צריך ליתן לאותו משמר דוקא ולא לכל כהן שירצה, כ"ש דזר (גמיר) [גמור] אינו יכול ליתן לכל כהן שירצה אלא לאותו משמר דוקא.

וה"נ תנן בפי"א דיבמות (צט ע"א) גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ואין נותנים להם קדשים ואין מוציאין את שלהם מידם, ופרש"י בלשון אחד דאין מוציאין את שלהם דאם יש להם קרבן להקריב אין אנשי משמר יכולין להוציא מידם בע"כ דכל אחד אומר כהן אני, משמע אבל מזר ודאי מוציאין ואין יכול ליתן לכל כהן שירצה וה"נ תנן בתר הכי כה"ג גבי מי [שלא] שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונישאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון היה א' ישראל וא' כהן ואין נותנים לו ואין מוציאין שלו מידו, מיהו ללישנא בתרא שפרש"י התם אין ראיה מהא דפי"א דיבמות, אלא שלשון ראשון נראה עיקר כמו שכתבתי במקום אחר ואין כאן מקומו.

ועוד דאמרינן בפ"ט דב"ק (קט ע"ב) לה' לכהן קנאו ה' ונתנו לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר, אלמא איל הכפורים שהוא אשם גדלות אינו יכול ליתנו לכהן אחר אלא לאותו משמר.

ועוד שהרי משנה שלימה שנינו בפ"ג דתמורה (כ' ע"ב) אשם שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה רבי אליעזר אומר ימותו ור' אלעזר אומר יביא בדמיה עולה, הלא אף הנדבה עולה היא ומה בין דברי ר"א לדברי חכמים, אלא בזמן שהיא באה עולה סמוך עליה אם היה כהן עבודתה ועורה שלו ובזמן שהיא נדבה אין סמוך עלי' וכו' אע"פ שהוא כהן עבודתה ועורה של אנשי משמר, ומדנקט בהא נ"מ דעבודתה ועורה בכהן דוקא משמע דבישראל ליכא נ"מ, ואי ס"ד דישראל נמי יכול ליתן קרבנו לכל כהן שירצה אע"פ שאינו מאותו משמר א"כ למה ליה למימר בכהן הא בישראל נמי איכא הא נ"מ דעבודתה ועורה, דבזמן שהיא באה עולה יכול ליתן לכל כהן שירצה ובזמן שהיא נדבה עבודתה ועורה של אנשי משמר, אלא ש"מ מהא מתניתין להדיא דישראל אין יכול ליתן קרבנו אלא לאותו משמר דוקא. וכיון דמכל אלו מוכח דאין ישראל יכול ליתן שום קרבן לכהן אחר רק לאנשי משמר א"כ מאי קמ"ל רב הונא בריה דרב יהושע בהא דקאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו.

אלא ודאי הא דקאמר שלוחי דרחמנא נינהו אינו נ"מ להא, דאפילו תימא דשלוחי דידן נינהו אפ"ה אינו נותן אלא לאותו משמר ולא לכל כהן שירצה, וליכא נ"מ בהא אי שלוחי דרחמנא או דידן אלא לענין מודר הנאה בלבד וא"כ אכתי תקשה אמאי לא פשט לבעיין דפ"ד תדרים [לה ע"ב] מהא דרב הונא, ועוד מצידה תברא אי לא ש"מ מדרב הונא אלא דאינו שלוחי דידן גרידא אלא שלוחי דרחמנא נמי ואכתי איכא למימר דאף שלוחי דידן עם שלוחי דרחמנא נינהו, מאי פריך לרב הונא ממתניתין דאומרים אתה שלוחינו דילמא אף דהוי שלוחי דרחמנא מ"מ לא נפיק נמי מכלל דידן ושפיר קאמרי ליה בשעת שבועה אתה שלוחינו, ובדוחק יש לתרץ זאת. אלא ודאי הא לאו טעמא למימר דשלוחי דרחמנא ואף שלוחי דידן, אלא או כולה שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא לגמרי. אבל התירוץ הא' של התוס' הוא הנכון דלא רצה למיפשט אלא ממתניתין ולא מדברי אמורא וכן פירשו כל המפרשים:

הכי קאמרי ליה משביעים אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב"ד:    קשה לי בעל דעתינו לחוד סגי ולמה לי על דעת ב"ד, דהא בסם"ג דשבועות (כט ע"א) אמרינן דכי אשתבע בתר פומיה אזלינן ולא בתר דעתיה, ופריך מהא דתניא וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי, ופריך לימא להו על דעתי על דעת המקום למה לי, ומשני כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתייהו, ופי' רש"י כי היכי דתהוי השבועה על דעת רבים דאין לה הפרה, ואע"ג דאין על דעת רבים פחות מג' כדאמר בפ"ד דגיטין ע"ד המקום שאני.

והשתא הכא תקשה על דעת ב"ד למה לי, דמסתמא הא דתנן מסרוה[ו] זקני ב"ד לזקני כהונה, הרבה זקני כהונה היו, ובעל דעתינו נמי סגי למהוי ע"ד רבים, וא"כ בעל דעתינו לחוד סגי על דעת ב"ד למה לי. [וגם בעל דעת ב"ד לחוד נמי סגי] דהא אין ב"ד פחות מג' [ותרווייהו למה לי]. ובשלמא התם דאע"ג דאמרס להם על דעת המקום בהא לחוד לא סגי אי לאו דא"ל נמי על דעתי משום דאיכא למימר על דעת המקום חשיב כב' בני אדם ולא חד אלא שצריך בג' מש"ה אמר נמי על דעתי דהו"ל בג' אבל [הכא] בעל דעתינו או על דעת ב"ד לחוד סגי.

וי"ל מאן ס"ל התם דרבים הוי ג' ר' נחמן, הא אית לי' ברפ"ד דגיטין (דף ל"ד) [לב ע"ב] דבי תרי נמי ב"ד קרו להו, דהשתא תרווייהו צריכא, דאי בעל דעת ב"ד לחוד ה"א על דעת בי תרי דקרואים נמי ב"ד, ואי בעל דעתינו לחוד פעמים שלא יהיה בשעת שבועה אלא בשנים מזקני כהונה, מש"ה השביעוהו על דעתינו ועל דעת ב"ד דע"י צירוף שניהם עכ"פ ג' הדין, ולרבי יהודה דאמר התם [מה ע"ב] אין רבים פחות מעשרה צריכי שניהם דפעמים לא יהיה עשרה אלא ע"י צירוף שניהם. אלא הא ודאי קשה דפריך התם ספ"ג דשבועות .... (חסר כאן וחבל על דאבדין וכו')

סליק פרק שבעת ימים - פרק ראשון