ברטנורא על נדה ט

משנה נידה, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

האשה שהיא עושה צרכיה - משתנת מים:

אם עומדת טמאה - דאמרינן מי רגלים הדור למקור ואתא דם מן המקור בהדייהו:

יושבת טהורה - בגמרא מוקמינן לה ביושבת על שפת הספל ומקלחת מי רגלים לתוכו בחוזק. וכשהיא מקלחת בחוזק, אין דרך דם המקור לצאת עם מי רגלים. ואי לבתר דתמו מיא בא דם זה מן המקור, לא היה הדם נמצא בתוך הספל אלא על שפת הספל, שדם הבא מן המקור, שותת ויורד ואינו מקלח. ודם זה שנמצא בתוך הספל, על כרחך ממקום מי רגלים בא ומכה יש בה שם, ולא מן המקור. ובעומדת על שפת הספל ומקלחת בתוך הספל, לא היה אפשר להעמידה, דעומדת אי אפשר לה לקלח , ולהכי איצטריך תנא למנקט יושבת:

רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה - והלכה כרבי יוסי:

(ב)

שעשו צרכיהן - הטילו מי רגלים:

רבי יוסי מטהר - דהא אפילו באשה גרידתא דליכא אלא חדא ספיקא, ספק בא מן המקור, ספק בא ממקום מי רגלים, מטהר רבי יוסי לעיל, וכל שכן הכא דדילמא מאיש אתי. ולא הדר תנא הכא רבי יוסי מטהר, אלא לאשמועינן ממשנה יתירתא דאפילו לכתחילה מטהר ר' יוסי לאשה שעושה צרכיה וראתה דם, שתתעסק בטהרות . דלא תימא דוקא דיעבד מטהר ר' יוסי טהרות שנתעסקה בהן, אבל לכתחילה לא אמרינן לה שתתעסק, קמשמע לן:

ור' שמעון מטמא - אפילו הכא דאיכא ספק ספיקא, כדקתני טעמא:

שחזקת דמים מן האשה - ולעיל פסקינן הלכה כר' יוסי דמטהר ואפילו בחד ספיקא, כל שכן הכא דאיכא תרתי:

(ג)

השאילה חלוקה - ואח"כ לבשתה היא ומצאה עליו כתם:

לנכרית או לנדה - לנכרית שהיא רואה דם, שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה , דומיא דנדה:

הרי זו תולה בה - וטהורה. דכיון דנדה היא, לא מקלקלה לה מידי. ונכרית נמי טמאה ותליא בה. אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוק מחברתה טהורה, ואחר כך לבשתו חברתה, שתיהן טמאות, כדקתני שלש נשים וכו', דכיון דאי תליא בה, מקלקלא לה, מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך:

של אבן - דאינו מקבל טומאה. וספסל דרישא [איירי] בכלי עץ דראוי ליטמא במושב הזב והנדה:

אינו מקבל כתמים - כלומר לא גזרו על כתמים הנמצאים בו. וטעמא דר' נחמיה, דכתיב (ישעיהו גש) ונקתה לארץ תשב, כיון שישבה לארץ שאינה מקבלת טומאה, נקתה. והוא הדין לכל דבר שאינו מקבל טומאה. וכן אם ישבה על גבי כלי חרס, שאין מקבל טומאה מגבו, או על גבי מטלניות של בגד שאין בהן שלש על שלש שאינן מקבלין טומאה, בכל אלו לא גזרו על כתמים הנמצאים בהם. והלכה כר' נחמיה:

(ד)

ותולות זו בזו - שאם היתה האחת מעוברת , תולה הדם בשאינה מעוברת, והיא טהורה:

ואם לא היו ראויות - כגון שהיו כולן מעוברות או כולן מניקות, כולן טמאות כאילו ראויות לראות, דמכל מקום דם מבינייהו נפק:

(ה)

תחת הפנימית - אותה של צד הקיר קרויה פנימית, וחיצונה קרויה אותה של צד דרך עליית המטה. והא דמפליג תנא הכא בין כשנמצא תחת הפנימית לנמצא תחת החיצונה, ולעיל קתני ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, ולא מפליג בין נמצא תחת פנימית לנמצא תחת חיצונה, מפרש בגמרא דלעיל איירי כשהן תכופות ודבוקות יחד, הילכך איכא לספוקי בחיצונה אפילו כשנמצא הדם תחת הפנימית:

אימתי - אמרו נמצא תחת החיצונה פנימית טהורה:

בזמן שעברו דרך מרגלות המטה - דלא עברה פנימית על מקום מציאת הדם:

אבל עברו שלשתן דרך עליה - שהן דורסות ועוברות על החיצונה:

כולן טמאות - ואפילו פנימית, דשמא כשעברה פנימית דרך שם נפל ממנה:

לגל טמא - שהיה שם כזית מן המת:

עד שמגיע לסלע או לבתולה - קרקע בתולה. ואם לא מצא, הגל טהור, דאימור בא עורב ונטל את הטומאה. אבל הכא כשבדקו שלשתן ומצאו טהורות, מודו רבנן לר' מאיר דכולן טמאות, דהאי דם מהיכא אתא, על כרחך מחדא מנייהו הוא. והלכה כחכמים:

(ו)

שבעה סממנין מעבירין על הכתם - שאין הדם בטל עד שיעביר כולן עליו:

רוק תפל ומי גריסין - מפרש לקמן במתניתין:

נתר - אלו"ם בלע"ז. ומין קרקע הוא ומזהיר. ובערבי קורין לו שי"ב:

בורית - מין צמח הוא שמנקה ומטהר:

קמוניא - עשב שמיבשים אותו וטוחנים אותו ומנקין בעפרו את הידיס להעביר את הזוהמא. ובלשון גמרא קרוי שלוף דוץ:

אשלג - לא אתפרש לי:

הטבילו - לבגד שיש בו כתם קודם שהעביר עליו הסממנים הללו:

הרי זה צבע - דאי הוה דם הוה עבר:

שדיהה - נשתנה מאדמומיתו :

(ז)

שלא טעם כלום מבערב - כל אותה הלילה, והיינו תפל בלא טעם. והוא שישן מחצות אחרון של לילה עד הבוקר. ועד שלש שעות ביום נקרא רוק תפל לענין זה. ואם השכים בבוקר ושנה פרקו, לא הוי רוק תפל :

לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש - שנחלק האוכל מן הקליפה. לועסה לגריסת הפול ומעבירו על הכתם:

שהחמיצו - שהסריחו. וכמה חימוצן, כל ששהו שלשה ימים:

וצריך לכסכס - לשפשף שלש פעמים לכל סם וסם, כדרך כיבוס בגדים שכופל צד עם צדו ומשפשף:

כסדרן - ששנויים כאן:

לא עשה ולא כלום - לא לבדוק ולא לבטל :

(ח)

כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה - לעיל בפרק קמא תנינא לה, והתם מיירי בוסתות דיומי כגון מט"ו יום לט"ו יום, או מחודש לחודש, והכא מיירי בוסתות דבגופה, שכל זמן שייראו בה סימנים הללו רגילה לראות בהן, אבל אין לה זמן קבוע לראות:

מפהקת - יש מפרשים, פותחת פיה בכל כוחה. אלחר"י בלע"ז. ויש מפרשים, פושטת זרועותיה וגופה. אשטרנ"י קלא"ר בלע"ז:

בפי כרסה - נגד טבורה:

שפולי מעיה - בית הרחם:

ושופעת - מפרש בגמרא ששופעת דם טמא מתוך דם טהור, כגון שהיא רגילה לראות דם טהור תחילה, דהיינו דם שאינו מחמשה דמים טמאין, ואח"כ דם טמא. והאי נמי הוי וסת. וכל שעה שתראה דם טמא אחר דם טהור, דיה שעתה:

צמרמורת - לשון סמר מפחדך בשרי (תהלים קיט). אריצמינ"ט בלע"ז:

אוחזין אותה - כך למודה להיות בכל עת שהיא רואה:

וכן כיוצא בהן - משאר סימנים שהנשים הרואות דם למודות להיות בכך. כגון שראשה כבד עליה, או אוחזה רתת ורעד, או כאב לב, וכיוצא בזה, אם קבעה לה שלש פעמים הרי זה וסת:

(ט)

למודה להיות רואה בתחלת הוסתות שבגופה - כגון בתחלת העטושים והפיהוקין וכיוצא בהן:

אף ימים ושעות וסתות - שעות נמי וסתות נינהו, ובתר דידהו אזלינן. שאם היתה רגילה לראות מעשרים יום לעשרים יום ומשש שעות לשש שעות, מותרות לשמש ביום עשרים עד שש שעות, וחוששת בשעה ששית לבד . עברה שעה ששית ולא ראתה, מותרת לשמש כל היום כולו:

היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה - סיומא דמלתא דרבי יוסי היא:

אינה אסורה אלא עם הנץ החמה - וכל הלילה משמשת. ואם עבר הנץ החמה ולא ראתה, משמשת כל היום. דדוקא שעת הוסתות חוששת, ותו לא:

רבי יהודה אומר כל היום שלה - כלומר מותרת לשמש כל היום, משעבר הנץ החמה ולא ראתה. אבל כל הלילה שלפני הנץ החמה של וסתה, אסורה לשמש. ועם הנץ החמה דקתני, היינו דרגילה למחזי בסוף ליליא מקמי דלמטי תחלת יממא, ואנן אסרינן לה כל עונת וסתה. נמצאת אסורה כל הלילה שהיא עונת וסתה. והלכה כרבי יהודה:

(י)

ואינה מיטהרת מן הוסת שפסק ממנה, שלא לחוש לו:

(יא)

יש גפן שיינה אדום ויש גפן שיינה שחור - כך יש אשה שדם שלה אדום, ויש שדם שלה שחור:

כל גפן יש בה יין - כל אשה יש לה דם נדה ודם בתולים:

ושאין בה הרי זה דורקטי - דור קטוע. כלומר קטוע בנים, עקרה שאינה יולדת: