ברטנורא על זבים ד

משנה זבים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

ר' יהושע אומר כיפה שבראשה - לרבותא נקטה, דאפילו צעיף שבראש הטהורה נחשב כאילו ישבה עליו הנדה, אע"פ שאינה יושבת עליו. ופליג אסתם מתניתין דפרקין דלעיל דלא מטמא אלא בגדיהן ולא כיפה שבראשן:

כלים שבראש הנס - הא נמי לרבותא נקט, דאע"פ שהם בגובה בראש הנס שלא במקום דריסה, אפילו הכי טמאים מדרס. ובספינה קטנה ובמטה מחגרת איירי, כההיא דריש פרקין דלעיל, אלא דתנא דלעיל לא מטמא כלים שבראש הנס. ואין הלכה כרבי יהושע:

בזמן שמשאן כבד טמאים מדרס - ואע"פ שלא נגעה בבגדים, דחשבינא לה כאילו נשענת על הבגדים:

כסוסבורא - כמו גזוזטרא, כמין נסר הבולט מכותל העליה לחוץ:

ונפל ככר של תרומה - שעל הכסוסטרא:

טהור - הככר. ואע"פ שנפל מחמת היקש של זב, לא חשיב ליה כהיסט, משום דכוחה של כסוסטרא יפה:

(ב)

מריש - קורה גדולה שבונים בבירה וראשי קורות הגג כולן סמוכות עליה, והיא מונחת על גבי עמודים:

מלבן - כמין ריבוע של קורות קבועות בארץ:

צנור - מרזב של מים:

אע"פ שהוא עשוי בחבלים - שאינו קבוע בארץ אלא קשור בחבלים ואין כוחו יפה כל כך:

הים - היקף של עץ שהקמח מתקבץ בו בשעת הטחינה:

אצטרובל - עיגול של עץ שמעמידין הריחים עליו. ושניהן קבועים הן:

חמור של ריחים של יד - בנין של עצים שהריחים של יד קבועים בהן:

וסאה של ריחים - מדה גדולה וקבועה בקרקע:

קורת הבלנין - קורה שבעל המרחץ יושב עליה. וכל הני אם הקיש עליהן הזב ונפל הככר של תרומה מכח ההיקש, טהור, דכוחן יפה ולא חשיב היסט. ובקורת הבלנים נחלקו. ואין הלכה כר' יוסי:

(ג)

הנגר - יתד הנעוץ אחורי הדלת בנקב שבאסקופה:

מנעול - שסוגרים בו הפתח:

משוט - שמנהיגין בו את הספינה. ולשון מקרא הוא, כל תופשי משוט, ביחזקאל (כז כט) קלת. עיגול של עץ שסביב לריחים התחתונה לקבל הקמח הנטחן שלא יפול לארץ ומיטלטל הוא:

ועל סוכה שכוחה רע - ועומדת באילן שכוחו יפה:

טמאין - דכל הני אין כוחן יפה, וכוח היקש הזב בהו חשיב היסט:

מטהרים באלו - אשידה תיבה ומגדל קאי. להכי תנינהו תנא קמא לחודייהו. ואין הלכה כרבי נחמיה ורבי שמעון:

(ד)

פונדיות - כעין כיסין ארוכין :

לארכן - ששוכב לארכן של ספסלים או של פונדיות :

טמאים - שכל אחד ואחד נשען רובו של זב עליהן, פעמים על זה פעמים על זה:

לרחבן - ששוכב ארכו לרחבן:

טהורים - דאין רובו נשען על אחד מהן ואין [טמא] משכב ומושב לעולם, עד שישען רובו עליו, דכתיב אם על המשכב הוא , עד שינשא רובו עליו:

ישן - לרחבן, וספק אם נתהפך לארכן, טמאין:

כסיות - לשון רבים של כסא . שתחת הגוף. לפי שרובו נישא עליו. והאחרים טמאים מגע הזב. אבל אין להם תורת משכב ומושב להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים:

אם רחוקים זה מזה טהורים - לפי שאין רובו נישא לא על זה ולא על זה. ואין הלכה כר' שמעון:

(ה)

עשר טליות - לשון רבים של טלית. ועשר לאו דוקא, דאפילו אלף טליות ואבן גדולה על גבן, וישב הזב על האבן, כל הטליות שתחתיה מיטמאות מושב, דמשכב ומושב מיטמאין תחת אבן מסמא:

כרע הזב טהורים - מדין משכב, אבל טמאין במשא הזב:

ביחידי - משכב אחד:

טמא - שהרי רוב הזב נישא עליו:

ובמרובים - במשכבות רבות בכף מאזנים כנגד הזב:

שאין אחד מהן נושא את רובו - דכי כרעו הן, אין רובו של זב נישא על אחד מהן, אלא כל אחד מהמשכבות נשא מיעוטו של זב:

(ו)

טמאים - בין כרע הזב, בין כרעו אוכלין ומשקין, נטמאו טומאת היסט:

ובמת הכל טהור - בין מושב ומשכב, בין אוכלים ומשקין, בין כרע המת בין כרעו הם, דכל טומאות המסיטות טהורות, חוץ מהסיטו של זב. ואם כרעו הן, נמי טהורים, דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאוהל, טהור, חוץ מן האדם, דבזמן שמכריע את המת, טמא מפני שהסיטו, כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סט), אטו, מת מי לא נטמא במשא:

מדף - לשון טומאה קלה, כדכתיב (ויקרא כו) קול עלה נדף. ורמב"ם פירש, מדף מלשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא כל הכלים שעל גביו אע"פ שלא נגע בהם. אבל לא כטומאת הכלים שתחתיו, שכלים על גבי הזב, אע"פ שיש דברים חוצצים בינם לבין הזב, כולם טמאים טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, אבל לא לטמא אדם וכלים. ואילו כלים שתחתיו אפילו הן מאה זה על גב זה, התחתון שבכולם טמא טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים כמו העליון:

מה שאין המת מטמא - דמתחתיו אפילו תהא טומאה בוקעת ויורדת, מכל מקום אין משכב ומושב שתחתיו מטמא אדם לטמא בגדים:

ועל גביו מדף - נהי דמת נמי מטמא כלים שעל גביו טומאת מדף לטמא אוכלים ומשקין דטומאה בוקעת ועולה, מכל מקום אם [היה המת בעלייה, והמשכבות והמושבות בבית עד שמי הקורה, והנסרים נכפפים מכובד המת ומכבידין על המשכבות, או] המת בבית סמוך לשמי קורה, והמשכבות בעלייה ונכפפים הנסרים מכובד המשכבות ומכבידים על המת, כי האי גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים, ועל גביו לטמא אוכלים ומשקין, ובמת בין על גביו בין מתחתיו טהור:

(ז)

שאינה יכולה - וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול, כל חד וחד כוליה מעשה עביד ואיכא רובו של זב נישא עליו:

ר' שמעון מטהר - דבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה. לזה, כלומר רובו של זב מכביד על כל אחד ואחד. ואזדא לטעמיה דאמר לעיל בפרקין ביחידי טמא ; ובמרובים טהור, שאין אחד נושא את רובו. ואין הלכה כר' שמעון:

היה רכוב על גבי בהמה - בעומדת איירי, דאי במהלכת, כל שעה האחת נעקת ועומדת על שלש, וטמא מה שתחתיהן, שאינה יכולה לעמוד על שתים:

שיכולה לעמוד על שלש - הלכך כל חד וחד הוי ליה רביעי , ואינו אלא מסייע, ומסייע אין בו ממש. אבל טלית אחת תחת שתים, טמאה, שאינה יכולה לעמוד על שתים:

ר' יוסי אומר - אארבע טליתות תחת ארבע רגלי בהמה קאי:

הסוס מטמא ברגליו - אם זב רוכב עליו וטלית תחת אחת מרגליו של סוס, טמאה. אבל תחת ידיו, טהורה, שאין משענתו על ידיו. ואין הלכה כר' יוסי:

כלים שבעקל טמאים - דמשענת הקורה על העקל. ועקל היא הכפיפה שעוצרים בה הזיתים והיא עשויה כמין קופה של מעשה שבכה, ואחר שעוצרים הזיתים ונשאר הגפת שהוא הפסולת של זיתים, מכניסין אותו באותו עקל, ונותנים על העקל קורה להכביד עליו:

המכבש של כובס - לאחר שכבסו הבגדים, מקפלין אותן תחת המכבש לכבשן ולשמור קיפולן:

כלים שתחתיו טהורים - שאין היושב בקצה האחד של מכבש מכביד על הכלים:

ור' נחמיה מטמא - סבר אי אפשר שישב בקצה האחד של המכבש שלא יכביד על הכלים . ואין הלכה כר' נחמיה: