ברטנורא על אהלות יג
משנה אהלות, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
העושה מאור - חלון העשוי לאורה:
בתחילה - משום דבעי למתנא סיפא שיירי המאור תנא רישא בתחילה:
מקדח גדול של לשכה - הוא כפונדיון האטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלוא נקב של עול. אם יש בחלון כשיעור הזה, מביא את הטומאה לצד אחר:
שיירי המאור - אם נשאר מן החלון שלא נסתם:
חררוהו מים - שלא נעשה החור ע"י אדם אלא ע"י מרוצת המים:
או שרצים - כגון החולד והעכבר:
או שאכלתו מלחת - שהארץ מלחה ומתבקעת מאליה:
מלא אגרוף - אגרופו של בן אבטיח. אדם גדול שהיה האגרוף שלו כראש גדול של כל אדם:
חישב עליו לתשמיש - חלון שחררוהו מים או שרצים, שחשב להשתמש בו ולהניח שם חפציו:
למאור - להכניס אורה:
הסריגות - מחיצה כמין סבכה מסורגת שעושים בחלונות של אוצרות:
והרפפות - מחיצה מסורגת שעושים בחלונות של בתי הקיץ שיושבים שם להתקרר:
מצטרפות כמלוא מקדח - אויר שבין הסריגות, אע"פ שאין במקום אחד כמלוא מקדח מצטרפין בין כולם לכמלוא מקדח:
להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה - לאו אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא אשיעורים דרישא קאי. והכי קאמר, מלוא מקדח ומלוא אגרוף ופותח טפח דאמרן, כל השיעורין הללו בין להביא את הטומאה לבית בין להוציא את הטומאה מן הבית. ור' שמעון פליג, וסבר בין להביא בין להוציא כולן שיעורן בפותח טפח, ולית ליה לר' שמעון שיעור של מלוא מקדח ומלוא אגרוף כלל. ואין הלכה כר' שמעון:
חלון העשוי לאויר - להכניס בו אויר העולם, והיינו חלון העשוי למאור. ומשום דבעי למתני בנה בית חוצה לה, הדר תנייה:
בנה בית חוצה לה - כנגד החלון, ונתבטל אויר של חלון:
שיעורה בפותח טפח - כחלון העשוי לתשמיש:
נתן את התקרה באמצע החלון - שנמצא החלון חציו למעלה מן התקרה וחציו למטה:
החלון התחתון בפותח טפח - כדין חלון העשוי לתשמיש, דהא אין כאן אויר:
והעליון מלוא מקדח - דלמעלה מן התקרה הוא לאויר:
החור שבדלת - באמצע הדלת, דאינו עשוי לאויר:
שייר בו החרש - האומן שתיקן את הדלת:
מלמטן - כגון ששייר סמוך לאסקופה:
או מלמעלן - סמוך למשקוף:
הגיפה - סגרה:
ולא מירקה - לא גמרה:
או שפתחתו הרוח - כלומר, או שמירק את הסגירה אלא שבאתה הרוח ופתחתו:
שיעורו מלוא אגרוף - דכיון דנפתח ממילא הוי כחררוהו מים או שרצים. ובהך סיפא לא פליג רבי טרפון, משום דחור שבאמצע עשה החרש במתכוין, ולא מפני שצריך לחור אלא קצרים היו הדפין שנעשה מהן הדלת ועלתה בדעתו להניח הנקב באמצע יותר מלהניח למטה או למעלה, ודמי לעשה במתכוין, אבל כשהניחו מלמטה או מלמעלה אין זה כעושה בידים, אלא מחמת שהנסרים קצרים ולא נתמלא הנקב:
העושה מקום - שנקב נקב מפולש בכותל להניח שם קנה של אורגים:
ולאספתי - חרב בלשון יון קורין אספתי. ויש לאורגים כלי כתבנית חרב:
שיעורו בכל שהוא - להביא את הטומאה לצד האחר:
לזון את עיניו - להסתכל משם לרשות הרבים או לחצר:
ולתשמיש - להצניע שם חפציו :
אלו ממעטים את הטפח - חלון ששיעורו בפותח טפח והיה אחד מכל הני דחשיב הכא מונח בו וממעט את האויר מטפח, חוצץ, שאין הטומאה עוברת לצד אחר:
על ידי רובע עצמות - אם יש בבית רובע עצמות דמטמא באוהל, ופחות מכזית מבשר המת מונח בחלון, ממעט. ודוקא פחות מכזית, דאילו כזית, הוא עצמו מטמא באוהל. ודוקא על ידי רובע עצמות, אבל אי איכא בבית כזית בשר מן המת, אין פחות מכזית זה ממעט, דאדרבה בשר מצטרף עם בשר. והיינו טעמא נמי דדוקא בשר ממעט ע"י עצמות ולא עצמות ע"י עצמות, דעצמות אעצמות מצטרפי:
פחות מעצם כשעורה - אבל עצם כשעורה לא ממעט, משום דמטמא במגע ובמשא:
פחות מכזית מן המת - השתא הדר תנייה אע"ג דתנא ליה רישא לאשמועינן דממעט על ידי כל המטמאין באוהל, כגון רביעית דם ומלא תרווד רקב וכל אותן השנויין בפרק ב' : פחות מכזית מן הנבלה וכו', כל הני דחשיב מכאן ואילך, ממעטי בין ע"י עצמות בין ע"י בשר:
ופחות מכביצה אוכלים - שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים ולא מקבל טומאה מן התורה , הלכך ממעט וחוצץ בפני הטומאה:
והתבואה - שהשרישה רחוק מן הכותל ונתפשטו ענפיה וסגרו את החלון, דמחובר לקרקע היא:
וככיי שיש בהן ממש - קורי עכביש נקראים ככיי. ואני שמעתי כמין קורי עכביש נמצא בתוך הקנה. ופעמים שהוא דק מאד והוא ככיי שאין בו ממש, ופעמים שהוא כעין אריגת בגד והוא ככיי שיש בו ממש:
ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה - שנבלת עוף טהור אינה מטמאה עד שיחשב עליה לאכילה, ואז מטמאה טומאת אוכלים בכביצה ואינה צריכה הכשר:
נבלת עוף טמא שחשב עליה ולא הכשירה - דנבלת עוף טמא צריכה מחשבה וצריכה הכשר, כלומר שיבוא עליה מים או אחד משבעה משקין, ואם חסר מחשבה או הכשר, טהורה, וממעטת וחוצצת בפני הטומא':
ולא תבואה שבחלון - שהשרישה בחלון ממש. משום דדעתו לפנותה שהיא מקלקלת את הכותל, וכל דבר שדעתו לפנותו אינו ממעט בחלון. ולעיל איירי שהשרישה רחוק מן הכותל דהשתא אין דעתו לפנותה:
השתי והערב המנוגעים - דשתי וערב מיטמא בנגעים, ודבר טמא אינו ממעט:
ולא לבינה מבית הפרס - הלבינה העשויה מעפר בית הפרס. ר"מ סבר שהיא טמאה כמו שעפר בית הפרס טמא, הלכך אינה ממעטת בחלון. ורבנן סברי, לא טמאו אלא גוש כבריתו הבא מבית הפרס, ולא העפר אפילו לאחר שגבלו . והלכה כחכמים. ושיעור הגוש, כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופין: