משנה אהלות יג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יג · משנה ו | >>
אלו שאינן ממעטים: אין העצם ממעט על ידי עצמות, ולא בשר על ידי בשר, ולא כזית מן המתיג, ולא כזית מן הנבלה, ולא כעדשה מן השרץ, ולא כביצה אוכליםיד, ולא תבואה שבחלונות, ולא ככי שאין בה ממש, ולא נבלת העוף הטהור שחשב עליה, ולא נבלת עוף הטמא שחשב עליה והכשירה, ולא השתי והערב המנוגעים, ולא לבינה מבית הפרס, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, הלבינה ממעטת, מפני שעפרה טהור.
זה הכלל, הטהור ממעט, והטמא אינו ממעט.
נוסח הרמב"ם
ואלו שאינן ממעטין -
- אין העצם ממעט על ידי העצמות,
- ולא בשר על ידי בשר,
- ולא כזית מן הנבילה,
- ולא כעדשה מן השרץ,
- ולא כביצה אוכלין,
- ולא ככי שאין בה ממש,
- ולא נבילת העוף הטהור שחישב עליה,
- ולא נבילת העוף הטמא שחישב עליה והכשירה,
- ולא השתי והערב המנוגעין,
- ולא לבינה מבית הפרס - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: הלבינה ממעטת - מפני שעפרה טהור.
- זה הכלל -
- הטהור - ממעט,
- והטמא - אינו ממעט.
פירוש הרמב"ם
לשון התורה בין בשתי בין בערב שיטמא בצרעת, אמר יתברך "או בשתי או בערב"(ויקרא יג, מח).
ולבינה מבית הפרס - גוש מגוש עפר הנעשה מבית הפרס. וידוע שבית הפרס טמא להיותם אומרים בתוספתא "לא אמרו אלא גוש כברייתו", והנה יתבארו כל דיניו בזאת המסכתא.
ואמרו הטמא אינו ממעט - וכלל הדבר אשר הוא טמא בעצמו כמו כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ, או הדבר אשר יטמא בהיותו בחלון כמו כביצת אוכלים כשרים או הדומה להן.
והלכה כחכמים:
פירוש רבינו שמשון
שתי וערב המנוגעים. דשתי וערב מיטמא בנגעים ודבר טמא אין מטמא )צ"ל אינו ממעט) בנגעים:
לבינה מבית הפרס. יש משניות דגרסינן וכלה במקום לבינה ושיבוש הוא:
מפני שעפרה טהור. בתוספתא [ב"ק דכלים פ"ג] פליגי ר"ש ורבנן בלובן לבנים בבית הפרס ולעיל הבאתיה פ"ב [שם] דרבנן מטמאין את הלבינה ור"ש מטהר שלא אמרו אלא גזעו כברייתו והשתא בין ר"מ בין רבנן דהכא כרבנן דהתם סבירא להו אלא קסברי רבנן דכיון דאם החזיר' לעפרה עפרה טהור ממעטת שלא טימאו בעפר הבא מארץ העמי' ומבית הפרס אלא הגוש אבל עפר לא דגוש שנינו בכל מקום כי ההיא דתנן במסכת טהרות ריש פרק חמישי גוש הבא מארץ טהורה וגוש הבא מארץ העמים טמאה ושיעור הגוש מפורש בבכורות פרק הלוקח בהמה (דף כב.) דתניא גוש הבא מארץ העמים ומבית הפרס שיעורו כפיקה גדולה של סקאים שהיא כחותם המרצופין וישנו בצד העליון של מגופת החבית הלחמית ועוד יש לפרש דרבנן סברי לה כר"ש דמטהר בלבינה עצמה והכי קאמרי מפני שעפרה של בית הפרס טהור אפילו גיבלו אחרי כן הילכך האי לבינה נמי טהורה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ולא תבואה שבחלון - שהשרישה בחלון ממש. משום דדעתו לפנותה שהיא מקלקלת את הכותל, וכל דבר שדעתו לפנותו אינו ממעט בחלון. ולעיל איירי שהשרישה רחוק מן הכותל דהשתא אין דעתו לפנותה:
השתי והערב המנוגעים - דשתי וערב מיטמא בנגעים, ודבר טמא אינו ממעט:
ולא לבינה מבית הפרס - הלבינה העשויה מעפר בית הפרס. ר"מ סבר שהיא טמאה כמו שעפר בית הפרס טמא, הלכך אינה ממעטת בחלון. ורבנן סברי, לא טמאו אלא גוש כבריתו הבא מבית הפרס, ולא העפר אפילו לאחר שגבלו טו. והלכה כחכמים. ושיעור הגוש, כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופין:
פירוש תוספות יום טוב
ולא כזית מן המת. כתב מהר"ם וז"ל קשה מאי אצטריך למתני שאינו ממעט בחלון. פשיטא. דבלאו טומאה שבבית. איהו גופי' הכזית מביא הטומאה לבית שאצלו. ונ"ל דאצטריך. כגון שהכזית מונח בכלי חרס המוטה על צדו. ופומי' לגו לצד הבית שהטומאה בתוכו וכלי חרס גופה לא ממעט בחלון. כיון דלא מבטל ליה. כדמשמע פרק לא יחפור. דכל מאי דלא מבטל ליה לא ממעט [וכמבואר במשנה ב פ"ו] וסד"א דהכזית ימעט בחלון שלא תבא טומאה לבית השני. וכשם שלא תבא שם טומאה שבבית זה. כך לא תבא שם טומאה דכזית גופי'. שהרי טומאתו יוצאה דרך פי הכלי לבית שהטומאה בו קמ"ל. עכ"ל. ודברי' תמוהים הן. [*ועי' מ"ש בשמו בפ"ט סוף משנה א ומשנה יב]:
ולא כביצה אוכלים. לשון מהר"ם תימה לי אמאי לא קתני ברישא. בהדי אלו ממעטים בחלון. כביצה אוכלים שלא הוכשרו. ובסיפא לתני אלו אין ממעטין. כביצה אוכלים שהוכשרו. כדקתני בנבלת עוף טמא שהכשירה. ושמא לא היה צריך לפרש דדבר פשוט הוא דלא מקבלי טומאה אא"כ הוכשרו. והא דנקט בנבלת עוף טמא הכשר. אצטריך לאשמועי' דלא הוי כנבלת עוף טהור דלא בעי הכשר. ובת"כ אצטריך למילפה מקרא. ובזבחים פרק חטאת העוף [ד' ע] מייתי לה. ע"כ:
[*ולא תבואה שבחלונות. כן הגירסא בכל הספרים. ובמתני' דלעיל שבחלון והיה נ"ל לישב קצת דר"ל שבחלונות הרגילים להשריש כך ברוב חלונות ובזה מפרש התנא עצמו ההפרש שבין תבואה דהכא לדבמתני' דלעיל. אלא שבברייתא דפ' לא יחפור דף כ קחשיב להחוצצין וקתני עשבים שתלשן והניחן בחלון. או שעלו מאיליהם בחלונות. ומפרשינן שעלו רחוק מהן. והיינו הך דמתניתין דלעיל]:
וחכמים אומרים הלבינה ממעטת. כתב הר"ב דסברי לא טמאו אלא גוש כו' לא העפר אפי' לאחר שגבלו. כלומר ועל ידי כן חזר להיות כמו גוש. ומ"ש הר"ב ושעור הגוש כפיקה גדולה של סקאים. עיין בזה מה שכתבתי במשנה יב פרק יז דכלים [ד"ה כפיקה]. ומה שכתב הר"ב שהוא כחותם המרצופים. כדתנן לקמן סוף פרק יז:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יג) (על המשנה) המת. קשה, פשיטא, דבלאו טומאה שבבית איהו גופיה מביא הטומאה לבית שאצלו. ונראה לי, כגון שהזית מונח בכלי חרס ופומיה לצד הבית שהטומאה בתוכו, וכלי חרס גופיה, לא מבטל ליה ואינו ממעט, וסלקא דעתך אמינא דהכזית ימעט כו'. ועתוי"ט:
(יד) (על המשנה) אוכלים. וקשה, אמאי לא תני ברישא בהדי ממעטין, כביצה [אוכלים] שלא הוכשרו. ובסיפא לתני אין ממעטין אוכלין שהוכשרו, כמו דתני בנבלת עוף טמא שהכשירה. ושמא דבר פשוט הוא. ובנבלת עוף טמא איצטריך לאשמעינן דלא הוי כנבלת עוף טהור דלא בעי הכשר. מהר"מ:
(טו) (על הברטנורא) כלומר, ועל ידי כן חזר להיות כמו גוש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ולא כזית מן המת. אית דל"ג ליה:
ולא כזית מן הנבלה ולא כעדשה מן השרץ. בתוספתא פליג ר' יהודה ואמר ממעטין כלל א"ר יהודה כל טומאה שאינה מן המת או שהיא מן המת ואינה מצטרפת עם אותה הטומאה הרי זה ממעטת ע"כ:
ולא תבואה שבחלון כצ"ל:
ולא ככי שאין בו ממש. הרמב"ם ז"ל שם ספט"ו פי' ככי דהכא בפירקי' שהוא קורי עכביש וז"ל נתמעט בקורי עכביש אם היה בה ממש ה"ז חוצצת ואם אין בה ממש אינה חוצצת ע"כ והראב"ד ז"ל השיגו שם ודימה האי ככי לההוא דתנן ספי"ז דכלים גבי שפופרת של קנה והשיב עליו מהרי"ק ז"ל שאע"פ שלשון ככי נאמר בפי"ז דכלים על מה שנמצא בתוך שפופרת של קנה לפי שאין דרך לשים בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש לכך פי' רבינו שהוא קורי עכביש שדרכן להמצא בחלונות והן דומין ליריעה לבנה שבתוך הקנה ויש מהן דקין יותר מחוט ריר תולעת המשי וזהו שאין בו ממש עכ"ל ז"ל אכן בפי' המשנה פי' הפירוש האחר:
ולא לבינה מבית הפרס וכו'. יש משניות דגרסי וכלה במקום לבינה ושיבוש הוא הר"ש ז"ל. ואיני יודע מאי קמ"ל. ונלע"ד שצ"ל יש משניות דגרסי נבלה במקום לבינה ושבוש הוא וכו' שכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ולא נבלה מבית הפרס דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הנבלה ממעטת וכו' וכתב כן מצאתי ויש ס"א שהוגהו לבינה ע"כ. ומשמע מהכא דאף הטמאים מדרבנן אין ממעטין והא דאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') דעובד כוכבים שישב בחלון ממעט אף על גב דעובדי כוכבים הרי הם כזבין לכל דבריהם י"ל דשאני טומאת בית הפרס דאית לה עיקר מדאורייתא דמחמת ספקא דמת אתיא. מחדושי הרשב"א ז"ל שם פרק לא יחפור:
מפני שעפרה טהור. בתוספתא פליגי ר"ש ורבנן בלוֹבַן לבנים מבית הפרס רבנן אמרי לבינה מטמאה ור"ש מטהר שלא אמרו אלא גוש כברייתו ור"מ ורבנן דהכא סברי כרבנן דר"ש אלא סברי רבנן דהכא כיון שאם החזירה לעפרה טהורה ממעטת א"נ רבנן סברי כר"ש וה"פ מפני שעפרה של בית הפרס אם עשה ממנו לבנים טהור:
הטמא אינו ממעט. בין שהוא טמא מחמת עצמו כמו כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ בין שהוא טמא מחמת קבלה כמו כביצה אוכלין מוכשרין. הר"ש והרא"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
אין העצם ממעט על ידי עצמות: דבמונח עצם פחות מכשעורה בחלון שהוא טע"ט ורובע עצמות מונחים בא' מהחדרים שהחלון פתוח בכותלו אין העצם כשעורה ממעט הטע"ט שבחלון. ומתפשטת הטומאה דרך החלון זה מחדר לחדר שבצדו. דמדשניהן מין א'. אינו בדין שאותו מין המטמאו יעכב התפשטות הטומאה. דמינה מחזיק בה [כזבחים ד"ג ב']:
ולא בשר על ידי בשר: כשמונח בחלון הנ"ל פחות מכזית בשר. אינו מעכב התפשטות הטומאה. כשמונח באחד מהחדרים כזית בשר ממת:
ולא כזית מן המת: נקט כזית לדוגמא. וה"ה שאר שעורין שלמין כעצם כשעורה וכדומה. אמנם כל הנזכרים במשנתינו מכאן ולהלן. כיון שהן עצמן טמאין. אפילו אשלא במינן אינן חוצצין [ומה שהקשה רתוי"ט כאן בשם מהר"ה למאי איצטריך למתני שאינו ממעע בחלון. הרי הכזית גופיה מביא הטומאה מתוך החור להבית שאצלו עי' מ"ש ע"ז בפרקן בבועז סי' ח']. ולא כביצה אוכלים: שהוכשרו לק"ט ע"י אחד מז' משקין. אולם להרמב"ם שהבאנו לעיל [סי' ל"ט] מיירי הכא אפי' בלא הוכשרו. ואע"ג שאמק"ט. אפ"ה מדחשיבי לא מבטל להו. [ונ"ל ראיה אלימתא לרמב"ם. דאי נימא דהכא ה"ט דאינה חוצצת. מדהוכשרה ונטמא השתא מהטומאה שבבית. מלבד דק' הוכשרה מאן דכר שמיה הכא. ק' נמי היכי פסק ותני הכא דאינו חוצץ. הרי בשמונח האוכל בחצי החור שסמוך לבית הטהור. לא נטמא האוכל [כאהלות פ"ו מ"ד] וא"כ ניחוץ. אע"כ דה"ט דאינו חוצץ משום דחשיב ולא מבטל ליה לפיכך אפי' בחצי חלק החור שלצד הבית הטהור לא מבטל ליה ואינו חוצץ]:
ולא תבואה שבחלונות: ותמוה דברי הר"ב שכתב שהשרישה תוך החלון ממש. אלא כדמוקי לה בב"ב [ד"כ ע"א] שהשרישה תוך ג"ט סמוך לחלון. וכ"ש בהשרישה תוך החלון בעצמו. דבהנך תרי גוונא הצמחים מקלקלין הכותל ולמעקר קאי. ולהכי מדאינו מבטלו שם אינו ממעט. [והא דנקט הכא חלונות דלא כלעיל דנקט חלון לרבותא נקט חלונות לאשמעינן דאפי' רגילין כך בכל החלונות אפ"ה כשירא' הפסד בכותלו יעקרו ולהכי לא מבטל ליה]:
ולא ככיי שאין בה ממש: שנימוח בין האצבעות כשיאחזנו:
ולא נבלת העוף הטהור שחשב עליה: עי' לעיל סי' מ"ב:
ולא נבלת עוף הטמא שחשב עליה והכשירה: עי' לעיל סי' מ"ג. [ואילה"ק להרמב"ם לעיל סי' ל"ט דכל מאכל אדם שהוא חשוב לא מבטל ליה. א"כ ל"ל הכא שהוכשרה. הרי בל"ז מדיחדה לאכילת אדם לא מבטל ליה שם. י"ל מדנקט הכא סתמא משמע אפי' אינה כביצה. דלא חשיבה. ואפ"ה מדמק"ט אינה חוצצת]. וכל הנהו דנקט עד הכא לא צריכה כלל. דהרי מדיוקא דרישא שמעינן לכולהו. אצא איידי דבעי למתני מכאן ולהלן כמה דברים דלא תני הפוכן. הדר תני נמי הפוכן דרישא:
ולא השתי והערב המנוגעים: ר"ל או שתי או ערב המנוגעים ודוקא בשיש בו כזית [כנגעים פי"ג מ"ח] או שיש בהן בכדי לארוג געגא"צ [כרמב"ם מטו"צ פי"ג הי"ד] וגם שאין בו פסיקות [כנגעים פי"א מ"ח] דבאין חד מהנך. טהור הוא [והא דלא נקט בגד טמא. ואת"ל דזה פשיטא דאינו חוצץ. מדאית ביה תרתי. חדא שהוא טמא ועוד מדמהני לי' טבילה לא מבטל ליה התם. עכ"פ לתני בגד מנוגע או אבן או עפר מבית מנוגע. ומ"ש שתי וערב דנקט מכל המנוגעים. י"ל דלא נקט שתי וערב רק לדיוקא דדוקא מנוגעים אח"צ אבל שאר שו"ע מדאינו מק"ט חוצץ. ואע"ג דכשיש בהן כדי לארוג ג' על ג' אצבעות מסתבר דהוה כמטלניות בהך שעור' דמדחשיב אח"צ. עכ"פ כשהשו"ע הוא רק כזית. אינו חשוב וגם אמק"ט וחוצץ. אבל אם השו"ע מנוגעים אפילו הם רק כזית אח"צ. אבל בגד מנוגע לא אצטריך למתנייה דהרי גם כל שאר בגד בין שהוא טהור. או אפי' הוא טמא מדאית ליה טהרה במקוה לא מבטל ליה ואינו חוצץ וגם אבן ועפר מבית מנוגע לא אצטריך למתנייה לדיוקא דפשיטא דכשאין מנוגעים חוצצין. דאפי' הונחו סתם שם מסתמא בטולא בטליה [כסוכה דד"א]. וא"ת גם שו"ע מנוגעים פשיטא דאח"צ דכיון דאסורים בהנאה ואי נימא דחייצי הרי נהנה מאסורי הנאה. ואי"ל בכה"ג מצות לאו ליהנות נתנו. מדעכ"פ נהנה גופו עי"ז [כתוס' ר"ה דכ"ח א] וכ"כ פסק בש"ע יו"ד [קמ"ב ס"ב] דסכין של משמשי עבודת כוכבים ששחט בה מסוכנת אסורה. וי"ל דהכא כיון דרק להציל הוא לא מחשב הנאה. דהנאה ממילא קאתא [ועש"ך יי"ד קרי"ב ס"ק כ"ה]:
ולא לבינה מבית הפרס: לבינה שנעשה מטיט בית הפרס שנחרש בה קבר שעפר' טמא. ואע"ג שטומאת ביה"פ רק מדרבנן הוא [ככתובות כ"ח ב'] והרי מה"ט אמרינן לעיל [סי' ל"ט] דממעט. י"ל דהכא חשש עצם כשעורה יש דטמא מדאורייתא:
וחכמים אומרים הלבינה ממעטת: דדוקא גוש מעיקרא. דהיינו כברייתא והוא גדול כפיקה של מחט שתופרין בה סקאין גזרו בו טומאה [ככלים פי"ז מי"ב]. משא"כ הכא בלבינה הרי נעשה רק גוש ע"י שגבלו במים:
והטמא אינו ממעט: זה הכלל דטהור מרבה כל כלי שאמק"ט ואוכלין כביצה שלא הוכשרו וזה הכלל דטמא מרבה כל כלי או בגד המקבל טומאה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת