ביאור:שמות כב יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




שני תנאים בדיני שומרים[עריכה]

בסוף פרשת השומרים, אחרי הפסוק המתאר את דינו של אדם השואל חפץ של רעהו (שמות כב יג), ישנו פסוק הקובע את הדין בשני מקרים מיוחדים:

(שמות כב יד): "אם בעליו, עמו לא ישלם; אם שכיר הוא, בא בשכרו"

אם בעליו עמו - לא ישלם[עריכה]

המקרה הראשון הוא, שבעל החפץ נמצא עם השומר או השואל. במקרה זה, השומר או השואל פטור מתשלום על נזק שנגרם לחפץ (ראו שמירה בבעלים בתורה ובהלכה ). ע"פ ההלכה, דין זה חל לא רק על השואל אלא על כל השומרים הנזכרים בפרשה, שהרי האחריות שלהם היא מלכתחילה קטנה יותר.

אם שכיר הוא - בא בשכרו[עריכה]

המקרה השני הוא, שאחד הצדדים המעורבים הוא שכיר אצל הצד השני, כלומר שילם לו שכר:

א. ייתכן שהשואל שילם שכר לבעל החפץ - במקרה זה הוא נחשב שוכר , ודינו שונה מדין השואל;

ב. וייתכן שבעל החפץ שילם שכר לשומר - במקרה זה הוא נחשב שומר שכר , ודינו שונה מדין שומר חינם.

הדין המדוייק במקרה של שכירות לא נזכר בפירוש בפסוק:

1. ייתכן שהפסוק בא ללמד, שלשני הצדדים יש חלק שוה בעיסקה - אחד נותן את החפץ ואחד נותן את הכסף בא לעיסקה בשכרו , עם השכר שהוא מביא; כל אחד מהם הוא " "נהנה ומהנה" " (מכילתא) , ולכן זה הוגן שגם האחריות תתחלק בצורה שוה, והשוכר אחראי על מקרה גניבה, ופטור במקרה של אבדן באונס (כגון בהמה שמתה).

2. ייתכן שהפסוק בא רק ללמד, שהאחריות המוטלת על השוכר קלה מהאחריות המוטלת על השואל, כי החפץ השכור בא לידיו בשכרו , בתמורה לשכר ששילם עליו, ולא בחינם, ולכן אין זה הוגן לחייב אותו באחריות על מקרה של אבדן באונס (כגון בהמה שמתה מוות טבעי); אך הפסוק אינו מלמד מה הדין במקרה של גניבה - האם השוכר חייב באחריות (כמו בפרשיית שומר בהמה - פסוקים 9-12), או שהוא פטור (כמו בפרשית שומר כלים - פסוקים 6-8) (רש"י) ;

3. וייתכן שהפסוק בא רק ללמד, שבמקרה של תשלום שכר, התנאים המדוייקים של העיסקה ייקבעו בהסכם שבין הצדדים: כפי שהם מסכימים על גובה השכר, כך הם יסכימו גם על מידת האחריות, אין צורך שהתורה תקבע כללים למצב זה: כל אחד מהצדדים בא לעיסקה בשכרו , בשכר שהוא נותן או מקבל, יחד עם השכר הוא גם קובע את תנאי האחריות, ואין צורך שהתורה תתערב בעניינים אלה.

לפי פירושים 1, 2 התנאי השני מתייחס רק לאדם השואל חפץ מרעהו (הנזכר בפסוק יג); אך לפי פירוש 3, התנאי השני מתייחס לכל השומרים הנזכרים בפרשה, כמו התנאי הראשון. לפי פירוש זה, הפסוק שלנו - פסוק יד - חותם את פרשת השומרים (שמות כב ו-יד) בשני תנאים המסייגים את כל דיני האחריות של השומרים שנזכרו בפרשה.

פירושים נוספים[עריכה]

4. ויש מפרשים, שהתנאי השני " אם שכיר הוא בא בשכרו " אינו עומד בפני עצמו אלא מסייג את התנאי שנזכר לפני כן " אם בעליו עמו - לא ישלם ", ואומר: אם בעליו של החפץ הוא שכיר אצל השואל, אז הוא בא בשכרו - הוא בא לשם כדי לעבוד, ואינו יכול להשגיח על הבהמה, ולכן השואל בכל-זאת חייב באחריות (חזקוני, בכור שור, שד"ל ) . לפי זה, הפסוק בא ללמדנו שהמעסיק אחראי לחפצים של עובדיו.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-04-03.


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:שני תנאים בדיני שומרים

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-22-14