ביאור:שיר השירים של יעקב ורחל
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
(שיר השירים א א): "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה"הוא שיר אהבה המתרחש בתקופתו של שלמה, בין אם החתן הוא המלך עצמו או רועה צאן פשוט ( פירוט ). אולם, בין השורות ניתן למצוא רמזים לסיפור אהבה קדום הרבה יותר - אהבת יעקב ורחל:
הפסוק הראשון בשיר (פסוק ב): "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן", מזכיר את הדבר הראשון שעשה יעקב כשראה את רחל, בראשית כט י: " "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל... וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי" "אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק" "יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" " (זה יכול להסביר מדוע שיר השירים מתחיל דווקא בנשיקה ).
בסוף הפסוק, המילה דודיך רומזת לכך שיעקב ורחל היו בני דודים (זו יכול להסביר מדוע החתן נקרא, לאורך כל מגילת שיר השירים, "דּוֹדִי").
בפסוק ג: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ, עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ", המילה הראשונה כוללת את אותיות רחל, ואת האות הראשונה של י עקב.
בסוף הפסוק, המילה עלמות רומזת לכך שהיו עוד בחורות שאהבו את יעקב - הלא הן לאה, בלהה וזלפה.
בפסוק ד: "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ", שוב נזכרים דודים.
בפסוקים 7-8: "הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה? אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם? שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ? אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים" - החתן הוא רועה צאן, והכלה רוצה לבוא ולבקר אותו בשדה. גם יעקב רעה את צאן לבן במשך שבע שנים לפני שזכה לשאת את רחל לאשה, ובזמן הזה היא בוודאי התגעגעה אליו ורצתה לבקרו בשדה. הוא אמר לה שהיא יכולה ללכת בעקבי הצאן שלו - והמילה כוללת את אותיות שמו - יעקב!
כמו כן, הוא יעץ לה לרעות גם את הגדיים שלה; רחל היא האשה היחידה שנאמר עליה שהיתה רועת צאן, (בראשית כט ט): "עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם, וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, כִּי רֹעָה הִוא".
פעמיים משווה החתן את אהובתו לעדר העזים שגלשו מהר גלעד:
- (שיר השירים ד א): "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד"
- (שיר השירים ו ה): "הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד"
גם יעקב ומשפחתו, עם עדרי העיזים שלהם, גלשו מהר הגלעד בדרכם לארץ ישראל:
- (בראשית לא כא): "וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד"
בפסוקים רבים נוספים (פרט לשניים שהובאו למעלה) משבח החתן את אהובתו על עיניה היפות:
- (שיר השירים א טו): "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים"( פירוט )
- שיר השירים ד ט: " "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ באחד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ" "
- (שיר השירים ז ה): "צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק"
גם הפסוקים המדברים על רחל ולאה, מדגישים במיוחד את יופיה של רחל לעומת עיניה הרכות של לאה, ורומזים שיעקב אהב את רחל במיוחד בגלל עיניה היפות:
- (בראשית כט יז): "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה".
הדודאים נזכרים בתנ"ך רק בשני מקומות - בשיר השירים ובסיפור יעקב ורחל:
- (בראשית ל יד): "וילך ראובן בימי קציר חטים, וימצא דודאים בשדה, ויבא אתם אל לאה אמו, ותאמר רחל אל לאה 'תני נא לי מדודאי בנך'"
- (שיר השירים ז יד): "הדודאים נתנו ריח, ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך"
מובן ששיר השירים לא מדבר על יעקב ורחל, שהרי נזכרו בו פעמים רבות דמויות ומקומות שלא היו קיימים בימיהם, ובמיוחד, שלמה המלך, ירושלים, ועוד. אולם, ההקבלות בין שיר השירים לבין סיפור יעקב ורחל רבות מדי מכדי שיהיה אפשר לייחס אותן למקרה.
פתרון אפשרי לחידה נמצא בפרק האחרון של הספר:
- (שיר השירים ח א): "מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי, אמצאך בחוץ, אשקך, גם לא יבוזו לי": האשה אינה רחל, והאיש אינו יעקב; אבל האשה מכירה את סיפור האהבה של יעקב ורחל וחולמת עליו: היא חולמת שהיא רחל, ואהובה הוא יעקב קרוב משפחתה, והיא מוצאת אותו בחוץ ומתנשקת איתו בלי להתבייש. אהבתם של יעקב ורחל היא המופת לאהבתם של החתן והכלה בשיר השירים.
לקראת סוף הספר, מצהירה הכלה שהאהבה עזה כמוות, (שיר השירים ח ו): "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה"; ואכן, אהבתם של יעקב ורחל הסתיימה באופן טראגי, כאשר רחל מתה בלידתה, (בראשית מח ז): "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה...". גם בלשון ימינו, כשרוצים להגיד שאשה מאד אוהבת גבר, אומרים שהיא מתה עליו - כמו רחל על יעקב - שהרי עזה כמוות אהבה.
תגובות
[עריכה]לעניין ה"דודאים", שכפי שציינת, מופיעים בשני מקומות בתנך: בשיר השירים, ובפרשת ויצא –
דעתם של חכמי הזוהר (פרשת ויצא, מאמר "וימצא דודאים בשדה" ו"סתרי תורה") לא היתה נוחה מן התפקיד שממלאים הדודאים בתהליך ההתעברות של רחל, שהרי הקב"ה הוא הנותן בנים.
בדיון שהם מקיימים הם אכן מביאים את הפסוק משיר השירים פרק ז' פסוק י"ד.
ומתוך דבריהם עולה הבנה חדשה ומעניינת על תפקידם של הדודאים בפרשת ויצא, ומתברר גם מדוע הם מתגלים לעולם דווקא בידי ראובן ולא אחד הבנים האחרים, ודוקא בימי קציר חיטים ולא במועד אחר.
בפסוק - "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך" (שיר השירים ז/יד) ניתן להבין את הפתחים כפתחי הפנים והגוף דרכם אנו קולטים את העולם ומפרשים ומבינים אותו.
ומגדים – הינם ההגדים, האמירות, המשמעויות, תוצרי הדיבור, שהיו עד כה צפונים ובלתי מובנים, ועתה, לריחם של הדודאים, לפתע מתפרשים כולם: הן החדשים והן הישנים.
הפסוק מתאר איפוא את ההבנה המתרחשת פתאום לגבי כל התופעות, הישנות והחדשות, שהיו עד כה בלתי מובנות (צפונות). הבנה שהיא בבחינת הארה.
ובכן, מה יש ב"ריח" הדודאים שמחדד את ההבנה ואת יכולת הקליטה?
אפשר שסודם של הדודאים צפון איפוא באותיות השורש שלהם – אותיות ד-ו-ד.
"דוד" הוא שורש סימטרי המורכב משתי אותיות זהות – דלת ודלת - המחוברות ביניהן בוו החיבור.
כלומר, יש לפנינו שתי דלתות, שני פתחים הפתוחים ומחוברים זה לזה במצב של הרמוניה מלאה בין השער השופע ונותן לבין השער המקבל.
הדודאים מייצגים איפוא את אותו הלך הנפש אולטימטיבי המאפשר פתיחות מקסימלית לזיווג עם החסד האלוהי ולבינה הנולדת ממנו – בן.
ואכן, בפרשת ויצא מופיעה המלה דודאים חמש פעמים, כל אחת מהן בצרוף למלה בן:
"וילך ראו[-]בן... וימצא דודאים בשדה" (בבחינת: מצאת דודאים – ראו – בן!)
"תני נא לי מדודאי בנך"
"ולקחת גם את דודאי בני"
"ולכן ישכב אתך הלילה תחת דודאי בנך"
"שכר שכרתיך בדודאי בני".
הדודאים הם, אם כן מפתח לחכמת-החיבור-המולידה-בן. רחל, שמסמלת בעיני חכמי הזוהר את המציאות הנגלית, מבקשת מלאה, התורה הנסתרת, את חכמת הזיווג – ה- ב י נ ה , החיבור ב י ן ישויות שבא לידי ביטוי מוחשי ב- ב ן . והיא מציעה ללאה בתמורה את חכמת החסד, את אהבתו הארצית של יעקב: "לכן ישכב עמך הלילה".
חכמי הזוהר מפרקים את המלה "ישכב" למרכיביה יש-כ"ב. "יש" שהוא המאפיין העיקרי של המציאות הנגלית: השפע המוחשי, בבחינת "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (משלי ה', כא'); ו-כ"ב שהוא מניין האותיות בהן נכתבה התורה ונבראה מתוכה המציאות הנגלית. במשפט "לכן ישכב עמך הלילה" מוסרת איפוא רחל, המציאות הנגלית, ללאה, ספירת בינה, את כלי הקבלה שלה: אותיות התורה, דרכם יועבר אליה השפע האלוהי.
ועתה, כאשר מומתקת הבינה בחסד הארצי, מתחברים שערי הנתינה והקבלה, ויכול כל העולם להנות מן השפע הנובע מהם, בבחינת "ועל פתחינו כל מגדים".
וכלל אין זה מקרה שאת הדודאים מוצא ראובן "בימי קציר חטים". אותו מועד שבהמשך יסמנו ביכוריו את חג השבועות ("וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים", שמות לד/כב) – חג מתן תורה.
ומכיוון שמציאותו של השפע האלוהי קודמת ליכולתה של הארץ להנות ממנו, תשלים קודם לאה את לידת שבעת ילדיה – האצלת כל שבע הספירות התחתונות – לפני שתוכל רחל ללדת את בנה הראשון יוסף.
- -- Shamoa Hod, 2012-01-09 14:57:52
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2012-01-13.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mgilot/jj-jacob-rahel