ביאור:משלי טו ל
משלי טו ל: "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם."
תרגום מצודות: הארת עינים בדבר המסופק ישמח לב, כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות; ושמועה טובה בדבר חידושי התורה תדשן (תשמין) את העצם.
תרגום ויקיטקסט: מראה נעים, המאיר את העיניים, משמח את הלב; ושמועה טובה, הנעימה לאזניים, מדשנת (מחזקת ומבריאה את) העצם (הגוף).
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו ל.
דקויות
[עריכה]דברים שאדם רואה ושומע יכולים לשפר את בריאותו הנפשית והגופנית:
גם מאור עיניים וגם שמועה טובה משמחים את הלב, ומתוך כך מחזקים את בריאות העצמות והגוף כולו, שהרי, (משלי יז כב): "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה"*.
מה צריך לראות ולשמוע, כדי לשפר את השמחה ואת הבריאות?
רש"י פירש שני פירושים:
1. "לפי פשוטו - כמשמעו, דבר שהוא תאוה למראות עיניים משמח הלב ומצחצח תוגת הלב, כגון גן ירק ונהרות המושכים", כלומר, המראות המשמחים הם מראות יפים ונעימים מבחינה חומרית - במיוחד נופים יפים; ולפי זה יש לפרש את המשך הפסוק - קולות יפים נעימים, כגון מוסיקה טובה או ציוץ של ציפורים, משמחים ומתוך כך מחזקים את בריאות הגוף.
2. "מאור עיניים בתורה... ששואלין ממנו דבר ויודע מה להשיב", כלומר, המראות המשמחים הם מראות יפים ונעימים מבחינה רוחנית; כשאדם "רואה" בליבו את האמת, "רואה" את התשובה הנכונה מבעד לערפל של הספק, זה משמח את ליבו. ולפי זה יש לפרש את המשך הפסוק - כשאדם שומע דברי חכמה, דברי אמת, גם זה משמח אותו, ומתוך כך מחזק את בריאותו.
3. ע"פ דעת מקרא, הביטוי מאור עיניים מציין מבט של חיבה ואהבה, כמו הביטוי הדומה מאור פנים או סבר פנים יפות, (איוב כט כד): "וְאוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן", (משלי טז טו): "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים"*; לפי זה, שמועה טובה היא בשורה טובה או דברי מחמאות ושבח.
והמסקנה: אם אתם עצובים -
- לכו לטייל, ראו נופים יפים והקשיבו לציוץ הציפורים; או הסתכלו בציורים יפים ושמעו מוסיקה טובה.
- קראו דברי חכמה והקשיבו להרצאות מעניינות;
- שהו בקרבתם של אנשים טובי לב, שמחייכים אליכם ונותנים לכם מחמאות.
הקבלות
[עריכה]1. יישום מעשי לעצות אלו מצאנו אצל שאול. שאול היה עצוב, היתה עליו רוח רעה, ומשרתיו חיפשו פתרון:
(שמואל א טז יח): "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר: 'הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵּן, וְגִבּוֹר חַיִל, וְאִישׁ מִלְחָמָה, וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר, וה' עִמּוֹ".
הנער הציע להביא את דוד, שהיה גם יפה תואר, גם ידע לנגן יפה, וגם ידע לדבר דברי תבונה. והעצה אכן הועילה:
(שמואל א טז כג): "וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְרָוַח לְשָׁאוּל, וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה".
2. יישום מסוג אחר מצאנו אצל אספסיינוס מלך רומי:
על-פי הפשט, המילה עצם היא משל לכל "בנייני הגוף וכוחות גשמיות" (מלבי"ם), אך באופן מילולי הכוונה לעצם ממש, שמועה טובה תדשן עצם = כשאדם שומע שמועה טובה, העצמות שלו משמינות ומתנפחות. כך סיפרו על אספסיינוס, המצביא הרומאי שצר על ירושלים בזמן המרד הגדול: תוך כדי שהוא נועל את נעליו, בין נעל אחת לשניה, הגיע שליח מרומי ובישר לו שהקיסר מת והוא נבחר להיות הקיסר החדש. הוא לא הצליח לנעול את הנעל השניה, ולא הצליח לחלוץ את הנעל הראשונה. רבן יוחנן בן זכאי, שבדיוק עמד לפניו לאחר שברח מהעיר הנצורה, הסביר לו, שכתוצאה מהשמועה הטובה ששמע, עצמותיו השמינו. הוא הציע לו לפתור את הבעיה בעזרת פסוק אחר מספר משלי, (משלי יז כב): "וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם"*- יביאו לפניו אדם שהוא שונא, שיכניס אותו לדיכאון, וכך העצמות שלו יתייבשו ויחזרו לגודלן הטבעי... (בבלי גיטין נו ב, איכה רבה א לא).
3. בתנ"ך, מאור פנים הוא בעיקר אור פני ה':
(תהלים ד ז): "רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב, נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ ה'"
(תהלים מד ד): "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ, כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם"
(תהלים פט טז): "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן"
אם כך, היישום המלא של פסוק זה יהיה רק "כאשר המלך הקדוש יהפוך אור עיניו לעומתן של ישראל, שלא יהיו עוד בבחינת הסתרת פנים, אז ישמח את ליבם, כי בוודאי כל העצב שלהם אינו אלא מצד הסתרת פנים כידוע, והעצב הוא שגרם שבשרם כחש... כי כל ענייני הגוף הולכים אחרי הלב... אם הלב דואג ועצב, אין מתום בבשר... וכאשר תבוא השמועה הטובה לישראל, שיאמר להם ה' יתברך כי עתה ראיתי בעיניי, תהיה מייד שמחה גמורה בליבם..." (רמ"ד וואלי).-
גם הפסוק הבא מדבר על ראיה ושמיעה, (משלי טו לא): "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים - בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין": הפסוק מדבר על אדם ששומע תוכחות הנותנות לו חיים, ואז הולך ללון ולשהות בקרבת החכמים, על-מנת שיוכל גם לראות אותם וללמוד ממעשיהם. הסמיכות בין הפסוקים מחזקת את פירוש 2 שהובא למעלה, שלפיו הראיה והשמיעה מתייחסות לעניינים שכליים ורוחניים. האם יש קשר נוסף בין הפסוקים?
1. ע"פ מלבי"ם, פסוק 30 הוא משל לפסוק 31:
- כשם שבדברים חומריים, האדם אינו מסתפק בשמיעה אלא רוצה גם לראות את היופי שמאחרי הקולות,
- כך גם בעניינים הרוחניים, לא צריך להסתפק בשמיעה של תוכחות ובלימוד תיאורטי, אלא צריך גם לראות את החכמים, כדברי חז"ל "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה", "כי ראיית העין פועלת יותר משמיעת האוזן".
2. וע"פ הרב יונה גירונדי (בספר "שערי תשובה"), פסוק 31 הוא מסקנה מעשית מפסוק 30:
- פסוק 30 מלמד אותנו להכיר טובה לה' על כך שנתן לנו את חוש הראיה והשמיעה, הנותנים לנו שמחה ובריאות;
- פסוק 31 מלמד אותנו שיש להשתמש בחושים הללו, שקיבלנו במתנה מה', רק למטרות חיוביות, כגון לשמוע תוכחות וללמוד מחכמים.
וכך כתב החפץ חיים: "כמו שבשמיעת דברים טובים האדם מקיים בזה כמה עשרות מצוות בכל יום, כמו עניית אמן, יהא שמה רבה וברכו, וקדושה ועניית כל האמנים, כן, חס ושלום, שמיעת דבר רע פועלת הרבה על נפש האדם... אם האדם בעודו בחייו קלקל חוש השמיעה שלו בתמידות, והשתמש בו לדברים אסורים, יידע כי לעתיד לבוא לא יהיה לו כוח באזניו לשמוע דברי אלקים חיים" (שמירת הלשון ב ל).
רעיון דומה לגבי חוש הראיה נמצא במשלי כ12-13; ראו ביאורנו שם.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/15-30