ביאור:עץ חיים-שער הכללים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מתוך: ביאור:עץ חיים שער הכללים א (עריכה)

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

פרק ראשון:

ראו מאמר זה בוקיספרים - לגבי ראשי תיבות נפוצים בקבלה

האצלת הנקודה האחת

א :כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם ב כדי להיטיב לברואיו - ג:ויכירו גדולתו ד ויזכו להיות מרכבה למעלה ה להדבק בו ית' יתברך

האציל נקודה א' הכלולה מי' (והם י"ס י' ספירות - כלומר עשר ספירות של העקודים שהיו בכלי א' אחד) - ולא היו נראים.

ארבעה יסודות: אדמה, רוח, אש ומים - כתרגומו של הרמב"ם לספר היסודות של אריסטו על פי אמפידוקלס. ור' בויקיפדיה על ארבעת היסודות

דרך משל: האדם מורכב מד' מארבעה יסודות ואינם ניכרים בו כל א' וא' בפ"ע אחד ואחד בפני עצמו.

וכן הענין בכאן

- נקודה זו, היתה, כלולה מעשר, בתחלת אצילותה,

    :וזו, היא למעלה מן הכתר

- [שהוא] עתה,[והיא עת]

אמרו חכמי המחקר כי העתה, הוא החלק הקטן שבכל חלקי הזמן, והוא הנקרא, הזמן העומד.

והעתות, הן העוברות, והן העתידות לבא,

ובעתה, ידבקו חלקי הזמן, העובר והעתיד.והבורא מחדש הזמנים המושכלים, חדשו, בזמן, מושכל כללי, לא בזמן פרטי,וכל שעה חלקוה לאלף פ' חלקים,שהם אלף ושמנים חלקים. על כן שמוהו, מכלל שבעה, מיני הכמות ואמרו, שהוא, אחד מהם,והבדילוהו, להיותו, ממין, הכמות המתדבק

 וקראוהו, מחזיק בגופים, ומקיף בם.

ודומה העתה מן הזמן,אל הנקודה מן הקו ,כי בנקודה ידבקו חלקי הקו, והקו, והשטח,והגוף ,שלשה,והזמן נמנה רביעי,והמקום שהוא חמשי להם,מדמה לזמן יותר מהם .

והאחד, כמספר, דומה לנקודה בקו, ולעתה,מן הזמן,והאחד הנזכר והנקודה והקו והעתה, לא יקבלו חלוקה.

ועל זה טעו רבים, באחד,ולא הבדילו בין המספר, והנספר בו, וכזה בעצמו קרה להם בזמן, שהעתה הנמצא לשעתו, הוא,ראשית הזמן ,ואינו זמן, כל שכן, זמן העתה, שהוא איננו מכלל,שאר העתות, אבל הוא ראשית לכולן, והוא, שהתורה קראתו,ראשית, והוא, שנאמר עליו, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" והוא קל וחמר, כשזה, הדבר הנקרא, ראשית העתות, הוא הנצחי הקיים, והוא סבת מציאות, ראשית הזמנים,שהן, העתות, הדומות בזמן, לאחד במספר , וכן הדבור, שנאמר עליו "בדבר יהוה שמים נעשו" , הוא ראשית כל הדברים, והוא סבת, מציאות, ראשית הדברים, והתחלת התחלותיהם, והחלק,הקטן הנמצא ,בפה, בדבור, הוא הזכרת, אות אחת, מהזכרה משותפת, ביציאת הפה, עם הקול ועם הרוח, ולפיכך הטועים,באמיתת, מציאות הזמן, יטעו בו בחשבם שהזמן שהוא התחלת,ההתחלות של הזמנים , הוא בעתה מהזמן והקצת מן החכמים,המודים בזמן שהם שזכרנום באחרונה הם שקבלו מן הנביאים סוד הזמן ומהותו , והנה, בחשבך שהעולם נברא בזמן העתה ושהעתה ההוא הוא בעתה הזה תנועה בו תמיד כי העתה הזה,כבר קדמו לו, עתות רבות, שהם ממינו אבל העתה ההוא לא קדם לו, שום עתה,ודומה זה לאדם הראשון .

ותבין זה מסוד, הש"ם הכולל באמתתה, זמ"ן, ומני"ן
יוצא מכאן, זמ"ן, עם נו"ן, זה סוד החמ"ר,
ועם זמן בעצמו עולה שמ"י זה שמי לעולם.

וכן כתוב, אחר הברכה "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". וענין "ושמו" כעניין, אשר תשים לפניהם שעניינו, פירוש השם המפורש. ומספר א"ת שמ"י, השמו"ת,אשר הברכה באה בהם.

ומספר זה הפסוק במניינו עולה אלפים ומאה ושלשים וששה,וסימן להם משה ידבר והאלהים יעננו בקו"ל.

ואותיותו, אותיות כ"ח, והוא פסוק א', ותיבותיו ח', וסימנם, וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ כתב הרב המורה שביאר הקב"ה ליעקב סדר השתלשלות המדריגות של ג' עולמות, כי באמרו מוצב ארצה זהו העולם התחתון. וראשו מגיע השמימה זה העולם האמצעי. וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ זה עולם המלאכים. והנה ה' נצב עליו להורות כי פסוק א', ותיבותיו ח'וכולם ד' עניינים. ועיין היטב בביאור הזה כי בו יכללו רוב העניינים אשר מסר איש האלהים הארי"זל למהרח"ו זלה"ה מהם טפח וכיסה ת"ק פרסא על תתקע"ד דורות ואם תתבונן כראוי ותכיר הקדמה זו על סדר עה"ח תבין במהרה רוב דברי הרב דבר דבור על אפניו וכן סידור ומצב ואופני סיבת הדרושים ועילת כל מה שיבוא אם הוא מקומו ע"כ

כי משם שואבים כל הי"ס ה-י' ספירות, כלומר: עשר הספירות שפע וחיות מנקודה זו.

גם אור, וחיות נקודה זו יורדת מן המאציל בתוכה ביחד,

בראשית רבה, כא ה דרש ר' פפוס: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ"... :רבנן אמרי: כגבריאל. שנאמר חזון אחרית הימים של דניאל וְהִנֵּה: אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים כלומר שהביטוי כאחד הוא על גבריאל... כהדין קמצא כאותו החרגול, ויש אומרים החשופית דלבושיה מיניה וביה שהלבוש שלו הוא ממנו ובתוכו.

תרגום הדברים: כמו זה החרגול (או החשופית) שלבושו ממנו ובו. פירוש הדברים: שהשלד (החיצוני) של חיה זו הוא אמנם חלק ממנה, אבל הוא גם המגדיר אותה, והם בלתי נפרדים. כלומר: כאחד ממנו הוא ביטוי על גבריאל, שלבושו והוא עצמו אינם ניתנים להפרדה (והביטוי בדים בתיאור גבריאל אחד לבוש בדים פירושו לבדם, ללא דבר נוסף). או שכוונת הדברים: אי אפשר באמת להפריד בין המלאך גבריאל לקדוש ברוך הוא.

שהיא הכלי עם נשמתו - כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה ראו בהערות בצד.

י' אורות פנימיים ומקיפים

תחילת פרשת תרומה וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים - אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ, וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב... וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר ... וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת... וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה - סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו... אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה, וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת - מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

והיו בה י' אורות פנימים וי' אורות מקיפים

ואור המקיף מבחוץ לכלי, ונודע - כי המקיף גדול מהפנימי

כי או"פ אורה פנימית מצומצמת תוך הכלי, משא"כ מה שאינו כן במקיף.

וז"ס וזהו סוד ודברתי אתך מבין ב' הכרובים

שהיה מצומצמת שם השכינה - ומנקודה זו נתפשטו י' נקודות מכתר עד המלכות עד"ז על דרך זה:

השתלשלות עולם הנקודות

כי מהיותר מובחר ועליון מנקודה זו נעשה כתר - ונתפשט למטה, ושאר הט' כלולים בו.

ומה שנשאר בתוכה - ג"כ גם כן ממובחר הנשאר - מתפשט למטה מהכתר ונעשה חכמה - והח' כלולים בו.

ואח"כ בינה - והז' כלולים בה.

ואח"כ - ה-ו' נקודות יחד,

ואח"כ המל' המלכות - וזהו המלכות נקרא עולם התהו ו וגם נקראעולם הנקודי.

באלו הי' היה אור הא'ס מקיף אל הכתר

ומן האור היוצא מן הכתר היה נחלק לשתי' וממנו נעשה או'מ ואו'פ אל החכמה

והמקיף שעל הכתר היה מקיף עליון על גבי מקיף של החכמה וכן בכל שאר הי' נקודות

שהם כלם בסוד המל' שיש לה כללות ז'ה

אורות החודרים לכלים וצמצומו על ידי ריחוק, מעבר בחלון ובנקב

מזמור מה ידידות משכנותיך מָגִנֵּנוּ, רְאֵה, אֱלֹהִים! כלומר, מגיננו אלקים, ראה! - וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ אנא הבט אל הפנים של המלך שהמלכת (או של הלוי שקבעת) בטקס בו משחת את גופו או שערו בשמן. כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ - מֵאָלֶף! בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי - מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע! כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ד' אֱלֹהִים:

חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ד', לֹא יִמְנַע טוֹב - לַהֹלְכִים בְּתָמִים בדרך של תמים (ריבוי של תם).

אור עליון נכנס בכלי
האור בכלי חלקו מקיף את הכלי הפנימי, וחלקו חודר אליו

אור האינסוף - האצילות (מקיף את כתר)
כתר -- ע"י ריחוק מקום מהאצילות
חכמה -- דרך חלון א"א אבא ואמא, או אריך אנפין
בינה -- דרך חלון אבא
ו' קצוות -- ביניהם חלונות שווים, והריחוק קובע את האור המתקבל: ז' הקפות / מלכות

יסוד
מלכות -- דרך חלון צר: ז"א זעיר אנפין

והאור העליון היה נכנס בתוכם ר"ל {{{2}}} בתוך הכלי

ואור הא"ס האינסוף מקיף לכתר [ומתפשט עד סיום מקום כל הי' ספירות]

ומאו"פ אורה פנימית שבכתר - נעשה פנימי ומקיף אל החכמה

וה(מ)קיף שבכתר נעשה מקיף עליון אל מקיף החכמה וכן כולם.

והענין: כי מה שהיה יכולה לקבל מן האור המאיר בתוך הכתר - נשאר בו בסוד או"פ אור פנימי - והשאר היה מקיף מבחוץ.

וכן עד"ז מכתר לחכמה, ומחכמה לבינה, ומבינה לו"ק ו' קצוות (נקודות) ביחד.

ודע: כי שמש ומגן ה' צבאות ר' המקור בהערות בצד -

וכמו שהשמש אור עליון גדול - ואין יכולת להביט בו, כי אם בהתמעטות:

דרך חלון, או ע"י מסך, או ע"י ריחוק מקום, או ע"י נקב קטן.

והנה בעולם האצילות - האור בא הלא ע"י אולי צריך להיות: בלא ע"י, או בלא יש, וכמו הרשום בהמשך מסך כלל

אך כשבא אור א"ס בכתר - אין בו יכולת לסבלו, רק ע"י ריחוק מקום.

אך מכתר לחכמה אין בו ריחוק כלל - אבל אלא בא ע"י חלון -

פי' מיסוד דא"א אריך אנפין - תאור הקב"ה כארך אפיים הנאמר בי"ג מדות (תפלת משה על חטא העגל). ואולי (לפי ההמשך) הכוונה לאבא ואמא - סוג של מעבר מכתר לחכמה הנקרא חלון - שנתמעט האור מכמות שהיה.

גם מחכמה לבינה בא ע"י חלון -

פי' מיסוד אבא אולי אב"א - אחור באחור, כלומר כשהם פונים זה מזה והאור מגיע רק באופן עקיף, אך לפי ההמשך הכוונה לסוג מעבר הנקרא 'אבא' מחכמה לבינה - שהוא חלון אחר קטן.

אמנם בו"ק ו' קצוות עצמן חלונותיהם שוין מזה לזה - כי כולם בחי' א' בחינה אחת.

אח"כ מיסוד למל' מלכות בא האור מחלון קטן וצר מאד -

פי' מיסוד דז"א זעיר אנפין, פנים קטנות הנקרא חלון ג"כ - וצר מאד, דוגמת נקב קטן.

אך הו"ק ו' קצוות אין בהם שינוי מזה לזה - רק כפי ריחוק וקירוב לבד, לא ברוחב וצרות החלון, כי כולם שוין.

וז"ס ז' הקפות הקפת המזבח בהושענה רבה שבע פעמים על פי המשנה במסכת סוכה - כי הם בסוד המל' מלכות - שיש בה כללות ז' הקפות.

פירוט: אור מקיף של
ג' ראשונות של כתר: לז' תחתונות של כתר.
ז' תחתונות של כתר: לג' ראשונות של חכמה

ג' ראשונות של חכמה: לז' תחתונות של חכמה
ז' תחתונות של חכמה: לו' קצוות

ו' קצוות: למלכות -
"וכל אלו נכללים במלכות"

ומג"ר ג' ראשונות (שבכתר) - חכמה בינה ודעת שבכתר - יצא או"מ אור מקיף אל ז"ת ז' תחתונות שבו עצמו

ומז"ת ז' תחתונות שבכתר - יצא או"מ אור מקיף ב' שני אל ג"ר דחכמה

ומג"ר דחכמה יצא או"מ אור מקיף ג' שלישי אל ז"ת ז' תחתונות שבו

ומז"ת של חכמה יצא או"מ אור מקיף ד' רביעי לג"ר שבבינה

ומג"ר של בינה יצא או"מ אור מקיף ה' חמישי לז"ת שבה

ומז"ת שבבינה יוצא או"מ אור מקיף ו' לו"ק

ומהו"ק יוצא או"מ אור מקיף ז' שביעי אל המל' מלכות

וכל אלו נכללין במל'.

לכן ז' הקפות רומזין במל'.

שיטת המהר"מ מינץ

אך מצאתי להר"ם מינץ באופן אחר והוא:

סוד ז' מקיפין אל מל' ממטה למעלה

האחד - מקיף שלה

ב' - מקיף דיסוד

ג' - מקיף בינה. אח"כ פניי ומקיף דחכמה, ופניי ומקיף של כתר

הרי ז' מקיפין.

עוצמת השתלשלות האור וכיוון המעבר

זוהר פרשת בראשית: עאלת את צ, אמרה קמיה: רבון עלמא! ניחא קמך למברי בי עלמא: דְבִּי חתימין צדיקים, ואנת דאתקריאת צדיק - בי רשים, דכתיב מזמור בה' חסיתי כי צדיק יהו"ה - צדקות אהב... - ובי יאות למברי עלמא!

אמר לה: צדי! - צדי אנת, וצדיק אנת, אבל אנת צריך למהוי טמירא! לית אנת צריך לאתגלייא כל כך, בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא. מאי טעמא צ איהי? - אתיא י' דשמא דברית קדישא, ורכיב עלה ואתאחד בהדה, ורזא דא: כד ברא קב"ה לאדם הראשון - דו פרצופין בראו. ובגין כך אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא כגוונא דא צ, ולא אתהדרו אנפין באנפין - כגוונא דא צ, אסתכל לעילא - כגוונא דא צ, אסתכלת לתתא - כגוונא דא צ.

אמר לה קב"ה: תו, דאנא זמין לנסרא לך ולמעבד לך אפין באפין, אבל באתרא אחרא - תסתלק.

נפקת מקמיה ואזלת.

סוף פרשת וישלח (מלכי אדום) וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם הראשון בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר
וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה.
וַיָּמָת בָּלַע,
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (א) יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה.
וַיָּמָת יוֹבָב,
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (ב) חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי.
וַיָּמָת חֻשָׁם,
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (ג) הֲדַד בֶּן בְּדַד
הַמַּכֶּה אֶת-מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב
- וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית.
וַיָּמָת הֲדָד,
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (ד) שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה.
וַיָּמָת שַׂמְלָה,
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (ה) שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר.
וַיָּמָת שָׁאוּל,
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (ו) בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר.
וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר,
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (ט) הֲדַר
- וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ,
וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת-מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב.

ונחזור לענין:

כי באצילות לא יש מסך כלל.

אך מבריאה ולמטה האור בא ע"י מסך גמור, והאור עובר בתוכו ומאיר.

ודע כי כשנתפשטו י' נקודים הנ"ל - הנה הכתר היה בו יכולת לסבול האור הזה

אבל או"א אבא ואמא לא היו שוין:

כי אבא קיבל האור פב"פ פנים בפנים [מן] (עם) הכתר - והיה בו יכולת לסבול האור

אך הבינה לא קבלה האור מחכמה אלא אב"א אחור באחור - שלא יכלה לסבלה.

וז"ס וחכם - באחור ישבחנה

כי חכם שהיא חכמה - השביח את הבינה והאיר בה בסוד אב"א.

וגם ז"ס הנזכר בזוהר פרש' בראשית בצורת אות צ' - שהם או"א:

יו"ד ונו"ן, כזה: נ' כפופה [י] הפוכה - אב"א.

המלכים בשעת ההשתלשלות ואיבוד האור

והנה כשיצא אח"כ אור מבינה ל-ו"ק

תחלה יצא הדעת, ואח"כ נתבטל

וזהו המלך הראשון - שהוא בלע בן בעור.

אח"כ יצא חסד - וגם הוא לא היה יכול לסבול האור, ונשבר הכלי שלו ג"כ, וירד למטה

ואח"כ יצא גבורה... וכן כל הז'.

ואלו הם ז' מלכים שמתו שנאמר בהם וימת וימלוך, תחלה מלכו ואח"כ מתו -

ונתבטלו הז' כלים אלו, שלא היה בהם יכולת לסבול האור המתפשט בהם מספירה לספירה,

אע"פ שבחסד כבר נתבטל א', עכ"ז עם כל זה (כלומר: בכל זאת) לא הניח האור מלהתפשט בכל ז"ת ז' תחתונות - לראות אולי אינו ימות, ויוכל לסבול מחמת ריחוק - כי כל מה שהוא יותר רחוק, אפשר שיוכל לסבול יותר...

אך להיות שהכלי התחתון הוא יותר קטן מהעליון, לכן גם הוא - אע"פ שהוא יותר רחוק, לא היה יכול לסובלו.

והנה כשהגיע האור אל היסוד, באו ב' אורות: א' שלו, וא' לתת אל המל',

והחלק שלו - להיותו גדול לא היה יכול לסובלו, ונתבטל כמו האחרים.

אבל חלק המל', שקבל - הוא נשאר בו, ולא נתבטל.

וז"ס בן ישי חי על האדמה - ולכן נקרא יסוד חי.

וכשנתן אח"כ היסוד חלק המל' לה - אִלוּ היה נותן דרך צנור, היה כח במל' לקבלה,

אבל עתה כשנשבר היסוד, נתגלה האור:

ובא האור מהיסוד בגילוי ובחוזק אל המל' ולכן גם היא נשברה.

ולא לגמרי כמו הראשון, אלא נעשה פרצוף א' אחר התיקון (פי' שזכתה להעשות פרצוף שלם עם היותה רק בחי' נקודה א' מה שלא זכו הו"ק להעשות כל א' פרצוף א' כנ"ל) כמו שנבאר,

לפי שלא קבלה כל האור, רק החלק שקבל היסוד לתת לה - גם כלומר: למרות שלא קבלה ע"י צנור.

ופי' מה שאמרנו שנשברו המלכים, פי': כי האורות נסתלקו למעלה למקומן

ועכ"ז עדיין נשארו קצת ניצוצי נתזים, כלומר: טיפות קדושה בכלים

ונפלו באלו מאנין תבירי בארמית: כלים שבורים למטה - ומהם נתהוו שורש הקלי'.

התיקון הנדרש לטיפות הקדושה שנותרו בכלים השבורים

דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

ואע"פ שנתברר האוכל מהפסולת ועלה למעלה, עכ"ז עדיין ניצוצי הקדושה נשארו בתוכם.

וזהו מה שנשאר לנו לתקן ע"י תפלה ומע"ט ומעשים טובים

וכן ע"י נשמת הצדקים כשהם נפטרים מעוה"ז עוברים בעולם העשיה -

ומעלין מהם ניצוצי קדושה שבקליפה ליצירה

וכן עד"ז על דרך זה - בעלותם מיצירה לבריאה, ומבריאה לאצילות, ומחזירין האור הגדול למקומם.

וז"ס מ"ן מסירות נפש, וקשור גם עם ה'מן' - אותו מאכל המתואר בתורה מתקופת הנדודים במדבר סיני

וז"ס עשרה הרוגי מלוכה - שהיו בזמן החרבן -

והעֲוֹנוֹת עוונות, כלומר: חטאים גרמו שאז גברה הקליפה, ולא היה כח להעלות מ"ן - שהם הניצוצין ההם,

והיה העולם שמם ומתמוטט. לכן מסרו גופם למלכות והיו מ"נ מוסרי נפש למלכות,

ונפשותם העלו למ"ן לאו"א אבא ואמא - אותן הניצוצין שבתוך הקלי'.

וז"ס כך עלה במחשבה לפני - הנז' אצל ר"ע רבי עקיבא

וז"ס ג"כ סבת המלכים שמלכו ומתו,

וז"ס בונה עולמות ומחריבן (בר"ר ג, ז).

תיקון הספירות העיקריות

דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

ואע"פ שאמרנו שהמלכים שמתו הם הז' מאנין תבירין מחסד עד מל' מלכות והוצרכו תיקון -

הנה חו"ב חכמה ובינה ג"כ הוצרכו תיקון:

כי הלא בינה היתה תחלה מקבלת האור אב"א - כי לא היתה יכולה לסבול פב"פ,

ואז - נקטן ונתמעט הכלי שלה: וזה המיעוט נפל למטה.

(פי' אחוריים דאו"א הם נפלו ונעשה מהם יעקב ולאה)

וכן חכמה -

מאחר שהבינה לא יכלה לקבל האור הנ"ל גם חכמה לא קיבל האור הראוי לה - אם היתה משפעת פב"פ לבינה,

ובחי' זו ירדה למטה.

וז"ס ע"ד הצדיק אבד -

כי הצדיק, שהוא היסוד, כשמשפיע לשכינה - אז נותנים לו חלקו וחלקה.

אך כשהוא אינו משפיע לשכינה - אז אין לו רק אין לו אלא, כלומר: יש לו רק חלק א',

ולא מחמת פגם שלו ח"ו חס ושלום, או: חלילה וחס -

רק אלא רק מחמת חסרון המל' המקבלת - שאינה יכולה לקבל באופן אחר:

באופן שגם מהאור שהיה ראוי לקבל החכמה, יותר על מה שקיבל עתה, וגם מן הבינה ירד מהם חלק למטה - במקום ז"א זעיר אנפין. ואולי היה צריך להיות: במקום ז"ק (ז' קצוות).

וז"ס שארז"ל: נובלות חכמה - שלמעלה: תורה, ונובלות בינה - שלמעלה: שכינה

כי אור שנפל ונובלת מאור חכמה עליונה - שהוא אבא: ממנו נעשה התורה, שהוא ז"א זעיר אנפין

ומה שנפל מבינה - שהיא אמא: ממנה נעשה שכינה - נוק' נוקבא, כלומר: נקיבה

כמ"ש כמו שפירשנו:

כי ז"א כשעולה למעלה - מעלה עמו מן אותו אור שנפל מלמעלה במקום מ"ן לאו"א,

וחוזר עתה להעלות את הנובלות וניצוצי הקדושה שירדו למטה.

כי כמו שנשמת הצדיקים מעלין מ"ן לצורך זווג זו"ן זעיר (אנפין) ונוקביה

כן זו"נ מעלין מ"ן - לצורך זווג או"א אבא ואמא מן אותן הנובלות שנפלו מהם למטה.

ופי' הדברים כי מ"ן של רחל - הוא שאנו מוסרין נפשותינו למיתה ע"י נפילת אפים

ועם אותה העלאה של נפשותינו אנו מעלין שם מן ניצוצי הקדושה שבתוך הקליפות אל רחל.

וכן הצדיקים במיתתן - עולין ומעלין ניצוצי הקדושה עמהן לצורך מ"ן של רחל,

להזדווג ז"א בנוק'.