ביאור:משלי יד לא
משלי יד לא: "עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן."
תרגום מצודות: עושק דל מחרף (מגדף) את עושהו, כי בעבור חולשתו עושקו, וחושב הוא שאין ביד המקום שעשהו להצילו מיד עושקו; אבל החונן את האביון הוא מכבד את המקום שעשהו.
תרגום ויקיטקסט: העושק (מחזיק רכוש או מעכב תשלום המגיע ל-)דל (חלש ועני), לא רק בדל הוא פוגע - הוא גם גורם חרוף (ביזיון) לה' שעשה את הדל; ולעומתו, החונן (נותן מתנת-חינם מעבר למגיע ל-)אביון, לא רק לאביון הוא עוזר - הוא גם מכבד את ה' שעשה את האביון.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד לא.
דקויות
[עריכה]מדוע עושק דל - חרף עושהו?
[עריכה]דל הוא אדם חלש המתקשה להגן על זכויותיו; עושק הוא המחזיק ברשותו רכוש שמגיע לזולת; עושק דל הוא אדם המנצל את חולשתו של הזולת כדי למנוע ממנו את המגיע לו. זה יכול להיות, למשל:
- מעסיק שאינו משלם לעובד העני את שכרו, מתוך ידיעה שהעובד ימשיך לעבוד אצלו כי אין לו אלטרנטיבה (ע"פ מלבי"ם);
- אדם שגנב כסף מהזולת ואינו מחזיר לו, מתוך ידיעה שאין לו כסף וכוח לממן תביעה משפטית (ע"פ מצודות);
- מפעל שזיהם את האויר ואינו מפצה את האנשים שחלו כתוצאה מהזיהום, כי מערכת המשפט עמוסה מדיי ואינה מסוגלת לטפל בפניות מסוג זה;
- אדם שאינו נותן לעניים את המתנות המגיעות להם על-פי התורה (ע"פ הגר"א ודעת מקרא).
חרף = ביזה (מלשון חֶרְפָּה); עושהו = ה', שברא את כל בני האדם וביניהם גם את הדל; ה', שברא עולם ובו עניים ועשירים.
אדם שעושק דל פוגע לא רק בדל אלא גם בה' - הוא כאילו מחרף ומבזה את ה' שעשה את הדל ואת דלותו, כי:
1. הוא גורם למצב שבו אחד מהיצורים שה' ברא אינו מקבל את הפרנסה המגיעה לו, וזה ביזיון לבורא שכביכול כשל בתפקידו: "ה'... ברא את האדם... לטובתו, וכל בריה שברא - הכין לה מזונה, והכין לה הכלים שבם תצוד ותכין את מזונה, וזה מכבוד העושה... אמנם, האדם... הכין בטבע שהאדם יעזור לחברו... שהדל יעסוק במלאכה אצל העשיר שיש לו עבודה רבה וצריך לפועלים... ומי שעושק את הדל ואין נותן לו שכרו, חרף עושהו, כאילו בראו לרעתו ולא המציא לו טרפו וחיותו שבו יתקיים, וזה חרפה גדולה לעושהו, שיעשה בעל חיים ולא ימציא לו צרכיו..." (מלבי"ם). בעיית העוני היא לא רק בעיה של העניים, גם לא רק של ארגוני החסד או של ביטוח לאומי - זו בעיה של ה' בכבודו ובעצמו; כבודו של ה' נפגע כשיש עניים שאינם מתפרנסים בכבוד.
2. הוא מראה שאינו פוחד מה' אלא רק מבני אדם חזקים: "כי בעבור חולשתו, עושקו, וחושב הוא שאין ביד המקום שעשהו להצילו מיד עושקו..." (מצודות). כל אדם המנצל את חולשתו של הזולת כדי לפגוע בו מראה שאינו מאמין שיש כוח חזק יותר שיכול להגן על החלש, ולמעשה כופר בעיקר.
3. הוא גורם לעני עצמו לחרף את ה': "עושק דל, מחמת זה העני מחרף עושהו" (הגר"א); גם אנשים אחרים, הרואים את העני סובל, עלולים לחרף את ה', להפנות אצבע מאשימה כלפי הבורא שיצר את העוני בעולמו.
4. הוא עובר על מצוה מהתורה "לא תעשוק את רעך", וכן על המצוות הקשורות למתנות עניים (ע"פ דעת מקרא).
מדוע החונן אביון מכבד את עושהו?
[עריכה]אדם הנותן מתנת חינם לאביון מביא כבוד לה', כי:
1. הוא משתתף בשיכלול הבריאה למצב שבו לכל יצור יש פרנסה: "והחונן אביון במתנת חינם (כי האביון אינו יכול לעסוק במלאכה) הוא מכבד את עושהו, כי זה כבודו, שברא עשיר ואביון, שהעשיר ייתן צדקה ויקיים מצוות ה', שזה כבוד ה', שלא ברא דבר לבטלה" (מלבי"ם).
2. הוא מקיים בהידור, מעבר לחובתו, את מצוות ה' הקשורות לעזרה לנזקקים (ע"פ דעת מקרא).
3. הוא גורם לעני לכבד את ה': "כשאתם מחזיקים במעוזי, שהוא העני, שאני צריך להיות לו לעזר ולמעוז... הוא אינו מדבר נגדי..." (הגר"א).
4. ולפי הסוד, "המכבד את הדל - כאילו מכבד את השכינה, שהיא שווה אליו ממש... שאין לה מעצמה כלום" (ע"פ רמ"ד ואלי).
מבנה הפסוק
[עריכה]הפסוק ערוך כתקבולת ניגודית הפוכה (כיאסטית):
- התחלת הצלע הראשונה מנוגדת לסוף הצלע האחרונה: ההיפך של עושק דל, המונע מהזולת את המגיע לו, הוא החונן אביון, הנותן לו מתנת חִנָּם מעבר למגיע לו.
- סוף הצלע הראשונה מנוגד לתחילת הצלע האחרונה: ההיפך של חרף עושהו, הפוגע בכבודו, הוא מכבדו.
הקבלות
[עריכה]1. ה' אוהב את האנשים הענוים ומזדהה עמם, (ישעיהו נז טו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". ולכן ה' כביכול "נפגע אישית" כשפוגעים בענים.
2. הביטוי חרף עושהו נמצא גם ב(משלי יז ה): "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (פירוט; ראו גם מלבי"ם שם).:
- בפרק יד מדובר על פגיעה חומרית (עושק), ובפרק יז מדובר על פגיעה רגשית (לעג);
- בפרק יד הכינוי הוא דל, כינוי שמדגיש את החולשה וחוסר-האונים בפני פגיעה חומרית; בפרק יז הכינוי הוא רש, כינוי שמדגיש את הנחיתות החברתית והרגישות לפגיעה נפשית.
3. בפרק ג נאמר שיש לכבד את ה' על-ידי נתינת רכוש, (משלי ג ט): "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ, וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ"*; בפסוק שלנו נאמר בפרט, שכדי לכבד את ה' ברכוש יש לתת מתנות-חינם לאביונים.
גישות שונות לעוני
[עריכה]הקביעה שה' עשה את העניים מורידה מהעניים חלק מהאחריות למצבם (ראו "מי עשה את העוני?"), אבל היא גם יכולה להוביל למסקנה שאסור לעזור להם, שהרי אם ה' עשה אותם עניים הוא בוודאי רוצה שיישארו כך. עמדה זו הושמעה באופן חריף ביותר על-ידי תומאס רוברט מאלתוס (Thomas Robert Malthus), כומר אנגליקני שחי לפני כ-200 שנה בבריטניה, והשפיע מאד על ההגות המערבית בתחומי המדיניות, הכלכלה והדמוגרפיה. הוא טען שהמדינה צריכה לבטל לגמרי את כל הסיוע לעניים (שהיה באותה תקופה מצומצם ביותר, וכלל תמיכה מינימלית ליתומים ולנכים), ולאפשר לעניים למות ברעב. הוא ראה בכך פתרון לגידול בצפיפות האוכלוסיה. לטענתו: "העניים צריכים ללמוד שחוקי הטבע, שהם חוקי האל, גזרו עליהם לסבול כעונש על כך שלא צייתו לתוכחות החוזרות ונשנות שלהם; שאין להם כל זכות לתבוע מהחברה אפילו את הכמות הקטנה ביותר של מזון, מעבר למה שהעבודה שלהם מאפשרת להם לרכוש". מעבר לכך, הוא שאף "לרסן את הידיים הנדיבות (של תורמים פרטיים) מלעזור לאנשים במצוקה, באופן המעודד עצלות ואי-ראיית-הנולד אצל אחרים" (An Essay on the Principles of Population, 1817). ניתן למצוא דעות דומות (אם כי פחות קיצוניות) אצל הוגי דעות רבים וגם אצל אנשים פשוטים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 (לסקירה ראו Richard Perlman, The Economics of Poverty, University of Wisconsin-Milwaukee, McGraw-Hill 1976).
בניגוד גמור לעמדה אכזרית זו, אומר הפסוק שלנו "ומכבדו - חונן אביון". חונן = נותן מתנת חינם; אביון = עני מרוד, שרוצה (אובה) כל דבר כי אין לו כלום; ומכבדו חונן אביון = אדם שנותן מתנת חינם לאביון מביא כבוד לה'.הסבר לרעיון זה ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא בויכוחו עם טורנוסרופוס הרשע: "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: 'אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?'""אמר לו: 'כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.'""" "אמר לו [טורנוסרופוס]: 'אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו. והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא כועס עליו?!'...""אמר לו רבי עקיבא: 'אמשול לך משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו. והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא דורון משגר לו?!'..." (תלמוד בבלי, בבא בתרא י:). כולנו ילדיו של ה', וגם אם ה' עושה חלק מאיתנו עניים, הוא עדיין מעוניין שהאחרים יעזרו להם ויקלו את מצוקתם.
מעבר לכך, ייתכן שה' ברא עולם שיש בו עושר ועוני בדיוק למטרה זו, כדי לתת לעשירים הזדמנות לעזור לעניים, וליצור חברה אנושית מלוכדת, שבה אנשים תלויים זה בזה וקשורים זה לזה בקשרים של חסד ועזרה הדדית. ה' רצה לברוא עולם שיש בו זרימה של שפע מאדם לאדם, ולכן ברא אנשים מסויימים עם מחסור ואנשים מסויימים עם עודף. מי שמעביר חלק מהעודף שלו לאנשים שחסר להם, מכבד את ה' כי הוא מקיים את המטרה שלשמה עשה ה' את העושר והעוני.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/14-31