ביאור:מוסר אביך ג ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
כתוב בתורה (ויקרא יט יד): "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", ופירשו חז"ל שהכוונה גם שאסור לגרום לאדם אחר לעבור עבירה. האם האיסור הזה כולל גם מידות רעות? לדוגמה, האם יש איסור לשבח אדם אחר, כאשר דברי השבח עלולים לגרום לו להתגאות?
לענ"ד, באופן עקרוני האיסור אכן חל גם על מידות, שהרי לדברי חז"ל עיקרו של האיסור הוא לתת לזולת עצה שאינה הוגנת, שעלולה לגרום לו נזק, ומכאן ברור שהאיסור כולל גם מידות רעות.
אולם, באופן מעשי בדרך כלל האיסור אינו חל, כי במידות הגרימה אינה ודאית, משתי סיבות: לא בטוח שתתעורר בזולת המידה הרעה, וגם אם היא תתעורר, ייתכן שהוא ישתמש בה לטובה. לדוגמה, אם נשבח את הזולת, ייתכן שלא תתעורר בו גאוה, וגם אם כן, ייתכן שהוא ישתמש בגאוה לטובה, כגון כדי לשפר את הבטחון העצמי שלו כך שיוכל לפעול דברים טובים וכו'. איסור "לפני עיוור" חל רק במצב שבו אנחנו בטוחים שהזולת יעבור עבירה. לדוגמה, אם אדם שאינו שומר שמיטה מבקש לקנות שור כדי לחרוש את האדמה, אסור למכור לו, אבל אם הוא רק מבקש לקנות שור, ויש אפשרות שהוא מתכוון לשחטו ולאכלו, גם אם רוב האנשים הקונים שור מתכוונים לחרוש בו, מותר למכור לו. לפי זה, אם יש אפשרות שהזולת ישתמש בדברי השבח שלנו לטובה, מותר להגיד לו, ואין בכך איסור "לפני עיוור".
אבל אם ברור לנו, שהדברים שלנו יעוררו בזולת מידה רעה, והוא גם ישתמש בה לרעה, הרי זה איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו, ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה. ומצאנו כמה דוגמאות לכך:
- בתלמוד בבלי (בבא בתרא י א) מסופר: במוצאי יום הכיפורים חלם רבן יוחנן בן זכאי על בני אחותו, וראה שה' גזר עליהם להפסיד 700 דינר במשך השנה. כדי להציל אותם מהגזירה, הוא היה דוחק בהם במשך כל אותה שנה לתת צדקה. בסוף השנה, הסכום שנתנו הצטבר ל-683 דינר. בערב יום הכיפורים של השנה הבאה, הם נעצרו ע"י הקיסר. אמר להם ריב"ז: "אל תדאגו, תנו להם עוד 17 דינר וישחררו אתכם". כששאלו אותו כיצד ידע, סיפר להם על החלום. אמרו לו: "מדוע לא סיפרת לנו מלכתחילה, והיינו נותנים את כל ה-700 מייד?" אמר להם: "רציתי שתקיימו מצוה לשמה". רבן יוחנן בן זכאי גילה דאגה למידות הטובות של בני אחותו, ורצה להציל אותם ממידה רעה של קיום מצוה שלא מן המובחר.
- בתלמוד בבלי (ברכות לט ב סיפר רב אשי, שרבי זירא היה נוהג לבצוע לעצמו, בסעודת שבת, פרוסת לחם גדולה במיוחד. הקשה רבינא: "מדוע עשה כך, והרי זה נראה כרעבתנות?!"; ענה לו רב אשי: "מכיוון שהיה נוהג כך רק בשבת, ידעו כולם שאינו רעבתן". מכאן, שחז"ל חששו אפילו ל"מראית עין" של רעבתנות.
- בתלמוד בבלי (ברכות יז ב) עוסקים בדינו של חתן בליל הכלולות, הפטור מקריאת שמע כי הוא טרוד במצוה ואינו יכול להתכוון כראוי. השאלה היא מה דינו של חתן הטוען שיכול להתכוון בקריאת שמע, והדבר אינו מפריע לו לקיים את מצוות החתונה? לפי אחת הדעות, אסור לו לקרוא קריאת שמע כי זה נראה כיוהרה - הוא מתגאה וטוען שהוא יכול להתכוון יותר טוב מכל שאר החתנים. מכאן, שחז"ל חששו גם ל"מראית עין" של מידת הגאוה ("מיחזי כיוהרא"), ואף החמירו בה יותר מכל "מראית עין" אחרת, בכך שגזרו לבטל מצוות עשה מהתורה (קריאת שמע).
"מראית עין" קלה יותר מסייגים אחרים, כפי שניתן ללמוד מדברי הפוסקים בסוגיית אכילת בשר-עוף בחלב שקדים. מכאן, קל וחומר שיש לעשות סייגים וגזירות אחרות על מידות רעות, ובפרט יש לחשוש גם לאיסור "לפני עיוור" במידות. אולם הדבר מסור לליבו של כל אדם, כל אחד צריך לעשות לעצמו סייגים והרחקות לפי ההערכה שהוא מעריך את אופיו ואת האופן שבו הוא מושפע.