ביאור:מ"ג שמות יב נ
וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:[עריכה]
טעם ויעשו כל בני ישראל. וכבר הזכיר זה למעלה. אולי זה על הפסח שעשו במדבר סיני שמלו הגרים. ואל תתמה בעבור שהוא כתוב במקום הזה. כי בפרשת רדת המן כתיב שיקח צנצנת ויתן שם מן ויניחהו לפני העדות. ועוד לא צוה השם לעשות ארון העדות. וכמוהו הוצאתי את צבאותיכם:
[מובא בפירושו לפסוק מ"ג] ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח. בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו, לשון רש"י. וכן הדבר, שהרי כתוב בסופה (פסוק נ) ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה', ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם. ואם כן היה בדין להקדים הפרשה הזאת קודם ויהי בחצי הלילה (לעיל פסוק כט). אבל הטעם, כי פרשת החדש הזה לכם נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו, ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם (פסוק כא), צוה אותם בחקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר, והם האמינו, ויקוד העם וישתחוו (פסוק כז). וסמך הכתוב לזה ויהי בחצי הלילה לומר שקיים להם הבטחתם, וכשהשלים זה חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח: והוסיפה זאת הפרשה מצות רבות, איסור בן נכר וערל, והוצאה מן הבית, ושבירת עצם, ופסח הגר, והן מצות מיד ולדורות, והשלים בה כי עשו בני ישראל כל זה ועשו כאשר צוה ה'. ואמר בכאן, כל בני ישראל, לבאר שלא היה בהם אחד עובר את פי ה' בכל אלה ובכל אשר צוה בדיני הפסח בכל הפרשיות הנזכרות. ור"א אמר כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים, ואמר ויעשו בני ישראל על פסח מדבר שעשו בשנה השנית, ונכתב בכאן עם הצוואה, כדרך ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (להלן טז לד). וזה שבוש, כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסחי הארץ כמו שנאמר למעלה (פסוק כה), והיה כי תבאו אל הארץ וגו', אבל פסח מדבר מצוה שנצטוו בה באותו הפרק:
[מובא בפירושו לפסוק מ"ח] וכל ערל לא יאכל בו. מכאן שמל אותם במצרים ועל זה אמרו רז"ל נתן להם דם הפסח ודם המילה שנאמר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', ולכך הזכיר מיד כי עשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה וזה יכלול שנמולו כלן ועשו את הפסח, וכן כתוב בפירוש כי מולים היו כל העם היוצאים אבל למעלה במצות הפסח אמר ויעשו בני ישראל לא אמר כל בני ישראל לפי שהיו בהם טמאים ואי אפשר לעשות הפסח בטומאה: