ביאור:מ"ג שמות יב מא
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה
[עריכה]ויהי מקץ וגו'. ולא אמר הכתוב מה היה, ואם נתכוין על היציאה הרי חזר ואמר פעם ב' ויהי בעצם. עוד צריך לדעת מה צער ירמוז בתיבת ויהי. ואולי כי יגיד הכתוב הצער של עכובם עד הקץ ולא היה בהם זכות לצאת קודם הקץ. או לרמוז כי הצער שהיה לישראל במספר המוזכר למעלה דכתיב ומושב בני ישראל וגו' לא כל הזמן ההוא אלא מקץ:
וטעם ויהי מקץ שלשים שנה. להודיע כי בעבור צעקתם אל השם לא יצאו. עד שהגיע הקץ שגזר עליהם:
ויהי מקץ שלשים. של ברית בתרים וארבע מאות שנה של לידת יצחק ויהי בעצם היום הזה וגו' ומ"מ במצרים לא ישבו אלא מאתים ועשר של סוף ארבע מאות ושלשים:
שלשים וארבע מאות שנה. פירש"י שמנה מזמן ברית בין הבתרים, ומהרי"א פירש שנתוספו להם ל' שנה בחטאם, כי היו ישראל במצרים רעים וחטאים, כמ"ש ביחזקאל (כ ה.) ואודע להם בארץ מצרים וגו', ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו. ולי נראה להוסיף ולומר שתוספת זמן זה בא להם לפי שרבים המה עמי הארץ אשר לא רצו לצאת כלל ממצרים שהרי בעבור זה מתו ד' חלקים בג' ימי אפילה, וראיה לזה מהא שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים, כל אריכות זה למה לי כי היה לו לומר ומושב בני ישראל בארץ מצרים ת"ל שנה, אלא שר"ל שהקב"ה אמר לאברהם כי גר יהיה זרעך גרים ולא תושבים, והמה לשואה יבקשו להיות תושבים בארץ ולא לצאת משם, ז"ש אשר ישבו במצרים ר"ל אותן בני ישראל אשר ישבו להם ישיבה של קבע כתושבים בארץ מצרים המה גרמו אל מספר ת"ל שנה, כי בעבורם נתארך הקץ עד שלבסוף נתרצו לצאת חלק חמישי לפחות, ויובן מזה שלא היתה ישיבתם שמה ת"ל שנה אלא ישיבתם שמה כתושבים גרם מספר ת"ל.
וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
[עריכה]ויהי בעצם. רמז הצער של יציאת היוצאים עמהם שמהם סבבו רעות. או לרמוז כי לא חדלו המכות והצרות ממצרים גם בעצם היום הזה, וכן הוא אומר (במדבר ל"ג) ומצרים מקברים וגו' ובני ישראל יוצאים ביד רמה (י"ד ח'):
ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין בט"ו בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו בחמשה עשר בניסן נולד יצחק ובט"ו בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים (מכילתא):
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ג פסוק כ"ח] בעצם היום הזה. אמרו המפרשים שפירושו בגוף היום הזה, וכן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (פסוק יד), עד גוף היום, וכן וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י), גוף השמים: ולא נוכל לפרש שירמוז אל עצם היום הזה וכחו, כמו שאמרו רבותינו (ספרי האזינו שלז) בפסוק בעצם היום הזה בא נח (בראשית ז יג) בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל (שמות יב נא), כי כתוב (פסוק לב) בתשעה לחודש בערב מערב ועד ערב, וכן וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש (פסוק כא) גם הלילה בכלל: והנה לא הזכיר "בעצם היום הזה" בשבת ולא במועדים, רק בחג השבועות (לעיל פסוק כא) וביום הכפורים (כאן), וכן באיסור החדש אמר (פסוק יד) עד עצם היום הזה. והנראה בטעם הדבר, כי בעבור שאמר בשבועות, מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' תספרו חמשים יום, ואמר והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו וגמר הענין (פסוקים טו-יז) , והאריך לצוות בקרבנות (פסוקים יח-כ), הוצרך לומר (בפסוק כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש, כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואיננו תלוי בעומר ולא בקרבנות: וכן ביום הכפורים, מפני שאמר (פסוק כז) ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה', ובפרשת אחרי מות תלה עוד הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח, מפני כן הוצרך לומר (כאן) וכל מלאכה לא תעשו בגוף היום הזה כי יום כפורים הוא בגופו לכפר עליכם, מלבד כפרת הקרבנות: וכן "עד עצם היום הזה" בחדש (לעיל פסוק יד), עד גוף היום הזה שהוא יום הביאכם את קרבן אלהיכם, שאפילו לא יבא הקרבן המצוה נוהגת בגוף היום הזה, להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו. וזה טעם אמרו (פסוק יד) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כמו שפירשתי (פסוק טז): ומצאנו עוד שהזכיר הכתוב "בעצם היום הזה" בענינים נגזרים לעתים מזומנים, אמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו', ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב מא) , וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים (דברים לב מח מט): והטעם באלו, מפני שיתכן שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף, וכן יתכן שיצאו מקצת ישראל ממצרים קודם לכן וביום ההוא נגמר הענין, וכן קודם ליום ההוא היתה צואה למשה רבינו בעלייה ההיא וביום ההוא עלה, לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא, לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם ענינם ביום ההוא, רק הכל היה בגוף היום הזה. וכן בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' (בראשית יז כו), שנמולו עם רב ביום אחד להגיד זריזותו במצות: וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר, כחו ותקפו, נגזר מלשון כחי ועוצם ידי (דברים ח יז), עוז ותעצומות (תהלים סח לו), וכן זה ימות בעצם תומו (איוב כא כג), בתוקף שלמותו, ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו יקראו כן. והנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד י), שטהרת הדבר שראו ברורה וחזקה כחוזק טוהר השמים. ולכך יזכיר בימים הנזכרים "עצם היום", כי הענין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף בהם, שהוא הקרבנות אשר יקריבו בהם: וכן אמר אונקלוס, בקרן יומא הדין, בקרנו של יום, בגופו וכחו, מלשון, וכל קרני רשעים אגדע (תהלים עה יא), מגני וקרן ישעי (ש"ב כב ג), כי בעבור שהכוח בקרנים יקראו גוף הדבר קרנו, ובלשון חכמים (תרומות פ"ז מ"א) משלם את הקרן ואינו משלם את החומש: ויש גורסין בתרגום בכרן בכ"ף, והכל אחד, כי בכתוב כובע וקובע שוים, וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ"ף, נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד) ויאמרו, מתקשט (תוספתא כתובות ז ג) מן תכשיטין, ואמרו קרסמוה נמלים (פאה פ"ב מ"ז) מן יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד). והנאמר במקומות הנזכרים "בעצם היום הזה" גם כן פירושו בכח היום ההוא, שהם ענינים לא יעשו ביום אחד כמנהגו של עולם, לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם כי פיו הוא צוה ורוחו הוא קבצן, וכן לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים, רק בכח היום הנגזר עליו כן מפי עליון: וכן בענין משה רבינו, להגיד כי ביום שנצטוה בשירה וכתבה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט) ויכל לדבר את כל הדברים האלה (שם לב מה) נגזר עליו שיעלה בכח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים, ואמר וזאת הברכה ועלה שם, והוא ענין ראוי לימים רבים אבל נעשה בכוחו ועצומו של יום. וכן מילת שלש מאות ושמנה עשר איש ביום אחד בבית אברהם מה' הוא. ואמר יחזקאל (ב ג) המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה, להכניס היום בכלל ההוא. וכן "עד עצם היום הזה" דחדש, שהוא עד ועד בכלל, כי גוף הדבר כחו ותקפו: ורבותינו דרשו (תו"כ פרק יד ז ח) מלשון "בעצם היום הזה" דמועדים, עצומו של יום, כלומר מעת צאת הכוכבים עד צאתם בליל המחרת, למעט התוספת שלמדו להוסיף מחול על הקודש. וידרשו (בספרי דברים לב מח) בנח וביציאת מצרים ומשה בעצומו של יום בחצי היום, כדאיתא בספרי, וכתבו רש"י בפרשת האזינו (דברים לב מח):
[מובא בפירושו לפסוק נ"א] ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' וגו'. כבר נאמר פסוק זה למעלה (פסוק מא) ויש כמה שינויים בין שני פסוקים אלו, כי למעלה אמר יצאו כל צבאות ה' משמע כאילו יצאו מעצמם, וכאן נאמר הוציא ה', למעלה אמר שיצאו כל צבאות ה' ולא הזכיר בני ישראל, וכאן אמר הוציא ה' את בני ישראל, ועוד שאמר על צבאותם משמע שצבאות לאו היינו בני ישראל. והקרוב אלי לומר בזה, שהערב רב שנתגיירו ויצאו מעצמם ממצרים קרא הכתוב צבאות ה' כי חביבים הגרים לפני הקב"ה אע"פ שאינן בכלל בני ישראל מ"מ צבאות ה' הם ג"כ, כמו ישראל, לכך נאמר בפסוק ראשון יצאו כל צבאות ה' על הגרים שיצאו מעצמם ולא הוציאם ה', אבל בפסוק שני אמר על בני ישראל ממש שהוציאם ה' על צבאותם נוסף על אותן הצבאות שיצאו כבר מעצמם, ולכך נאמר בפר' וארא (ז ד) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל, כדי שלא תבין לומר שעל קהל גרים אמר והוצאתי את צבאותי ע"כ הוצרך לפרש את עמי, כי בלי ספק שגם ישראל נקראו צבאות ואמרו רז"ל שהוא מלה מורכבת צבא אות ר"ל צבא שיש לי בהם אות, ואמרו זה על אות שבת מילה ותפילין כי שלשתן נקראו אות וטעמו ידוע, ואמר בשניהם ויהי בעצם היום הזה כי בערב רב הוצרך לומר כן שיצאו לעין כל ולא יראו מן פרעה מלכם, ובישראל הוצרך לומר כן להורות שיציאת מצרים היתה ביום ממש כמ"ש (במדבר לג ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. ואע"פ שנאמר (דברים טז א) הוציאך ה' ממצרים לילה, פירש"י והרמב"ן שבלילה נתן להם רשות לצאת, ומהרי"א פי' שמלת לילה מוסב על ועשית פסח.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק א' פסוק ב'] במספר שמות. לא אמר במספר שמותם כמו שאמר (במדבר ג) ושא את מספר שמותם, יתכן לפרש כי פקודי ישראל בקבלת התורה בסיני היו כנגד פקודי מחנות המלאכים שנגלו שם במעמד הקדוש, והיה המספר במחנות ישראל בארבע דגלים כמספר המלאכים שבארבע מחנות שכינה, ועל כן אמר במספר שמות, כלומר במספר שמות המלאכים, כי היו ישראל באותו מעמד הקדוש מלאכים גופניים כמספר המלאכים המשרתים במרום, וזהו שאמר תפקדו אותם לצבאותם, כלומר כנגד צבאות השמות שהזכיר, כי ישראל צבאות מטה כנגד צבאות של מעלה, ואומר הכתוב (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל: ויש להתבונן בכתוב שאמר (שם יב) יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, והיה ראוי לומר יצאו כל צבאות ישראל, אבל אמר כל צבאות ה' לכלול בגלות עליונים ותחתונים. ויותר מזה אמרו, גלו למצרים שכינה עמהם, ואין ספק כי אחר שהשכינה עמהם בגלות הלא צבאות ארבע מחנות שכינה עמהם, ומזה אמר בגאולתם שיצאו עמהם. ומה שיחזק לך זה לפי דעתי מה שאמר הכתוב ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, הכוונה על צבאות מטה, וחזר פעם אחרת ויהיו כל הפקודים הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל: והסתכל עוד אחר סדור המסעות ותמצא הלשון הזה עצמו כפול, הוא שאמר (במדבר ב) אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם, הם צבאות מטה, כל פקודי המחנה לצבאותם, הם צבאות מעלה שארבע מחנות שכינה: