ביאור:מ"ג שמות יב כט
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה[עריכה]
בחצי הלילה. כשהיו אוכלין את פסחיהן:
ויהי בחצי הלילה. השניה.
וה' הכה. כלומר, ישראל התעסקו במצות הפסח, וה' הכה באותו הזמן בעצמו את בכורי מצרים לגאלם.
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק ד'] ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה. אל פרעה אמר כן ואל עבדיו כמו שאמר בסוף דבריו (בפסוק ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי. ולא פירש עתה איזה לילה תהיה המכה הזאת, כי הדבור הזה והאמירה אל פרעה קודם ראש חדש ניסן היה. וכשיאמר כחצות הלילה לא יודע איזה לילה הוא. והנה לא הודיעם משה ליל מכתם, אבל אמר בחרי אף לא אוסיף אני ראות פניך, אבל אתה תקראני ועבדיך ישתחוו לי כחצות הלילה לצאת מארצך. ובפרשה השניה (להלן יב יב) פירש לישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו', ובפרשה השלישית אמר (שם כט) ויהי בחצי הלילה הנזכר שעשו בו הפסח:
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק י"ז (ועיי"ש כל הפירוש)] בסדר באח"ב פירש מהרי"א שבאו לאמת יכולת הש"י. ולי נראה שפרעה טען שתי רשויות הם, ע"כ נאמר במכה ראשונה של סדר באח"ב למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. רוצה לומר אין עוד מלבדו ית' איזו רשות אחר, מכלל שפרעה טען שיש עוד אלוה אחר ונראין הדברים שטען זה על מזל טלה והשמש, כי מצינו ששלשה מכות היו מונעים אור השמש והמזלות, כי ברדת הברד מסתמא היו השמים מתקדרים בעבים עד שלא יכלו לראות השמש כל זמן ירידת הברד, ובמכת הארבה כתיב ויכס את עין הארץ. היינו השמש כי היא עין הארץ, לפיכך ותחשך הארץ. וכן במכת החושך, וכן מכת בכורות בלילה, וכל זה ראיה שטען פרעה על השמש ומזל טלה שכחם גם כן גדול, ע"כ נאמר בברד אשר לא היה כמוהו, וכן בארבה נאמר לפניו לא היה ארבה כמוהו, וכל זה מופת למאמר כי אין כמוני בכל הארץ. וכל שכן מכת בכורים שהוא סימן להכנעת מזל טלה בכור לכל המזלות, ודבר זה מחוור יותר מן פי' מהרי"א, ולשון הכתוב מוכיח האומר כי אין כמוני.
וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם[עריכה]
וה'. כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו שהוי"ו לשון תוספת הוא כמו פלוני ופלוני:
וה' הכה. כלומר, ישראל התעסקו במצות הפסח, וה' הכה באותו הזמן בעצמו את בכורי מצרים לגאלם.
הכה כל בכור. אף של אומה אחרת והוא במצרים:
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק ב'] קדש לי כל בכור פטר כל רחם. היה הכתוב ראוי לומר קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה שהרי מכת בכורות בין בבכור האב שהוא ראשית אונו בין בבכור האם היתה, שכן כתיב וה' הכה כל בכור, ואף בגדול שבבית אם אין שם בכור שאף הוא קרוי בכור. אבל הוסיף לכתוב פטר כל רחם שלא רצה לקדש מן הבכורות כי אם בכור האם בלבד לפי שבכור האב יש לו ספק מה שאין כן בבכור האם וגם בכורות הבהמה שהיו מקודשים בכורי האם היו כי כן כתיב (שמות יג) והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה וגו' ולכך מצינו שהמשיל הנביא אהבת הקב"ה לישראל לאהבת האם לבן הוא שאמר (ישעיה מט) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה כלומר שלא תרחם בן בטנה ולא אמר הישכח אב בנו. ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל שהכתוב הזה שאמר התשכח אשה עולה בא להודיענו שני ענינים, האחד שאין להסתפק בעם ישראל שהם בני אל חי כשם שאין להסתפק בראובן שהוא בן אמו, הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים פט) הוא יקראני אבי אתה וגו' אף אני בכור אתנהו, והשני כשם שאי אפשר לה לאם להמיר את בנה באחר כך אי אפשר להמיר ישראל בעם אחר, והבטיחם גם אלה תשכחנה שישכח מעשה העגל שכתוב בו אלה אלהיך ישראל, ואנכי לא אשכחך שלא ישכח מעשה סיני שכתוב בו (שמות כ) אנכי ה' אלהיך: וכן אמרו במדרש מכת בכורות היתה במצרים אף בנקבות חוץ מבתיה בת פרעה שהיתה בכורה ולא מתה, שנמצא לה פרקליט טוב זה משה שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא ועליה אמר שלמה (משלי לא) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, כלומר נשמתה והוא הלילה של מכת בכורות:
[מובא בפירושו לפרק ט' פסוק א'] א"ר יהודה הלוי שתים מכות היו במים. האחת שהתאדמו ומתה הדגה. והשנית שעלו הצפרדעים מהם. ובארץ שתים אחת מהכנים. והשנית מהערוב. והן חיות מעורבות. וכתיב ותוצא הארץ נפש חיה. ושתים באויר. כי הדבר איננו רק חם או קר משונה מן המנהג. וברגע אחד מתים אין להם מספר. בעבור כי רוח כל החיים שהיא בלב תלויה באויר. והשנית מכת שחין כי הכתוב יקרא הרקיע אשר על ראשם שמים. והמכה השביעית מעורבת מגלגל הסערה ומגלגל האש. וכן כתוב ואש מתלקחת בתוך הברד. והשמינית מכת הארבה שבאה מרחוק ע"י הרוח. והתשיעית היתה מכה נפלאה שנעדר אור שני המאורות והככבים מארץ מצרים. ועשירית רדת המשחית מגלגלי הכבוד להרוג הבכורים:
מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר[עריכה]
מבכור פרעה. אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורים ועליו הוא אומר (שמות ט) בעבור זאת העמדתיך:
[מובא בפירושו לפסוק ל'] והיה בכור פרעה היושב על כסאו (פסוק כט) פטר רחם לאמו, וכן מנהג המלכים להיות הגבירה המולכת בתולה כענין שנאמר באחשורוש (אסתר ב ג).
היושב על כסאו העתיד לישב על כסאו. אילו היה:
עד בכור השבי. שהיו שמחין לאידם של ישראל. ועוד שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענות זו
ובכור השפחה בכלל היה שהרי מנה מן החשוב שכלן עד הפחות ובכור השפחה חשוב מבכור השבי:
אמר יפת כי השבויים הטוחנים בריחים ביום בבית הסוהר יכניסם בבור בלילה וישימו הריחים על פי הבור. וזהו אשר אחר הריחים. והנה הוא כמו בבית הסוהר:
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק ה'] מבכור פרעה עד בכור השפחה. כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם:
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק ה'] אשר אחר הרחים. ולהלן הוא אומר עד בכור השבי אשר בבית הבור. שני הפסוקים א' הם. כי בכור השבי הוא אחר הרחיים שהיו מטחינום אותם כמ"ש ויהי טוחן בבית האסורים:
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק ה'] היושב על כסאו. הראוי לשבת על כסאו אחריו והזכיר הנכבד מכל מצרים שהוא בן אדוניהם שהכל עבדים לו. והנבזה מהכל בכור השפחה שהוא עבד: (...) וכבר אמרתי כי הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים. כי מלת הגמיאיני השקיני. וזכור ושמור ושוא ושקר לא תחמוד ולא תתאוה שוים בטעם. ועוד אדבר על זה בתפלת משה. והנה בכור השפחה. כמו בכור השבי. כי השבויה שפחה היא ותישן בבית הבור בלילה כמנהג האסורים כאשר הזכיר יוסף כי שמו אותי בבור:
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק ה'] מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה. הזכיר הגדול במעלה והשפל והפחות שהוא בעבדות הרחים ונענשים גם הם כדי שלא יאמרו יראתם תקפה, ואחר כך במעשה אמר עד בכור השבי והכל אחד: אבל שמעתי טעם בשנוי לשון כי העבדים היו עובדים ביום עבודת הרחים ובלילה היו מחזירים אותם אל הבור, ועל כן הזכיר כאן בנבואת משה שהיתה ביום בכור השפחה אשר אחר הרחים, כי כן זמן עבודתם ביום ובמעשה שהיה בחצי הלילה הזכיר בכור השבי אשר בבית הבור כי בלילה היו מחזירים אותם לבור:
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק ה'] מבכור פרעה.. עד בכור השפחה. מן הנכבד מכלם עד הנקלה מכלם, אבל "מבכר פרעה.. עד בכור השבי" (להלן יב, כט) הוא מן היותר חוטא בזה עד החוטא פחות מכלם.
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק ה'] עד בכור השפחה. מקשים כאן, למה נאמר בשימוש המכה (לקמן יב כט) עד בכור השבי שהוא מסתמא פחות מבכור השפחה. וכפי הנראה שלא קשה מידי כי יכול להיות שבשעה שנאמרה נבואה זו עדיין לא היו שבויים במצרים, שהרי נבואה זו נאמרה קודם ר"ח ניסן ובתוך זמן זה נעשו קצתם שבויים ואז לקו גם המה בהכרח, הן כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, הן שהיו שמחים לאידם קודם שנשבו. דבר אחר, לכך לא הזכיר משה לפני פרעה בכור השבי שלא יקשה פרעה בכור השבי מה פשעו, כי תירוץ שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם אינו מספיק לפרעה. וכ"ש תירוץ של שמחים לאידם ויטעה פרעה לומר לא ה' פעל כל זאת מצד העונש, אלא משה רואה באצטגנינות מכה כללית על כל בכורי מצרים. וי"א שהכל אחד הוא, כי ביום היו נותנים השבוים לטחון ברחים ובלילה נתנום בבור, ונבואת משה היתה ביום ע"כ קראם בכור השפחה אשר אחר הרחים, אבל המכה היתה בלילה כאשר היו בבור על כן קראם בכור השבי.
וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:[עריכה]
וה' הכה כל בכור בארץ מצרים. שלם להם הקב"ה בי' מכות הללו מדה כנגד מדה וע"כ היו המכות דצ"ך עד"ש באח"ב. עקר בטחונם היה היאור שהיה משקה שדותיהם וכרמיהם ושעבדו לישראל לשאוב את מימיהם לפיכך היו מימי היאור לדם. והיו מעוררים ישראל משנתם ומקימים אותם ממטותם בלילה לעבוד עבודת פרך והיו מקרקרין מתוך הסבל מכאב לב הביא עליהם צפרדעים בחדריהם ועל מטותיהם שנאמר ובחדר משכבך ועל מטתך, והיו הצפרדעים מקרקרין במעיהם. מנעו מישראל מרחצאות והיו הכנים מצערים אותם לפיכך הרחישה אדמתם כנים. היו מצוים להם צודו לנו חיות כגון אריות ודובים לכך הביא עליהם ערוב. היו משתעבדים בהם לרעות מקניהם לכך שלח בהם דבר היו משתעבדים בהם להחם להם חמין הביא עליהם שחין. היו סוקלים אותם באבנים הביא עליהם ברד. היו גוזרין עליהם להיותם כורמים בכרמיהם הביא עליהם ארבה להשחית הפירות. היו מסגרים אותם בבית האסורים בבתי כלאים ובמקומות החשך הביא עליהם חשך. חשבו להרוג ישראל הנקראים בכורו של הקב"ה שנאמר (שמות ד) בני בכורי ישראל לפיכך הרג בכוריהם הה"ד וה' הכה כל בכור: ובמדרש ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהביא המכות על פרעה וחילו כטכסיס המלכים שכן דרך מלך בשר ודם הבא להלחם עם מלך אחר הוא מונע מהם המים תחלה, כך עשה הקב"ה בתחלה סכר להם אמת המים שהפך מימיהם לדם והיו מתים בצמא, זהו שאמר כי לא יכלו לשתות ממימי היאור, ואח"כ מביא עליהם קולניות וחיילות מרעישות ברעש גדול במצהלות סוסים ומרכבות, כענין שכתוב (נחום ג) סוס דוהר ומרכבה מרקדה מרעישין הלב ומקרקרין בני מעיו של אדם לגודל הפחד כן עשה הקב"ה הביא עליהם צפרדעים שהיו שורקים ומשמיעים קול. אח"כ מביא עליהם רובי קשת לירות בהם חצים כן עשה הקב"ה מביא עליה כנים שהיו נכנסים בגופם כמין חץ. אחר כך מוסיף ושולח בעד עמים רבים מארצות רחוקות ומלשונות נכרים כן עשה הקב"ה הביא עליהם ערוב והם חיות רעות מן המדבר במינים רבים חלוקים זה מזה להשחית את הכל. ואח"כ מתקרב יותר ומביא עליהם דורמסאות (פירוש שולח להם רוכבי סוסים לרוץ סביבות הארץ להרוג המקנה) כן עשה הקב"ה הביא דבר במקניהם. ואחרי כן מתקרב יותר ומביא נפט להרוג חיילות האורבים כן עשה הקב"ה הביא עליהם שחין. ואחרי כן מתקרב יותר ומביא ומשליך עליהם אבני בליסטראות להרוס חומות העיר כן עשה הקב"ה הביא ברד. ואחרי כן מתקבצים האוכלוסין והחיילות להכנס בעיר כן עשה הקב"ה הביא עליהם ארבה שהיתה מכה ומכלה כל שהותיר הברד, כיון שנכנסו תפשו את אנשי העיר ונתנום בבית האסורים זה החשך. ואח"כ הכה את כל הגדולים שבהם שנאמר ומת כל בכור בארץ מצרים. וכל המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים עתיד הוא להביאם על אדום שנאמר (ישעיה כג) כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צר, כל צר שבמקרא חסר במלכות אדום הכתוב מדבר, במצריים דם ובאדום דם שנאמר (יואל ג) דם ואש ותמרות עשן, במצרים צפרדעים שקולם נשמע ובאדום כתיב (ישעיה סו) קול שאון מעיר קול מהיכל, במצרים נהפך עפרה כנים ובאדום כתיב (שם לד) ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית, במצרים ערוב ובאדום כתיב (שם יא) וירשוה קאת וקפד וינשוף ועורב וגו', במצרים דבר ובאדום כתיב (יחזקאל לח) ונשפטתי אתו בדבר ובדם, במצרים שחין ובאדום כתיב (זכריה יד) המק בשרו והוא עומד על רגליו, במצרים ברד ובאדום כתיב (יחזקאל יג) ואבני אלגביש, במצרים ארבה ובאדום כתיב (שם לט) בן אדם אמור לצפור כל כנף הקבצו ובאו, במצרים חשך ובאדום כתיב (ישעיה לד) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, במצרים מכת בכורות ובאדום כתיב (שם) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט, וכתיב (שם) חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב, וכתיב (שם) כי זבח לה' בבצרה וגו' וכתיב (שם) וירדו ראמים עמם, רבי מאיר אומר אלו רומיים, רבי אבא בר כהנא אומר חשך ואפלה שמשו במצרים אבל תהו ובהו לא שמשו בעוה"ז ועתידים לשמש בכרך גדול שברומי, שנאמר (שם) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו לאומות העולם שלא קבלו את התורה מתוך החשך שנאמר עליהם (שם ס) כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועל ישראל נאמר (שם) ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, מי שפרע מהראשונים יפרע מהאחרונים:
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק ה'] וראיתי לתת טעם למה לא יצאו ישראל אלא באמצעות מכת בכורות. עוד למה ה' הכה אפילו בכור שאינו מצרי דכתיב (לקמן י"ב כ"ט) בכור השבי. ואולי כי הטעם הוא לצד שמצינו שקרא ה' לישראל (לעיל ד' כ"ב) בני בכורי וכבר הודיענו רבותינו ז"ל (זהר ח"ב רס"ג) כי כל מה שברא ה' במדת הטוב גם זה לעומת זה עשה האלהים בבחינת הרע וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה יש כנגדה בקליפה והקליפה מתאמצת ומתחזקת לאחוז בה, ולזה כנגד בחינת הבכורה שבקדושה היתה בחינת בכורה שבקליפה אוחזת ותוקפת בה לבל שלח עד אשר הרג ה' כל שם הבכורה שבקליפת מצרים בין של מצרים בין של האומות שהיו שם דכתיב עד בכור השבי ובכור השפחה וכל בכור בהמה, וגם בכור ישראל קדש אותם ה' כאומרו (במדבר ח' י"ז) כל בכור וגו' הקדשתי אותם לי כדי שלא תשאר בכורה זולת של קודש אשר הקדיש ה', ולזה מת אפילו בכור בהמה, וכיון שנעקר שם זה נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדושה ולזה תכף יצאו בני ישראל והגם שמצינו שיצאו ורדפו אחריהם, חשבו שעדיין יש בהם כח לאחוז בם, וצא ולמד מה עלתה בידם לא נותר בהם עד אחד:
[מובא בפירושו לפרק י"ב פסוק י"ב] ובכל אלהי מצרים. של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ:
[מובא בפירושו לפרק י"ב פסוק י"ב] ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. של עץ היתה נרקבת ושל מתכת היתה נתכת. ולא פירש הכתוב בשפטים האלה, בעבור כי מוסר הבלים עץ הוא. וכן בשעת מעשה כתוב (להלן פסוק כט) וה' הכה כל בכור אדם וכל בכור בהמה, ולא הזכיר השפטים באלהיהם, כי למיתת הבכורות חרדו, שנאמר (שם פסוק ל) ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים, והשפטים באלהיהם לא נודעו עד הבקר שהלכו לבית תועבותם. וכתיב ומצרים מקברים אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד). ועל דעתי ירמוז הכתוב לשרי מעלה, אלהי מצרים, כענין יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד כא). והנה השפיל מזלם ושרי המזלות שעליהם. והכתוב ירמוז ויקצר בנעלם:
[מובא בפירושו לפרק י"ב פסוק י"ב] ועברתי בארץ מצרים. כל הפרשה היא ספור משה ואהרן לכל עדת בני ישראל, וע"כ היה הכתוב ראוי לומר ועבר ה' בארץ מצרים, ועל כן יעשו רז"ל מדרש בזה אמרו ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כלומר ע"י מלאך שלוח מאתו במגפות כענין דוד וסנחריב. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, פירושו כי גם המכה תהיה על ידי הקב"ה לא כמלך שעשה נקמה בשונאיו לפניו ע"י אספקלטור שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו כענין אליהו בשרי החמשים. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח השלוח מאתו לכל המעשים הנעשים בארץ והוא המלאך הגדול הנקרא בעבור כן מטטרון, כי פי' המלה מורה הדרך, וכן נקרא השליח בלשון יון מנטטור. אני ה'. אני הוא ולא אחר שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו, כן כתב הרמב"ן. ובאור דבריו כי אלו היתה מכת בכורות ע"י שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהיה המכה במדת הדין מתוחה אפילו בישראל מפני שלא היו ראוים להצלה ועל כן היה הדין על ידי הקב"ה בעצמו וכבודו, והיא השכינה שהיא כלולה במדת הדין ובמדת רחמים כדי שינצלו ישראל, וזהו לשון החכמים ולא ע"י השליח כלומר לבדו אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, ומזה תמצא במכת בכורות לשון אנכי שהוא רמז לשכינה והוא שכתוב הנה אנכי הורג את בנך בכורך כלשון האמור ביעקב שירדה שכינה עמו (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, וזהו שכתוב (שם טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שהרי הדין ע"י שכינה להרוג המצריים ולהציל ישראל, זהו שכתוב בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל: