ביאור:מ"ג דברים לג ו
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת[עריכה]
יחי ראובן. בעולם הזה: ואל ימות. לעולם הבא שלא יזכר לו מעשה בלהה.
(...) ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו, ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה. (...)וטעם יחי ראובן. שיחיה שבטו ולא ימות לעולם. ויהי מתיו מספר, כמו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל ג), ואל יהיו מתיו מספר, שלא יהיו מעטים, שכל דבר שיספר הוא מעט, וכן ואני מתי מספר (בראשית לד ל), לשון ר"א: ויותר נכון לפרש, יחי ראובן בישראל ואל ימות, שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים, ויהי פקודיו במספר בני ישראל לעולם. יתפלל עליו שלא יגרום חטאו והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל. וזה כענין שנאמר שם (שם לה כב) וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר, וכן פירש רש"י: וטעם "מתיו", שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו. ואולי "מתיו" רמז לראשי משפחותיו הארבע, ויהיה טעם "מספר" כמו במספר, וכן לזנות בית אביה (לעיל כב כא), ירחצו מים (שמות ל כ), ורבים כן: או טעמו, שיהיו מתיו מספר ישראל, שימנה ראשון כמשפט הבכור, כי האחד הוא המספר, כי ממנו הכל. ואונקלוס תרגם ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון, יתכוין למה שפירשנו, יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת, ויהיו מתיו במספרם לעולם, לא ימחה שבטו מישראל, ולא ימנו ביותר מספרם להיותן שני שבטים, שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם: ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כבוש הארץ, יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל, והטעם שיתגברו ולא ינוצחו, כטעם ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), ואל ימות, שלא יפלו מהם במלחמה, ויהי מתיו מספר, שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש, וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין. והפירוש הזה קרוב, אבל הראשון נכון יותר בעיני, כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא: ועל דרך האמת, יחי ואל ימות, מטעם פוקד עון אבות על בנים, ושם (שמות כ ה) רמזתי סודו. והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפרקי היכלות:
יחי ראובן וגו' ויהי מתיו וגו'. אומרו יחי ראובן רבותינו ז"ל אמרו (ספרי) שהתפלל על ראובן שיהיה לו חלק לעולם הבא, ואולי אפשר לומר שנתכוון על גדולי השבט שמתו בעדת קרח כאומרם ז"ל (במד"ר י"ח) כי מאתים וחמשים איש כולן היו ראשי סנהדראות ורובן משבט ראובן כאומרם ז"ל: ולפי שיש מקום לומר שעדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, לזה התפלל יחי ראובן פירוש שבטו, והגם שלא היו אלא ר"ן איש, להיותם גדוליהם יתכנה השבט כולו עליהם. או אפשר שעל ראובן עצמו הוא אומר אלא שהוא מהטעם עצמו כי כשיתקצצו ענפים של גדול השבט יגרע מצדיק שהוא ראובן עינו, לזה התפלל שיחיה לעולם הבא, וזה מסכים כסברת האומר (סנהדרין ק"ח) עדת קרח יש להם חלק לעולם הבא:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הסברים ודרשות לכפילות" וכו']
יחי ראובן. אף על פי שבחר ראובן בארץ טמאה מעבר לירדן, שאינה מארץ ה', כאמרו "ואך אם טמאה ארץ אחזתכם" (יהושע כב, יט), ולפי זה אינה כל כך מוכנת לזכות בה לחיי עולם, מכל מקום יחי לבדו לעד. ואל ימת ויהי מתיו מספר. ואל ימות בעולם הזה באופן שיהיו אנשיו מועטים, כענין "ואני מתי מספר" (בראשית לד, ל), אף על פי שכתוב "למען ירבו ימיכם על האדמה" (לעיל יא, כה).
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה בין ברכתו של יעקב" וכו']
[מובא בפירושו לבראשית פרק מ"ט פסוק ד'] חללת יצועי עלה. תהא מרוחק עד שיבא משה עליו השלום שנאמר בו ומשה עלה והוא יקרבך שנאמר יחי ראובן ואל ימות.
יחי ראובן. בעולם הזה: ואל ימות. לעולם הבא
וטעם יחי ראובן. שיחיה שבטו ולא ימות לעולם. ויהי מתיו מספר, כמו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל ג), ואל יהיו מתיו מספר, שלא יהיו מעטים, שכל דבר שיספר הוא מעט, וכן ואני מתי מספר (בראשית לד ל), לשון ר"א: ויותר נכון לפרש, יחי ראובן בישראל ואל ימות, שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים, ויהי פקודיו במספר בני ישראל לעולם.
יחי ראובן. תפלה ואל ימות שיתכן שיהיה כבן אדם לחיות שנים קצובות וימות:
יחי ראובן ואל ימות. כשיעבור לפני החלוץ לפני אחיו כמו שהתנו בני גד ובני ראובן אל ימות אחד מהם במלחמה:
יחי ראובן. ע"ד הפשט יתפלל עליו שיאריך ימים ולא ימות קודם השנים הקצובות, שהרי אי אפשר שיחיה לעולם: ויתכן לפרש יחי ראובן ואל ימות, שיצליח ויחיה במלחמותיו ולא ימות אחד מהם במלחמה. ויהי מתיו מספר, אבל יהיה בכלל עשרה מתים, אלו עשרה הרוגי מלכות, שכן מצינו עשר שנקראים מספר, כענין שכתוב (ישעיה י) מספר יהיו ונער יכתבם, וכמה הם מספר בכתיבת הנער שהיא נקודה. ולפי זה נראה שנתכפר לו מעשה בלהה לענין שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל לא נתכפר לו לגמרי שהרי עתיד הוא להענש עליו בכלל עשרה הרוגי מלכות שחטאו במכירת יוסף: וע"ד הקבלה יחי ראובן ואל ימות, הזכיר יחי על חיי העולם הבא, ואל ימות שלא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה, וזהו שתרגם אונקלוס ע"ה ומותא תנינא לא ימות, וגלה לנו בזה כי הנשמות מתגלגלות לשוב בגוף אחר שקבלו שכרם ועונשם בגן עדן או בגיהנם, וזה ידוע ומקובל כי כשם ששמטות העולם חוזרות ומתגלגלות כן הנשמה אחר שקבלה שכרה בגן עדן או עונשה בגיהנם הנה היא חוזרת אחר זמן בגוף לקבל הראוי לה במדה כנגד מדה, והגלגול הזה נקרא אצל רז"ל תחיית המתים, הוא שאמרו בתחלת מסכת תענית, בשלמא תחיית המתים כל יומא ויומא זמנא הוא אלא גשמים כל יומא ויומא זמניה הוא. ותמצא בירושלמי (ישעיה כב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון זו מיתה שניה, וכן תרגם יונתן אם ישתבק חובא הדין לכון עד דתמותון מותא תנינא, ולזה כוון אונקלוס והרחיב באור בלשון שאמר לחיי עלמא ומותא תניינא לא ימות, כוון לומר כי משה התפלל על השבט שיזכה לחיות חיי עד ולא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה, וכן תמצא בדוד מפורש שהזכיר בענין הנשמה הדברים הבאים לה לאחר מיתה, סליחת עונות, רפואת תחלואים בגלגולה גאולת שחת, וזה יורה שתעבור בשחת אבל הוא יגלגלנה אחר התעטרותה במדות שובע שמחות בזיו השכינה, זהו שאמר (תהלים קג) הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי. וחמשה תועליות הן שהזכיר בתוספת יודי"ן והן חמשה כנגד חמשה דברים שנמשלה בהן וכנגד חמשה שמות שיש לה, וזה מבואר:
יחי ראובן. אף על פי שבחר ראובן בארץ טמאה מעבר לירדן, שאינה מארץ ה', כאמרו "ואך אם טמאה ארץ אחזתכם" (יהושע כב, יט), ולפי זה אינה כל כך מוכנת לזכות בה לחיי עולם, מכל מקום יחי לבדו לעד. ואל ימת ויהי מתיו מספר. ואל ימות בעולם הזה באופן שיהיו אנשיו מועטים, כענין "ואני מתי מספר" (בראשית לד, ל), אף על פי שכתוב "למען ירבו ימיכם על האדמה" (לעיל יא, כה).
והוסיף ואל ימות, לפי שאמרו רז"ל (תמיד לב) מה יעשה אדם ויחיה ימית א"ע אבל הוא יחיה ולא יצטרך להמית א"ע וכמ"ש (תהלים פט מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות כי אם יחיה את עצמו אז בלי ספק ימית א"ע וכן בהפך. ורז"ל אמרו (סנהדרין צב) יחי ראובן בעה"ז, ואל ימות לעוה"ב, ולפי שעוה"ב נעלם על כן נשארו חיי עוה"ב בדיוק של ואל ימות ברמז וסמיך ליה וזאת ליהודה, כי גם הוא נתברך בעה"ב לפי שהיו עצמותיו מתגלגלין וכפירש"י. או לפי שנאמר (יחזקאל לג יא) כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וראובן היה בעל תשובה לכך נאמר יחי ראובן וגו', וזאת ליהודה. כי מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' (סוטה ז).
יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. ברכה ראשונה זו, היא מעין ברכותיו של יעקב שאמר יתר שאת ויתר עז (בראשית מט ג) הנה יעקב ברכו בשני ברכות אחת נקראת שאת, ואחת עז, כי השאת הוא שיהיו אנשיו רבים עד שיהיו צריכין למספר כי הדבר שהוא רב הכמות צריך מספר, ושיהיו אנשיו גבורים כי ראובן שהיה יושב על הספר היה צריך לכל זה שיהיו אנשיו רבים וגבורים כי אז לא ימותו במלחמה. והנה שאת הוא לשון מספר כמו כי תשא את ראש (שמות ל יא). נשא את ראש (במדבר ד כב). ועז לשון גבורה, והנה מצד שבלבל יצוע אביו היה ראוי שינטלו שניהם ממנו אך מצד הברכה נתנם לו במתנה ואמר, בדין הוא שיהיה לך יתר שאת ויתר עז. יותר מספר וגבורה פי שנים על כל השבטים אך פחז כמים אל תותר (בראשית מט ד). אל תקח המותרות, אבל מ"מ שוה לכל השבטים תהיה בשאת ועז. וזה שגם משה ברכו בגבורה שנאמר יחי ראובן ר"ל יהיה איש חי רב פעלים במלחמה ואז אל ימות, ויהי מתיו מספר, זהו ענין השאת שהזכרנו,
[מובא בפירושו לבראשית פרק מ"ט פסוק ג'] יתר שאת ויתר עז. הקשו המפרשים שכפי משמעות הפרשה לא בירך אותו כלל, והכתוב אמר איש כברכתו בירך אותם, ואומר אני שברכו יעקב מעין ברכותיו של משה, שנאמר (דברים לג ו) יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, ופירש מהרי"א לפי שראובן היה מוכרח לילך בראש החלוץ למלחמה ועל הרוב המתים במלחמה הם הראשונים ע"כ ברכו יחי ראובן ואל ימות. ולי נראה שברכו בענין העז והגבורה שיהיה גבור בארץ ויתן עז ותעצומות לעם, כי ההולכים בראש החלוץ צריכים להיות גבורים וכל גבור נקרא איש חי רב פעלים, לאפוקי החלוש חשוב כמת, לכך נאמר יחי ראובן, ומה שנאמר ויהי מתיו מספר, נראה לפרש כי נצחון האויבים בדרך הטבע תלוי בשני דברים או ברבוי עם, או באנשים בעלי כח וגבורה, ושניהם כאחד טובים, ויען כי ראובן גרם ליעקב סילוק השכינה וקרוב הדבר להיות עונשו מדה כנגד מדה שבמלחמותיו תסתלק השכינה ממנו ויצטרך לעשות מלחמות בדרך הטבע ע"כ הוצרך לשני ברכות אלו, שיהיו אנשיו גבורים וע"ז אמר יחי ראובן ואל ימות, ויהיו ג"כ רבים עד שיצטרכו למספר, כי עם מועט נקראו מתי מספר שמספרם ידוע לרבים, אבל עם רב צריכין לספרם, וע"ז אמר ויהי מתיו מספר כי לשון ויהי מתיו מורה שיהיו רבים וצריכים למספר, וכן יעקב ברכו בשני ברכות אלו ונתן לו השאת והעז, השאת היינו המספר וזהו בעצם ברכת ויהי מתיו מספר, והעז היינו הכח והגבורה נרמז בברכת יחי ראובן ואל ימות. ויותר מתיישב ענין המספר, לפירש"י שפירש ויהי מתיו מספר, שיהיה נמנה עם שאר השבטים, ומדקאמר מתיו משמע שמדבר בגברים הרבה שיהיו נמנים עם ישראל כשיהיו כל ישראל נמנים לאיזו צורך, ואמר יעקב הנני נותן לך השאת והעז כי השאת ענינו המספר כמ"ש כי תשא את ראש, שאו את ראש, וכן בכל מקום נזכר המספר בלשון שאת, ואמר יעקב אע"פ שמן הדין היית ראוי ליתר שאת ועז, ר"ל שיהיה לך יתרון על כל השבטים פי שנים, כפלים בענין השאת והעז, כי ראוי שיהיו ממך מתי מספר פי שנים על זולתך, וכן יתר עז, היה מן הראוי ליתן לך עז ותעצומות יותר מכל השבטים, ליקח פי שנים בשאת ועז, אך לפי שפחזת כמים בחטא של בלהה, ע"כ אל תותר להיות לך יתרון על אחיך בשאת ועז, אבל מ"מ גוף השאת והעז אני נותן לך במתנה, כי מן הדין היה שהחטא יגרום שלא יהיה לך שום שאת ועז, אפילו שוה לאחיך לא היה לך להיות, מ"מ הנני נותן לך ברכתי שלום שיהיה לך שאת ועז שוה לאחיך, אך אל תותר ליקח יתר על אחיך מצד שהעון גורם לך. ונוכל לפרש ענין השאת היינו שיהיה נמנה במנין שאר השבטים כמו שפי' רש"י על ויהיו בני יעקבכ י"ב (בראשית לה כג) וכן בפסוק ויהי מתיו מספר, והכל מבואר על דרך אחד.
יחי ראובן. אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור, (...) וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם. החל מראובן, כי לקח נחלתו בראשונה, ועוד כי הוא הבכור, ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו, ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה. ואחר כן הקדים יהודה, כי הוא הנוחל הראשון בארץ, ולנגיד ממנו, והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו, והנה ברכתו כוללת כל ישראל: ואחר כן ברך לוי החונים עם בני יהודה (ס"א ועיר ירושלים) בירושלים ושם יהיו קרבנותם לרצון. ואחרי כן ברך בנימין שהיתה נחלתם עם בני יהודה, ועיר ירושלים ובית המקדש בין בני יהודה ובין בני בנימין, והלוים יחנו עם שניהם. ואחרי כן ברך בני יוסף, כי כן היתה נחלתם, שנאמר (יהושע יח יא) ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף. ואחרי כן השלים לברך בני הגבירות. והקדים זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב (בראשית מט יג יד), וכן נפל גורלם השלישי לבני זבולון (יהושע יט י) והגורל הרביעי לבני יששכר (שם פסוק יז). ואחרי כן ברך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדותם, והוא הדגל שלהם. והקדים גד לכל בני השפחות, כי לקח נחלתו תחלה עם ראובן המוקדם, והוא היה מדגל הראובני:
יחי ראובן. הנה החל מהבכור כי כן המשפט ולא הזכיר שמעון בעבור בעל פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג או הלך על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו. ואם יטעון טוען למה בירך ראובן. התשובה כי יעקב ברכו והברכה היא אל תותר שיהיה כאחד מאחיו. ואחר ראובן הזכיר יהודה שהוא בעל דגל והוא עולה בתחלה למלחמה ואחר כן לוי ואחריו בנימין בעבור היות הלוים דרים בירושלים שהיתה בין יהודה ובין בנימין כן כתוב. ואחר כן שבט יוסף שלא יאחרנו וכבר הקדים אחיו הקטן ואחר כן זבולון בעבור שהוא נלחם ואחר כן יששכר. וכאשר תמו בני הגבירות החל מגד שהוא עם דגל בני הגבירות ואחר כן דן שהוא בעל דגל ואחר כן נפתלי כי הוא גדול מאשר:
והנה משה רבינו ע"ה הזכירם כסדר על דרך נחלתם, כי ראובן לקח נחלתו בראשונה ולפי שהוא הבכור על כן נתן לו בברכתו משפט הבכורה, והקדים יהודה אחריו כי הוא הנוחל הראשון בארץ והוא יעלה תחלה למלחמה אשר בה יברך אותם משה, ואחר יהודה ברך בני לוי כי הם חונים בירושלים עם בני יהודה, ואחר בני לוי ברך בנימן שהיתה נחלתם עם בני יהודה, והעיר ירושלים ובית המקדש בין יהודה ובין בנימין, והלוים יחנו עם שניהם, ואחר בנימין יוסף שלא יאחרנו, שהרי כבר הקדים לבנימין והוא הקטן ממנו, ואחר יוסף זבולן שהוא נלחם ומביא לפיו של יששכר, ולפי שזבולון סבה לתורתו של יששכר על כן הקדים זבולן ואחריו יששכר, ואחר בני הגבירות הזכיר גד, והחל ממנו לפי שהוא עם דגל בני הגבירות, ואחר גד הזכיר דן שהוא בעל דגל, ואח"כ הזכיר נפתלי הגדול מאשר ולכך הוצרך לאחרו:
[מובא בפירושו לפסוק ז'] ד"א שמע ה' קול יהודה (ספרי) כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה ואף כשחלקו א"י נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה שנאמר (יהושע יט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים כ"כ באגדת תהלים):
יחי ראובן. אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור, ולא הזכיר שמעון, בעבור עון פעור, כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד, גם נשיאם נהרג, וכן דעת רש"י והמפרשים. ולפי דעתי אין מספרם ראיה, בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה. וגם משאר השבטים יחסרו קצת, כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים. ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג) ויצמד ישראל לבעל פעור, ואמר (שם פסוק ד) קח את כל ראשי העם, נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם, וכן אמר (שם פסוק יא) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי: ואל תשיב עלי מדבר עכן שאמר (יהושע ז יא) חטא ישראל, כי שם לא נתגלה החטא ויזכירם סתם. וכן המוכה איננו ראיה, כי היה נשיא בית אב בהם לא נשיא השבט, והנועדים על ה' בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו שהיו נשיאי עדה. ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם, והמזמור הזכיר דתן ואבירם וענינם בשמם (תהלים קו יז), תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם, והזכיר ויצמדו לבעל פעור (שם פסוק כח) עם וימאסו בארץ חמדה (שם פסוק כד) לכלל העם. וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון, ולא ימחה שבט מישראל, שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר (לעיל ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ואלה הנשארים כולם כתיב בהם (שם פסוק ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, ולמה לא יברכם. והנה כולם עשו את העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם: וראיתי במדרש רבה (במדב"ר כא ט), ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם, ומנה משפחה אחת לשמעון וחמשה מבני בנימין. והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא, והוא בכלל הברכה: והנכון בעיני, כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד, ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים, כמו שאמר (פסוק יז) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, והיה זה בעבור שני דברים, האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנכת המזבח, ובדגלים, ובנחלת הארץ, הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם, ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן, והוצרך להזכיר אחיו שגדול ממנו: והנה רצה לברך את לוי, כי מברכתו יתברכו כל ישראל, שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני השם, והוצרך להשאיר אחד מן השבטים שאינן נימנין בשום מקום רק שנים עשר, כנגד שנים עשר מזלות ברקיע, ושנים עשר חדשים בשנה, ושנים עשר גבולי אלכסונין, שאמרו במדרש שהם הן זרועות עולם, וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (לב:) אמר הקב"ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים: וכן בהר גריזים והר עיבל (לעיל כז יב) שמנה לוי לא נגזר שם יוסף לשני שבטים. וכן תראה בחלוק יחזקאל (מח ד ה) שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים ולא הזכיר לוי, וכשמנה תוצאות העיר הזכיר (שם פסוק לא) שער לוי אחד, ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים אבל אמר (שם פסוק לב) שער יוסף אחד, כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר, וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (במדבר יז יז): והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול, ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה, אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מט ז), והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם.
(...) ולא הזכיר שמעון בעבור בעל פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג או הלך על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו.(...)
[מובא בפירושו לפסוק ז'] ושמעון לא ברך כמו שלא ברכו אביו משום מעשה דשכם אמר אתם עכרתם אותי ועוד הוסיף על חטאתו פשע במעשה זמרי ואף על פי שגם לוי היה באותו מעשה דשכם ולא ברכו אביו מ"מ ברכו משה לפי שתקן המעוות בעגל שנא' ויאספו אליו כל בני לוי ומיהו נרמזה ברכתו קצת שנא' שמע ה' קול יהודה:
[מובא בפירושו לפרק כ"ז פסוק י"ב] ומה שמונה שמעון על הברכה, מפני שנכתבו בכאן י"א ארורים ולא רצה לקללו ולומר כנגדו ארור, ומשה שקבע ברכה בפרשת וזאת הברכה לכל השבטים ולא קבע לשמעון לפי שלא היה ראוי לברכה מפני חטא זמרי, וכיון שלא היה בלבו לברכו כי לא היה ראוי לברכה לא רצה לקללו בכאן לומר ארור כנגדו, שאם כן לא היתה לו תקנה. וכבר דרשו רז"ל שאע"פ שלא ברכו בפירוש רמזו בברכת יהודה, שנאמר (דברים לג) שמע ה' קול יהודה, שכן היתה נחלת בני שמעון בתוך נחלת בני יהודה.
וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר:[עריכה]
ויהי מתיו מספר. נמנין במנין שאר אחיו דוגמא היא זו כענין שנאמר (בראשית לה) וישכב את בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר שלא יצא מן המנין:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "הסברים ודרשות לכפילות" וכו']
ויהי מתיו מספר. ואל יהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה ובי"ת באל שדי כאשר פירשתי רבים כי יתכן שיחיה לעולם ויהיו מעטים וכל דבר שיספר הוא מעט. וכן ואני מתי מספר:
יחי ראובן ואל ימות. כשיעבור לפני החלוץ לפני אחיו כמו שהתנו בני גד ובני ראובן אל ימות אחד מהם במלחמה: ויהי מתיו מספר. שבאותו מספר שיעברו ישובו שלא ישאר מהם איש או אל ימות דלעיל קאי כלו' אל יהי מתיו מספר שירבו ואל יספרו מרוב:
ואומרו ויהי מתיו מספר התפלל עליהם שיהיו צדיקים לפי שנמקו השרשים במאורע גדוליהם במעשה קרח כאמור בסמוך לזה התפלל ויהי מתיו מספר, פירוש על דרך אומרם ז"ל (שם כ"ו.) שאמר חזקיה לפני הקדוש ברוך הוא רבים אשר את שבנא וגו' והשיב הקדוש ברוך הוא אין מנין לרשעים, לזה אמר משה במתק לשונו מתיו מספר פירוש שלא יהיו רשעים שאז אין מנין להם, ותועיל תפלת צדיק על הדבר בסוד (שמואל ב' כ"ג) צדיק מושל ביראת אלהים:
ויהי מתיו. ואל יהי מתיו, וכמוהו (משלי ל) ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע, וכן (תהלים ט) כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד, וכן (שם לח) ובחמתך תיסרני, וכן (ישעיה מב) ותהלתי לפסילים: (...) ויתכן לפרש יחי ראובן ואל ימות, שיצליח ויחיה במלחמותיו ולא ימות אחד מהם במלחמה. ויהי מתיו מספר, אבל יהיה בכלל עשרה מתים, אלו עשרה הרוגי מלכות, שכן מצינו עשר שנקראים מספר, כענין שכתוב (ישעיה י) מספר יהיו ונער יכתבם, וכמה הם מספר בכתיבת הנער שהיא נקודה. ולפי זה נראה שנתכפר לו מעשה בלהה לענין שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל לא נתכפר לו לגמרי שהרי עתיד הוא להענש עליו בכלל עשרה הרוגי מלכות שחטאו במכירת יוסף:
יחי ראובן. אף על פי שבחר ראובן בארץ טמאה מעבר לירדן, שאינה מארץ ה', כאמרו "ואך אם טמאה ארץ אחזתכם" (יהושע כב, יט), ולפי זה אינה כל כך מוכנת לזכות בה לחיי עולם, מכל מקום יחי לבדו לעד. ואל ימת ויהי מתיו מספר. ואל ימות בעולם הזה באופן שיהיו אנשיו מועטים, כענין "ואני מתי מספר" (בראשית לד, ל), אף על פי שכתוב "למען ירבו ימיכם על האדמה" (לעיל יא, כה).
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] צדקת יי' עשה. שמלא בידו את אשר דבר בפיו שנדרו בני גד שיצאו עם ישראל להלחם עם אויביהם ולא הזכיר ראובן ויתכן כי זה בעבור שהיו בני גד גבורים יותר מבני ראובן והנה דברי הימים לעד שאמר על בני גד ופני אריה פניהם ולא תמצא כן בבני ראובן: