ביאור:משלי ג יד
משלי ג יד: "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ;"
תרגום מצודות: כי טוב מסחר החכמה ממסחר הכסף: כי מי שנוטל מחיר הכסף, לא ישאר הכסף בידו ולא המחיר ביד האחר; ולא כן בדבר החכמה, כי מי שלומד עם אחר חכמה אחת במחיר למוד חכמה אחרת, אחר-כך שניהם ביד כל אחד ואחד; ותבואתה (פרי החכמה, כלומר שהבין מדעתו מתוך דבר החכמה שלמד), הנה טובה היא מחרוץ (זהב טוב).
תרגום ויקיטקסט: - כי טוב יותר המסחר בדברי חכמה, כאשר כל אחד יכול גם להחזיק בחכמתו הראשונה וגם לקבל חכמה חדשה, מהמסחר בכסף, שבו כל אחד צריך לוותר על סחורה אחת כדי לקבל אחרת;
וכן טובה יותר התבואה שאדם מייצר ממחשבות התבונה שבליבו, מחרוץ, גוש זהב שאינו משתנה ואינו מייצר דבר.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג יד.
דקויות
[עריכה]סחר - כנגד החכמה - שלומדים מאחרים. המסחר בחכמה (כלומר, החלפת רעיונות) טוב יותר מהמסחר בכסף, כי "כל חלופין שאדם מחליף בסחורה - זה נוטל זה וזה נוטל זה, אבל האומר לחבירו 'שנה לי פרקך ואני אשנה לך פרקי' - נמצאו שניהם ביד כל אחד ואחד" (רש"י, מצודות).
תבואה - כנגד התבונה - המסקנות שמפתחים באופן עצמאי; חרוץ = סוג של זהב. התבואה של התבונה טובה יותר מהתבואה של הזהב: הזהב נשאר כמו שהוא, שומר על ערכו אך אינו משתנה ואינו יוצר שום דבר חדש; אולם התבונה מאפשרת לאדם ליצור דברים חדשים כל הזמן. ואפשר גם לפרש חרוץ מלשון חריצות: התבואה של התבונה טובה אף יותר מהתבואה של החריצות - לפעמים, במחשבה נבונה של יום אחד, אפשר לפתח רעיון שיחסוך עבודה של שנים רבות.
מעבר ליתרונות המעשיים, ישנו גם יתרון רוחני לחכמה ולתבונה על-פני הכסף והזהב: "כסף... וחרוץ... אלה הם קניינים אובדים ובלתי מתעצמים בנפש, והחכמה והתבונה המה קניינים קיימים נצחיים מתעצמים בנפש האדם" (מלבי"ם שם, וכן רמ"ד ואלי): הכסף והזהב הם חיצוניים ואינם מתקנים את נפשו של האדם, בעוד שהחכמה ותבונה הן פנימיות ומשפיעות על עצם הנפש.
הקבלות
[עריכה]חכמה ובינה - כסף וזהב
[עריכה]קשר בין חכמה ובינה לבין כסף וזהב נמצא גם ב(משלי טז טז): "קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ, וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף"; שם פירשנו שהפסוק נותן המלצה מעשית להשקעה - השקעה בחכמה ותבונה משתלמת יותר, מבחינה כלכלית, מהשקעה במתכות יקרות*.
בפרק ג, הסדר בפסוק 13 הוא חכמה ואחר-כך תבונה, והסדר בפסוק 14 הוא כסף ואחר-כך זהב. לכן מסתבר שהחכמה מקבילה לכסף וסחורה, והתבונה מקבילה לזהב ותבואה: "חכמה - הוא דוגמת הסחורה, שמוביל ממדינה למדינה, כן צריך לילך וללמוד מרבו... ותבונה - הוא מה שמוציא מן החכמה, כן התבואה הוא מה שזרע... וזה בא מעצמו ויגיע כפו..." (הגאון מווילנה).
אולם בפרק טז ההקבלה היא הפוכה: חכמה מקבילה לזהב, ותבונה מקבילה לכסף. כדי להתאים בין שני הפסוקים, פירש מלבי"ם את ההקבלה בפסוקנו כהקבלה כיאסטית: "החכמה, אחר שלא ימצא אותה ע"י בינתו ועיוניו, רק מקבלה מה', ידמה אותה לחרוץ שימצאו אותו במעמקי ההרים דרך מציאה, וכן ימצאו החכמה דרך מציאה מאדון החכמה, כמ"ש אשרי אדם מצא חכמה; והתבונה ימצאו אותה ע"י מסחר שמבין ומוציא דבר מדבר, כמ"ש ואדם יפיק תבונה, ודומה כקנין הכסף שמוכרים וקונים בו דרך מסחר וחליפים, וכן אמר פה, נגד מ"ש ואדם יפיק תבונה מפרש כי טוב סחרה מסחר כסף, ונגד מ"ש אשרי אדם מצא חכמה, מפרש ומחרוץ טוב תבואתה, כי אלה הם קנינים אובדים ובלתי מתעצמים בנפש, והחכמה והתבונה המה קנינים קיימים נצחיים מתעצמים בנפש האדם" (מלבי"ם).
לעומת זאת, הגאון מווילנה לא ניסה להתאים בין שני הפסוקים; בפרק טז הוא פירש את ההקבלה ההפוכה: "החכמה היא נעלמת מעין כל חי, והיא נגבלת על-ידי הבינה, ומחמת הבינה יכול האדם להסבירה... וכן החילוק בין כסף לזהב... הזהב אינו להוצאה רק גנוז באוצרותיו.. וכסף הוא טבעא..." (הגאון מווילנה).
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/03-14