מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה א_א§ימעט °רבי יהודה בר עילאי אומר אינו צריך והרחב מעשר אמות ימעט. אם יש לו צורת פתח אף על פי שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט. גמ':רבי יוסה° אסי אמר לה: סתם בלא לציין בשם מי נאמרו הדברים, רבי אחא°אמרה בשם רב° אבא בר אייבו: רבנן ילפין למדו לה מפתחו של היכל ו°רבי יודה יליף לה מפתח
📖 באר משה — דף א עמוד א
עירובין דף א
בעזרת השם אנחנו מתחילים את המסכת עירובין. את המשנה: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. רבי יהודה אומר אינו צריך. והרחב מעשר אמות ימעט, ואם יש לו צורת הפתח, אף על פי שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט.
אומרת הגמרא רבי יוסי אמר לה סתם, כלומר הוא לא אמר מה המקור של מה שהוא אומר. ואילו רבי אחא אמר בשם רב, רבנן ילפין מפתחו של היכל. אנחנו יודעים שפתח ההיכל היה עשרים אמה, אז לכן רבנן סוברים שהגובה המקסימלי של פתח המבוי יכול להיות עשרים אמה. ולרבי יהודה אפילו מפתח האולם, שהוא היה יותר גבוה מעשרים אמה.
האולם. אם מפתח האולם דייודיו ארבעים אמה דתנינן תמן א_בפתח האולם גבוה ארבעים אמה ורוחב עשרים אמראמהוהא תני רבי חייה° על דעת רבי יהודה בר עילאי אפילו ארבעים וחמשים אמה ותני בר קפרא° אפילו מאה אמה. אמר רבי אבין° לרבי יהודה בר עילאי קורה משום מחיצה דאמרינן פי תקרה יורד וחוסם ואפילו למעלה מעשרים אמה ולרבנן קורה משום היכר ולמעלה מעשרים אמה אין היכר °רבי יודה כדעתיה ורבנן כדעתהון דתנינן תמן וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי °רבי יודה וחכמים אוסרין. היך מה דאת אמר הכא דתימר תמן לרבי יהודה בר עילאי את רואה את המלתירה הקורה כולוכאילו יורדת וסותמת אוף הכאהתם את רואה את התיקרה כולוכאילו יורדת וסותמת. הוא דעתיה ד°רבי יודה בסוכה הוא דעתיה במבוי, הוא דעתהון דרבנן בסוכה הוא דעתהון במבוי. ולא דמייא דיש דברים כשירים בסוכה ופסולין במבוי, כשירין במבוי ופסולין בסוכה. א_גדוקרנין כשירין בסוכה ופסולין במבוי, ותני כן הביא ארבעה דוקרנין וסיכך על גביהן סוכה כשירה א_דמבוי פסול. הדא דתימר בגבוהין ג' למעלה מכותלי המבוי אבל אם אינן גבוהין ג' מכותלי המבוי כשר בשאין בהן בקורה רוחב ארבעה, אבל אם יש בהן רוחב ארבעה אפילו גבוהין כמה כשר דכשיש בו ארבעה טפחים אמרינן דפי תקרה יורד וסותם אפילו למעלה מעשרים אפילו לרבנן. יש דפנות כשירות בסוכה ופסולות במבוי, ותני כן שתים כהילכתן א_הושלישית אפילו טפח כשר אמררבי חייה° בשם רבי יוחנן° שתים של ארבעה ארבעה טפחים ושלישית אפילו טפח כשר, ובמבוי עד שיהא מגופף מארבע רוחותיו שני קירות וקורה מעל וקרקע למטה. רחב מעשר אמות סוכה כשרה ומבוי פסול. הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת בסוכה פסול ובמבוי כשר הדא דתימר עלעד בית סאתיים אבל יתיר מבית סאתיים נעשית א_וכמחיצה שהוקפה לזרעים שאין מטלטל בה אלא בארבע אמות.
📖 באר משה — דף א עמוד ב
שואלת הגמרא אם מפתח האולם, אז דיו ארבעים אמה, כן? הרי דתנינן תמן פתח האולם גבוה ארבעים אמה ורוחב עשרים אמה. פתח האולם היה גבוה רק ארבעים אמה. אז לכאורה אם רבי יהודה באמת למד מפתח האולם, היה צריך להגביל את המבוי בארבעים אמה. תני רבי חייה אפילו ארבעים חמישים אמה, תני בר קפרא אפילו מאה אמה.
אז אומרת הגמרא, אמר רבי אבין רבי יודה כדעתיה ורבנן כדעתהון. רבי יהודה סובר שקורה זו משום מחיצה, כן? שבעצם אני רואה כאילו יש פה קיר, כן, אומרים "פתילא ורדא חוסמת" ואז אפילו למעלה מעשרים אמה זה תופס. ורבנן סוברים שקורה זו משום היכר, ולכן למעלה מעשרים אמה אין היכר, כמו שאנחנו מכירים גם כן בהלכות חנוכה וסוכה, שאם זה גבוה מעשרים אמה זה פסול, כי העין לא שולטת.
אז אומרת הגמרא רבי יודה כדעתיה ורבנן כדעתהון. דתנינן תמן, וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת, דברי רבי יודה וחכמים אוסרין. עכשיו מה הסברות שלהם? היך מה את רואה את המלתירה יורדת וסותמת, כלומר אתה במבוי אתה רואה את הקורה כאילו ירדה וחסמה, אז ה"היכר" ניתן. כלומר גם שם בשבת לגבי הגשרים אתה רואה את התקרה כאילו ירדה וסתמה. אוף את רואה את התיקרה יורדת וסותמת.
בעצם רבי יהודה סובר שבגשרים המפולשים הם בעצם אומרים כאילו שיש קירות גם מכל ארבע הרוחות, ולכן נחשב רשות היחיד ומותר לטלטל תחתיהם. אומרת הגמרא הוא דעתיה דרבי יודה בסוכה הוא דעתיה במבוי, הוא דעתהון דרבנן בסוכה הוא דעתהון במבוי. כלומר, חכמים ורבי יהודה עם השיטה שלהם לאורך כל הדרך, כולל בהלכות סוכה.
אומרת הגמרא ולא דמייא. כלומר, יש הבדלים בין סוכה למבוי. יש דברים כשירים בסוכה ופסולין במבוי, כשירין במבוי ופסולין בסוכה. דוגמה, דוקרנין כשירין בסוכה ופסולין במבוי, כן? כלומר במבוי הוא לא יכול להניח שני עמודים ועליהם להניח את הקורה. ותני כן, ובסוכה זה עוזר, כלומר אם הוא שם ארבעה עמודים הוא יכול לסכך עליהם ויש לו סוכה כשרה. אנחנו לענין פוסקים ככה, אבל מצד הדין זה כך צריך להיות. ותני כן, הביא ארבעה דוקרנין וסיכך על גביהן סוכה כשרה מבוי פסול.
אומרת הגמרא הדא דתימר בגבוהין ג' למעלה מכותלי המבוי. כלומר, מתי אני אומר שהדוקרנין פסולים במבוי? דווקא אם הם רחוקים מהמבוי שלושה טפחים, אבל אם אינן גבוהין ג' מכותלי המבוי כשר, כלומר בעצם יש עניין של לבוד, אז זה כשר, נחשב כאילו מחובר אל המבוי.
אז אומרת הגמרא, כל מה שאמרנו שמבוי למעלה מעשרים אמה פסול, זה דווקא בשאין בהן רוחב ארבעה, אבל אם יש בהן רוחב ארבעה אפילו גבוהין כמה כשר, כי ברגע שיש לזה רוחב ארבעה טפחים אז יש לזה דין של תקרה, ואומרים "פתילא ורדא חוסמת" גם לחכמים, כי קורה של ארבעה טפחים יש לה נוכחות, נחשבת תקרה.
אומרת הגמרא עוד דבר, דפנות כשירות בסוכה ופסולות במבוי. ותני כן, שתים כהילכתן ושלישית אפילו טפח כשר. כלומר בסוכה לא צריכים ארבע דפנות שלמות, אלא מספיק שלוש דפנות, וגם אותן דפנות לא צריכות להיות שלמות, אלא די בשתיים כהלכתן ואחת אפילו טפח.
רבי חייה בשם רבי יוחנן בן הנפח שתים של ארבעה ארבעה טפחים ושלישית אפילו טפח כשר, כמו שמתואר בציור. כלומר שהוא מניח קורה אחת של טפח, ואז בתשעים מעלות ממנה, במרחק של שלושה טפחים, הוא מניח קורה של ארבעה טפחים. אז בעצם, מדין לבוד, זה כאילו קורה של שבעה טפחים, ומהקצה שלה עוד הפעם בתשעים מעלות, במרחק שלושה טפחים, הוא מניח עוד קורה של ארבעה טפחים, וגם פה מדין לבוד יש לו קורה של שבעה טפחים. כך יצא שיש לו שתי דפנות כהלכתן ושלישית אפילו טפח, אף על פי שכל אחת מהדפנות היתה בעצם רק של ארבעה טפחים, ואף על פי כן זה כשר.
ואילו במבוי הדין הוא שזה לא כשר עד שיהא מגופף מארבע רוחותיו, כן? אני חייב שלפחות שלוש דפנות יהיו סגורות, כי צריך להיות מבוי לא מפולש, ובדופן הרביעית מניחים את הקורה.
עוד דבר, רחב מעשר אמות סוכה כשרה ומבוי פסול. כלומר העניין של הרוחב המקסימלי מצאנו דווקא במבוי; בסוכה אין הגבלה לגודל הסוכה.
עוד דבר, הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת - בסוכה פסול, כיוון שבסוכה אנחנו חייבים שזה יהיה דבר שגידלו מן הארץ, ולא דבר שמחובר, וגם דבר שלא מקבל טומאה. יש לנו כל מיני כללים לגבי איזה סכך כשר. אז בסוכה אם הדלה את הגפן, זה יהיה פסול, ואילו במבוי אם הדלה את הגפן על כל הגג של המבוי - זה כשר.
אומרת הגמרא הדא דתימר בית סאתיים. כלומר כל עוד יהיה מותר - אם הוא הדלה את הגפן על הגג של המבוי, אז המקסימום שמותר לטלטל זה בית סאתיים, אבל יתיר מבית סאתיים נעשית כמחיצה שהוקפה זרעים שאין מטלטל בה אלא בארבע אמות. כי המבוי ההוא לא הוקף לדירה, אין שם דיורים, ובעצם זה רק מעבר. אז המקום הזה, אם הדלה את הגפן בשטח מעל בית סאתיים, נחשב מקום שלא הוקף לדירה אלא הוקף לזרעים, ואסור לטלטל בו אלא בארבע אמות.
עוד דבר: חמה מרובה מן הצל - דבר כזה בסוכה פסולה, כמו שאנחנו מכירים את ההלכה, ואילו במבוי זה כשר.
עוד דבר, סוכה מקורה פסולה, כלומר אם עשה גג ממש - לא עם סכך כשר, אלא סתם קורות רחבות של מעל ארבעה טפחים - אז במבוי זה כשר, בסוכה זה פסול.
אנחנו פותחים את המשנה עם מסכת עירובין, דף ב'. בדף הקודם ראינו שאם המבוי מקורה אז אפילו למעלה מעשרים אמה, לדעת כולם, כולל החכמים, המבוי כשר. אמר רבי אמי בשם רב הושעיא, לא סוף דבר מקורה. כלומר לאו דווקא שכל המבוי מקורה, אלא אלא נתן מלתרא יש רחב ארבעה טפחים מתרת את המבוי. מלתרה הכוונה קורה שיש בה רוחב ארבעה טפחים, כן, אז אפילו למעלה מעשרים אמה, גם דעת חכמים - זה פותח וסותם והמבוי מותר.
רבי אחא ורבי חיננא אמרו בשם כהנא: הלכה כרבי יודה, כן, הלכה כחכמים שמבוי - גובה מקסימלי זה עד עשרים אמה. אומרת הגמרא: פשיטא, כן מה אנן אמרינן רבי יודה וחכמים תהא הלכה כרבי יודה? הרי יחיד ורבים הלכה כרבים. אלא בגין דאמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: הלכה כדברי המיקל בהלכות עירובין. ותנן: מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה, יש לו אלפיים אמה לכל רוח, דברי רבי יוחנן בן נורי. כלומר, לפי רבי יוחנן בן נורי, אם אדם אפילו לא התכוון לשבות באותו מקום אלא פשוט נרדם באותו מקום, יש לו אלפיים אמה על כל כיוון. וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות. ואמר על זה רב נחמן בר יצחק בשם רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי יוחנן בן נורי. כלומר, למרות שבעצם זה יחיד כנגד רבים.
ומקשינן עליה: פשיטא, הרי רבי יוחנן בן נורי מקל, ולא כן אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בהילכות עירובין? אז למה אמר רב נחמן בר יצחק בשם רבי יהושוע בן לוי הלכה כרבי יוחנן בן נורי? למה היה צריך להגיד לנו את זה? הרי זה פשוט.
וקשיינן עלה - מה הקושיה? כלומר, מה בכלל השאלה? ברור שהיה צריך לחדש לנו את זה. הרי היה צריך לאמר שהלכה כרבי יוחנן בן נורי - כי סברין מימר: יחיד אצל יחיד - הא, יחיד אצל חכמים לא. אז לכן באו רבי יעקב בר אחא ורבי יעקב בר אידי ואמרו בשם רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי יוחנן בן נורי, חכמים עליו, למרות שחכמים חלוקים עליו. מכאן אנחנו יודעים שהלכה כדברי המיקל אפילו כנגד רבים. אז לכן אצלנו, אלמלא היו אומרים לנו שהלכה כחכמים, הייתי חושב תהא הלכה כרבי יודה ואפילו חכמים עליו. אז לכן קא משמע לן שהלכה כחכמים.
שואלת הגמרא: ולמה באמת לדעת כהנא, אין הלכה כרבי יודה? הרי לכאורה יש לנו את הכלל שהלכה כדברי המיקל. אז אומרת הגמרא: שמואל דשמואל אמר הלכה כדברי המיקל בעירובין. אמר לו רב חייה בר אשי: כגון ההוא דתנינן תמן וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי רבי יודה וחכמים אוסרין - האם גם בדין שם? אמר לו: אמרתי מחיצות. למה? בגשרים מפולשין הדין הוא בכלל במחיצות, לא בעניין של עירובין.
אז אומרת הגמרא: סבר כהנא כהדא דשמואל - שכהנא סובר ככה גם כן, שבמחיצות אין הלכה כמיקל, אלא הולכים לפי הרוב. אז לפום כן אין הלכה כרבי יודה. לכן היה צריך להגיד לנו שהלכה לא כרבי יודה במשנה שלנו.
סוף שיעורן להקל דכל מה שאמרו חכמים עד זה עד בכללרבי יוחנן° בר נפחא אמר סוף שיעורן להחמיר דאמררבי חייה°א בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מבוי שקורתו למעלה מעשרים נותן קורה בתוך עשרים וממעט בתוךהחללמעשרים ואמר רבי יוסה° אסי: והוא שיהא כל עובי הכשר קורה בתוך עשרים. רבי חלקיה° אמר בשם רבי אחא°מה שאמררבי יוסי° בר זבידא שצריך שכל הכשר קורה יהיה למעלה מעשריםואפילואפילו כרב° אבא בר אייבו שאמר עד ועד בכלל אתיא היא דרב° אבא בר אייבו אמר שחיטה מחצה למחצה כשירה ולמה אמרו חכמים פסולה מפני מראית העין שפעמים שיהיה פחות מחצי ויכשירו ואף במבוי כן שאם תימר שיתן בתוך עשריםבעשרים אף הוא נותן למעלה מעשרים תנן: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט כיצד ימעט עושה איסטבאאיצטבא על פתח המבוי תחת הקורה, ומתיר המבוי. כמה יהא בה רבי אחא°אמר בשם רבי הושעיה°: ארבעה טפחים כדי מבוימקוםרבי יוסה° אסי אומר א_י§טפח כדי קורה. חברייא אמרין כל שהוא שהרי אין כאן גובה עשרים אמה על רוחב טפח מתחת הקורה לא היה גובה עשרה טפחים צריך לחוק. כמה יחוק רבי אחא° אמר א_יאד' אמות כדי מבוי רבי יוסה° אסי אמר ד' טפחים כדי מקום. רבי יעקב בר אחא° ורבי יוסה° אסי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא: עושה חריץ על פתח המבוי עמוקרעמוק י' ורחב ד' ומתיר המבוי בין מבפנים בין מבחוץ והוא שיהא בתוך ג' לכותלי המבוי. ואפילו ל°רבן שמעון בן גמליאלכמאן דאמר תמן גבי קורה שאינה מגעת לדפנות דפחות מארבעה הוי לבוד מודי הכא בג' דתמן למעלה חוץ למבוי ברם הכא בתוךלמטה והגדייםהמבויבוקעים ביותר משלש טפחים עשה גדר בפתח המבוי גבוה עשרה ורחב ארבעה לאו דווקא רחב ארבע. ומתירמתיר המבוי בין מבפנים בין מבחוץ. היה שם גדרתל אם מתלקט הוא עשרה טפחים ביותר מתוך גשלוש אמות צריך קורה ואם לאו אין צריך. אית תניי תני מתוך ארבע אמות מאן דאמר
📖 באר משה — דף ב עמוד ב
ואומרת הגמרא: אבל במשנה תנן מבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט. לא אמר אלא מעשרים - אה, בסוף עשרים, כלומר אם זה בדיוק גובה עשרים, כשר. אומרת הגמרא: אם זה ככה, תייא כרב, דרב אמר סוף שיעורן להקל. כלומר, עד - הכוונה עד בכלל. רבי יוחנן אמר לא, סוף שיעורן להחמיר.
רבי חייה בשם רבי יוחנן: מבוי שקורתו למעלה מעשרים נותן קורה בתוך עשרים וממעט - הוא חייב למעט את זה. אמר רבי יוסה: והוא שיהא כל הכשר קורה בתוך עשרים. כלומר אני חייב שכל הקורה תהיה בתוך עשרים, לא רק חלק ממנה. אז רואים מכאן שבאמת לפי רבי יוחנן - סוף שיעורים להחמיר.
רבי חלקיה אמר בשם רבי אחא: מה שאמר רבי יוסי שצריך שכל הכשר קורה יהיה בתוך עשרים אמה - זה אפילו כרב יכול להסתדר. כלומר אין סיבה להגיד שזה חולק על רב. יכול להגיד שגם רב מודה לזה, למרות שרב אמר עד ועד בכלל. למה? כי דרב אמר שחיטה מחצה למחצה כשירה. אנחנו יודעים שבעוף יש מה שנקרא שני סימנים, כנף ובשר. אז בעוף די ברוב סימן אחד ובבהמה צריך רוב שני סימנים. עכשיו מה קורה אם הוא שחט בדיוק מחצה על מחצה? כלומר אין פה רוב. לא משנה, בעוף אין פה רוב של אחד, ובבהמה אין פה רוב של שתיים, אלא בדיוק מחצה על מחצה. אז מצד הדין צריך להיות כשר.
אז אומר רב: ולמה אמר פסולה? מפני מראית העין. שפעמים יהיה פחות מחצי ויכשירו - כי קשה מאוד להבחין בדיוק שזה חצי. אז גם במבוי כן - אם תאמר שיתן בדיוק בעשרים, שבעשרים ממש זה כשר, אז יש חשש שהוא ייתן למעלה מעשרים. שאם תימר שיתן אף הוא נותן למעלה מעשרים. אז לכן משום מראית העין גם רב יודה לזה שכל הקורה תהיה בתוך עשרים.
מתני' תנן: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. כיצד ימעט עושה על פתח המבוי. הוא בעצם עושה איזו הגבהה, ממלא קצת אדמה או מניח איזה משטח, ומגביה טיפה באזור הפתח מתחת הקורה, ואז באזור הפתח יש פחות מעשרים אמה וזה כשר.
שואלת הגמרא: כמה יהא בה? כלומר כמה באמת הוא צריך לשים, מה השטח שלה, מה הרוחב שלה? רבי אחא בשם רבי הושעיה: ארבעה טפחים כדי - מקום חשוב. רבי יוסה אומר טפח כדי קורה. למה? הרי מתחת הקורה, וכמו שהקורה היא טפח, גם תחתיה עדיין בטפח. חברייא אמרין: כל שהוא - אפילו טפח לא צריך. כי אם הקורה היא טפח מעל עשרים אמה, ברגע שאני עושה משהו מתחת, אפילו כלשהו, אז כבר אין כאן גובה עשרים אמה על רוחב טפח, כי חלק ממנה הוא פחות מעשרים אמה.
שואלת הגמרא: לא היה גובה עשרה טפחים צריך לחוק. כלומר, אם המבוי עצמו נמוך והקורה מונחת והגובה פחות מעשרה טפחים, אז צריך לחקוק - לחפור באדמה. כמה יחוק? רבי אחא אמר ד' אמות כדי מבוי, כי אני צריך שהמבוי עצמו יהיה מעל גובה עשרה טפחים. רבי יוסה אמר ד' טפחים כדי מקום - מקום חשוב.
רבי יעקב בר אחא ורבי יוסה בשם רבי יוחנן: עושה חריץ על פתח המבוי י' ורחב ד' בין מבפנים בין מבחוץ והוא שיהא בתוך ג' לכותלי המבוי. זאת אומרת, אם הוא רוצה יכול לעשות חריץ ברוחב ארבעה טפחים ובעומק עשרה טפחים, ואז זה יהיה דין מחיצה. והוא יכול לשים את זה בתוך המבוי, ממש על הפתח, או מחוץ למבוי, אבל בתנאי שיהיה במרחק של עד שלושה טפחים מכותלי המבוי, כי אז זה יהיה דין לבוד.
עכשיו, יש לנו מחלוקת לגבי לבוד, האם לבוד זה שלושה טפחים או ארבעה טפחים. ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל דמר תמן ארבעה, מודי הכא בג'. יש לנו מקרה שמניחים קורה, אבל הקורה קצרה, היא לא מגעת לטפחים, אז מותר להחזיק אותה במרחק באוויר מהטפחים משני הצדדים. לפי רבן שמעון בן גמליאל - עד ארבעה טפחים, לפי חכמים - מקסימום שלושה טפחים כי זה לבוד. אבל פה, לגבי מה שרבי יוחנן הציע שיחפור תעלה, גם רבן שמעון בן גמליאל יודה שהמקסימום מרחק שמותר שהחריץ יהיה מחוץ לפתח המבוי זה עד ג' טפחים. למה? תמן ברם הכא - מה שרבן שמעון בן גמליאל חלק ואמר שעד ארבעה טפחים זה לבוד, זה רק למעלה, אבל למטה הגדיים בוקעים אם זה יותר משלושה טפחים, ואז זה מבטל את דין המחיצה.
עכשיו, אומרת הגמרא, אותו דבר אם עשה גדר בפתח המבוי גבוה עשרה ורחב ארבעה - לאו דווקא חריץ, גם גדר, מתיר את המבוי בין מבפנים בין מבחוץ. פה ודאי שהמחיצה לא צריכה שיהיה רוחב ארבעה. רוחב ארבעה נאמר דרך אגב, כיוון שאמרנו ארבעה טפחים לגבי החריץ - ושם זה באמת חובה, כי אם החריץ פחות מארבעה טפחים אז מדלגים עליו. במחיצה ודאי, אם יש עשרה טפחים אפילו ברוחב כלשהו, זה מתיר בין מבפנים בין מבחוץ.
אומרת הגמרא: היה שם תל, אם מתלקט עשרה טפחים מתוך - שלוש אמות - צריך קורה ואם לאו אין צריך. זאת אומרת, אם בכניסה למבוי או ביציאה ממנו, האדמה שם בעצם בשיפוע עד כדי כך שאם תוך כדי הליכה של שלוש אמות אני בעצם יורד או עולה גובה של עשרה טפחים - מקרה כזה לא צריך קורה כי זה נחשב כאילו מחיצה. אבל אם אני הולך יותר משלוש אמות ורק אז אני יורד או עולה גובה עשרה טפחים, אז אני צריך קורה.
אית תניי תני מתוך ארבע - יש גרסה שהתל מתלקט עשרה טפחים בתוך ארבע אמות. מאן דמר מתוך שלוש - זה רבנן, מאן דאמר מתוך ארבע - זה רבי מאיר.
מתוך שלש רבנן מאן דאמר מתוך ארבע °רבי מאירא_יבהיה מונדרןמדרון באמצע המבוי לעליונים נידון משום חריץ לתחתונים משום גדר כגון אם היה המדרון באמצע מבוי מפולש הוא מחלק את המבוי לשנים וכל צד ניתר בלחי או קורה בצידו השני הרחב מעשר אמות ימעט כיצד ממעט נותן מלתרה קורה רחבה בפתח המבוי ומתיר את המבוי. לרוחב איתאמרת שנותן את הפס בצד הפתח וממעט את הפתח מעשר אמות. ורבנן עבדין לה אפילו בגבוה שמניח את האמלטרה שהיא ברוחב ארבע במקום הקורה, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם אפילו אם הפתח רחב מעשר אמותולאואף תחתיו מותר לטלטל ותחתיו לא כפרוץ למלואו הוא נעשית כאכסדרה. °רבימתירהתיר אכסדרה בבית שריישערים קא סלקא דעתין שהיו עמודים שחילקו את פתח האכסדרה, כך שבין עמוד לעמוד היה פחות מעשר אמות כמה עמודין היה בה באותה אכסדרהרבי יעקב בר אחא° אמר רבי חייה°א ורבי יוסה° אסי חד אמר ששה וחד אמר שמונה. אמר רבי יעקב בר אחא°: ולא פליגי מאן דאמר ששה לא מחשב אילין תרין ברייא את שתי החיצוניים שבפינות מאן דאמר שמונה מחשב אילין תרין ברייא את שתי החיצוניים שבפינות אמררבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° בן פדת לא סוף דבר ששה ולא סוף דבר שמונה שאין הדבר תלוי במספר העמודים אלא אם היו רבים בוקעין בה אפילו שניםכמה יהו אסורין אם אין הרבים בוקעין בה אפילו כמהשנים יהו מותרין ומה דהואדהוה עבדא הויא עבדה מעשה שהיה כך היה שהיה שמונה ובדיןואכסדראאכסדרא שנפרצה למלואהבמלואה לרשות הרבים רבי אילא° אילעא ורבי יוחנן° בר נפחא תריהון אמרין א_יגמטלטלין בכולה שמואל° בר אבא בר אבא אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. אמרבעירבי יוסי° בר זבידא ולא מודי שמואל° בר אבא בר אבא במבוי שהוא מקורה למעלה מעשרים אמה שהוא כשר ולמה דין אכסדרא שונהשמואל° בר אבא בר אבא אלאלאסובר שאומרים פי תקרה יורד וסותם, ואף מבוי שכולו מקורה למעלה מעשרים — אין מטלטלים בודמיסבור סבר שמואל° בר אבא בר אבא והואאן המבוי ניתר עד שיהא כל הכשר קורה בתוך עשרים אפילו כולו מקורה כיאתאאתורבי אחא° ורבי חיננא°אמרי בשם רבי הושעיה°: והוא שיהא הכשר הקורה בתוך עשרים. אמר רבי יוסי° בר זבידא ואפילואפילואם היהדסברסוברשמואל° בר אבא בר אבא במבוי המקורה למעלה מעשרים אמה כשר אכסדרא יהיה פסול דלא דמי מבוי לאכסדרא דמבוי נעשה לתשמיש הבתים אכסדרא לא נעשית אלא לתשמיש דבר אלא לטייל. וראיה שאין דינו של אכסדרה שווה לדינו של מבוי דאילו מבוי שאינו מקורה ונתן הקורה בתוך עשרים שמא אינו כשר ואילו אכסדרה שאינה מקורה ונתן הקורה
📖 באר משה — דף ג עמוד א
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת עירובין דף ג'. אומרת הגמרא: היה מדרון באמצע המבוי. כלומר אם יש מבוי מפולש ובאמצע המבוי יש מדרון, הריצפה הולכת בשיפוע, אבל בשיפוע כזה חד, כמו שאמרנו, שיש תוך שלוש אמות עולים בעשרה טפחים, או לפי הדעה השנייה תוך ארבע אמות. אבל בכל מקרה מדובר על מדרון תלול כזה שיחשב כאילו שהוא מחיצה. אז אם היה דבר כזה באמצע המבוי, אז לעליונים נידון משום חריץ. כן, אם מבחינתם זה ירידה, אז זה יהיה משום חריץ ואז זה נחשב מחיצה. לתחתונים משום גדר. כלומר בעצם התחתונים מבחינתם זה עלייה, אז מבחינתם זה ייחשב כמו גדר וגם כן הוא מחיצה. אז לכן אם היה לנו מדרון באמצע מבוי מפולש, הוא מחלק את המבוי לשניים וכל צד נותר בלחיו וקורה בצידו השני, כי אנחנו מתייחסים אליו כאילו באמצע יש לנו קיר, אז בעצם יש מבוי שהוא לא מפולש, ולכן אפשר להתיר אותו על ידי לחי וקורה בצד השני.
אומרת הגמרא: הרחב מעשר אמות ימעט. כך למדנו במשנה. כיצד ממעט? נותן מלתרה בפתח, נותן קורה רחבה בפתח, ואז הוא מתיר את המבוי - הוא ממעט אותו מעשר אמות. אומרת הגמרא לרוחב אית מרת. כלומר מה שנאמר במשנה שנותן את הקורה, הכוונה לרוחב. אם נניח הרוחב היה אחת עשרה אמות, הוא מניח קורה של אמה אחת צמוד לפתח המבוי, וכך הוא ממעט את הרוחב לעשר אמות. ורבנן עבדין לה אפילו בגבוה. כלומר הוא לא חייב להניח את זה ברוחב הפתח ולמעט את הפתח, הוא יכול להניח את זה בתור קורה למעלה. כי אם הוא מניח קורה, אם הקורה רחבה מעל ארבעה טפחים לדעת חכמים, אומרים פיתחא כרוותא דשתים, ואפילו אם הפתח רחב מעשר אמות. ויותר מזה, גם מתחתיו מותר לטלטל - נניח הוא מניח קורה ברוחב אמה, אז גם מתחת הקורה יהיה מותר לטלטל.
שואלת הגמרא: ולא כפרוץ למלואו הוא? כן, הרי הקורה עצמה, מתחתיה זה כמו מקום מפולש, הוא פרוץ למלואו. אומרת הגמרא נעשית כאכסדרה. כלומר זה הדין שזה יהיה כמו אכסדרה. רבי אכסדרה בבית... - מצאנו שרבי התיר אכסדרה בבית שרים. עכשיו הגמרא חשבה שדיברה שיש שם עמודים שחילקו את הפתח של האכסדרה, כך שבין כל עמוד לעמוד היה פחות מעשר אמות. שואלת הגמרא כמה עמודין היה בה? רבי יעקב בר אחא, רבי חייה ורבי יוסה - חד אמר שישה וחד אמר שמונה. כלומר המחלוקת היא כמה עמודים בדיוק היו שם. אמר רבי יעקב בר אחא: ולא פליגי, הם לא חלקו באמת. מאן דמר שישה לא מחשב אילין תרין ברייא - את שתי העמודים החיצוניים הוא לא החשיב. ומאן דמר שמונה מחשב אילין תרין ברייא. אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי אלעזר: לא סוף דבר ששה, לא סוף דבר שמונה, אלא בעצם אין תלות במספר עמודים, אלא הכל תלוי אם רבים בוקעין בה או אין רבים בוקעין בה. כלומר אם היו רבים בוקעין בה אפילו יהו אסורין - אפילו כמה עמודים שאתה רוצה זה עדיין יהיה אסור, כי הרבים שבוקעים מבטלים מחיצות. אם אין הרבים בוקעין בה אפילו יהו מותרין - אפילו רק שניים יהיה מותר. אז אם כן, למה אחד אמר שישה ואחד אמר שמונה? כל אחד סיפר מה שבאמת המציאות הייתה - שבימי רבי היה אכסדרה שהיה בה שישה עמודים או שמונה עמודים, או אולי שניהם מדברים על אותו מצב שהיה בעצם שמונה עמודים אבל שניים מבחוץ. בכל מקרה זו הייתה מציאות ורבי התיר את זה, אבל בעצם הכל תלוי אם הרבים בוקעים או לא.
אומרת הגמרא בדין היה עבדה שנפרצה - במלואה לרשות רבים, יש מחלוקת. רבי אילא ורבי יוחנן תריהון אמרין מטלטלין בכולה - יש הסוברים שמטלטלים בכל האכסדרה למרות שהיא נפרצה במלואה לרשות רבים, ואילו שמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. אומרת הגמרא: בעי רבי יוסי ולא מודי שמואל במבוי שהוא מקורה למעלה מעשרים אמה שהוא כשר? אז למה דין האכסדרה שונה, הרי במבוי ראינו שהחכמים סוברים ככה, ולכאורה מסתמא גם הוא סובר ככה. אומרת הגמרא: לא, שמואל לא סובר שאומרים פיתחא כרוותא דשתים גם במבוי. לפי שיטתו אפילו מבוי שכולו מקורה למעלה מעשרים אמה, לא מטלטלין בו אלא ארבע אמות. שמואל מיסבור סבר שמואל שיהא כל הכשר קורה בתוך עשרים, ואפילו כולו מקורה - לפי שיטתו הגובה המקסימלי שמותר במבוי זה עשרים אמה, ואפילו אם כולו מקורה. בעצם אותו דין לגבי האכסדרה.
אומרת הגמרא: כי אתו רבי אחא ורבי חיננא בשם רבי הושעיה: והוא שיהא הכשר הקורה בתוך עשרים. כמו שאמר שמואל. אמר רבי יוסי: אפילו לסבור ששמואל במבוי המקורה למעלה מעשרים אמה כשר, עדיין הוא צודק, פשוט לא חייבים להגיד. כלומר גם אם נאמר שבמבוי המקורה למעלה מעשרים אמה שמואל מכשיר, עדיין באכסדרה דבר כזה יהיה פסול. למה? כי לא דמי מבוי לאכסדרא, יש הבדל ביניהם. מבוי נעשה לתשמיש בתים, אכסדרא לא נעשית לתשמיש בתים אלא לחוץ, כלומר בעצם לטייל, לאנשים שהולכים בחוץ. וראייה שאין דינו של אכסדרה שווה לדינו של מבוי, דאילו מבוי שאינו מקורה ונתן הקורה בתוך עשרים כשר - יש מבוי בלי קורה בכלל ורק בקצה שלו הוא נותן קורה בתוך עשרים, ומבוי הוא כשר. אילו אכסדרה שאינה מקורה ונתן הקורה בתוך עשרים שמא כלום היא. אז רואים מכאן שבעצם יש הבדל בין מבוי לבין אכסדרה.
בתוך עשרים שמא כלום היא. א_ידהיה רחב בתוך עד חמש עשרה אמה רבי אבא° ורב הונא°אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: עושה פס של ג' אמות וכל שהוא ומרחיקו מן הכותל שתי אמות אותו וכלכל שהוא נידון לשם לחי והשאר נידון והוא שיהאהעומדבעומד רבה על החלל וכאילו היו חמש אמות ויעשה פס ארבעה טפחים ויעמידנו באמצע מקביל לקירות המבוי, ונמצא מחלק את המבוי לשני מבואות שאין בכל אחד מהם עשרה ולא כן תני עושה פס של ארבעה טפחים. אמר רבי אבא בר פפי°אם היה מניח פס ארבע טפחים היה צריך עדין קורה כדי להתיר כל אחד מהמבואות מה שרבי אבא° ורב הונא°הציעו זה כדי להתיר את שניהן בלא קורה נוספת מבוי שהוא רחב מעשר אמות אית תניי תני מעמיד קנה אוודוקרןדוקרןבאמצע אית תניי תני עושה פס של ארבעה טפחים. אמר רבי יוסה° אסי: הלכה כאומר עושה פס ארבעה טפחים. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר מבוי שיש לו שני פתחים באותו צד. נותן קורה באחד מהן ומתירוהווה כמחיצה והפתח השני ניתר משום עומד מרובה על הפרוץ אמררבי אחא° בשם רבי לוי°: אין הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל אמר רבי אבא°והואאימתי בזמן שחלוקת המבוי לשנים נעשתה על ידי שהעמיד קנה אוודוקרןדוקרן אבל אם חלוקת המבוי לשנים נעשתה על ידי שעשה פס ארבעה טפחים הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל ותני כן מבוי שיש לו ארבעה פתחים נותן קורה באחד מהן ומתיר. אמר רבי יוסי° בר זבידא: והוא שנתן על אחד מהאמצעים דאז זה שלצד קיר המבוי ניתר משום עומד מרובה על הפרוץ, ומצטרף אליו להיות כעומד, ושניהם יחד מתירים את שני הפתחים בצד השני מדין מרובה עומד על הפרוץ אבל אם נתן על החיצון ניחא עומד שכאן מתיר פירצה שכאן הצמודה לו ומי מתיר פירצה של הלן אמר רבי שמי°תיפתראין מכאן ראיה שאולי הבריתא כ°רבן שמעון בן גמליאל שסובר שתמיד די בקורה אחת, אפילו אם יש כמה פתחים, גם אם הפרוץ מרובה על העומד, שאינו אלא משום היכר. אבל לרבנן אולי אפילו אם חילק בפס ארבע צריך קורה לכל פתח. ולית את שמע מינה כלום. א_טומבוי עקום ומפולש בצורת ר, רבי יוחנן° בר נפחא אומראמרהרי הוא כמבוי מפולשונותן לחי וקורה מיכאן ועושה צורת פתח מיכן. ריש לקיש° אמר נותן לחי או קורה מיכן ומיכן ומתיר שהעקמומית כסתום והרי זה כשני מבואות שאינם מפולשים שדי בלחי או קורה להתיר כל אחד מהם
📖 באר משה — דף ג עמוד ב
אומרת הגמרא: היה רחב בתוך חמש עשרה אמה - כלומר אם הרוחב של המבוי הוא חמש עשרה אמה, אז רבי אבא ורב הונא בשם רב: עושה פס של ג' אמות, שלוש אמות זה כלשהו, וכל שהוא מרחיקו מן הכותל שתי אמות אותו שהוא נידון לשם לחי והשאר רבה על החלל - אז כאילו יש פה חמש אמות מתוך החמש עשרה, ונשאר לנו עוד עשר, שזה בסדר, זה טיפה יותר ממה שהולכים, שלוש אמות זה קצת ואותו קצת נהיה לחי, ואז בעצם המבוי מותר. שואלת הגמרא: למה צריך את זה? ויעשה פס ארבעה טפחים וימדוד אותו באמצע מקביל לקירות המבוי - בעצם הוא מחלק את המבוי לשתי מבואות שבכל אחד מהם יש פחות מעשר אמות. ולא כן תני עושה פס של ארבעה טפחים? הרי למדנו במשנה מפורשת שמותר לעשות פס ארבעה טפחים ואז הוא מחלק את המבוי לשתיים. אז למה בעצם הציעו את ההצעה הזאת לקחת פס ברוחב שלוש אמות וקצת ולהשאיר את זה צמוד לפתח? אמר רבי אבא בר פפי: אם היה מניח פס ארבעה טפחים, עדיין היה צריך קורה כדי להתיר כל אחד מהמבואות. כן, ברגע שהוא שם את הפס, זה אמנם מחלק את זה לשתי מבואות שאפשר להתיר אותם עם קורה, אבל זה לא פותר את זה. מה שרבי אבא ורב הונא הציעו זה כדי להתיר את שניהם בלא קורה נוספת - ברגע שאתה שם את הקרש הזה צמוד לאחד מהם, מרחק שתי אמות מאחד הדפנות, אז בעצם המבוי כולו מותר.
אומרת הגמרא: מבוי שהוא רחב מעשר אמות, אית תניי תני מעמיד קנה או דוקרן באמצע - כלומר מספיק איזה קנה או דוקרן באמצע המבוי, כי בעצם הוא מחלק את זה לשתי מבואות. אית תניי תני עושה פס של ארבעה טפחים - לא מספיק דוקרן, אלא צריך רוחב של ארבעה טפחים, מקביל לכתלים. אמר רבי יוסה: הלכה כאומר עושה פס ארבעה טפחים.
תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: מבוי שיש לו שני פתחים נותן קורה באחד מהן. כלומר אם יש לו שני פתחים באותו צד, נותן קורה באחד מהם, ואז הוא מקים מחיצה, והפתח השני נותר משום עומד מרובה על הפרוץ - כך הגמרא הבינה בהתחלה. אמר רבי אחא בשם רבי לוי: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. חייב לשים קורה על שניהם. אמר רבי אבא: אם החלוקה של המבוי נעשתה על ידי שהעמיד קנה או דוקרן, אני חייב שיהיה קורה על שניהם. אבל אם עשה פס ארבעה טפחים הלכה כרבן שמעון בן גמליאל - מספיק לשים על אחד מהם.
ותני כן: מבוי שיש לו ארבעה פתחים נותן קורה באחד מהן ומתיר. כלומר אם יש לו ארבעה פתחים באותו צד, די לשים קורה על אחד מהם וזה מותר. אמר רבי יוסי: והוא שנתן על האמצעי. אבל אם נתן על החיצון, אז ניחא - עומד שכאן מתיר פירצה שכאן הצמודה לו, אבל מי מתיר פירצה של הלן? זאת אומרת, אם נחשוב על פתח ארוך יותר מעשר אמות שבאמצע יש לו עוד קורות שבעצם מחלקות אותו לארבעה פתחים - אם הוא שם קורה על הפתח הראשון הצמוד לאחד הכתלים, אני יכול להבין שהוא גם יתיר את הפתח הצמוד אליו, אבל עדיין יש עוד שני פתחים, מי מתיר אותם? אבל אם ישים את הקורה נניח על הפתח השני, הפתח השני יתיר את הפתח הראשון הצמוד לכותל מדין עומד מרובה על הפרוץ, ושניהם יחד יתירו את כל הפתח. אמר רבי שמי: כרבן שמעון בן גמליאל, ולית את שמע מינה כלום. כלומר אין מכאן ראיה, כי אולי כל הברייתא הזאת שאמרה שאם יש ארבעה פתחים אפשר לשים קורה על אחד מהם, זה לא דעת חכמים אלא רק דעת רבן שמעון בן גמליאל, שהוא סובר תמיד שדי בקורה אחת, כי קורה זה מדין היכר, ולכן אפילו קורה אחת מספיקה. אבל לרבנן, אולי אפילו אם חילק את הפתח עם קורות ברוחב יותר מארבעה טפחים, עדיין צריך קורה לכל פתח ופתח, ואין ללמוד מכאן כלום.
אומרת הגמרא: מבוי עקום ומפולש - כלומר מבוי בצורת רי"ש, שהוא גם עקום וגם מפולש. רבי יוחנן אמר: הרי הוא כמבוי מפולש, ונותן לחי וקורה מיכן ועושה צורת פתח מיכן. כלומר בעצם כיוון שיש מבוי מפולש, מתירים את זה כמו מבוי מפולש - נותנים לחי וקורה מצד אחד, ומצד שני יכול לעשות צורת פתח. וריש לקיש אמר: נותן לחי או קורה ומתיר, כי הוא סובר שבעצם העקמומית עצמה, כלומר הברך של הרי"ש, זה כמו סתום. אז בעצם יש לי כאילו שני מבואות שהם לא מפולשים, ואז די בלחי או קורה להתיר כל אחד מהם.
על דעתיה דריש לקיש°אם בקשו לעשות להן תקנה לכל מבוי בנפרד אלו משתמשין עד מקום הכותל, ואלו משתמשין עד מקום הכותל — ולא נמצאו שתי רשויות משתמשות ברשות אחת במקום העקמומית אלא אלו משתמשות עד דרך עקמומיות אלכסון ואלו משתמשות דרך עקמומיות ולא נמצאו שתי רשויות משתמשות ברשות האסורה להן שהרי כל מבוי פרוץ במלואו לשנירב° אבא בר אייבו ושמואל° בר אבא בר אבא רב° אבא בר אייבו כרבי יוחנן° בר נפחא ושמואל° בר אבא בר אבא כריש לקיש°רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° הוון שריין בשקקה בשקקהבמבוי דרבי יצחק° בר אבא שהיה מבוי עקום ועשו לו לחי או קורה בכל אחד מפתחיוריש לקיש° טילטל כדעתיה רבי יוחנן° בר נפחא לא אסר ולא טילטל דאמר רבי יוחנן° בר נפחא הניחו לבני מבוי מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין האםרבי יוחנן°מה בר נפחא טילטל הצטרף לשיתוף או לא טילטל אין תימר טילטל מחלפה שיטה דרבי יוחנן° בר נפחא אין תימר לא טילטל יואסריאסור לבני המבוי שהרי אחד מבני מבוי שלא השתתף אוסר על כולםרבי יוחנן° בר נפחא ביטל רשותו לבני המבוירבי אחא°אר אמר כף שכנע ריש לקיש° לרבי יוחנן° בר נפחא וחזר בו וטלטל. אמר רבי מתניה°ויאותיאותאמררבי אחא°דתנן צדוקי הרי הוא כנכרי°רבן גמליאל דיבנה אומר אינו כנכרי אמר°רבן גמליאל דיבנה מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עימנו במבוי בירושלים ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם°רבי מאירסובר אף אחר שביטל יכול הצדוקי לחזור בו כל עוד לא החזיקו אבל אחר שהחזיקו, אפילו אם יוציא מזיד — עשוהו כשוגג שאינו מבטל. ולרבנן, הצדוקים כמזידין הם לעולם, ואפילו הוציא בשוגג — חוזר ואוסר על בני המבוי
📖 באר משה — דף ד עמוד א
אחר כך הוא ירושלמי מסכת עירובין דף ד'. בדף הקודם ראינו שיש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש לגבי מבוי שהוא עקום בצורה של ר"ש, שלפי רבי יוחנן נחשב מבוי מפולש ולכן מתקן את זה כמו מבוי מפולש. צד אחד עושה צורת הפתח וצד שני יכול לעשות לחי או קורה. ולפי ריש לקיש, הכיפוף של הר"ש נחשב כמו סתום, ואז זה בעצם כמו שני מבואות שהקצה שלהם סתום, ויכול להתיר כל אחד מהצדדים על ידי לחי או קורה.
אומרת הגמרא, לתדר ריש לקיש אם ביקשו לעשות להם תקנה לכל מבוי בנפרד. כלומר, אם רוצים כל מבוי בנפרד לערב לעצמם, לא רוצים ביחד, אז אלו משתמשין עד מקום הכותל, ואלו משתמשין עד מקום הכותל. כלומר הם עושים - כל אחד מתקן את החלק שלו על ידי לחי או קורה, ואז מותר להם להשתמש עד קצה - עד הכותל. כלומר אם הם מסתכלים על הכיפוף של הר"ש, אז בעצם כל אחד נחשב כאילו מבוי נפרד ומותר לו ללכת ולטלטל עד הקצה - עד הקיר שמול הפתח שלו.
שואלת הגמרא: ולא נמצאו שתי רשויות משתמשות ברשות אחת? הרי באזור של הכיפוף יש אזור מסוים ששניהם משתמשים בו ביחד. כל אחד עשה עירוב לעצמו, הם לא עירבו ביחד, ואף על פי כן אתה מתיר לכל אחד מהם לטלטל בחלק שגם השני מטלטל בו.
אז אומרת הגמרא: בעצם צריכה להיות ההלכה שאלו משתמשות דרך עקמומיות ואלו משתמשות דרך עקמומיות. כלומר עושים איזה אלכסון בכיפוף, ורק עד לשם כל אחד מותר לטלטל. הם בעצם עושים מעין קו דמיוני כזה.
שואלת הגמרא: ולא נמצא שתי רשויות משתמשות ברשות האסורה להן? כלומר, יוצא שבעצם כל מבוי פרוץ במלואו למבוי השני. אז בעצם כל אחד אוסר על השני. אז איך מותר לטלטל? נשארה בשאלה.
אומרת הגמרא: רב ושמואל, רב כרבי יוחנן ושמואל כריש לקיש. רבי יוחנן וריש לקיש הוון שריין דרבי יצחק. כלומר הם היו ברחוב או במבוי של רבי יצחק. שם היה מבוי עקום כמו ר"ש, ועשו לו לחי או קורה בכל אחד מהפתחים שלו. ריש לקיש טילטל כדעתיה, כי הוא סובר שככה זה הדין, ואילו רבי יוחנן לא אסר ולא טילטל. דאמר רבי יוחנן: הניחו לבני מבוי שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין.
שואלת הגמרא: האם רבי יוחנן טילטל או לא טילטל? הכוונה - האם הוא הצטרף לשיתוף או לא? אם תאמר טילטל, כלומר אם תאמר שהצטרף לשיתוף, אז מחלפה שיטה דרבי יוחנן? אמרנו שרבי יוחנן חזר בו? עכשיו אם תאמר לא טילטל, כלומר אם הוא לא הצטרף לשיתוף, אז שיהיה אסור לבני המבוי - יש לנו כלל שאחד מבני מבוי שלא השתתף אוסר על כולם.
אומרת הגמרא: רבי יוחנן ביטל רשותו לבני מבוי. כלומר, מה שקרה כאן, בעצם רבי יוחנן לא חזר בו, אבל הוא ביטל את הרשות שלו.
רבי אחא אמר: כף ריש לקיש לרבי יוחנן וטילטל. זאת אומרת, דעה אחת אומרת שרבי יוחנן לא חזר בו אלא ביטל את רשותו. רבי אחא אומר: לא, ריש לקיש שכנע אותו ורבי יוחנן חזר בו וטילטל, הוא השתתף איתם.
אמר רבי מתניה: רבי אחא. חייבים לומר כמו רבי אחא שבאמת רבי יוחנן חזר בו. "לימדתנו: צדוקי הרי הוא כנוכרי. רבן גמליאל אומר אינו כנוכרי. אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו" - כלומר, השאלה היא אם הוא כנוכרי, ויהודי יכול לבטל רשות, נוכרי לא יכול לבטל רשות - חייבים לקחת ממנו את זה. אז השאלה אם צדוקי נחשב כנוכרי שהוא לא יכול לבטל רשות או כיהודי שהוא יכול לבטל רשות.
אומרת הגמרא: "אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא אוציא ואאסור עליכם". כלומר בעצם הם קיבלו אישור, הצדוקי ביטל את הרשות שלו, ואביו של רבן גמליאל אמר להם: תמהרו והוציאו כלים עד שלא יאסור עליכם.
רבי מאיר - עשו אותו כשוגג אצל מזיד - סובר שאף אחרי שביטל, יכול הצדוקי לחזור בו כל עוד לא החזיקו, אבל אחר שהחזיקו אז אפילו אם הוא יוציא במזיד, עושים אותו כשוגג שלא מבטל. כלומר לפי רבי מאיר, הצדוקי הזה אחרי שהוא מבטל את הרשות שלו, אם הוא הוציא לפני שהם הוציאו, לפני שהם השתמשו בהיתר שהוא נתן להם, ההיתר בטל. אבל אם הם מקדימים ומשתמשים במבוי על פי ההיתר שהוא נתן להם, ואחר כך הוא ילך ויוציא, זה כלום, כי עשו אותו כמו שוגג שלא מבטל.
מה טעמא? ד°רבי מאיר עשו אותו כשוגג אצל מזיד מה טעמא? דרבנן מכיון שחשודין הן לטלטל כמזידין הן לכן חייבים לאמר כרבי אחא° שרבי יוחנן° בר נפחא חזר בו והשתתף שאם לא כן אמרין ליה אין כיניבניהמבוי מה הועלתה לנו כשביטלתה רשותך הרי תמיד נחשוש שמא יעשה שונאין של רבי יוחנן° בר נפחא לשון כבוד כלפי רבי יוחנן בר נפחא כצדוקי אצל בני המבוי ויואסרשהרי הסיבה שלחכמים לא מועיל ביטול רשות אצל צדוקי זהלבנימפנישאינו מודה בעירוב והרי אףרבי יוחנן° בר נפחא לא מודה בעירוב בכזההמבוימבוי אמר רבי יוסי ברבי בון°הסיבה שחכמים סוברים שצדוקי אינו מבטל רשות זה לא בגלל שאינו מודה בעירוב אלא משום שצדוקי חשוד לטלטלולטלטלבמזידוכאולכןגזרו חכמים שאף בשוגג אוסר הכא מה אית לך לגזור שוגג אטו מזיד וכיוון שבשוגג אינו אוסר הביטול שלרבי יוחנן° בר נפחא מועיל ולא חייבים לאמר שרבי יוחנן° בר נפחא חזר בו מה נפק מביניהון היה עשוי כמין כי רבי יוחנן° בר נפחא אמר נותן לחי וקורה מיכן ועושה צורת פתח מיכן ריש לקיש° אמר אפילו כמה קורות אינן מתירין אותו כיוון שהאמצע נידון כחצר, לפי שרוחבו גדול מארכו, שאינו ניתר בקורה אלא על יד שני פסין
מבוי_עקום
אמררב ירמיה° בשם רבי בון°: מבוי שנפרץ מכנגדו בקיר שמול הפתח בארבעה כיוון שנעשה כמפולש א_טז§מן הצד ביותר מעשר חברייא אמרי בשם רב° אבא בר אייבו לא שנייא בין שכנגדו בין מן הצד בארבעה הוון בעיי מימר דמאן דאמר מן הצד ביותר מעשר הא עשר מותר זה דווקאבשישבשנשאר שם רוחב ארבעה טפחים מהפתח ממקום הקורה עד הפירצה שזה שיעור מבוי קטן מאן דמר ביןדאמרן מכנגדו בין מן הצד ארבעה בשאין שם רוחב ארבעה ולא כן סברנן מימר רב° אבא בר אייבו כרבי יוחנן° בר נפחא וארוהרירבי יוחנן° בר נפחא סובר שמבוי עקום נחשב מפולש ולא כסתום אף שבמקום הכיפוף הפירצה מהצד ואין בה עשר אמות ולמה כאן הוא מתיר עד עשר אמררבי יוסי ברבי בון°מה שאמררבי יוחנן° בר נפחא במבוי עקום שאף שהפרצה פחותה מעשר נחשב כמפולש זה כדי לעשות כל
📖 באר משה — דף ד עמוד ב
ואילו לרבנן - מכיון שחשודין הן לטלטל כמזידין הן - לכן חייבים לומר אין דבר כזה. הצדוקים הם כמזידים לעולם, לכן אפילו אם הוציא בשוגג הוא חוזר ואוסר על בני המבוי. אפילו אם בהתחלה הוא ביטל את רשותו, ברגע שהוא מוציא זה בטל, וכל בני המבוי אסורים במבוי.
מה הייתה אומרת רבי מאיר? למה רבי מאיר סובר שאפילו אם הוא מוציא במזיד לא מבטל את הרשות אחרי שהם כבר השתמשו בזה - עשו אותו כשוגג אצל מזיד. חכמים הקלו שהצדוקי הזה גם כשהוא מוציא במזיד ייחשב כמו שוגג ולא מבטל. עכשיו מה טעמא דרבנן? מכיון שחשודין הן לטלטל כמזידין הן. אז לכן בעצם, אפילו אם הוא מטלטל בשוגג, הוא מבטל את ההיתר שהוא נתן להם וכולם אסורים.
עכשיו אם זה ככה, לכן אני חייב לומר כרבי אחא, שרבי יוחנן חזר בו והשתתף, כי אם לא כן, אם באמת הוא לא חזר בו, אמרין ליה: יעשה שונאין של רבי יוחנן כצדוקי אצל בני המבוי. זה ביטוי כבוד כלפי רבי יוחנן - חושדים בו כמו שחושדים בצדוקי אצל בני מבוי.
מה הסיבה שחכמים סוברים שלא מועיל ביטול רשות אצל צדוקי? מפני שהוא לא מודה בעירוב. אז אם זה ככה, גם רבי יוחנן הרי לא מודה בעירוב בכזה מבוי - זה ממש אותו דין כמו הצדוקי. אז כמו שהצדוקי לא יכול לבטל את הרשות שלו, גם רבי יוחנן לא יכול. מספיק שהוא מוציא ואחר כך הביטול שלו בטל.
אמר רבי יוסי ברבי בון: הסיבה שחכמים סוברים שצדוקי לא מבטל רשות אינה בגלל שהוא לא מודה בעירוב - אם הוא לא מודה בעירוב אבל ביטל, אז זה מבוטל. אלא החשד הוא שהצדוקי יטלטל אחרי זה במזיד, ולכן הם גזרו אפילו בשוגג. אבל הכא, מה צריך לגזור שוגג את ומזיד? כלומר פה זה רבי יוחנן - אם הוא ביטל להם, אין מקום לגזור שוגג ומזיד, לא חושדים שרבי יוחנן טילטל במזיד. אז לכן בעצם הביטול של רבי יוחנן מועיל ולכן לא חייבים לומר שרבי יוחנן חזר בו.
שואלת הגמרא: מה נפק מביניהון? איזה נפקא מינה יש בין ריש לקיש ורבי יוחנן, היה עשוי כמין כי. יש כל מיני הסברים מה זה ה"כי" הזה, אבל נלך לפי הפירוש הפשוט שזה בעצם כמו כף, כמו שרואים בציור האמצעי.
רבי יוחנן אמר: נותן לחי וקורה מיכן ועושה צורת פתח מיכן, כי בעצם זה מבחינתו מבוי כפוף - לא משנה אם זה כפוף פעם אחת או פעמיים, בכל מקרה זה נחשב מבוי מפולש. אז פתח אחד סוגרים אותו על ידי צורת הפתח, ופתח שני עושה לחי או קורה. ריש לקיש אמר: אפילו כמה קורות אינן מתירין אותו, כי לפי ריש לקיש מבוי עקום נחשב סתום.
עכשיו אם אנחנו נסתכל על החלק האמצעי, נוריד את שני הזרועות של הכף, כמו שרואים בציור הימני - מה קורה אם אנחנו מורידים את הרגליים? מקבלים צורה שבעצם הדין שלה הוא כמו חצר, לא כמו מבוי, כיוון שהרוחב שלה יותר גדול מהאורך. וחצר לא מותרת על ידי לחי וקורה אלא על ידי שני פסים. אז לכן אומר שבעצם אפילו כמה קורות לא מתירים אותה.
ואומרת הגמרא: רב ירמיה בשם רבי בון: מבוי שנפרץ מכנגדו ארבעה - כלומר מול הפתח, הקיר שמול הפתח נפרץ בארבעה טפחים - אז המבוי הזה לא מותר, נאסר כיוון שנעשה כמפולש. אבל מן הצד יותר מעשר - כלומר אם הפירצה מהצד באחד הכתלים בצד, רק אם זה יותר מעשר, אז המבוי נפסל, כלומר אסור לטלטל בו.
חברייא בשם רב: לא שנייא בין שכנגדו בין מן הצד ארבעה. כלומר גם פירצה בארבעה טפחים מהצד פוסלת את המבוי ואי אפשר להשתמש בו.
אומרת הגמרא: הוון בעיי מימר - חשבו לומר התלמידים - מאן דמר מן הצד יותר מעשר, הא עשר מותר. באיזה מקרה מדובר? בשיש שם רוחב ארבעה מהפתח עד הפירצה. כלומר כמו שאנחנו רואים בציור הימני למטה - הדופן הצמודה לפתח שבו הלחי או הקורה נמצא היה ארבעה טפחים, ורק לאחר מכן הפירצה. במקרה כזה הפירצה אפילו עד עשר אמות, עדיין המבוי נקרא מבוי והקורה מתירה אותו. אבל אם אין ארבעה טפחים, הקורה לא מועילה כלום כי הקורה לא מונחת על מבוי - כי המבוי המינימלי הוא ארבעה טפחים. אז אם הקורה לא מונחת על המבוי אין דין קורה, וממילא הפירצה המקסימלית שמותרת היא עד ארבעה טפחים.
שואלת הגמרא: ולא כן סברנן מימר רב כרבי יוחנן? הרי אמרנו שרב סובר כמו רבי יוחנן, שבעצם מבוי עקום נשאר מפולש. עכשיו זה לכאורה קשה - איך אתה מתיר מהצד עשר אמות? הרי רבי יוחנן סובר שמבוי עקום נחשב מפולש. ולמרות שבמקום הכיפוף, כמו שרואים בציור השמאלי למטה - אם אני מוריד את הרגל של הר"ש, במקום הכיפוף זה כמו פירצה, ושם מדובר על פירצה פחות מעשר אמות. מדובר על מבוי שהרוחב המקסימלי שלו עשר אמות, אז חייבים לומר שהפתח פה הוא פחות מעשר אמות, ואף על פי כן, לפי רבי יוחנן זה נחשב מפולש. אז למה אם הפירצה היא מהצד במבוי שאינו מפולש, פירצה מהצד מתיר בעשר אמות?
רבי יוסי ברבי בון אמר: יש הבדל. מה שאמר רבי יוחנן שבמבוי עקום, למרות שהפירצה פחותה מעשר זה נשאר מפולש - זה כדי לעשות את המבוי לרשות אחת. כלומר הוא אומר שבעצם נחשב מפולש לדין זה שהם יכולים לערב ביחד, הם נהיים ביחד - כלומר בעצם זה כמו שתי מבואות שפתוחים אחד לשני. אז אומר רבי יוחנן: מקרה כזה כאשר יש ר"ש נחשב כמו שתי מבואות מחוברים, ואז יכול לערב אותם ביחד. אבל מבוי שאינו מפולש והתרת אותו על ידי קורה - אם הוא נפרץ מהצד ביותר מעשר, אז בעצם כבר בטל ממנו דין מבוי שאינו מפולש, וכבר לא יעזור הלחי או הקורה.
הרשותהמבוי כרשות כאחת דהוי כמבוי שיש לו פתח למבוי אחר שנעשו אחד. אבל כאן, אם הפירצה פחות מעשר — עדין יש דין מבוי שניתר בלחי או קורה יותר מעשר בטל המבוי ואינו ניתר בלחי או קורה מבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו רבנן דקיסרין רבי חייה°אר ורבי יוסה° אסי אמר ו אם יש שם עומד ארבעה צריך קורה דהוי כמבוי שיש לו שני פתחים אחד בראשו ואחד בצידו שצריך קורה לכל אחד מהפתחים ואי לא — לא צריך. מה בינו למבוי שיש לו שני פתחים? אילו מבוי שיש לו שני פתחים באותו צד שמא אינו נותן קורה על אחד מהן ומתיר אמר רב נחמן בר יעקב°ומבוימבוי שיש לו שני פתחים — אין דרך בני אדם ליכנס בפתח הזה ולצאת בזה. ברם הכא, דרך בני אדם ליכנס בפתח זה ולצאת בפירצה. קורה אחת מהו שתתיר שני מבואות כגון קורה שהניחו על מבוי שחילקו אותו לשניים על ידי שבנו כותל באמצע הפתח, אלא שהכותל נמוך ואינו נוגע בקורה אמררבי ירמיה°רבי זירא° ורבי אבהו° חד אמר אסור וחד אמר מותר ולא פליגי מאן דאמר אסור בניתנין למעלה מג' לכותלמהכותל י המבוי מאן דאמר מותר בניתנין למטה מג' בכותלמהכותל י המבוירבי זעירה° בעי חצר שנפרצה במלואה במה היא ניתרת אשכח תני °רבי אומר בפסחבפס אחד וחכמים אומרים בשני פסין אמררבי ירמיה° בשם רבי חייה°: הלכה כדברי האומר בשני פסין, ובלבד פס של ארבעה טפחים מיכן ופס של ארבעה טפחים מיכן. ורבי יוסה° אסי אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: הלכה כדברי האומר בשני פסין ואני רבי יוחנן בר נפחא אומר בפס אחד ובלבד פס של ארבעה טפחים ומה שאמרו חכמים שני פסים לא כמו שאמררבי חייה°שהכוונה לפס של ארבעה טפחים מיכן ופס של ארבעה טפחים מיכן ואין כאן אלא לשיטת חכמים די בפס ג' טפחים מיכן וג' טפחים מיכן הויואניאומר אם עושה שני פסים שדי בכל שהוא בכל צד יוצא דו אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא שדי בפס אחד ובלבד שיהיה בו ארבעה טפחים או בשני פסיםא_יזפס וכלכל שהוא מיכן ופס וכלכל שהוא מיכן. רבי זעירא° ורב חונא°אמרו בשם רב° אבא בר אייבו א_יחמבוי שארכו ורחבו שוין אינן ניתרות בלחי וקורה אלא בפסים כחצר. שמעה שמואל° בר אבא בר אבא מיניה ולעתה בתריה חזר על השמועה ארבעין זימנין רבנן דקיסרין לא אמרין כן אלא שמואל° בר אבא בר אבא שאיל לרב° אבא בר אייבו כמה יהא אורכו של מבוי יותר על רחבןרחבו אגיב ואמר לו
📖 באר משה — דף ה עמוד א
כאן קוראים את הירושלמי, מסכת עירובין, דף ה, נתחיל מהשורה השנייה.
אומרת הגמרא, מבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו, כלומר בעצם אחד מהקטלים הצמודים לפתח נפרץ. אז רבנן דקיסרין, רבי חייא ורבי יוסי אמרו אם יש שם עומד ארבעה צריך קורה. כן, כי הרי זה כמו מבוי שיש לו שני פתחים שאחד בראשו ואחד בצידו שצריך שני קורות, צריך קורה לכל פתח, ואי לא — לא צריך.
שואלת הגמרא מה בינו למבוי שיש לו שני פתחים? כן, הרי לכאורה מבוי של שני פתחים, אם הם באותו צד, אז שמא אינו נותן קורה על אחד מהן ומתיר? למדנו את זה בעניין רבי שמעון גם כן ואמרנו כך הלכה. אמר רב נחמן בר יעקב יש הבדל, מבוי שיש לו שני פתחים — אין דרך בני אדם ליכנס בפתח הזה ולצאת בזה. אז בעצם רק אחד מהם הוא העיקר והשני בטל. ברם הכא, דרך בני אדם ליכנס בפתח זה ולצאת בפירצה. כן, כמו שאנשים עושים קיצור דרך. אז בעצם גם הפתח השני, גם הפרצה, יש לה חשיבות, לכן צריך קורה על כל אחד ואחד.
שואלת הגמרא קורה אחת מהו שתתיר שני מבואות? כן, איך מדובר? קודם הניחו קורה על מבוי, היה מבוי מסוים וחילקו אותו באמצע לשני מבואות. שמו את זה כמחיצה ברוחב ארבעה טפחים ושמו קורה למעלה, והקורה לא נוגעת במחיצה האמצעית. אז השאלה אם הקורה מתירה את שני הפתחים.
רבי ירמיה רבי זירא ורבי אבהו חד אמר אסור וחד אמר מותר, ולא פליגי. מאן דמר אסור בניתנין למעלה מג', כלומר אם הכתלים הצדדיים הם יותר גבוהים מהכותל האמצעי, מהמחיצה ששם באמצע, ביותר מג' טפחים. אז בעצם הקורה לא נוגעת והיא גם למעלה מדין לבוד כלפי המחיצה האמצעית. זה יותר משלושה טפחים, אז לכן זה לא תופס. אבל מאן דמר מותר בניתנין למטה מג', כן. כלומר אם המחיצה האמצעית קרובה מאוד לגובה של שאר הכתלים, עד שכשהקורה מונחת על הקטנים, המרחק בין המחיצה האמצעית לקורה הוא פחות משלושה טפחים, אז זה נחשב לבוד ולכן תופס וזה מותר.
ואומר רבי זעירה בעי חצר במה היא ניתרת. כלומר, חצר שנפרצה במלואה — הפתח שלה פתוח לגמרי — במה היא ניתרת? אשכח תני רבי אומר אחד וחכמים אומרים בשני פסין. כלומר רבי אומר בפס אחד וחכמים אומרים בשני פסים.
רבי ירמיה בשם רבי חייה: הלכה כדברי האומר בשני פסין, ובלבד פס של ארבעה טפחים מיכן ופס של ארבעה טפחים מיכן. כלומר ההלכה שיהיו שני פסים, בכל צד פס ברוחב של ארבעה טפחים לפחות.
ורבי יוסה בשם רבי יוחנן: הלכה כדברי האומר בשני פסין ואני אומר בפס אחד ובלבד פס של ארבעה טפחים. רבי יוחנן אומר שדי בפס אחד בלבד, ברוחב ארבעה טפחים. ומה שאמרו חכמים "שני פסין" — זה לא כמו שאמר רבי חייא, שהכוונה לפס של ארבעה טפחים מכל צד, רבי חייה מיכן ופס של ארבעה טפחים מיכן, אלא פס ג' טפחים מיכן וג' טפחים מיכן. כלומר אם רוצה שני פסים, די בכלשהו מכל צד. כן. יוצא שלפי מה שאמר בשם רבי יוחנן — או פס אחד ארבעה טפחים באחד הצדדים, או שני פסים אבל כלשהו מכל צד. ככה סבר רבי יוחנן.
רבי זעירא ורב חונא בשם רב: מבוי שארכו ורחבו שוין אינן ניתרות בלחי וקורה אלא בפסים כחצר. שמעה שמואל מיניה ולעתה בתריה ארבעין זימנין. כן, הוא חזר שיגיד לו את זה עוד פעם, ארבעים פעם.
עכשיו מה הסברא של העניין של ארבעים פעם? אנחנו אומרים שכדי לזכור צריך מאה פעמים. זה בא מהמובא שעד דמנח בכיסא, כן, יש לנו ביטוי כזה — עד שיהיה כמו מונח בכיסו. וכמו שאדם רגיל מדי פעם משעשע בכיסו, אז ככה בעצם עד שההלכה תהיה ברורה לו, שהוא יחזור עליה עוד אחר כך, כמובן, עד שהוא יגיע למאה פעמים לפחות. אבל הכוונה קודם כל שהוא שמע את זה ארבעים פעמים שזה יהיה כמו מונח בכיסו. אז גם כאן, שנה ממנו את זה ארבעים פעמים כדי שיוכל אחרי זה להמשיך ולשנות את זה עוד, כדי לזכור את זה בצורה טובה.
רבנן דקיסרין לא אמרין כן אלא שמואל שאיל לרב כמה יהא אורכו יותר על אגיב ואמר לו כל שהוא, כלומר העיקר שלא יהיה מרובע. ולעתה בתריה ארבעין זימנין — את זה הוא חזר ארבעים פעמים.
עכשיו למה באמת הוא חזר אצלו ארבעים פעמים? מבעי לרב ולא משכח יתיה — הוא חשש שמא ישכח את השמועה ואז יצטרך את רב שיזכיר לו, ולא ימצא אותו, כי הרי רב אחרי זה הלך לבבל. אז חשב שאולי הוא לא ימצא את רב. אז לכן הוא ביקש ממנו שיחזור על זה ארבעים פעמים.
כל שהוא ולעתה בתריה חזר על השמועה ארבעין זימנין שחשש שמא ישכחדאתאתהשמועהומבעי לרב° אבא בר אייבו שיזכיר לו ולא משכח יתיה ולא ימצא אותו תמן תנינן: שהמבוי לחצירות כחצר לבתים א_יטכמה חצירות יהו במבוי רב° אבא בר אייבו ושמואל° בר אבא בר אבא תרויהון אמרין אין להן פחות משתים. רבי יעקב בר אחא°אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אפילו חצר אחת מיכן וחצר אחת מיכן. רבי אחא° ורבי חיננא°אמרו בשם רבי יוחנן°אמר בר נפחא אפילו חצר מיכן ובית מיכן או בית מיכן וחנות מיכן. אמררב נחמן בר יעקב° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: מבוי אין פחות משני חצירות חצר אינה פחותה משני בתים. מבוי שאורכו ורחבו שוין אינו ניתר בלחי וקורה אלא בפסים כחצר שמואל° בר אבא בר אבא שאל לרב° כמה יהא ארכו יתר על רחבו אמר לו והוא כל שהוא שאם לא כן הרי הוא כההין דרייא כחצרות הבתים דארעא דישראל שהם מרובעים מה בעו
מבואות_פתוחים_למבוי
חמשה מבואות פתוחין למבוי והמבוי פתוח לרשות הרבים בין אם עומד מרובה על הפרוץ ובין אםופרוץפרוץ מרובה על העומד אין צריך קורה לכל מבוי ואם יש ביניהן למבוי ד' אמות הופלג ואם היה פרוץ מרובה על העומד צריך קורה תני רבי הושעיה° פתחים הפתוחין לרשות הרבים נפתחים נעשה מקומם רשות הרבים ננעלים נעשה מקומם רשות היחיד. מבואות המפולשים לים כמפולשים לבקעה לכרמלית וצריך תיקון אף שהים עמוק דחיישינן שמא יעלה שירטון וההן שקקה מבוי דרבי חנין°אף שהיה מפולש לא צריך צורת פתח שהוא כמתלקט עשרה טפחים מתוך שלש ולמה עשו לו צורת הפתח תקנה תיקנו בו כדי להתיר בתים שלמטן על המדרון קדם שהגיעה לגובה עשרה תנן אם יש לו צורת פתח אף על פי שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט. רבי חנניה בר שילמיא° הוה יתיב מיתנא לחייה בריה דרב°כן אפיק רב° רישיה מן כוותא הוציא רב ראשו מהחלון אמר לו לית הלכתה כן אלא אפילו שיש בה צורת הפתח צריך למעט אמר לו ולא ניתנייה אמר לו כן אלדתניתיהתתניה ואודעיה תודיע לו דלית הלכתה כן. אבא בר הונא° אמר צורת פתח שאמרו א_כקנה מיכן וקנה מיכן וגמייא על גביהן. רבי ינאי בי רבי ישמעאל°אמר בשם רבי שמעון בן לקיש°
📖 באר משה — דף ה עמוד ב
ואומרת הגמרא תמן תנינן: שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. שואלת הגמרא כמה חצירות יהו במבוי? רב ושמואל תרויהון אמרין אין להן פחות משתים. כלומר, המינימום שיהיו שתי חצרות.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: אפילו חצר אחת מיכן וחצר אחת מיכן. רבי אחא ורבי חיננא בשם רבי יוחנן אפילו חצר מיכן ובית מיכן בית מיכן וחנות מיכן.
רב נחמן בר יעקב בשם רבי יוחנן: מבוי אין פחות משני חצירות חצר אינה פחותה משני בתים. מבוי שאורכו ורחבו שוין אינו ניתר בלחי וקורה אלא בפסים כחצר. על זה שמואל שאל לרב כמה יהא ארכו יתר על רחבו אמר לו כל שהוא, שאם לא כן, כלומר אם זה בדיוק מרובע, אז זה כעין דרייה, כלומר זה כמו החצרות של הבתים בארץ ישראל שהיו מרובעות. זה לא מבוי, אלא כמו חצר.
אומרת הגמרא חמשה מבואות פתוחין למבוי, והמבוי פתוח לרשות הרבים. אז בין אם עומד מרובה על הפרוץ, בין אם מרובה על העומד אין צריך קורה לכל מבוי. עכשיו, ואם יש ביניהן ד' אמות הופלג. פה יש כל מיני פירושים. ציירתי ציור אחד שכאילו מסביר את זה בצורה פשוטה, אבל עדיין יש הרבה בעיות עם זה — כל אחד שינסה למצוא משהו יותר מבואר. בכל אופן, ההסבר שאני ראיתי הוא שהמבוי עצמו יש בו פרצה כמו שרואים בציור בין כל המבואות. הרי אמרנו שיש חמישה מבואות שהם פתוחים למבוי, אז גם להם יש איזה פרצה. אז אם הפרצה יותר מדי, ד' אמות, אז זה נקרא הופלג. הם בעצם כאילו לא מחוברים למבוי הראשי, ולכן צריך לתקן כל אחד מהם בנפרד. עכשיו, ואם היה פרוץ מרובה על העומד — צריך קורה.
תני רבי הושעיה: פתחים פתוחין לרשות הרבים, יש לנו פתח שפתוח לרשות הרבים, אז נפתחים נעשה מקומם רשות הרבים. אם ננעלים נעשה מקומם רשות היחיד, כי ברגע שנעלו את זה, זה מצטרף לרשות היחיד.
מבואות המפולשים לים כמפולשים לבקעה, כי הים נחשב כרמלית וצריך תיקון, למרות שהים היה עמוק, כי חוששים שמא היה לים סרטון, כן, שהיה יכול לעלות ולהתרחק, אז לכן חייבים לעשות שם תיקון.
וההן שקקה דרבי חנין לא צריך צורת פתח, למרות שהמבוי של רבי חנין היה מפולש. כי הוא היה כמתלקט עשרה טפחים מתוך שלש. כן, זה נכון שזה הסתיים בכיוון הים, אבל בגלל שזה היה שיפוע שם, לא היה צריך תיקון.
אז למה בכל זאת עשו את צורת הפתח? ואומרת הגמרא תקנה תיקנו בו כדי להתיר בתים שלמטן, כלומר הבתים שנמצאים על המדרון עצמו, קודם שזה מגיע לגובה עשרה טפחים. הרי אמרנו שאם זה מתלקט עשרה טפחים בתוך שלוש אמות, אז זה עכשיו כמו מחיצה. אבל אלה שנמצאים על התל עצמו תוך כדי השיפוע, קודם שהגיעו לגובה עשרה טפחים, כדי להתיר אותם עשו צורת הפתח.
אם יש לו צורת פתח אף על פי שהוא רחב מעשר אמות אינו צריך למעט.
רבי חנניה בר שילמיא הוה יתיב מיתנא לחייה בריה דרב. הוא היה שונה משנה לבנו של רב, כן, שאם יש לו צורת הפתח אז אפילו יותר מעשר אמות לא צריך למעט. רב שמע את זה, אפיק רב רישיה מן כוותא, הוציא את הראש שלו מהחלון, אמר לו לית כן, אמר לו ההלכה לא ככה, אלא אפילו שיש בו צורת הפתח, צריך למעט — צורת הפתח מותר מקסימום עשר אמות. ולא ניתנייה ואודעיה דלית כן — אמר לו לא ילמד את זה בכלל, אלא ילמד אותו את זה אבל יגיד לו שההלכה לא ככה.
אבא בר הונא אמר צורת פתח שאמרו קנה מיכן וקנה מיכן וגמייא על גביהן. כמו חוט או גמי, כלומר איזה עשב מלמעלה.
רבי ינאי בי רבי ישמעאל בשם רבי שמעון בן לקיש — צריך שיעשה ציר מכאן וציר מכאן, כדי שלא יהא מחוסר אלא דלת. כלומר, צריך שהשני עמודים יהיו מתוקנים כאילו מניחים עליהם דלת. כלומר, לא צריך דלת בפועל, אבל צריך שיהיה הכנה, שיהיו הצירים, שזה יהיה הכנה לדלת.
צריך שיעשה ציר אווכןכן ציר שלא יהא מחוסר אלא דלת. תני רבי חייה° כיצד מתירין רשות הרבים °רבי יהודה בר עילאי אומר לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן דמדאוריתא די בשתי מחיצות כדי שיהיה רשות היחיד. וחכמים אומרים א_כאלחי וקורה מיכן ועושה צורת פתח מיכן. רבי ירמיה°אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק°צריך שיעשה ציר אווכןכן ציר שלא יהא מחוסר אלא דלת. אמרה רבי ירמיה° קומי רבי זעירה° אמר לו: ומה בידך שאתה אומר כך הרירבי אילא° אילעא אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: צורת הפתח שאמרו קנה מיכן וקנה מיכן וגמי על גביהן. אמר רבי יוסה° אסי: רבנן דהכא כדעתון ורבנין דתמן אבא בר הונא ורבי זעירא שעלו מבבל כדעתון רבנן דתמן, דאינון אמרין: צורת הפתח שאמרו — קנה מיכן וקנה מיכן וגמייא על גביהן. ואינוןאינון אמרין: לית כן שצורת הפתח לא מועילה ליותר מעשר כמו שאמררב° אבא בר אייבו ורבנן דהכא רבי ינאי בי רבי ישמעאל שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש, דאינון אמרין צורת הפתח צריך שיהיה לו ציר וכןמכאןאו ציר מכאן שלא יהא מחוסר אלא דלת ואינוןאינון אמרין דאית כן שהרי זה כמחיצה גמורה ואפילו יותר מעשר אפשר להתיר כך כיצד מתיר רשות הרבים°חנניה בן אחי רבי יהושע אומר °בית שמאי אומרים דלת מיכן ודלת מיכן וכשהוא מכניס מוציא ונועל ו°בית הלל אומרין א_כבדלת מיכן וצורת פתח מיכן ולא צריך לנעול. אמר שמואל° בר אבא בר אבא: הלכה כ°חנניה בן אחי רבי יהושע שלא צריך לנעול. מה מועיל שיש דלת אם אינה נעולה ולא דא היא קדמייתא כמו במבוי מפולש דאם אינו נועל אין זה אלא כצורת הפתח אמר רבי אבא°דישעל ידי דלת הוא ננעוליכול לנעול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. הורי רבי אחא° בההן דעבד צורת פתח במבוי מפולש לרשות הרבים שהוא צריך להיכנס לפנים מארבע אמות ורק שם יעשה צורת הפתח שפעמים שבני רשות הרבים נדחקים לפתח המבוי ומבטלים אותורבי אייבון° הורי כההן דרבי אחא°אמררבי זעירה° בשם רב חסדא°: יתידות היוצאות מכותלי המבוי — אדם נותן עליהן את הקורה ומתיר את המבוי, והן שיהו בתוך ג' לכותלי המבוי. תרין אמורין חד אמר והן שיהיו בריאות כדי לקבל את הקורה ואריחיה דהקורה שאמרו צריכה להיות חזקה כדי לקבל שורה של אריכים עליה וחרנה אמר אפילו אינן בריאות לקבל את הקורה ואריחיה. רבי זעירא° בעי איך אפשר להתיר קורה שרחוקה מהמבוי הרי תחת הקורה אסור שהרי אין שם מחיצות ומתיר את המבוי אמר רבי אחא בר עילה°: ולמה לא אל ולא אשכחנן כן על דשמואל° בר אבא בר אבא דאמר שמואל° בר אבא בר אבא תחת הקורה במקרה רגיל אסור ומתיר את המבוי. אמררבי זעירא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא: תחת הקורה ובין לחיים נידון כאסקופה. רבי זעירא° בעי כהיידא כמו איזה אסקופה א_כגכאיסקופה מותרת או כאיסקופה אסורה אמר רבי זירא°: עד דאנא תמן בבבל איצטרכא לי מאי אסקופה המותרת וכד סליקת להכא כשהגעתי לארץ ישראל, שמעית לרבי יסא° אסי דאמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא: איסקופה הגבוהה י' ואין רחבה ד' א_כדמותר לכאן ומותר לכאן ובלבד שלא
📖 באר משה — דף ו עמוד א
ציר ציר לא יהא מחוסר אלא דלת. אנחנו בירושלמי מסכת עירובין, דף ו', מתחילים בשורה השנייה. אומרת הגמרא: תני רבי חייא, כיצד מתירים רשות הרבים? רבי יהודה אומר לחי מכאן ולחי מכאן, קורה מכאן וקורה מכאן. כי רבי יהודה מדאורייתא די בשני מחיצות כדי שזה יהיה רשות היחיד. אם יש שני מחיצות, מבוי מפולש שאין בו שלוש מחיצות, אז זה כבר נחשב רשות היחיד מדאורייתא. רק מדרבנן, כדי להתיר את זה, די בלחי מכאן ולחי מכאן וקורה מכאן וקורה מכאן. וחכמים אומרים לחי וקורה מכאן ועושה צורת פתח מכאן. כלומר קודם כל צד אחד הוא חייב את צורת הפתח כדי שזה יהיה שלוש מחיצות, ואז בצד הרביעי באמת יעשה לחי או קורה.
רבי ירמיה אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק: ציר ציר לא יהא מחוסר אלא דלת. כלומר לא די בצורת הפתח, אלא צריך להפוך את צורת הפתח כזאת שהיא ראויה לדלת, שיהיה ציר מכאן ועוד ציר מכאן, שיהיה ראוי לדלת. ובעצם כל מה שמחובר בציר זה רק דלת, ורק אז זה נחשב כמו עוד מחיצה.
אומרת הגמרא: אמרה רבי ירמיה קמיה רבי זעירא, אמר לו: ומה בידך? כלומר, מה אתה אומר ככה? הרי רבי אילא אמר בשם רבי יוחנן: צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וגמי על גביהן. כבר רבי יוחנן פסק שדי אם יש קנה מכאן וקנה מכאן, ואפילו גמי, אפילו חוט או עשב, על גביהם.
אומרת הגמרא: אמר רבי יוסה: רבנן דהכא כדעתון, ורבנין דתמן כדעתון. כלומר, התלמידים החכמים שבאו מבבל הם בשיטתם. רבנן דתמן, שזה אבא בר אונא ורבי זעירא שבאו מבבל, אז הם אומרים: צורת הפתח שאמרו — קנה מכאן וקנה מכאן וגמייא על גביהן. ולכן הם גם אומרים שלית כן רב, כלומר צורת הפתח לא מועילה ליותר מעשר, כמו שאמר רב. אבל רבנן דהכא, כלומר רבי ינאי ורבי ישמעאל שאמר בשם רבי שמואל בר קשי דינין, אומרים: צורת הפתח צריך שיהיה לה ציר מכאן וציר מכאן, כמו שזה יהיה ממש כאילו הכנה לדלת, שלא יהיה מחוסר אלא דלת. אז אינון אמרין דאית כן, כלומר שמחיצה כזו חשובה כמו מחיצה גמורה, ואז אפילו יותר מעשר אפשר להתיר בכך.
עכשיו, חנניה בן אחי רבי יהושע אומר — הוא מדבר עדיין על השאלה איך מתירים רשות הרבים. אם יש לנו מבוי מפולש של רשות הרבים משני הצדדים, אז בית שמאי אומרים דלת מכאן ודלת מכאן, וכשהוא מכניס מוציא ונועל. כלומר יוצא ומיד נועל, נכנס ומיד נועל. ובית הלל אומרים דלת מכאן וצורת פתח מכאן. אבל לא צריך לנעול, כמו שברשות הרבים לא צריך לנעול, העיקר שיהיה דלת ושאפשר לנעול אותה.
אמר שמואל: הלכה כחנניה בן אחי רבי יהושע, שלא צריך לנעול. שואלת הגמרא: אי לא צריך לנעול, אז מה מועיל שיש דלת? ולא דא היא קדמייתא — הרי אם לא נועלים, גם אם יש דלת, זה כמו צורת הפתח, מה זה מועיל? אמר רבי אבא: על ידי דלת הוא — די שיש דלת שאפשר לנעול. כלומר מספיק היכולת לנעול, כי יש לנו כלל: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. כיוון שיש לי דלת ואני יכול לנעול, ממילא גם אם זה פתוח זה נחשב כמו נעול, ונחשב מחיצה.
אומרת הגמרא: הורי רבי אחא בההן דעבד צורת פתח במבוי של רשות הרבים. אדם שעשה צורת הפתח במבוי מפולש של רשות הרבים — הוא פסק שהוא צריך להיכנס לפנים מארבע אמות. כלומר את צורת הפתח לא יעשה ממש בקצה המבוי, בצד של רשות הרבים, אלא טיפה בפנים. למה? כי הוא סובר שפעמים שאנשים מרשות הרבים נדחקים פנימה לתוך המבוי ומבטלים אותו — כל מקום שמחיצה שרבים בוקעים בה לא קיימת. אם יעשה את צורת הפתח ממש על הפתח, אז הרבים מרשות הרבים ידחקו ויכנסו אליו ויבטלו אותו. לכן ייכנס פנימה ארבע אמות. רבי אייבון הורי כההן דרבי אחא — שגם כן צריך להיכנס ארבע אמות.
אמר רבי זעירה בשם רב חסדא: יתידות היוצאות מכותלי המבוי — אדם נותן עליהן את הקורה ומתיר את המבוי. כלומר אם יש לנו מבוי, ומוציא שני פינים בקצוות המבוי החוצה, אדם נותן עליהם את הקורה ומתיר את המבוי, אבל בתנאי והן שיהו בתוך ג' לכותלי המבוי. כלומר, למרות שהקורה עכשיו לא על המבוי אלא בחוץ, בגלל שזה בתוך שלושה, זה נחשב מחובר וזה מתיר את המבוי.
אומרת הגמרא: תרין אמוראין, חד אמר והן שיהיו בריאות כדי לקבל את הקורה ואריחיה. כלומר, כמו שהקורה עצמה צריכה להיות חזקה כדי לקבל אריחים — לא צריך שיהיה עליה אריחים, אבל היא צריכה להיות חזקה מספיק לקבל אריחים — כך היתידות האלה צריכות להיות חזקות כדי לקבל גם את הקורה וגם את האריחים שעליה. וחרנה אמר אפילו אינן בריאות לקבל את הקורה ואריחיה.
רבי זעירה בעי: איך אפשר להתיר קורה שהיא רחוקה מהמבוי? הרי תחת הקורה עצמה אסור, כי אין שם מחיצות, וכיצד זה יתיר את המבוי? אמר רבי אחא בר עילה: ולמה לא? ולא אשכחנן כן על דשמואל, דאמר שמואל: תחת הקורה אסור ומתיר את המבוי. חכמים סוברים שבעצם סוף הקורה מתיר, אז מותר לטלטל מתחת הקורה, אבל לפי שמואל תחילת הקורה מתירה, ולכן מתחת הקורה אסור לטלטל, ואף על פי כן זה מתיר את המבוי.
אמר רבי זעירא בשם שמואל: תחת הקורה ובין לחיים נידון כאסקופה. רבי זעירא בעי: כהיידא אסקופה — כאיסקופה מותרת או כאיסקופה אסורה? אמר רבי זירא: עד דאנא תמן איצטרכא לי — כלומר כשהייתי בבבל הסתפקתי אם יש איסקופה מותרת, ובאיזה מקרה. אבל כד סליקת להכא שמעית לרבי יסא בשם רבי יוחנן: איסקופה הגבוהה י' ואין רחבה ד' מותר לכאן ומותר לכאן ובלבד שלא יחליף. כלומר מותר להוציא מהבית על האיסקופה ומותר לקחת מרשות הרבים על האיסקופה, אבל לא להחליף — לא להניח מהבית שם וללכת לרשות הרבים ולקחת את זה.
אמר רבי מנא קומי רבי יוסי: חמי מה אמר — לגבי קורה. הוא לא אמר אלא בשאין רוחב ארבעה, אבל אם יש שם רוחב ארבעה, אסורה. כי הוא אמר על האיסקופה שאין בה רוחב ארבעה, אז אם הקורה רחבה מארבעה, זה אסור לטלטל מתחתיה. אמר לו — בדיוק הפוך: היא אמלתרה, אילו מלתרה, שמא אינה מותרת — מדין פתחי יורד וסותם. כלומר, אם זה ארבעה, זה נחשב כמלתרה, ואומרים פתחי יורד וסותם. אז יוצא מכאן שבין אם זה פחות ובין אם זה יותר מארבעה, בכל מקרה מותר לטלטל תחת הקורה.
יחליף. אמר רבי מנא° בן יונה קומי רבי יוסי° בר זבידא חמי ראה מה אמר לא אמר אלא בשאין שםבקורה רוחב ארבעה אבל יש שם רוחב ארבעה אסורה אמר לו והדאוהאכיוון שרחבה ד' דא היא אמלתרה אילו מלתרה שמא אינה מותרת לטלטל תחתיה מדין פי תקרה יורד וסותם אלא ודאי תמיד מותר לטלטל תחת הקורה אמררבי זעירא°שמואל° בר אבא בר אבא ורבי יוחנן° בר נפחא שמואל° בר אבא בר אבא אמר תחת הקורה אסור ורבי יוחנן° בר נפחא אמר מותר. הכל מודין על בין לחיים שאסור. ותני כן: מבוי העשוי לחיים לחיים, אם יש בין זו לזו ד' טפחים כשיטת רבן גמליאל דיבנה שלבוד ד' טפחים מטלטלין עד החיצון ואם לאו מטלטלין עד הפנימי. רבנן דקיסרין אמרי בשם רבי עוקבא°: בשאין החיצון עודף אבל אם היה חיצון עודף עבה יותר, מטלטלין עד החיצון שהוא נחשב כלחי
הכשר המבוי °בית שמאי אומרין לחי וקורה ו°בית הלל אומרין א_כהאו לחי או קורה. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר לחיים משום °רבי ישמעאל בן אלישע אמר תלמיד אחד לפני °רבי עקיבאה בן יוסף לא נחלקו °בית שמאי ו°בית הלל על פתח מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה. ועל מה נחלקו על רוחברחב מארבע אמות ועד עשר ש°בית שמאי אומרים לחי וקורה ו°בית הלל אומרים או לחי או קורה. אמר °רבי עקיבאה בן יוסף על זה ועל זה נחלקו. גמ':תנן°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר לחיים למה התכוון°רבי אליעזר בן הורקנוס כשאמר לחיים לחיים וקורה כ°בית שמאירק שמוסיף על דבריהם עוד לחי או לחיים ולא קורה כ°בית הללרק שמוסיף על דבריהם עוד לחי מה רוחב כל לחי לדעת°רבי אליעזר בן הורקנוס כל לחי ג' טפחים כרבי יוסי° בר זבידא או כל שהוא כרבנין רבי יוחנן בר נפחא נישמעינה מן הדא מעשה שהלך °רבי אליעזר בן הורקנוס אצל °רבי יוסי בן יוסי בן פרורה תלמידו לאובלין, והראהו מבוי אחד ולא היה בו אלא לחי אחד בלבד. אמר לו: עשה לו לחיים. אמר לו: מה את אמר לי לסותמו? אמר לו: יסתם. וכי מה ראייה יש בלחי אחד שרשות לשבתשבתלבואבאה לכאן שאין זה ניכר, שנעשה לצורך שבת. הדא אמרה: ג' כרבי יוסי° בר זבידא איןדאם תימר כל שהוא כרבנן רבי יוחנן בר נפחא כל שהוא סותם תנן: משום°רבי ישמעאל בן אלישע אמר תלמיד אחד לפני°רבי עקיבא בן יוסף לא נחלקו°בית שמאי ו°בית הללעל פתח מבוי שהוא פחות מארבע אמות וכו' תני והלכה כדברי התלמיד
📖 באר משה — דף ו עמוד ב
רבי זעירא שמואל ורבי יוחנן — שמואל אמר תחת הקורה אסור, ורבי יוחנן אמר מותר. הכל מודין על בין לחיים שאסור. ותני כן: מבוי העשוי לחיים לחיים, אם יש בין זו לזו ד' טפחים מטלטלין עד החיצון ואם לאו מטלטלין עד הפנימי. כלומר, אם באורך הכותל הדביקו לחיים, ואם יש בין זה לזה ארבעה טפחים — לפי שיטת רבן גמליאל שסובר שלבוד זה ארבעה טפחים, ולפי חכמים שלושה טפחים — הכוונה שיש לחי ועוד מרווח, עוד לחי, ועוד מרווח, עוד לחי, פנימה לתוך המבוי. אם יש יותר מארבעה טפחים, אין לבוד, אז בעצם כל האחרים הם סתם, רק האחרון נחשב הלחי. אבל אם יש פחות מארבעה טפחים, או לפי חכמים פחות משלושה, בין אחד לשני, אז כולם כאילו רצף אחד, כאילו קורה אחת שהניחוה בתור לחי, ובעצם מטלטלים עד הפנימי — לקצה הפנימי, כי אנחנו רואים את הכול כיחידה אחת, הכול לחי אחד ארוך, ומותר לטלטל בו עד החלק הפנימי שלו.
רבנן דקיסרין אמרי בשם רבי עוקבא: בשאין החיצון עודף, כלומר זה דווקא אם כולם באותו עובי. אבל אם הלחי החיצון עודף על כולם קצת, אז הוא נחשב הלחי — אני מתייחס לכולם ביחד כאילו זה משטח אחד ארוך, אבל הבליטה החיצונית היא הלחי של הכול. אז לכן מותר לטלטל עד הלחי החיצוני.
המשנה: הכשר המבוי, בית שמאי אומרין לחי וקורה ובית הלל אומרין או לחי או קורה. רבי אליעזר אומר לחיים. משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא או בלחי או בקורה. ועל מה נחלקו — על מארבע אמות ועד עשר, שבית שמאי אומרים לחי וקורה ובית הלל אומרים או לחי או קורה. אמר רבי עקיבא: על זה ועל זה נחלקו.
הגמרא: רבי אליעזר — מה רבי אליעזר? לחיים וקורה כבית שמאי, רק שהוא מוסיף על דבריהם עוד לחי — הם אמרו לחי וקורה, הוא אומר לחיים וקורה. או לחיים ולא קורה כבית הלל, שרק מוסיף עוד לחי, כי בית הלל אמרו לחי אחד והוא אמר שני לחיים.
שואלת הגמרא עוד: לדעת רבי אליעזר שאמר לחיים, מה רוחב כל לחי? רבי אליעזר ג' כרבי יוסי, או כל שהוא כרבנן? נשמעינה מן הדא: מעשה שהלך רבי אליעזר אצל רבי יוסי בן פרורה תלמידו לאובלין, והראהו מבוי אחד ולא היה בו אלא לחי אחד בלבד. אמר לו: עשה לו לחיים. אמר לו: מה את אמר לי לסותמו? אמר לו: יסתם. למה? וכי מה ראייה — אם אתה שם רק לחי אחד, מה מוכיח שעשית את זה לצורך שבת? אם יש שניים, ברור לכולם שזה לצורך שבת, לכן צריך שניים.
בכל אופן, מה רואים מכאן? הדא אמרה: ג' כרבי יוסי — חייבים להגיד שמדובר שכל לחי הוא שלושה טפחים כמו רבי יוסי. דאם תימר כל שהוא כרבנן, כל שהוא סותם — אם עושים כל שהוא, זה כבר סותם, אז מה השיב לו "וכי לסתום אני צריך"? אז ודאי כרבי יוסי שאמר צריך שלושה טפחים, ולכן אם עושים משני צדדים שלושה טפחים, זה בעצם סותם את הפתח.
רבי ישמעאל, רבי עקיבא, בית שמאי ובית הלל, תני והלכה כדברי התלמיד. שואלת הגמרא: מה חידש כאן אותו תלמיד? הרי כל ההבדל הוא רק בדברי בית שמאי — לבית הלל תמיד לחי או קורה. ואותו תלמיד אמר שבית שמאי מודים בפחות מארבע אמות. מה הוא חידש? למה צריכים להגיד הלכה כמותו? וכי הוא בא לומר שבית שמאי מודים לבית הלל על ארבע אמות ולכן הלכה כבית הלל? אם לא כן, מה היינו סוברים? הלכה לא כבית הלל, אלא הלכה כבית שמאי? ודאי שלא, יש הלכה כבית שמאי ולא כבית הלל.
מתרגמינן: אלא בגין דתני רבן שמעון בן גמליאל אומר: מבוי שאין בו ארבע אמות אינו צריך קורה. ורבה בר רב הונא בשם רב: מבוי שהוא פחות מארבע אמות אינו צריך כלום. כיוון שראינו שיש תנאים שאומרים ככה, לכן צריך להגיד הלכה כאותו תלמיד, לומר שאפילו פחות מארבע אמות צריך לחי או קורה.
מאי נפקא מינא בדברי אותו תלמיד הרי כל ההבדל זה בדברי°בית שמאי וכי הוא בא ללמד ש°בית שמאי מודים ל°בית הללדלכןעד ארבע אמות ולכן הלכה כ°בית הללדאי לא כן מה אנן אמרין הלכה כ°בית שמאי ויש הלכה כ°בית שמאי ולא כ°בית הלל אלא בגין דתני °רבן שמעון בן גמליאל אומר מבוי שאין בו ארבעהארבעטפחיםאמות אינו צריך קורה דברי חכמים ורב הונא°אמר בשם רב° אבא בר אייבו: מבוי שהיא פחות מארבע אמות אינו צריך כלום קא משמע לן שהלכה כתלמיד שאפילו בפחות מארבע צריך לחי או קורה
א_כוקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבינה של ג' טפחים דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לאורכו. גמ': אמר רבי אבא°: כדי לקבל עליו דימוס שורה של ארחין לאורכו. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי לקבל עליו דימוס של ארחין לרוחבו. מה ביניהן אמר רבי שין°ברויותבריות חוזק הקורה ביניהן על דעתיהן דרבנן ארבעיןצריך שיהיה חזק כדי לסבול עשרים ארחין שאורך מבוי עשר אמות ואורך אריח חצי אמה. על דעתיה ד°רבן שמעון בן גמליאלעשרהארבעים ארחין שמונחות לרוחב ורוחב האריח חצי לבנה. שתי קורות בזו חצי טפח ובזו חצי טפח א_כזכמה יהא ביניהן והצטרפורבי זעירא° אמר חצי טפח שהרי התרנו שיהיה חצי טפח יוצא מהצד שהרי הקורה טפח והאריח טפח וחצי. מה בין טפח מכאן וחצי טפח מיכן שהתרתה לחצי טפח מכאן וחצי טפח מיכן וחצי טפח באמצע. תני רבי הושעיה° טפח כדי שיהיה מונח על כל קורה רבע טפח שפחות מזה אין דרך בנאים לעשות שתי קורות בזו שליש וכל שהוא ובזו שליש וכל שהוא וביניהן פחות משליש. ייבא כיי דאמר רבי יוחנן° בר נפחא דאמררבי יוחנן° בר נפחא חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה העומד והחלל מצטרפין בארבעהלארבעה והוא שיהא עומד רבה על החלל. א_כחקורה שהיא יוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל השני, או שהיו שתים זו כנגד זו ואינם מגיעות אחת לשניה אם יש בין זו לזו ג' טפחים צריך קורה אחרת ואם לאו אין צריך קורה אחרת
📖 באר משה — דף ז עמוד א
קורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח, ואריח זה חצי לבנה של שלושה טפחים - כן, בעצם זה טפח וחצי. ודייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לאורכו - כן, בעצם רבע טפח יצא מכל צד.
אומרת הגמרא, אמר רבי אבא: כדי לקבל עליו דימוס של אריחים לאורכו. אז לא צריך להיות חזק כדי לקבל, אה, אריח אחד, אלא שורה של אריחים. תני רבן שמעון בן גמליאל: כדי לקבל עליו דימוס של אריחים לרוחבו.
שואלת הגמרא: מה בעיניהון? כלומר איזה דעה חלקה ביניהם? אמר רבי שין ביניהן - כלומר החוזק של הקורה בעיניהון. כן, כלומר שתיהם מסכימים שהרוחב יהיה טפח, אבל השאלה היא לגבי החוזק שלהם. על דעתיה דרבנן צריך שיהיה חזק כדי לסבול עשרים אריחים. כן, כי הרי אורך מבוי זה עשר אמות האורך המקסימלי, ואורך של אריח זה חצי אמה, כי הלבנה זה שלוש על שלושה טפחים ואריח זה חצי לבנה, אבל האורך נשאר. בעצם האורך זה שלושה טפחים, שזה חצי אמה. אז בעצם יוצא לנו שאם בעשר אמות יש עשרים אריחים - אבל לדעת רבן שמעון בן גמליאל ארבעים אריחים, כי אריח זה חצי לבנה כמו שאמרנו, זה רק טפח וחצי, אז בעצם קיבלנו ארבעים אריחים.
אומרת הגמרא: שתי קורות בזו חצי טפח ובזו חצי טפח, כמה יהא ביניהן? ויצטרפו? רבי זעירא אמר חצי טפח - כן, כי הרי התרנו שיהיה חצי טפח יוצא מהצד. נכון, כי אמרנו שהקורה עצמה היא טפח, אבל האריח עצמו הוא טפח וחצי. אז מה בין חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן שהתרנו לחצי טפח באמצע. לכן בעצם מותר שיהיה חצי טפח רווח באמצע.
ואומרת הגמרא: תני רבי הושעיה: טפח - משום שבין שני הקורות אפילו טפח יכול להיות. למה? כדי שיהא מונח על כל קורה רבע טפח, כי פחות מזה אין דרך בניין לעשות. כן, באותה מידה אפשר להעמיד את זה גם בצורה אחרת - להגיד שבעצם העניין הוא שצריך להיות עומד רביע על החסר. אז השאלה אם צריך שיהיה מכל צד שיהיה רביע על החסר. מי שאומר שבעצם צריך שמכל צד - זה בעצם כל אחד הוא חצי, אז לכן באמצע צריך להיות חצי אוויר, ומי שאומר שששה צדדים יחד - אז זה אומר שבעצם שמששה צדדים יחד זה טפח, לכן יכול להיות טפח. אבל בכל אופן הגמרא פה בחרה בהסבר אחר.
אומרת הגמרא, שתי קורות בזו שליש וכל שהוא ובזו שליש וכל שהוא, וביניהן פחות משליש. אז מה הדין? יבוא כי האמר רבי יוחנן, חוליית הבור והסלע שהם גבוהים עשרה ורחבים ארבעה, העומד והחלל מצטרפין, מצטרפים לארבעה, והוא שיהא עומד רבה על החלל. כן, רוצה שיהא העומד רביע על החלל. לכן אם יש שליש וכלשהו אז זה מצטרף.
קורה שהיא יוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל השני, או שהיו שתים זו כנגד זו ואינן נוגעות אחת לשנייה. אם יש בין זו לזו ג' טפחים צריך קורה אחרת. כלומר אם המרווח ביניהם יותר גדול, אז הם לא נקראים מחוברים, הם בכלל לא קורה, צריך קורה אחרת. ואם לאו אין צריך קורה אחרת. אית תניי תני ארבעה - כלומר אם ביניהם יש ארבעה טפחים, ואית תני שלושה טפחים. אז אומרת הגמרא: מאן דמר שלשה כדי עבירת אדם - כי בשלושה טפחים אדם יכול לעבור שם בין שני הקורות אם המרווח הוא שלושה טפחים. מאן דמר ארבעה כדי מקום - כן, ארבע זה נחשב מקום, פחות מארבע זה לא מקום בכלל. אז לכן יש לתת גם בפחות, גם בארבעה.
אית תניי תני ארבעה. מאן דאמר שלשה כדי עבירת אדם מאן דאמר ארבעה כדי מקום. א_כטקורה שראשה אחד למעלה מעשרים אמה וראשה אחד למטה מעשרים אמה — רואין שאילו יגוד בתוך ג' טפחים מהקיר הגבוה והיא נראית בתוך עשרים אמה מותר ואם לאו אסור. קורה שראשה אחד למעלה מעשרה טפחים וראשה אחד למטה מעשרה טפחים — רואין שאילו יגוד בתוך ג' מהקיר הנמוך והיא נראית בתוך עשרה טפחים מותר ואם לאו אסור. שתי קורות זו למעלה מזו °רבי יוסי ברבי יהודה אומר א_לרואין את התחתונה כאילו היא למעלן, והעליונה כאילו היא למטה, ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים אמה, והתחתונה למטה מעשרה טפחים.. אשכחת תני נמצאתה אומר °רבי יוסי ברבי יהודה בשיטת אביו דאמרינן רואים כאילו, וחלוק על אביו. בשיטת אביו — ד°רבי יוסי ברבי יהודהדו אמר רואין את התחתונה כאילו היא למעלן והעליונה כאילו היא למטן ותנן: היתה של קש או של קנים — רואין אותה כאילו היא של מתכת; עקומה — רואין אותה כאילו היא פשוטה; עגולה — רואין אותה כאילו היא מרובעת ואם יש בהקיפה ג' טפחים יש בה רוחב טפח ואמרינן עליה ד°רבי יהודה בר עילאי היא וחלוק על אביו ד°רבי יוסי ברבי יהודהדו אמר ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים אמה והתחתונה למטה מעשרה טפחים דאין תימר בשיטת אביו הוא אפילו למעלה מכמה שהרי ל°רבי יהודה בר עילאי אפילו למעלה מעשרים כשררבי יוסה° אסי וחיננא בר שלמיא° ורבי יודן° וחיננא בר שלמיא°אמרו בשם רב° אבא בר אייבו א_לאוהוא שתהא העליונה בתוך שלשה טפחים לתחתונה.
א_לברחבה כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח. °רבי יהודה בר עילאי אומר רחבה אף על פי שאינה בריאה. גמ': תני °רבי שמעון בן יוחאי אומר ברייה אף על פי שאינה רחבה. אמררב הונא° בשם רב° אבא בר אייבו: הלכה כ°רבי מאירשמואל° בר אבא בר אבא אמר הלכה כ°רבי יודה ורבי יהושע בן לוי° אמר הלכה כ°רבי שמעון בן יוחאי אמר רבי שמעון בר כרסנא°: מכיון דתימר הלכה כהדין והלכה כהדין, מאן דעבד הכין — לא חשש, ומאן דעבד הכין — לא חשש. אמר רבי מנא° בן יונה: מכיון דאיתמר הלכה כרבנן דהא סתם לן°רביצריך שתהיה רחבה כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח שבקין ליחיד ועבדין עוזבים את היחיד ועושים כרבנן. רב° אבא בר אייבו אזל לחד אתר הלך למקום אחד חמא חד מבוי שריתיה ראה מבוי אחד שהתירו בליחיאבקורה שלא הייתה חזקה יהב לה מכה בחוטרא ואפלהוהפילה אמר לו רב חונא°הא דיקלא קאים הכא הרי יש כאן דקל והוא כלחי למבוי ולמה הפלתה את הקורה שהרי אינה מוסיפה ואינה גורעת? אמר לו רב° אבא בר אייבו עינוי דרב חונא° גבה לרב חונה יש עניים והוא רואה את הדקל, ועינוי דרב° אבא בר אייבו לית אינון גבה, אלא הריני אוסר להן משם קורה, ולשבת הבאה אני מתיר להן משום לחי, שיהיו יודעין שאם ינטל הדקל שהוא אסור לטלטל. ואית בעי מימר, דלא יהוון סברין דהלכה כ°רבי יודה ד°רבי יודה אמר רחבה אף על פי שאינה ברייה ואף במקום אחר יעשו כן, לכן אני אוסר אף שיש כאן דקל שמשמש כלחי, כדי להודיע שאין הלכה כ°רבי יודהרבי חיננא°
📖 באר משה — דף ז עמוד ב
אומרת הגמרא: קורה שראשה אחד למעלה מעשרים אמה וראשה אחד למטה מעשרים אמה. כלומר בעצם הקטנים, כותל אחד נמוך, כותל אחד גבוה, והקורה עומדת בשיפוע. אז מה הדין? רואין שאילו יגוד בתוך ג' טפחים מהקיר הגבוה. כלומר בעצם מרחיקים מהקיר הגבוה שלושה טפחים וחותכים את הקורה כביכול, ואז רואים האם מקום החיתוך הוא למטה מעשרים אמה או מעל עשרים אמה. כן, אז והיא נראית בתוך עשרים אמה מותר ואם לאו אסור. שאותו דבר הפוך. אם היה לנו קורה שראשה אחד למעלה מעשרה טפחים וראשה אחד למטה מעשרה טפחים - שוב פעם יש שני קטנים, אחד נמוך אחד גבוה. אז עכשיו הפעם הבעיה זה נמיכות. אז רואין שאילו יגוד בתוך ג' והיא נראית בתוך עשרה טפחים. כלומר חותכים את הקורה, מרחיקים שלושה טפחים מהכותל וחותכים את הקורה כביכול בקו דמיוני, ורואים האם עכשיו במקום החיתוך היא גבוהה מעשרה טפחים או לא. אז גם מותר ואם לאו אסור, צריך לראות אם היא נראית מעל עשרה טפחים כמובן.
אומרת הגמרא: שתי קורות זו למעלה מזו, רבי יוסי ברבי יהודה אומר רואין את התחתונה כאילו היא למעלן, והעליונה כאילו היא למטה, ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים אמה, והתחתונה למטה מעשרה טפחים. אם אני צריך שתי קורות שישלימו אחת את השנייה, כי נגיד חצי כל אחת חצי - אז נניח אחת נמצאת למעלה ואחת למטה, אז רואים אותן כאילו זאת עולה וזאת יורדת, אבל בתנאי שזאת שלמעלה לא תהיה גבוהה מעשרים אמה, וזאת שלמטה לא תהיה נמוכה מעשרה טפחים.
אז אומרת הגמרא, אשכח תני רבי יוסי ברבי יהודה בשיטת אביו, כמו בשיטת רבי יהודה, שאומרים כאילו רואים כאילו. תכף נראה באיזה מקרה רבי יהודה דיבר. וחלוק על אביו. למה? בשיטת אביו - דרבי יוסי ברבי יהודה אמר רואין את התחתונה כאילו היא למעלן והעליונה כאילו היא למטן. ותנן: היתה של קש או של קנים - רואין אותה כאילו היא של מתכת; עקומה - רואין אותה כאילו היא פשוטה; עגולה - רואין אותה כאילו היא מרובעת ואם יש בהקיפה ג' טפחים יש בה רוחב טפח, ואמרינן עליה דרבי יהודה. כלומר, גם משנה זו סוברים שזה רבי יהודה. רואים מכאן שרבי יהודה הוא סובר שרואים כאילו - כלומר אין, במציאות זה לא ככה, אבל אני רואה כאילו שזה ככה. אז גם הבן שלו, רבי יוסי ברבי יהודה, גם כן אומר רואים כאילו העליונה למטה והתחתונה למעלה, אבל חלוק על אביו, דרבי יוסי ברבי יהודה אמר ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים אמה והתחתונה למטה מעשרה טפחים. כן, די אין תימר בשיטת אביו הוא - אם תגיד שהוא סובר כמו אביו, אז אפילו למעלה מכמה, שהרי לפי רבי יהודה אפילו למעלה מעשרים כשר. ואמר רבי יוסה וחיננא בר שלמיא ורבי יודן וחיננא בר שלמיא בשם רב, והוא שתהא העליונה בתוך שלשה טפחים לתחתונה - כן, שהמרחק ביניהם בגובה בין שתי הקורות לא יהיה יותר משלושה טפחים, שזה שיהיה לבוד.
הלכה פרק א' הלכה ד'. אמרה המשנה: רחבה כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח. כלומר, הקורה צריכה להיות גם רחבה כדי לקבל אריח - ואמרנו שזה טפח - אבל גם בריאה, כלומר חזקה כדי לקבל אריח. רבי יהודה אומר רחבה אף על פי שאינה בריאה - לא צריך שתהיה בריאה, לא צריך שתהיה חזקה.
ואומרת הגמרא, תני רבי שמעון אומר: ברייה אף על פי שאינה רחבה. כן, כלומר אם היא חזקה אז אפילו היא לא רחבה זה בסדר. רב הונא בשם רב: הלכה כרבי מאיר - שזה תנא קמא במשנה שלנו. שמואל אמר הלכה כרבי יודה. ורבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי שמעון. אמר רבי שמעון בר כרסנא: מכיון דתימר הלכה כהדין והלכה כהדין - כיוון שלא נאמר במפורש הלכה כמו מי, אז מאן דעבד הכין לא חשש, ומאן דעבד הכין לא חשש - כיוון שראינו שכל אחד אומר שהלכה כמישהו אחר ולא ראינו ספק ברור, אז לכן כל אחד עושה מה שהוא רוצה ואין חשש.
אמר רבי מנא: הפוך, מכיון דאיתמר הלכה כרבנן - כלומר כיוון שיש דעה שאומרת הלכה כחכמים - כן, תנא קמא זה כי סתם לנו, הרבי סתם לנו את המשנה כמו דעת רבי מאיר, שצריך שתהיה רחבה כדי לקבל אריח ובריה כדי לקבל אריח, אז שבקין ליחיד ועבדין כרבנן. כן, לכן צריך לנהוג כמו לדעת רבי מאיר, שזה תנא קמא, וצריך שיהיה רחב כדי לקבל אריח וחזק כדי לקבל אריח.
ואומרת הגמרא, רב אזל לחד אתר חמא חד מבוי שריתיה בקורה. כן, הוא ראה שהיה מבוי שהתירו אותו בקורה, ובקורה לא היתה - היא לא היתה חזקה. יהב לה בחוטרא - נתן לה מכה, והפיל אותה. אמר לו רב חונא: דיקלא קאים. כלומר, יש שם בפתח של המבוי דקל, והוא לחי. אז אם זה ככה, אז המבוי בכל מקרה מותר. אז למה הפלת את הקורה? הקורה הרי לא מוסיפה ולא גורעת, בכל מקרה יש לחי שמה. אמר לו רב: עינוי דרב חונא גבה ועינוי דרב לית אינון גבה. מה, רק לך יש עיניים? מה, אני לא רואה את הדקל? אני רואה שיש דקל. אלא הריני אוסר להן משם קורה, ולשבת הבאה אני מתיר להן משום לחי. כן, כלומר השבת אני אומר להם זה אסור, כי הם סמכו על הקורה ואין קורה, היא לא שווה כלום. ושבת הבאה שישאלו אותי אני אגיד להם: יש לחי, מספיק טוב. שיהיו יודעין שאם ינטל הדקל שהוא אסור לטלטל. שיבינו שהכל ההיתר של המבוי שלהם זה היה בגלל הדקל, הקורה עצמה לא שווה כלום, ואם הדקל ינטל אז אסור טלטול. ואית בעי מימר שהסיבה שהוא עשה את זה - דלא יהוון סברין כרבי יודה, דרבי יודה אמר רחבה אף על פי שאינה ברייה, ואף במקום אחר יעשו כן. אז לכן הוא אמר: אני אוסר עליהם אף שיש כאן דקל שמשמש כלחי, כדי להודיע שאין הלכה כרבי יודה.
לא אמר כן אלא רב° אבא בר אייבו אזל לחד אתר הלך למקום אחד חמא חד מבוי ראה מבוי אחד שניטל קורתו ואסר לה אמר לו רב חונה° דיקלא קאים והוא כלחי למבוי ולמה אסרתה את המבוי אמר לו רב° אבא בר אייבו עינוי דרב חונה° גבה לרב חונה יש עניים והוא רואה את הדקל, ועינוי דרב° אבא בר אייבו לית אינון גבה, אלא הריני אוסר להן משום קורה, ולשבת הבאה אני מתיר להן משום לחי, שיהיו יודעין שאם ינטל הדקל שהוא אסור לטלטל. אית דבעי מימר דלא יהוון סברין כ°רבי יודהשכיוון שהותר על ידי הקורה אף שניטל בשבת הותר תנן: הגינה והקרפף שהוא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים — מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה, או שתהא סמוכה לעיר°רבי יהודה בר עילאי אומר אפילו אין בה אלא בור ושיח ומערה מטלטלין בתוכה והאדתנינןתנינן תמן אי זהו קרפף שנוטלים ממנו עצים ביום טוב כל שהוא סמוך לעיר דברי °רבי יודה והכא הוא אומר הכן שלא צריך שיהיה סמוך לעיר אמר רבי מנא° בן יונה קרפף שיש בור כבית דירה עבד לה °רבי יודה
היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת א_לגעקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת ואם יש בהקיפה ג' טפחים יש בה רוחב טפח. גמ': תנן: היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת כמאן כ°רבי יודהלמי נצרכה לר ד°רבי יודה אמר רחבה אף על פי שאינה בריאה. עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה אמררבי אחא° בשם רבי זעירא°: ד°רבי יודה היא שאינו מצריך שתהיה יכולה לקבל אריחרבי יוסה° אסי אמר בשם רבי זעירא° אפשר להעמיד שדברי הכל היא בעקמומית מן הצד שיוצא חוץ למבוי אבל בגובה שווה. והואובלבד שתהא עקמומית מן הצד עקמומית שאינה מעכבת את המבוי אבל עקמומית שהיא מעכבת את המבוי הרי זו אסורה. ואי זהו עקמומית שהיא מעכבת את המבוי כל שאילו יגוד את החלק שיוצא חוץ לבוי ואין בין זו לזו ג' תנן עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. עוד היא ד°רבי יודהשהרי עגולה אינה יכולה לקבל אריח תנן: כל שיש בהיקפו שלושה יש בה רוחב טפח מן הים למדו דכתיב(מלכים א' ז', כ"ג) ויעש את הים מוצק עשר באמה וגו' וקו שלשים אמה יסוב אותו איאיפשראפשר לומר עגול שכבר נאמר מרובע דכתיב, משפתו אל שפתו עגול. שפתו עגול הא גופו מרובע. איאיפשראפשר לומר מרובע שכבר נאמר עגול
📖 באר משה — דף ח עמוד א
אנחנו בעיון ירושלמי מסכת עירובין, דף ח'. נתחיל מהמשנה פרק א' הלכה ה'. אומרת המשנה: "הייתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה", כמו ישרה, "עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת, אם יש בהקיפה ג' טפחים יש בה רוחב טפח". כלומר אם היא הייתה עגולה, איך אני יודע אם יש בה רוחב מספיק? אז אם ההיקף שלה הוא ג' טפחים יש בה רוחב טפח. והגמרא תגיד מאיפה למדו את זה.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. כמאן, כמו מהו במשנה הזאתי? כרבי יהודה. ורבי יהודה במשנה הקודמת אמר "רחבה אף על פי שאינה בריאה". הגמרא אומרת אפילו לא חייב להיות חזק, קורה חזקה. אם היא רחבה טפח, אז אפילו אם היא לא חזקה - אז גם כאן, אפילו אם היא קש, היא לא חזקה, אם יש בה רוחב טפח אז זה כשר.
עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה. אמר רבי אחא בשם רבי זעירא: דרבי יודה היא. כלומר אומר גם זה רבי יהודה, כן? רבי יהודה אומר הרי שלא צריך לקבל טפח, לא צריך לקבל אריח, והרי אם היא עגולה, אם היא עקומה אז אריח לא יכול לעמוד עליה, אז לכן זה רק רבי יהודה. רבי יוסה אמר בשם רבי זעירא: דברי הכל היא - בעקמומית מן הצד. כלומר, לא מדובר שזה עקום כלפי מעלה, ואז בעצם האריח לא יכול לעמוד על זה, אלא מדובר שהקורה היא ישרה בקו המאוזן, אבל יש איזה בליטה, איזה קשת שיוצאת מחוץ למבוי, וזה חוזר אחרי זה עוד פעם ומתיישר. אז האריח יכול לעמוד על זה, רק שזה עקום.
אז אומרת הגמרא: אבל עקמומית שאינה מעכבת את המבוי, אבל עקמומית שהיא מעכבת את המבוי הרי זו אסורה. עכשיו מה זה עקמומית שמעכבת את המבוי? כל שאילו יגוד את החלק שיוצא החוצה למבוי ואין בין זו לזו ג. כלומר, מדובר בקורה שבאמצעה יש איזו עקומה. הקורה מתעקמת החוצה וחוזרת חזרה ומתיישרת. אז אם נחתוך את החלק העקום, בקו דמיוני, המרחק בין שני הקווים הישרים יהיה פחות משלושה טפחים - אז זה נחשב כאילו הכל ישר וזה מחובר, וזה לא מעכב את המבוי. אבל אם זה יותר משלושה טפחים אז זה מעכב את המבוי והרי זו אסורה.
למדנו במשנה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. אומרת הגמרא: גם זה עוד רבי יהודה. כי הרי עגולה לא יכולה לקבל אריח, אז לכן חייבים להגיד שזה רבי יהודה שסובר שלא צריך לקבל אריח.
תנא, למדנו: כל שיש בהיקפו שלושה יש בו רוחב טפח. מה המקור לזה? אומרת הגמרא: מן הים למדו. הים שעשה שלמה, דכתיב "ויעש את הים מוצק עשר באמה" וגו'. כלומר האורך של הים היה עשר אמות, ולכן כתוב: "וקו שלושים אמה יסוב אותו". כלומר ההיקף של הים הזה היה שלושים אמה. עכשיו אי אפשר לומר שהוא היה עגול כולו - אם היה קו שלושים אמה, רואים מכאן שנחלק שלושים בעשר, שאם ההיקף הוא שלושים אמה אז הקוטר הוא עשר. אז בעצם אם זה היקף שלושה טפחים אז הקוטר הוא טפח.
אין תימר עגול נמצאת אומר קס ידות טהרה הוא מחזיק אין תימר מרובע נמצאת אומר קבקס"ו ושתי ידות שני שליש מקוה טהרה הוא מחזיק שהרי נפחו ת"ק אמות מרובעות עשר אמות אורך עשר אמות רוחב וחמש אמות גובה. ונפח מקוה ג' אמות מרובעות אין תימר עגול הרי שנפח הים היה שע"ה אמות מרובעות שהעיגול קטן ברבע מהריבוע נמצאת אומר קכ"ה מקוה טהרה היה מחזיק והא כתיב: אלפים בת יכיל, והבת שלוש סאים, דתנן: מעשר הבת מהכור, ובכור יש שלושים סאה, נמצא שהיה בו ת"ר סאים נמצא שהחזיק ק"נ מקואות אמור מעתה שתי אמות העליונות עגולות היו ושלש אמות התחתונות מרובעות היו נמצאת אומר ת"נ אמות מרובעות היו בו שלוש מאות בחלק המרובע ומאה וחמישים בחלק העגול ומאה וחמשים ידות טהרה היה מחזיק. כתוב אחד אומר (מלכים א' ז', כ"ו) אלפיים בת יכיל וכתוב אחד אומר (דברי הימים ב' ד', ה') מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל איאיפשראפשר לומר אלפיים שכבר נאמר שלשת אלפים איאיפשראפשר לומר שלשת אלפים, שכבר נאמר אלפיים בת? נמצאת אומר: אלפיים בלח שהן שלשת אלפים ביבש. מיכן למדו חכמים ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש שישים סאה. שהגודש שליש מלבר
א_לדלחיים שאמרו גובהן עשרה טפחים רוחבן ועוביין כל שהן. °רבי יוסי בן חלפתא אומר רחבן שלשה טפחים. גמ':תנן°רבי יוסי בן חלפתא אומר רחבן שלשה טפחים מתני' במשוכין מן הכותל אבל אם היו סמוכין לכותל אוף °רבי יוסי בן חלפתא מודה. ותני כן שמעיקר הדין די בלחי כלשהו ורק בלחי שרחוק שלושה מהכותל צריך שיהיה יותר משלושה עשה לחיים למבוי אם גבוהין מן הארץ א_להפתוחפחות מג' או שהיו סמוכין לכותל פחות מג' מותר גהרחיק שלושה צריך שיהיה הלחי שלושוהואומשהוכדי שיהא העומד רבה על החלל. אבני הבניין היוצאות מן הבניין אם אין בין אחת לחבירתה ג' טפחים נידון כלחיים. קרן זוית יוצא מיכן הכתל בפתח המבוי נכנס מעט לתוך הפתח וקרן זוית יוצא מיכן נידון כלחיים. א_לוכותל הנכנס ונראה כפס מבפנים ושוה מבחוץ, או שנראה כפס מבחוץ ושוה מבפנים — נידון כלחיים.
📖 באר משה — דף ח עמוד ב
אומרת הגמרא: אין תימר מרובע, נמצאת אומר - אי אפשר לומר כולו עגול, שהרי כבר נאמר מרובע. לא נאמר במפורש שזה מרובע, אבל כתוב שמשפתו לשפתו הוא עגול, משמע מכאן שרק השפה הייתה עגולה אבל הגוף היה מרובע. עכשיו אי אפשר לומר מרובע, שכבר נאמר עגול. אם תאמר שהוא מרובע, נמצאת אומר מאה וחמשים ידות טהרה היה מחזיק - כלומר הוא מחזיק מאה שישים ושש ועוד שני שליש מגבעות. למה? כי הנפח שלו חמש מאות אמות מרובעות - אמרנו שזה עשר אמות אורך, אז אם זה היה מרובע זה עשר על עשר, והגובה היה חמש אמות. ונפח כל מגבה זה שלוש אמות מרובעות, אמה על אמה ברום שלוש אמות. אז לכן קיבלנו מאה שישים ושש ושני שליש.
אבל אם תאמר שהכל היה עגול, אז נמצאת אומר שמאה עשרים וחמש מגבי טהרה היה מחזיק. למה? כי נפח הים היה שלוש מאות שבעים וחמש אמות מרובעות. איך הגענו לזה? אנחנו יודעים שהעיגול לפי חז"ל הוא קטן ברבע מהריבוע. אז כיוון שאמרנו שאם זה היה מרובע זה היה מאה שישים ושש ושתי ידות מגבעות, אז אם הוא רבע ממנו אז הוא מחזיק מאה עשרים וחמש מגבעות.
שואלת הגמרא: כתוב אחד אומר אלפיים בת יכיל וכתוב אחד אומר מחזיק בתים שלשת אלפים. כתוב שהמגבה שעשה שלמה הוא אלפיים בת יכיל. עכשיו בת זה שלוש סאין. הנה איך אנחנו יודעים את זה, שתנא, למדנו במסכת מעשרות, שהוא מעשר את הבת מהקור, כלומר על כל קור הוא נותן בת בתור מעשר. עכשיו קור זה שלושים סאה, יוצא שבת זה שלוש סאין. אז אם אתה אומר שאלפיים בת יכיל, יוצא שהמקווה יכיל שש מאות סאים, ושש מאות סאים זה מחזיק מאה חמישים אגואות. אז זה לא מסתדר - לא אם הכל עגול ולא אם הכל מרובע. אם זה הכל מרובע יש יותר מדי, ואם זה הכל עגול יש פחות מדי.
אלא אמור מעתה שתי אמות העליונות עגולות היו, שלש אמות התחתונות מרובעות היו. נמצאת אומר ארבע מאות חמישים אמות מרובעות היו בו - שלוש מאות בחלק המרובע, כי זה שלוש אמות ואמרנו שזה עשר על עשר, אז זה שלוש מאות, ומאה וחמישים בחלק העגול. כלומר נמצאת אומר מאה וחמשים ידות טהרה היה מחזיק, כמו שכתוב בתנ"ך.
ולומר אלפיים שכבר נאמר שלשת אלפים, ולומר שלשת אלפים שכבר נאמר אלפיים בת - אי אפשר לומר אלפיים, שהרי כבר נאמר שלושת אלפים, ואי אפשר לומר שלושת אלפים, שכבר נאמר אלפיים בת. אז איך זה יכול להיות? נמצאת אומר: אלפיים בלח שהן שלשת אלפים ביבש. מיכן למדו חכמים ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש. כלומר, רואים מכאן שהגודש של היבש זה עוד שליש. אם זה מים, זה לא יוצא החוצה, זה ממש בגובה של המיכל, ואם אני ממלא את זה דבר יבש, אני יכול עוד לגדוש על זה עוד שליש מבחוץ.
פרק א' הלכה ו'. אומרת המשנה: לחיים שאמרו גובהן עשרה טפחים רוחב ועוביין כל שהן. רבי יוסי אומר רחבן שלשה טפחים. אומרת הגמרא: רבי יוסי אומר רחבן שלשה טפחים מתני' במשוכין מן הכותל. כלומר, רבי יוסי אמר שרק אם זה שלושה טפחים זה מועיל בתור לחי, רק אם הוא לא צמוד לכותל - אם הרחיקו את הלחי מהכותל שלושה טפחים, אז חייב שהלחי יהיה לפחות שלושה טפחים. אבל אם היו סמוכין לכותל אוף רבי יוסי מודה.
ותני כן - גם יש לנו ברייתא כזאת, שמעיקר הדין רואים לחי כלשהו, אבל רק אם הלחי רחוק מהכותל, רק אז צריך שיהיה יותר משלושה. מה הברייתא אומרת? עשה לחיים למבוי אם גבוהין מן הארץ מג' או שהיו סמוכין לכותל פחות מג' מותר - כלומר אפילו בכלשהו. הרחיק שלושה, צריך שיהיה לחי שלושה ומשהו, שיהא העומד רב על החלל, בדיוק כמו שאומר רבי יוסי במשנה שלנו.
אבני הבניין היוצאות מן הבניין - כלומר אם באזור הפתח של המבוי האבנים בולטות כלפי הפתח, אם אין בין אחת לחבירתה ג' טפחים נידון כלחיים. כי זה פחות משלושה טפחים, זה דבוק, ואבן מתחברת לאבן וקיבלנו לחי.
קרן זוית יוצא מיכן וקרן זוית יוצא מיכן נידון כלחיים. כלומר אם האבן עצמה, כל האבן, טיפה מוטה בזווית כלפי פנים, אז זה ממש ניכר שזה בולט, אז זה יכול לשמש בתור לחי.
כותל הנכנס ונראה כפס מבפנים ושוה מבחוץ - כלומר, אם קירות הכותל טיפה יותר דקים, ובאזור הפתח הקירות יותר עבים, אז מי שבא מבפנים רואה הבדל בקיר, רואה מעין פס שמבדיל בין שניהם, אז זה יכול לשמש בתור לחי. למרות שמי שמסתכל מבחוץ לא רואה את זה. או שנראה כפס מבחוץ ושוה מבפנים - נידון כלחיים. גם הפוך.
עכשיו, אם הוא הצמיד את הלחי לכותל מבחוץ, אז מי שמסתכל מבחוץ רואה את הלחי, ומי שמסתכל מבפנים לא רואה, הוא רואה המשך של הקיר. אבא בר רב חנה אמר רואים אותו כאילו הוא כנוס, וזה כשר - כאילו בתוך המבוי, וזה כשר.
היה משוך שהצמיד את הלחי לכותל מבחוץ, אבא בר רב חונה° אומר רואין אותו כאילו הוא כנוס וכשר התיב רב חסדא°יי והתנינן א_לזחצר גדולה שנפרצה לקטנה הגדולה מותרת והקטנה אסורה לפי שנפרצה במלואה ויעשו כותלי גדולה כלחיים אצל כותלי קטנה והותרהותותרהקטנה בנראה מבחוץ ושווה מבפנים אמר לו אבא בר רב חונה° תיפתר במשוכין כתלי קטנה לתוך הגדולה יותר מעשר ואין כאן לחי תני רבי שיין° קומי רבי אחא°והתניא בגדולה אחת עשרה ובקטנה עשר ואם כך הגדולה עודפת פחות מג' טפחים מכל צד והוי לבוד ואפילו משוכין הרבה תתיר איתבעת מתניתא ולא אישתכחא חיפשו את הבריתא הזו ולא מצאו בין הברייתות ששנו רבי חייא ורבי הושעיה אמר לו רבי אחא° כן אמר רבי שמעון בן לקיש°: כל משנה שלא נכנסה לחבורה בבית המדרש של רבי חייא ורבי הושעיה אין סומכין עליה. אמר רבי יוסה° אסי: אתייא כמן דאמר: חצר ניתרת בשני פסין, ובלבד פס של ארבעה טפחים מיכן ופס של ארבעה טפחים מיכן ואם ניתן ארבעה לצד אחד ישאר רק שתים לצד שני וכן אמר רבי יוסה ברבי בון°: ואפילו תימא כן שיש בריתא כזו אתיא כמאן דאמר חצר ניתרת בב' פסים ובלבד פס של ד' טפחים מיכן ופס של ד' טפחים מיכן. רב עוקבה°אמר בשם רבנן דתמן לגדולה הן נידונות שכיוון ששני הפסים הללו משמשים להתיר את הגדולה ואינןאינן נידונות לקטנה מבוי שהכותל שבצידו אהאחד יוצא וצידווכתל שמצידואהשני כנוס כהנא° אמר נותן את הקורה לוכסן ומשתמש לוכסן. רבי אחא°אמר בשם כהנא°: נותן הקורה לוכסן ומשתמש לוכסן ובלבד שלא תהא הקורה משוכה יותר מעשר. ומדרואמררבי יוסי° בר זבידא קיימא רב אבדימי נחיתה° ובלבד שלא תהא הקורה משוכה יותר מעשר. רבי אחא°אמר בשם רבי שמעון בן לקיש°: ובלבד שלא יהא הכותל משוך יותר מארבע. אשכחת אמר מה דצריכא להן לרבי שמעון בן לקיש שאסרו מספק יתר על ארבע, פשיטא להן לכהנא שהתיר עד עשר. אמר רבי עולא° אילעא בן ישמעאל משלשה ועד ארבעהארבע היא מתניתין
📖 באר משה — דף ט עמוד א
אנחנו בתלמוד ירושלמי מסכת עירובין, דף ט'. מתחילים מהשורה השנייה. בדף הקודם אמרנו שאם זה נראה מבחוץ ושווה מבפנים אז נידון כלחי.
היתיב רב חסדא, והתנינן חצר גדולה שנפרצה לקטנה הגדולה מותרת והקטנה אסורה בפי שנפרצה במלואה. אז ענתה הגמרא: אם ככה, אם אתה אומר שנראה מבחוץ ושווה מבפנים נידון כלחי, אז ויעשו כותלי גדולה כלחיים אצל כותלי קטנה, ותותרה הקטנה בנראה מבחוץ ובפנים.
אמר לו אבא בר רב חונה: תיפתר במשוכין יותר מעשר, אז אין כלחי. זאת אומרת, בעצם הכתלים של החצר הקטנה הם נכנסים פנימה. כלומר בעצם הכתלים של הגדולה הם פוגעים באמצע הכתלים של הקטנה. אז בעצם אין פה נראה מבחוץ ושווה מבפנים, כיוון שהכתלים מוצאים החוצה אז כבר זה לא נראה כמו לחי.
תני רבי שיין קומי רבי אחא, בגדולה אחת עשרה ובקטנה עשר. כלומר, יש ברייתא שאומרת שמה שאמרנו, שחצר קטנה שנפרצה לגדולה, מדובר במצב שהגדולה הייתה אחת עשרה אמות והקטנה הייתה עשר אמות. כלומר, בעצם כל ההבדל ביניהם הוא אמה אחת. ואז אם ככה גדולה עודפת בפחות מגומל מכל צד, כי אם נחלק את השש טפחים של אמה לשני הצדדים, אפילו אם נגיד שהכותל עצמו אין לו עובי, יוצא שמשני הצדדים יש רק שלוש טפחים. אז אפילו אם זה משוך הרבה נתיר משום דין אבוד.
איתבעת מתניתא ולא אישתכחא. כלומר באמת לא מצאנו שום ברייתא שאומרת שהגדולה באחת עשרה והקטנה בעשר. אמר לו רבי אחא: כן אמר רבי שמעון בן לקיש, כל משנה שלא נכנס לחבורה אין סומכין עליה. וכיוון שאנחנו לא מכירים אותה, אז זה לא ברייתא בדוקה, לכן לא צריך להתייחס אליה. אבל באמת אם היה מצב כזה אז הייתי מסכים איתך שזה יידון משום לחי ותהא גם הקטנה מותרת.
אמר רבי יוסה: אתייא כמן דמר: חצר ניתרת בשני פסין, ובלבד פס של ארבעה טפחים מיכן ופס של ארבעה טפחים מיכן. כלומר, הברייתא הזאת שאמרה שמדובר באמה, שהגדולה אחת עשרה אמות והקטנה עשר אמות, ובעצם כל ההבדל ביניהם הוא אמה, עדיין אפשר להעמיד את זה אם נגיד שצריכים לחיים שכל אחד מהם יהיה בו ארבעה טפחים מכאן וארבעה טפחים מכאן. כי עכשיו ברגע שההבדל ביניהם הוא רק אמה אחת, אם ניתן את כל ארבעת הטפחים לצד אחד, השני יישאר רק שתיים. אז בעצם אין פה שני לחיים ולכן הקטנה תהיה אסורה.
ואמרה הגמרא: וכן אמר רבי יוסה ברבי בון: ואפילו תימא כן אתיא כמאן דמר חצר ניתרת בב' פסים ובלבד פס של ד' טפחים מיכן ופס של ד' טפחים מיכן. כלומר, אפילו תגיד שיש ברייתא כזאת, כי אז בעצם אם ניתן ארבע טפחים לאחד מהם, לשני אין ארבע טפחים וממילא החצר הקטנה נשארת אסורה.
רב עוקבה אמר בשם רבנן דתמן: לגדולה הן נידונות, נידונות לקטנה. כלומר, כיוון שצריך את שאריות המחיצה לצורך היתר הגדולה, אז כיוון שאנחנו משתמשים בה להתיר את הגדולה אנחנו לא יכולים להשתמש בה להתיר את הקטנה.
אומרת הגמרא: כותל שצידו יוצא כנוס. יש לו שתי כתלים של המבוי, ואחד מהם ממשיך יותר מאשר השני. אחד נפסק והשני עדיין ממשיך. כשמניחים את הקורה זה קורה בשיפוע. כהנא אמר: נותן את הקורה לוכסן ומשתמש לוכסן, מותר. ורבי אחא אמר בשם כהנא: נותן הקורה לוכסן ומשתמש לוכסן ובלבד שלא תהא הקורה משוכה יותר מעשר.
אמר רבי יוסי, כי אמר רב אבדימי נחיתה: ובלבד שלא תהא הקורה משוכה יותר מעשר. רבי אחא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: ובלבד שלא יהא הכותל משוך יותר מארבע, כלומר שההבדל בין שני הכתלים לא יהיה יותר מארבע אמות.
ואמרה הגמרא: אשכחת אמר מה דצריכא להן פשיטא להן. כלומר, מה שהסתפק רבי שמעון בן לקיש - כי הוא אסר יותר מארבע אמות - פשיטא לכהנא, שהוא התיר עד עשר אמות עם המרחק, עם האורך של הקורה. הוא לא הגביל מה ההבדל בין שני הכתלים.
אם היה כותל משוך מחבירו פחות משלשה טפחים אפילו יותר מעשר מותר ארבעהיותר מארבעאמות אפילו פחות מעשר אסור אלא אם כן אנן קיימין משלשה ועד ארבעהארבעועל זה אמרכהנא°שעד עשר אמות מותר
בכל עושין לחיים א_לחאפילו בדבר שיש בו רוח חיים. °רבי מאיר אוסר א_לטומטמא משום גולל ו°רבי מאיר מטהר. א_מכותבין עליו גיטי נשים °רבי יוסי הגלילי פוסל. גמ': תני כל דבר שיש בו רוח חיים א_מאעושין אותו דופן לסוכה ואין עושין אותו לחי דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים אין עושין אותו דופן אבל עושין אותו לחי. אמר רבי אחא°הבריתא משובשת דחד תנאדינא הוא: מאן דאמר עושין אותו דופן — עושין אותו לחי; ומאן דאמר אין עושין אותו דופן — אין עושין אותו לחי. והרישא של הבריתא, תריי תניין אינון שחולקים בדברי רבי מאיר. מי שאמר עושין אותו דופן, לא אמר אין עושים אותו לחי. וגם הסיפא תריי תניין אינון שחולקים בדברי חכמים. ומי שאמר עושים אותו לחי לא אמר אין עושים אותו דופן. רבי יוסה° אסי תריןאמר חדתנאיןתנא הוא ל°רבי מאיראינוןולמהלמה עושין אותו דופן שאילו ישמט אינו מרגיש ואין עושין אותו לחי שאילו ישמט הואאינו מרגיש קם רבי יושוע דרומיא° עם תלמידוי דרבי אחא° אמרו לו אמרין דבתריה אמרו את סוף המשנה דהיאוהיא פליגא על רבכון רבי יוסי° בר זבידא דתניא וחכמים אומרים אין עושין אותו דופן אבל עושין אותו לחי ומה אםלחישבשעה שאילו ישמט אינו מרגיש את אמר מותר כאן דופן שאילו ישמט הוא מרגיש לא כל שכן אלא על כרכך דהוי תרין תניין אינון אף על דעתיה דרבי יוסי°אחא בר זבידא היכמהכמה דתימר תמן תרין תניין אינון על דרבי אחא°יוסי כן את אמר אוף הכא תרין תניין אינון על דרבי יוסי°אחא בר זבידא רבי שמעון בר כרסנא°אמר בשם רבי אחא°°רבי מאיר ו°רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי אלעזר בן עזריה שלשתן אמרו דבר אחד שכל שאינו קבוע אינו נחשב. לא לענין סוכה ולא לענין להביא טומאה באהל. °רבי מאיר דלחיים דתנן בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים°רבי מאיראוסר ומטמא משום גולל ו°רבי מאיררמ מטהר. °רבי יוסה דאהילות דתנן°רבי יוסה אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה. °רבי אלעזר בן עזריה דתני מעשה בי ב°רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי עקיבה שהיו באין בספינה ועשה °רבי עקיבה סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה אמר לו °רבי אלעזר בן עזריה°עקיבאה בן יוסף היכן סוכתך תנן: כותבין עלהם גיטין°רבי יוסי הגליליפוסל מה טעמא? ד°רבי יוסי הגלילידכתיב וכתב לה ספר כריתות מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים אף כל דבר שאין בו רוח חיים. מה ספר דבר מיוחד שאינו אוכל אף כל שאינו אוכל. מה טעמא? דרבנן מה ספר מיוחד שהוא בתלוש א_מבאף כל דבר שהוא
📖 באר משה — דף ט עמוד ב
אמר רבי עולא: משלשה ועד היא מתניתין. כלומר כל המחלוקת ביניהם זה משלושה עד ארבע. פחות משלשה אפילו יותר מעשר מותר, אפילו פחות מעשר אסור. אלא כן אנן קיימין משלשה ועד, ועל זה אמר כהנא שעד עשר אמות מותר. כלומר בעצם הם לא חלקו.
פרק א' הלכה ז'. אמרה המשנה: בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים. רבי מאיר אוסר ומטמא משום גולל ורבי מאיר מטהר. כלומר, אם עשו אותו מכסה לקבר, השאלה אם מי שייגע בו יטמא או לא, זו המחלוקת. כותבין עליו גיטי נשים, רבי יוסי הגלילי פוסל.
אומרת הגמרא, למדנו: כל דבר שיש בו רוח חיים עושין אותו דופן ואין עושין אותו לחי, דברי רבי מאיר. כלומר, לפי רבי מאיר אפשר להשתמש בבעל חיים בתור דופן הסוכה, אבל אסור להשתמש בו בתור לחי. וחכמים אומרים אין עושין אותו דופן אבל עושין אותו לחי.
אמר רבי אחא: חד הוא, כלומר אין הבדל, זה אותו דין. מאן ד מר עושין אותו דופן — עושין אותו לחי; ומאן ד מר אין עושין אותו דופן — אין עושין אותו לחי. והרישא של הברייתא זה שני תנאים חולקים בדעת רבי מאיר - מי שאמר עושים אותו דופן לא אמר שלא עושים אותו לחי. וגם בסייפא זה שני תנאים שחולקים בדברי חכמים, ומי שאמר שעושים אותו לחי לא אמר שלא עושים אותו דופן.
רבי יוסה הוא לרבי מאיר: עושין אותו דופן שאילו ישמט אינו מרגיש, כלומר אם דופן בסוכה, אדם יושב בסוכה, הוא רואה פתאום שהקיר נעלם - אז הוא ירגיש. אבל ואין עושין אותו לחי שאילו ישמט מרגיש - כי אדם נמצא בתוך המבוי, הוא לא רואה מה קורה בקצה המבוי, ולכן אם הבעל חי יברח הוא ימשיך עדיין לטלטל במבוי, ולכן אוסר את זה רבי מאיר.
קם רבי יושוע דרומיא עם תלמידוי דרבי אחא, אמרו לו: אמרין דבתריה פליגא על רבכון. תראו את הסייפא ותראו שזה חייב להיות חולק על מה שרבי יוסי אמר. הרי הרב שלכם אמר שאין מחלוקת - שבעצם זה לא שני תנאים, אלא אותו תנאי יכול להגיד מצד אחד שזה יהיה דופן הסוכה, ולהגיד שזה לא יהיה לחי, כמו שהוא הסביר את רבי מאיר. אבל אם תראו את הסייפא לא תוכלו להעמיד את זה בתנאי אחד.
למה? כי הרי מה כתוב בהמשך? רבי יוסי וחכמים אומרים אין עושין אותו דופן אבל עושין אותו לחי, מה בשעה שאילו ישמט אינו מרגיש את אמר מותר, כאן שאילו ישמט הוא מרגיש לא כל שכן. עכשיו לפי ההסבר שאמרנו, רבי יוסה אמר שבדופן הסוכה הוא ירגיש אם היא תברח, ואילו בלחי הוא לא מרגיש. אז לפי חכמים שמתירים לחי, ומה לחי שבשעה שאילו ישמט הוא לא מרגיש, אתה אומר מותר - אז כאן בדופן, שאילו ישמט הוא מרגיש, לא כל שכן שצריך להיות מותר? אז אתה לא יכול להעמיד חכמים באותה צורה, אתה חייב להגיד שבדעת חכמים זה שני תנאים.
הוי תרין תניין אינון על דרבי יוסי. כלומר גם על דעת רבי יוסה חייב להגיד שמדובר על שני תנאים בסייפא לפחות. דתימר תמן תרין תניין אינון על דרבי אחא, כן את אמר אוף הכא תרין תניין אינון על דרבי יוסי. כי אנחנו בסייפא חייבים להגיד את זה, אז בוא גם נגיד את זה ברישא ואז זה יהיה כמו רבי אחא.
רבי שמעון בר כרסנא אמר בשם רבי אחא: רבי מאיר ורבי יוסי ורבי אלעזר בן עזריה שלשתן אמרו דבר אחד. שכל דבר שאינו קבוע - זה לא נחשב, לא לעניין סוכה ולא לעניין להביא טומאה באוהל.
איפה רואים את זה? רבי מאיר דלחיים, דתנן: בכל עושין לחיים אפילו דבר שיש בו רוח חיים ורבי מאיר אוסר - רבי מאיר, זה לא יכול להיות לחי. ומטמא משום גולל ורבי מאיר מטהר - רואים מכאן שרבי מאיר סובר שהגולל, אם עושים אותו מבעל חיים, אינו מיטמא ואינו מטמא משום גולל.
רבי יוסה דאהילות, דתני: רבי יוסה אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה. כלומר, כיוון שזה דבר שהוא לא קבוע, זה זז כל הזמן, אם הוא מטיל טומאה זה לא מטמא באוהל.
רבי אלעזר בן עזריה, דתני: מעשה ברבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה שהיו באין בספינה ועשה רבי עקיבה סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה, אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, היכן סוכתך? רואים מכאן שסוכה שבספינה, שזה דבר לא קבוע, אינה נחשבת כלום.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה כותבין עליו גיטי נשים, כלומר על בעלי חיים כותבים גיטין - כמובן מדובר שהוא ייתן את כל הבהמה לאישה. הוא לא יכול לכתוב רק, נניח, על הקרן ולחתוך את זה אחרי כן, כי זה חוסר דלישה - כתיב "וכתב ונתן", צריך מיד לתת. אבל את כל הפרה הוא יכול לתת, יכול לכתוב על הקרן את כל הפרה.
רבי יוסי הגלילי פוסל. שואלת הגמרא, מה טעמא? דרבי יוסי הגלילי: ספר, מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים אף כל דבר שאין בו רוח חיים. כלומר אתה לא יכול לכתוב גט על דבר שאין בו רוח חיים. מה ספר דבר מיוחד שאינו אוכל אף כל שאינו אוכל - כי אם יכתוב על תפוח וכדומה, זה יהיה פסול לדעת רבי יוסי הגלילי.
מה טעמא? דרבנן - למה הם מתירים? כי הם אומרים מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא תלוש. זה מה שאנחנו צריכים - שיהיה דבר תלוש, וכיוון שזה בעל חיים, הוא עצמו תלוש, הוא יכול להביא לו את כל הפרה, אז זה כשר.
בתלוש. על דעתיה ד°רבי יוסי הגליליהאם ידות אוכלין כאוכלין וכשם שאסור לכתוב על אוכל כך אסור לכתוב על ידות אוכלין נישמעינה מן הדא כתבו על קרן הצבי וגדרווגדדו וחתמו ונתנו לה כשר מפני שגדדו ואחר כך חתמו הא אם חתמו ואחר כך גדדו לא משמע שידות אכלים כאכלים שהקרן יד לבשר הראשרבי אחא°אמר בשם רבי מיישא°: והוא שכתב על זכרותו של קרן אבל אם כתב על נרתיקו כפרוש הוא וכשר כדי שאוכל יקבל טומאה, צריך שקדם לכן הוא יוכשר לקבל טומאה, על ידי שיבא במגע עם אחד משבעה משקים, ובתנאי שהמשקים הללו יהיו לרצונו. ותנן, כל משקה שתחילתו לרצון, אף על פי שאין סופו לרצון — הרי זה בכי יותר, כך שאם רצה שמי הגשם יפלו על איזה דבר התלוש מהקרקע, אם אחר כך יפלו המים על פירות או שיפלו הפירות לתוך מי הגשמים, הוכשרו הפירות לטומאה אף על פי שלא רצה בזה. אבל אם רצה שהגשם יפול על דבר מחובר לקרקע, אם נפלו המים על פירות או אם הפירות נפלו לתוך המים האלה, אין הפירות מקבלים טומאה. רבי יונה° בעי אף לענין הכשר זרעים כן שלרבי יוסי הגלילי בהמה נחשבת כמחוברת לקרקע? היך עבידא? חישב עליהן שירדו על הבהמה וירדוומןמן הבהמה על האוכלין מכשירים או לא תמן אמר °רבי יוסי הגלילישאין כותבים על בעלי חיים דכתיב ספר — מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים, אף כל דבר שאין בו רוח חיים דבעלי חיים נחשב כמחובר לקרקע אוף הכא כן לענין הכשר כשם שמים שנפלו לדבר המחובר לקרקע כגון בור שיח או מערה אינו מכשיר אפילו כשרוצה במים דכתיב(ויקרא י"א, ל"ד)וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואין זה כלי אף בבעלי חיים כן אפילו שרוצה שהמים יפלו עליהם אין הם מכשירים שנייא היא דכתיב (ויקרא י"א, ל"ד) וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בכל לרבות בעלי חיים מעתה אפילו חישב שירדו לבורות לשיחין ומערות יכשירוא_מגשנייא היא הכא דכתיב כלי.
שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה י' טפחים ולא יהו פרצות יתירות על הבנין. א_מדכל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יותר מיכן אסור. גמ':אמררב אדא° בשם רבי חסדייא° למי נצרכה ל°רבי יוסה בי רבי יודה ד°רבי יוסה בי רבי יודה אומר כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה ומודה הוא הכא שבשיירה הקלו ותני כן: בכל עושין מחיצות, אפילו אוכפין, אפילו עביטין, אפילו גמלים, ובלבד שלא יהא בין איכוף לאיכוף מלוא איכוף, בין עביט לעבידלעביט מלוא עביט, בין גמל לגמל כמלוא גמל, ובלבד שלא יהא עומד כנגד עומד ופרוץ כנגד פרוץ, אלא עומד כנגד פרוץ ופרוץ כנגד עומד. נמצאת אומר לענין א_מהכלאים כל הפחות מג' כסתום מג' ועד ארבעה
📖 באר משה — דף י עמוד א
אנחנו תורמים דרושן ממסכת עירובין, דף י'. בדף הקודם ראינו שלפי רבי יוסי הגלילי לא כותבין גט על אוכלין. שאלתא גמרה, דלתי דרבי יוסי הגלילי, ידות אוכלין כאוכלין - האם כשם שאסור לכתוב על אוכל כך אסור לכתוב על ידיות אוכלין? ואת אומר שמינה מינה דא. אמרה דא דכתבו על קרן הצבי, כלומר הקרן זה בעצם יד לבשר של הראש, וגדדו ואחר כך חתמו - כשר. עכשיו, זה כשר בזה שגדדו ואחר כך חתמו. אבל אם היה חותם ואחרי זה חותך את זה, לא. משמע שידות אוכלין כאוכלין. כן, שבעצם הקרן הוא נחשב יד לבשר של הראש, ולכן אם הוא היה חותם על זה כשזה עדיין מחובר לבשר של הראש, שיש לו דין של יד לאוכל, אז זה נחשב גט פסול. אז רואים מכאן שידות אוכלין כאוכלין.
רבי אחא בשם רבי מיישא: והוא שכתב על זכרותו של קרן. כלומר, דווקא אם הוא כתב על העצם הפנימית, שחוברת בעצם לראש. אבל אם כתב על נרתיקו כפרוש הוא וכשר - אם הוא כתב על הנרתיק, כלומר על הקליפה, שבעצם לאחר מכן מתנתקת, זה בעצם השופר, אז זה כפרושו וכשר. אה, כן, אנחנו מכירים את הדין שכתוב וכתב ונתן בידה ולא שכתב וחתך ונתן בידה. אבל פה מדובר שזה כבר, כלומר מדובר על ראש של צבי שהוא כבר חתוך.
אוקיי. כדי שהאוכל יקבל טומאה צריך שקודם כל הוא יוכשר לקבל טומאה על ידי שיבוא במגע עם אחד משבעה משקים, זה יש שחט דם. עכשיו ועוד תנאי צריך להיות שהמשקים האלה יהיו לרצונו. ולמדנו באחת הברייתות שכל משקה שתחילתו לרצון, אף על פי שאין סופו לרצון, הרי זה בכי יותן. כך שגם אם הוא רוצה שמים גשמים יפלו על איזה דבר תלוש, ואחר כך המים יפלו על פירות למרות שהוא לא רצה שיפלו על הפירות, או שהפירות יפלו לתוכם, הם מוכשרים לטומאה למרות שהוא לא רוצה בזה, כיוון שבתחילה המים היו לרצון. הרי הוא רצה שהם יהיו בתוך הכלי. אז לאחר מכן, גם אם המים האלה ישפכו בלי רצונו על פירות או שהפירות יפלו לתוך המים האלה, גם אז זה מכשיר. אבל זה דווקא אם זה לא מחובר לקרקע. אבל אם הוא רצה שהגשם יפול על דבר מחובר לקרקע, אז לאחר מכן אפילו אם המים יפלו על הפירות או אם הפירות יפלו לתוך המים האלה לא לרצון, הפירות לא הופכים לטומאה. כן, כך ההלכה. זה רק רקע למה שמופיע עכשיו.
ואתה אומר רבי יונה בעי אף לענין הכשר זרעים כן. הרי אמרנו שרבי יוסי סובר שבהמה נחשבת מחוברת לקרקע. השאלה האם זה גם לעניין הכשר זרעים. היך עבידא? חישב עליהן שירדו על הבהמה הבהמה על האוכלין - אם חישב עליהם שירדו על הבהמה והם ירדו, ואחר כך מהבהמה הלכו לאוכלין, האם זה מכשיר או לא? אם אני מתייחס אל זה כמו מחובר לקרקע, אז כמו שמחובר לקרקע, גם אם הוא רצה שהמים ייכנסו לתוך בור ולאחר מכן המים האלה מהבור יטיבו פירות או שהפירות נפלו לתוכם, הם לא מכשירים אם זה לא לרצון. אז גם כאן, למרות שהמים נפלו על הבהמה וזה על רצונו, כיוון שבהמה נחשבת מחוברת, אז המים אם יפלו אחר כך על האוכלין לא הכשירו. אבל שאני, בהמה לעניין זה לא נחשבת מחוברת לקרקע אלא כתלוש, ולכן אם המים יפלו עליה לרצון, אז לאחר מכן אם ממנה הם יפלו אפילו שלא לרצון על פירות, הפירות הוכשרו.
ואתה גמרת אמנה מרבי יוסי הגלילי, שאין כותבין על בעלי חיים דכתיב ספר. כך אמרנו, מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים, אף כל דבר שאין בו רוח חיים, כי הוא סובר שבעלי חיים נחשבים מחוברים לקרקע. אז האם גם כאן לעניין הכשר, כשם שמים שנפלו על דבר מחובר לקרקע, כגון בור, שיח ומערה, לא מכשיר אפילו כשהוא רוצה במים, דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. ואין זה כלי, אז אף בעלי חיים - כלומר, שאפילו אם הוא רוצה שהמים יפלו עליהם, הם לא מכשירים אם אחרי זה הם נופלים על הפירות שלא לרצון.
ואתה אומר שנייא היא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. המילה בכל באה לרבות בעלי חיים. אומר אתה ואז אם כך מעתה אפילו חישב שירדו לבורות שהכינו מהרות הכשירו, כי בכל זה מרבה הכול, ירבה גם בורות. ואתה אומר שנייא היא הכא דכתיב כלי - יש לנו פה ריבוי ומיעוט, אז כלי בא למעט בורות שהכינו מהרות, ובכל בא לרבות בעלי חיים.
פרק א' הלכה ח'. אמרה המשנה, שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה י' טפחים. כלומר, שאם כלי בהמה יצרו איזה מחיצה, איזה גדר של עשרה טפחים. ולא יהו פרצות יתירות על הבנין. כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת כי זה כמו פתח. יותר מיכן אסור.
רב אדא בשם רבי חסדייא: למי נצרכה? ל°רבי יוסה בי רבי יודה. ד°רבי יוסה בי רבי יודה אומר כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה. ומודה הוא הכא שבשיירה הקלו. כלומר, למרות שבעצם הוא סובר שכל מחיצה צריכה להיות שתי וערב, ואם לא זו לא מחיצה, אבל הוא מודה שבשיירה הקלו, כי זה לא מעשי כל כך שהם יעשו את זה, לכן התירו להם על ידי כלי בהמה ובהמות וכדומה, ובלבד שיהיה עומד רבה על הפרוץ ולא יהיה בין פרצה לפרצה מרווח, אנחנו נראה את זה בהמשך.
ותני כן: בכל עושין מחיצות, אפילו אוכפין, אפילו עביטין, אפילו גמלים, ובלבד שלא יהא בין איכוף לאיכוף מלוא איכוף, בין עביט מלוא עביט, בין גמל לגמל כמלוא גמל, ובלבד שלא יהא עומד כנגד עומד ופרוץ כנגד פרוץ, אלא עומד כנגד פרוץ ופרוץ כנגד עומד. כלומר שבעצם לא יהיה מציאות שאפשר, זה כמו מפולש מצד אחד לצד שני, שיהיה פרוץ כנגד פרוץ - ואז זה כמו מפולש. אז לכן צריך לדאוג שתמיד יהיה פרוץ כנגד עומד ועומד כנגד פרוץ.
אם העומד רבה על הפרוץ מותר אפילו כנגד הפרוץ ואם הפרוץ רבה על העומד אסור אפילו כנגד העומד מארבעה ועד עשר, אם העומד רבה על הפרוץ — מותר. אם הפרוץ רבה על העומד — כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור אם הפירצהא_מויותר מעשר אף על פי שהעומד רבה על הפרוץ כנגד העומד מותר כנגד הפרוץ אסור. אבל לענין שבת א_מזכל הפחות מג' כסתום מחמגממג' ועד ארבעה ומארבעה ועד עשר, אם העומד רבה על הפרוץ — מותר. אם הפרוץ רבה על העומד — אסור. יותר מעשר אף על פי שהעומד רבה על הפרוץ אסור. רבי חנניה° ורבי יודה בן פזי°אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא בכלאים לית כאן מג' ועד ארבעה אלא אם יש כאן פרצה גיותר מג' טפחיםואין כאןבעומד מקום ארבעה הכל אסור גם כנגד העומד התיב רבי מנא° בן יונה והתנינן מקיפין בקנה וקנה יש לו מקום ארבעה אמר לו לא תתיביני פחות משלשה שכל הפחות מג' כסתום. רבי יוסי ברבי בון°אמר בשם רב° אבא בר אייבו: מכל מקום אפילו מג' עד ד' מכיון שהעומד רבה על הפרוץ מותר.
א_מטמקיפין ג' חבלים זו למעלה מזו וזו למעלה מזו ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים. שיעור חבלים עוביין יותר על טפח שיהא הכל עשרה טפחים. גמ': אמר רבי זעירא° לא אמרו דין מחיצה אלא בעשרה וביותר מעשרה הא פחות מיכן לא. ותני כן גבי סוכה הביא דופן של ז' טפחים והגביהו מן הארץ פחות מג' מותר ויביא שלוש חבלים דקים, ויתן חבל בראש עשר טפחים, וישאיר רווח שלוש ויתן חבל דהוי לבוד, וישאיר רווח שלושה טפחים מהקרע ויתן חבל דהוי לבוד דתמן את אמר כל פחות מג' כסתוםוכאואוף הכא את אמר כל פחות משלשה כסתום והאמצע ארבע טפחים שבאמצע יהיה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ייבא כיי דאמררבי יוחנן° בר נפחא דאמררבי יוחנן° בר נפחא חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה העומד והחלל מצטרפין לארבעה ואיתמר עליה והוא שיהא עומד רבה על החלל מצד אחד וכאן בכל צד יש שלוש טפחים והחלל הוא של ארבעה טפחים אין את בעי מקשייא הכין קשי אם אתה רוצה להקשות כך תקשה הביאהרי מדובר בסוכה בגובה עשרה טפחים אז למה צריך דופן שבע ומשהו שיביא דופן של שבעהארבעה טפחים וכל שהו והגביהוויגביהו מן הארץ שנישלושה טפחים חסר כל שהוא ייבא כיי דמר ר יוחנןוכיווןשהסוכה עשר נמצא מתחתיה פחות מג'העומד והחלל מצטרפין בארבעהוהואדהוילבוד ומעליה עד הסכך ג' דהוי לבוד אמר שיהא העומד רבה על החללרבי שמעון בן לקיש° בשם רבי יודה בן חנניה°: נעץ ארבעה קנים בארבע זויות הכרם וקשר גמי מלמעלה מציל
📖 באר משה — דף י עמוד ב
נמצאת אומר לענין כלאים - זה קטע שלקוח ממסכת כילאים. כל הפחות מג' כסתום. מג' ועד ארבעה אם העומד רבה על הפרוץ מותר אפילו כנגד הפרוץ, ואם הפרוץ רבה על העומד אסור אפילו כנגד העומד. אבלמארבע ועד עשר, אם העומד רבה על הפרוץ — מותר. אם הפרוץ רבה על העומד — כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור. עכשיו אם הפרצה יותר מעשר אף על פי שהעומד רבה על הפרוץ כנגד העומד מותר כנגד הפרוץ אסור. אבל לענין שבת כל הפחות מג' כסתום, ועד ארבעה, מארבעה ועד עשר - אין הבדל. אם העומד רבה על הפרוץ — מותר. אם הפרוץ רבה על העומד — אסור. יותר מעשר אף על פי שהעומד רבה על הפרוץ אסור.
רבי חנניה ורבי יודה בן פזי בשם רבי יוחנן: לית כאן מג' ועד ארבעה - בכלאים לא תיקנו מג' עד ארבע, אלא יש פרצה - אם יש פרצה יותר מג' טפחים אין מקום ארבעה - הכל אסור גם כנגד עומד, כי הוא סובר שקרש פחות מארבעה טפחים זה כלום, אין לו שם של מקום.
התיב רבי מנא: והתנינן מקיפין בקנה - מדובר בקנה עם מרווח, שמים קנה פחות משלושה טפחים עוד קנה ופחות משלושה טפחים עוד קנה - וקנה יש לו מקום ארבעה, הרי כל קנה הוא כלום, הוא דק, ויש לו מקום ארבעה. אמר לו לא תתיביני פחות משלשה שכל הפחות מג' כסתום - זה דין אחר בכלל. אם יש פחות משלושה טפחים רווח, זה יש לו דין של אבוד, כי הגדיים לא בוקעים בו. אז זה כמו גדר שלמה. אבל כשיש יותר משלושה, אני חייב שיהיה לפחות ארבעה טפחים, כי פחות מזה לא נחשב מקום.
רבי יוסי ברבי בון בשם רב: מכל מקום, מכיון שהעומד רבה על הפרוץ מותר - אפילו מג' עד ד'.
פרק א' הלכה ט'. אמרה המשנה, מקיפין ג' חבלים זו למעלה מזו וזו למעלה מזו ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים. שיעור חבלים עוביין יותר על טפח שיהא הכל עשר טפחים.
אמר רבי זעירא: לא אמרו אלא בעשר וביותר מעשר הא פחות מיכן לא - פחות מזה זה לא מחיצה. ותני כן - גבי סוכה כתוב: הביא דופן של ז' טפחים והגביהו מן הארץ פחות מג' מותר. שואלת הגמרא, ואם יש שלושה טפחים דקים וייתן חבל בראש עשר טפחים, וישאיר רווח שלוש טפחים מהקרקע וייתן חבל, ואז זה אבוד. תמן את אמר כל פחות משלשה כסתום - אז גם כאן, והאמצע שזה ארבעה טפחים יהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. זאת אומרת, יש לנו סוכה, אם ניקח סוכה של עשרה טפחים, הוא יכול להשאיר, לקחת מהסכך, לרדת שלוש טפחים, למתוח חבל, ואז למעלה יש לי שלוש טפחים אבוד, והוא יכול מהקרקע לעלות שלוש טפחים למתוח חבל, אז למטה יש לי שלוש טפחים אבוד, ביחד יש לי שישה טפחים - זה כבר הרוב של עשר. אז באמצע יש ארבעה טפחים וזה יהיה עומד מרובה על הפרוץ, זה מותר. למה לא עושים את זה?
רבי יוחנן, רבי יוחנן - אין את בעי מקשייא הכין קשי - יבוא כי הא דאמר רבי יוחנן, דופן של טפחים וכל שהו מן הארץ טפחים חסר כל שהוא - חוליית הבור והסלע שהם גבוהים עשרה ורחבים ארבעה, העומד והחלל מצטרפים לארבעה, והוא שיעמוד רבה על החלל מצד אחד. כלומר, אני צריך שכל צד יהיה יותר מהחלל שבאמצע. אבל כאן, אם אני עושה שלוש טפחים מהרצפה ושלוש טפחים מהסכך, אז כל צד לא רבה על הארבעה טפחים שבאמצע. אלא אם באת עכשיו להקשות מהמשנה הזאת, הכי קשיא: הרי מדובר בסוכה בגובה עשרה טפחים, אז למה הברייתא אומרת שצריך דופן שבע ומשהו? שיביא דופן שבעה טפחים, ואז הוא יגביה את זה מהארץ פחות משלושה טפחים, וזה גם כן מהסכך פחות משלושה טפחים. וכיוון שהסוכה זה רק עשר, נמצא מתחתיה פחות משלוש שזה אבוד, וגם מעליה פחות משלוש זה גם כן אבוד.
רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יודה בן חנניה: נעץ ארבעה קנים בארבע זויות הכרם וקשר גמי מלמעלה מציל משום פאה אפילו למעלה מעשר אמות. רבי יוחנן אמר, כמחיצת שבת כך מחיצות כילאים - כמו לעניין שבת לא מורידים צורת הפתח יותר מעשר, אז גם לעניין כילאים לא מורידים צורת הפתח יותר מעשר.
משום פיאה אפילו למעלה מעשר אמותרבי יוחנן° בר נפחא אמר כמחיצות שבת כן מחיצת כלאים כמו שלענין שבת לא מועיל צורת הפתח ליותר מעשר, אף לענין כלאים לא מועיל צורת הפתח ביותר מעשר אמר רבי יוחנן° בר נפחא: מעשה שהלך °רבי יהושע בן קרחה אצל °רבי יוחנן בן נורי לנגנגד, והראהו שדה אחת ובית חבירתה היתה נקראת, והיו שם פרצות יותר מעשר, והיה נוטל אעים וסותם דוקרנין וסותם עד שמיעטן פחות מעשר. אמר: כזו כן מחיצת שבת. אמר רבי זעירא°: מודה רבי שמעון בן לקיש° לענין שבת שאין פיאה מצלת יותר מעשר. אמר רבי חגיי°: מתני' אמרה כן דתנן: מקיפין ג' חבלים זה למעלה מזה אם אומר את שהפיאה מצלת יותר מעשר לענין שבת יעשה רק כמו כן חבל אחד מלעלה אמררבי יונה°רב הושעיה° בעי הדא פיאה שאמרה המשנה שמקיפין ג' חבלים זה למעלה מזה, אמההיכא איתאמרת מלמעלן או מן הצד אין תימר מלמעלן ולא מועיל למעלה מעשר כל שכן שמן הצד לא מועיל למעלה מעשר אין תימר מן הצד הא מלמעלה לא ואולי כן מועיל אפילו למעלה מעשר. אין תימר מלמעלן יאות רבי חגיי°ארמקשה אין תימר מן הצד לא אמר רבי חגיי°: כלום שאולי מלמעלה מותר יותר מעשר מה נפשך אם מלמעלן הרי מלמעלןמועילביותר מעשר אם מן הצד האמלמעלהלמההמשנה לא אין תימראמרה שישים חבל אחד מלמעלן יאות אר חגיי אין תימר מן הצד לא אר חגיי כלום מה נפשך אם מלמעלן הרי מלמעלן אם מן הצד הרימועיל שתאמר שישים מן הצד. רבנן דקיסרין אמרי בשם רבי ירמיה°: תיפתר בשעשויין כמין דוקרן שאין אפשרות להניח חבל על ראשםרבי זעירא° ורבי אבדימי° דחיפה אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש°צורת הפתח מתירה לגובה אפילו עד מאה אמה. אמר רבי יודן°: הדא דתימר לענין כלאים אבל לענין שבת לא תהא פיאה גבוהה מן הקורה. אמר רבי יוסה° אסי אמר °רבי: היא כלאים היא שבת בשניהם צורת הפתח מועילה אפילו למעלה מעשרים אמה על דעתיה ד°רבי מה בין קורה ומה בין פיאה? קורה מצלת מרוח אחת, פיאה אינה מצלת עד שתהא מגופפת
📖 באר משה — דף יא עמוד א
אנחנו עוצרים בירושלמי מסכת עירובין, דף יא. נתחיל בשורה האחרונה בדף הקודם, נעשה חזרה.
אומרת הגמרא: אמר רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יהודה בן חנינא: נעץ ארבע קנים בארבע זויות הכרם וקשר ג' ממלמעלה, מוציא משום פאה, אפילו למעלה מעשר אמות. זאת אומרת, בעצם אם יש לו כרם, ובאמצע הכרם הוא עושה מסגרת של ארבעה עמודים ומותח מעליהם חוט, אז הוא יכול לזרוע באמצע, וזה ניצל מדין פאה. הוא יכול להקיף את הכרם ואז לזרוע מכל הכיוונים מסביב, ואפילו אם בין עמוד לעמוד היה יותר מעשר אמות.
רבי יוחנן אמר: כמחיצות שבת כן מחיצת כלאים. כמו שעניין שבת לא מועיל צורת הפתח יותר מעשר, אז גם עניין כלאים לא מועיל צורת הפתח יותר מעשר.
אמר רבי יוחנן: מעשה שהלך רבי יהושע בן קרחה אצל רבי יוחנן בן נורי לנגנגד, והראהו שדה אחת ובית חבירתה היתה נקראת, והיו שם פרצות יותר מעשר, והיה נוטל אעים וסותם דוקרנין וסותם עד שמיעטן פחות מעשר. אמר: כזו כן מחיצת שבת, כי אנו לומדים מכאן שגם בשבת לא מועיל יותר מעשר.
אמר רבי זעירא: מודה רבי שמעון בן לקיש לענין שבת שאין פיאה מצלת יותר מעשר. כלומר, כל מה שרבי שמעון בן לקיש אמר זה רק לעניין כלאים, אבל לעניין שבת גם הוא מודה שרק עד עשר אמות צורת הפתח מועילה.
אמר רבי חגיי: מתני' אמרה כן, דתנן: מקיפין ג' חבלים זה למעלה מזה. ככה אמרנו שבמחנה מקיפין ג' חבלים זה למעלה מזה. אם תאמר שהפאה מצלת יותר מעשר לעניין שבת, אז יעשה רק חבל אחד. למה צריך לשלושה חבלים? יעשה רק חבל אחד מלמעלה.
רבי יונה, רב הושעיה בעי: הדא פיאה איתאמר, כלומר מה שהמשנה אמרה שמקיפין בשלושה חבלים זה למעלה מזה - איך מדובר? האם מלמעלן או מן הצד? אם תאמר מלמעלן, ואף על פי כן זה לא מועיל למעלה מעשרה, אז כל שכן שמן הצד לא מועיל למעלה מעשרה. אם תאמר מן הצד, אתה לא יכול לומר שכל השלושה חבלים הם מן הצד, אז מלמעלן לא, כי אולי אם למעלה מספיק חבל אחד, וזה מועיל אפילו למעלה מעשר.
אין תימר מלמעלן, יאות רבי חגיי - אם תאמר מלמעלן, אני רואה שרבי חגיי מקשה קושיה טובה. אין תימר מן הצד לא - אבל אם תאמר מן הצד, לא אמר רבי חגיי כלום, כי הרי הוא דיבר על שלושה חבלים כולם מן הצד, והמשנה שאמרה שחבל מלמעלה מועיל אפילו למעלה מעשר - אז בעצם אין קושיה מדברי רבי חגי.
אמר רבי חגיי: כלום, מה נפשך? אם מלמעלן לא מלמעלן, אם מן הצד מן הצד. בכל מקרה יש קושיה, כי מה נפשך? אם מלמעלן מועיל ביותר מעשר, אז למה המשנה לא אמרה שישים חבל אחד למעלה? ואם המשנה שאמרה שצורת הפתח מועילה למעלה מעשר זה אפילו מן הצד, אז שישים מן הצד. בכל מקרה קשה, למה המשנה לא הביאה את זה בתור אפשרות.
רבנן דקיסרין בשם רבי ירמיה: תיפתר בשעשויין כמין דוקרן - מדובר שהעמודים היו חדים, אז לא הייתה אפשרות לשים עליהם חבל מלמעלה, לכן המשנה לא הזכירה את זה. אבל באמת אם היו עצים שאפשר היה להניח עליהם למעלה את החבל, אז די היה בחבל אחד.
רבי זעירא ורבי אבדימי דחיפה בשם רבי שמעון בן לקיש: לגובה אפילו עד מאה אמה.
אמר רבי יודן: הדא דתימר לענין כלאים - לא רק לעניין כלאים. באמת אם בצד אחד יש שני עמודים ועליהם חבל, אז יכול בצד אחד לזרוע כרם, מצד שני לזרוע חריצה. אבל לענין שבת לא תהא פיאה גבוהה מן הקורה. הרי קורה מותרת עד עשרים אמה במבוי, אז גם פאה לא תהיה יותר גדולה מזה, לכן פאה אסור שיהיה גבוה יותר מגובה עשרים אמה.
אמר רבי יוסה אמר רבי: היא כלאים היא שבת, ובשניהם צורת הפתח מועילה אפילו למעלה מעשרים אמה.
שואלת הגמרא: על דעתיה דרבי מה בין קורה ומה בין פיאה? הרי קורה אסורה למעלה מעשרים אמה, וגם רבי מודה בזה. אז למה בפאה הוא סובר שמותר למעלה מעשרים אמה?
מד' רוחותיה שתי קורות וקנה על גבן והארץ מלמטה. ותייא כייא דאמר רבי זעירא° בשם רב המנונא°: פיאה אינה מצלת עד שתהא מגופפת מד' רוחותיה. אמר רבי אבא בר ממל°מטרפליותטטרפליות שבכרמים מחצלת שפרוסה על ארבע עמודים לצל, אסור לטלטל תחתיהן מפני שהן סוף תקרה ואין סוף תקרה מציל משום פיאה. אמר רבי פנחס°: אתא עובדא קומי רבי ירמיה° בארבעה עמודים ועליהם ארבע פצטליות קורות, והתיר לטלטל משום פיאה. רבי בון° ורבין°בון בעון קומי רבי זעירה° פיאה מהו שתציל בסוכה אמר לון: פיאה מצלת בסוכה. סוף סכך מהו שיציל בסוכה אמר לון: אין סוף סכך מציל בסוכה. מה בין זה לזה זה פאה נעשה לכאן לדופן. וזה סכך נעשה לכאן לגג אמר רבי אבהו°: כל אילין מיליא לענין מיסב ומיתן הא להורות אסור להורות. מה אם סוכה קלה את אמר אסור שבת החמורה לא כל שכן. רבי בון בר חייא° בעא קומי רבי זעירא°: מאן תנא פיאה מצלת לא °רבי יוחנן בן נורי אמר לו אין הדא תנה ויחידאה הוא אבל לרבנן לא מועיל צורת הפתח מארבע רוחות ברשות הרבים אבל בכרמלית מועיל
א_נמקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. בשיירא דיברו דברי°רבי יהודה בר עילאי וחכמים אומרים לא דיברו חכמים בשיירא אלא בהווה. כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי °רבי יוסי בי רבי יהודה וחכמים אומרים אחד משני דברים ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב.
📖 באר משה — דף יא עמוד ב
ואומרת הגמרא: קורה מצלת מרוח אחת. קורה מניחים אותה על המבוי, אבל פיאה אינה מצלת עד שתהא מגופפת מד' רוחותיה. אני צריך שזה יהיה מוקף מכל הכיוונים. קורה יכול להוציא שני מסמרים ולהניח עליהם את הקורה - זאת אומרת, אין לא מלמעלה, לא מימין, לא משמאל, כלום - זה רק רוח אחת, רק צד אחד. ואילו בפאה אני חייב שזה יהיה מוקף מכל הכיוונים - שיהיו שני עמודים, חוט למעלה ולמטה. רק אז זה מציל.
ותייא כייא הא דמר רבי זעירא בשם רב המנונא: פיאה אינה מצלת עד שתהא מגופפת מד' רוחותיה.
אמר רבי אבא בר ממל: שבכרמים, כלומר אם יש לנו ארבעה עמודים שמניחים עליהם איזו מחצלת לצל - אסור לטלטל תחתיהן מפני שהן סוף תקרה, כלומר אין פה שום חלק של דופן. כל מה שיש פה זה תקרה, והמחצלת עצמה אין לה עובי, אז כולה כמו תקרה, והקצוות שלה זה סוף תקרה. זה לא תחילת דופן שאתה יכול להגיד שאני מושך את הדופן כלפי מטה. ואין סוף תקרה מציל משום פיאה.
אמר רבי פנחס: אתא עובדא קומי רבי ירמיה בארבעה עמודים ועליהם ארבע פצטליות והתיר לטלטל משום פיאה. ארבע קורות סך הכול, והוא התיר.
רבי בון ורבין בעון קומי רבי זעירה: פיאה מהו שתציל בסוכה? אם אדם עשה ארבעה עמודים וארבע קורות מסביב ועליהם הוא שם סכך, האם הסוכה כשרה? אמר לון: פיאה מצלת בסוכה, כן, סוכה כשרה. סוף סכך מהו שיציל בסוכה? כלומר, אם הוא לא שם קורות אלא ארבעה עמודים ועליהם הוא מתח מחצלת. אמר לון: אין סוף סכך מציל בסוכה.
מה בין זה לזה? אמר לון: זה נעשה לכאן וזה נעשה לכאן. כלומר, הארבע קורות שהוא נתן על העמודים בעצם ניתנו בתור דופן. זה התחיל הדופן, אז אני יכול להגיד שהדופן אני רואה אותה כאילו היא יורדת למטה. אבל הסכך שהוא פרש על העמודים נעשה לגג, הוא לא נעשה לדופן.
אמר רבי אבהו: כל אילין מיליא לענין מיסב ומיתן, אבל הא להורות אסור להורות. כל זה משא ומתן, אבל לגבי הוראה - אסור להורות ולעשות סוכה שאין לה דפנות. מה אם סוכה קלה את אמר אסור, שבת החמורה לא כל שכן? ודאי שנאסור.
רבי בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא: מאן תנא פיאה מצלת? לא רבי יוחנן בן נורי? אמר לו: הדא תנה מתני'. אבל הוא יחידי, ולכך חכמים לא מועיל צורת הפתח מארבע רוחות בשביל הרבים - בכרמלית זה כן מועיל בשביל אחרים, אבל לפי חכמים לא מועיל צורת הפתח מארבע רוחות.
בפרק א' הלכה י' אמרה המשנה: מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. כלומר, מסביב מותר ליצור מחיצות של קנים, ובין קנה לקנה שיהיה מרווח שלושה טפחים. ואתא גמרא במשנה: בשיירא דיברו דברי רבי יהודה, כלומר רק בשיירה הקלו עליהם. וחכמים אומרים לא דיברו חכמים בשיירא אלא בהווה - כלומר, מה שכתוב שיירה זה מציאות, בדרך כלל מי שנצטרך לזה זה שיירה.
כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי רבי יוסי בי רבי יהודה. וחכמים אומרים אחד משני דברים - כלומר או שתי או ערב, וכך שיהיה בין חוט לחוט פחות משלושה טפחים.
ארבעה דברים פטרו במחנה, ואחד מהם - מביאין עצים מכל מקום, כלומר מביאים עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי - כלומר מותר להם לאכול דמאי - ומלערב.
גמ':תנן מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים בשיירא דיברו דברי °רבי יהודה בר עילאי הא יחיד צריך שתי וערב ו ה אלל°רבי יודהמאי שנאשניא בין יחיד לשיירא ולרבנן לא מהשניישנייה בין יחיד לשיירא. נישמעינה מן הדא שגם לרבן יש הבדל בין יחיד לשיירא, דתנן: שיירא שחנת בתל שהוא גבוהה עשרה או בנקע שהוא עמוק עשרה או בגינה שהיא מוקפת גדר מטלטלין בה אפילו כור אפילו כוריים מטלטלין בה א_נאעד בית סאתים ובלבד שלא ישיירוישייר בה בית סאתים פנוי ואם שייר בית סאתים פנוי הכל אסור. אין בה עד בית סאתים — מטלטלים בכולה, אף על פי שלא מלא את כולה. אמררבי אחא° בשם רבי חיננה°: אפילו הניח שם אוכפות אפילו עביטין אין זה נחשב מקום פנוי מילתיה דרב הונא° אמרה ובלבד שימוש אדם ולא לכלים דלכל אדם נותנים בית סאתים ולא תלוי בכמות הכלים. דאמר רבי אבא° בשם רב חונה°הקיפו בשתי או ערב אדםא_נבאחד או שנים נותנין להן בית סאתים ג' נותנין להן בית ששת סאין מכאן שלא נותנים מקום לפי כלים רק לפי שימוש אנשים מיכן והילך לפי חשבון. אין שיירה פחות משלשה ואין העובד כוכבים ומזלות משלים בשיירה. קטן מהו שישלים בשיירא נשאר בשאלה אין עובד כוכבים ומזלות משלים בשיירא. היך עבידא? היו שנים ועירבו עירוב אחד בית שש סאים, ובא העובד כוכבים ומזלות והוסיף עוד ישראל אחר לשם כבר נכנסה שבת באיסור. היו ג' ועירבו שנים עירובין שש סאין. ובא העובד כוכבים ומזלות ופחת שלקח אחד מהאנשים, כבר נכנסה שבת
📖 באר משה — דף יב עמוד א
אותה סוגיה, ממסכת עירובין, דף י"ב. נתחיל מתחילת הגמרא.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה, מקיפים בקנים, ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלושה טפחים. בשיירה, דברי רבי יהודה. מה שהוא מכאן, שאם זה ביחיד צריך שתי וערב. שואלת הגמרא: לרבי יהודה, שן היה בין יחיד לשיירה, כן? לרבנן לא שן בין יחיד לשיירה. כלומר, יש הבדל בין יחיד לשיירה.
אומרת הגמרא: נשמעינה מן הדא. נוכל לראות באמת שיש הבדל גם לרבנן. דתנן: שיירא שחנת בתל שהוא גבוה עשרה בנקע שהוא עמוק עשרה בגינה שהיא מוקפת גדר, מטלטלין בה אפילו כור, אפילו כוריים מטלטלין בה, ובלבד שלא בה בית סאתים פנוי. כלומר, כל עוד יש בית סאתיים פנוי, כן? אפילו בית כוריים אם אפשר. אבל אם אין בה בית סאתיים, כלומר אם כל התל הזה או הנקע הוא בית סאתיים, מטלטלין בכולה בכל מקרה, אף על פי שלא מילא את כולה.
אמר רבי אחא בשם רבי חיננא: אפילו אוכפות אפילו עביטין, אז לא נשאר מקום פנוי. מקום פנוי זה שלא משתמש בכלל. אבל אם הוא הניח בבית סאתיים איזה, באחד מהם אוכף, באחד מהם עביט, זה נחשב כאילו שהכול בשימוש.
אומרת הגמרא: מילתיה דרב הונא אמרה, ובלבד אדם. אני חייב שיהיה מספר אנשים, כלומר שעל כל אדם יהיה בית סאתיים. אם יש לי בית סאתיים שאין אדם כנגדו, אז אסור לטלטל בהכול, ודווקא בני אדם ולא כלים. מה הראיה? אמר רבי אבא בשם רב חונא: אחד או שנים נותנין להן בית סאתים. מותר להקיף ביחד מקסימום בית סאתיים. עכשיו, אם זה שלושה, ג' נותנין להן בית ששת סאין. מיכן והילך לפי חשבון. כלומר, כל אדם שנוסף זה עוד בית סאתיים.
עכשיו, אין שיירה פחות משלשה, ואין העובד כוכבים ומזלות משלים בשיירה. שואלת הגמרא: קודם כול, קטן מהו שישלים בשיירא? נשאר בשאלה.
למדנו בברייתא הזאת שאין עובד כוכבים משלים בשיירה. היך עבידא? היו שנים ועירבו עירוב אחד. כלומר, הם עשו עירוב ביחד של בית סאתיים. בעצם אז הכול אסור להם, כי בעצם היה מותר להם רק שני סאתים. ובא העובד כוכבים והוסיף, עוד ישראל אחר לשם, כן? אז כבר נכנסה שבת באיסור ואסור לטלטל במקום הזה בכלל.
היו ג' ועירבו שנים עירובין, כלומר עשו שישה סאין, ובעצם היה מותר להם. ובא העובד כוכבים ופחת, כלומר הוא לקח אחד מהאנשים, אז לכאורה עכשיו זה אסור, אבל כבר נכנסה שבת בהיתר, ולכן מותר לשניים שנותרו לטלטל בכל הששה סאין.
בהיתר ומותר לשנים שנותרו לטלטל בכל שש הסאיםרבי דריפה° אמר רבי ניסא°: שאל מהו ליתן להן ג' ראשי תורין שיהאויהא זה מטלטל בתוך סאתים של זה וזה מטלטל בתוך סאתים של זה כגון ששניים כל אחד הקיף בית סאתים, וקדקוד של בית סאתים אחד נכנס לתוך השני, האם יהיה מותר לשניהם לטלטל באותו ראש תור? תנן: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי°רבי יוסי בי רבי יהודהאמררבי אחא° בשם רב חסדיי°: אתייא ד°רבי יוסי בי רבי יודה בשיטת אביו וחלוק על אביו. בשיטת אביו ביחיד יתרשאפילו פחות מבית סאתים צריך שתי וערב וחלוק על אביו בשיירא פחותיותר מבית סאתים של°רבי יהודה בר עילאי מחיצה גרועה או שתי או ערב לבד מועילה בשיירה ואילו ל°רבי יוסי בי רבי יהודהאין מחיצה גרועה מועילה אפילו בשיירה יותר מבית סאתים והיכן אשכחנן ד°רבי יודה אמר ביחיד יותראפילו פחות מבית סאתים צריך שתי וערב נישמעינה מן הדא דאמר רבי אחא° תנא רבי חנין° ורבי יוסה° אסי אמרו בשם רב ששת°: כשם שחלוקין כאן כך חלוקים בכלאים שלרבי יהודה בר עילאי אין מחיצה מועילה עד שתהיה שתי וערב וכלאים לא אפי' היא בית רובע שסתם שדה בית רובע? מכאן של°רבי יהודה בר עילאי אם אינו שתי וערב אינו מועיל ביחיד אפילו פחות מבית סאתים תנן: ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב כמה הוא מחנה רבי חנניה° אמר מאה דכתיב(שופטים ז', י"ט) ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה רבי אבינה° בעי אילו אמר מחנה ואנשים אשר אתו מאה יאות דמשמע שכל המחנה היו מאה אבל כאן נאמר בקצה המחנהרבי יוחנן° בר נפחא אמר עשרה דכתיב(שמואל א' כ"ה, ט') ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל וגואת כל הדברים האלו בשם דוד וינוחו מהו וינוחו רבי יוסטא בר שונה° אמר נעשו מחנה רבי יודה בן פזי° אמר עשרה דכתיב(דברי הימים א' י"ב, כ"ג) עד למחנה גדול כמחנה אלהים וכמה מחנה אלהים עשרה מניין. תני בשם °רבי יודה: שנים עשר אלף כמחנה ישראל במלחמת מדין היוצאים למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים לחים ואסורין בגזל עצים יבישין. היוצאים למלחמת חובה א_נגמותרין בגזל עצים יבישין ולחין. רבי דניאל בריה דרב קטינה°אמר בשם רב חונא°: אם היו עשויין
רבי דריפה אמר רבי ניסא: שאל מה הוא ליתן להן ג' ראשי תורין? כלומר, זה מטלטל בתוך סאתיים של זה וזה מטלטל בתוך סאתים של זה, כן? כלומר, בעצם הרי אפשר שלכל אחד מהם מותר בית סאתיים, כן? רק בגלל שהם ביחד אז נאסר להם. אבל אם נניח נעשה שיהיה בית סאתיים לכל אחד מהם, אבל יהיה קודקוד משותף. כלומר, כל אחד בעצם מטלטל בבית סאתיים שלו, ויהיה להם עדיין מקום משותף קטן שזה היה מקום מפגש בין כל בתי הסאתיים. זה נשאר בשאלה.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה, כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, דברי רבי יוסי ברבי יהודה. אמר רבי אחא בשם רב חסדיי: אתייא דרבי יוסי בי רבי יודה בשיטת אביו וחלוק על אביו. כן, מצד אחד הוא כמו אבא שלו, מצד שני הוא חולק עליו. בשיטת אביו ביחיד מבית סאתיים צריך שתי וערב כמו שאבא שלו אומר, וחלוק על אביו בשיירא מבית סאתיים, בזה הוא חולק עליו. שלרבי יהודה מחיצה גרועה, כלומר או שתי או ערב, מועילה בשיירה, כן? בכול, לא משנה מה הגודל, ואילו לרבי יוסי בי רבי יהודה אין מחיצה גרועה מועילה אפילו בשיירה יותר מבית סאתיים.
עכשיו, והיכן אשכחנן? דרבי יודה אמר ביחיד מבית סאתים צריך שתי וערב. ואת אומרת נשמעינה מן הדא. דאמר רבי אחא, תנא רבי חנין ורבי יוסה אמרו בשם רב ששת, כשם שחלוקין כאן כך חלוקים בכלאים. כלומר, ככה אמר רבי אחא שרבי חנין ורבי יוסה אמרו בשם רב ששת, שגם כמו שהם חלוקים כאן בשבת, כך הם חלוקים בכלאיים. שלרבי יהודה אין מחיצה מועילה עד שתהיה שתי וערב, כן, וגם בכלאיים.
שואלת הגמרא: וכלאים לא אפי' היא בית רובע? כן, הרי סתם שדה זה בית רובע. אז אפילו בכלאיים מסתמא זה בית רובע, לא יותר. לא, אין, כן, זה המקובל. אז מכאן רואים שלרבי יהודה אם אין שתי וערב אז זה לא מועיל ביחיד אפילו פחות מבית סאתיים.
אומרת הגמרא: תנא, למדנו במשנה, ארבעה דברים פטרו במחנה: מביאים עצים מכל מקום, ופטורים ממעשר ומדמאי ומלערב. שואלת הגמרא: כמה הוא מחנה? אז רבי חנניה אמר מאה. דכתיב: "ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה". רבי אבינה בעי: אילו אמר מחנה ואנשים אשר אתו, ואנשים אשר אתו מאה, יאות, כי אז זה היה משהו שכל המחנה היה מאה. אבל כאן הרי לא נאמר שהמחנה היה מאה איש. כתוב שהוא בא בקצה המחנה, כן? אבל כמה אנשים לא כתוב.
רבי יוחנן אמר עשרה. דכתיב: "ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל" את כל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. מהו וינוחו? רבי יוסטא בר שונה אמר: נעשו מחנה. אז רואים מכאן שעשרה אנשים זה מחנה.
רבי יודה בן פזי אמר: עשרה. דכתיב: "עד למחנה גדול כמחנה אלהים". וכמה מחנה אלהים - עשרה, כן, מניין? זה מחנה אלוקים.
עכשיו תני בשם רבי יודה: שנים עשר אלף כמחנה ישראל. אומרת הגמרא: היוצאים למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים לחים ואסורין בגזל עצים יבישין. היוצאים למלחמת חובה מותרין בגזל עצים יבישין ולחין.
רבי דניאל בריה דרב קטינה בשם רב חונא: אם היו עשויין חבילה, כלומר מישהו כבר זכה בהם וסידר אותם, אז אסור.
תנן: למדנו במשנה, מותרים בגזל עצים. אומרת הגמרא: עד כדעון ברור לנו שהדין יהיה כך כשהחיילים אינם סמוכים לחורש. אז לא יטריחו אותם לחפש, כן. השאלה מה יקרה אם הם סמוכים לחורש? האם גם אז יתירו להם לקחת עצים מכל מקום? הרי לכאורה יש מקום להגיד שאם הם סמוכים לחורש ילכו לחורש. זה נשאר בשאלה.
חבילה אסור תנן: מותרים בגזל עצים עד כדון ברור שהדין כך כשהחייליםבשאינןאינן סמוכין לחורש שלא הטריחו אותם האם התירו להםואפיאפילוסומכיןסמוכין לחורש תנן: ופטורים מנטילת ידים עד כדון בשאינן סמוכין למעיין ואפילו סמוכין למעיין תנן: ופטורים מן הדמאי כיצד קנו במחנה ונכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו קנו בעיר לפני שבאו למחנה ויצאו עמהן מהעיר כבר נתחייבו בדמאי אמררבי יוסה° אסי בשם רבי אבהו° אמר חזקיה° בשם רבי יודה בן פזי°דמיידמאיכמשמעומתוקן או לא מתוקן. תנן: ופטוריםומלערבמלערבאמר°רב חייה בר אשיאמר הדא דאת אמר בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין א_נדדבר תורה הן ואין כח לחכמים לפטור אותם. ויש חצירות במחנה לסתורלהתיר אהלים שבמחנה כהדה דתני אהלים שבמחנה א_נהצריכין עירוב להוציא מאהל לאהל אהלים שבשיירה אינןאין צריכין עירוב שהם לזמן מועט°יהודה בן תימא אומר א_נואף חונים בכל מקום ובמקום שהן נהרגין שם נקברין שלא תאמר יעשו כהרוגי פלמוסיות שהאויב הרג הרבה חיילים במקום אחד שבמקרה כזה מצאנו מחלוקת אית תניי תני אסור לפנותן ואית תניי תני מותר לפנותן. אמר רב חסדיי°: מאן דאמר מותר לפנותן במכונסין ואין זה כבוד לקברם בקבר אחד ומאן דאמר אסור לפנותן במפוזרין. כשם שבהליכתן פטורין מארבעה דברים כך בחזירתן א_נזפטורין מארבעה דברים. רבי יוסה ברבי בון° שמע לה מן הדא דכתיב(שופטים ז', ג') מי ירא וחרד ישוב ויצפור ישכים לפני עלות השחר מהר הגלעד ולמה הן חוזרין בצפירה לפני עלות השחר? מפני השונאין שלא יראו שיש פחדנים במחנה ישראל אמררבי יוסי ברבי בון° בשם רב° אבא בר אייבו: כשם שבהליכתן פטורין מארבעה דברים כך בחזירתן פטורין מד' דברים.
