ביאור:אסתר ו ז
אסתר ו ז: "וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ו ז.
מחשבתיו הכמוסות של המן[עריכה]
בתשובתו של המן נמצאים המרכיבים הבאים:
1. זלזול במלך – פוקס מדגיש שהמן לא השתמש בפתיחה המכבדת "אם על המלך טוב" (ביאור:אסתר ו ז-ח) כהקדמה להצעתו, כפי שעשה בבקשתו לאבד את היהודים (ביאור:אסתר ג ט), וכפי שעשו מומכן ואסתר בכל חמש ההצעות האחרות שדרשו את אישורו של המלך (ביאור:אסתר א יט;ביאור:אסתר ה ח;ביאור:אסתר ז ג;ביאור:אסתר ח ה;ביאור:אסתר ט יג).[1] המקום הטבעי לפתיחה המכבדת הוא לאחר הצגת הבעיה ולפני הפועל העתידי הראשון "יביאו" (אסתר ו ח), המציין את התחלת ההצעה המבקשת את אישור המלך. קיימת אפשרות, שהמן חשב שבזכות מעלותיו המלך והמלכה מתחרים על יוקרתו, הלוא מצד אחד, המלך העלהו מעל כל השרים, ומצד שני, רק אתמול הוזמנו הוא והמלך למשתה שערכה המלכה לכבודם בחדרה, והיום עוד מצפה לו משתה נוסף. יתרה-מזאת, ייתכן, שטבעת המלך שבידו וצורת הדיבור של זרש אשתו: "אֱמֹר למלך ו[יעשה]" (ביאור:אסתר ה יד), גרמו לו להתנשא ולזלזל בנוהג הדיבור הנאות, וכן בכבוד המלך כפוסק אחרון.
2. נסיון זהוי האיש – כדי לגלות את זהות "האיש", המן חוזר על שאלת המלך, אך מקצרהּ לַשאלה: "איש אשר המלך חפץ ביקרו" (אסתר ו ז), ובכך משנה המן את הדגש בשאלה מ-'מה לעשות' ל-'מיהו האיש'. כדי לטעון שאין כאן שאלה ושההצעה עצמה כבר התחילה, המן היה צריך להגיד: "[ל]איש אשר המלך חפץ ביקרו, יביאו לבוש מלכות".
[1] פוקס, דמויות ודעות במגילת אסתר, עמ' 76
מקורות[עריכה]
M. V. Fox, Character and Ideology in the book of Esther, Columbia, University of South Carolina Press, 1991
נלקח מ- "פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד". אילן סנדובסקי,[גרסה אלקטרונית], אתר מאמרים (19/02/2011)