ביאור:אסתר ו יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסתר ו יא: "וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ו יא.


וַיִּקַּח הָמָן[עריכה]

המן עשה בדיוק כדבריו לפי פקודת המלך.
אולם הוא לא ענה למלך, לא הסביר, לא התנגד, אלא הלך כמשרת נאמן. אנו לא רואים אותו "אומר למלך" כשם שאשתו אמרה לו לעשות (ביאור:אסתר ה יד). אצל המלך הוא היה קטן וחלש מאוד, וכבר ראינו שהוא עמד וחיכה שהמלך יזמין אותו ולא נכנס למלך בחופשיות (ביאור:אסתר ו ה). כמובן שלא היתה לו ברירה, אבל הוא אפילו לא הבין שבעצם בעיתו נפתרה ומעכשו מרדכי לא מעליב אותו יותר ואין אפילו צורך להרוג את היהודים.