ביאור:אסתר ו יג
אסתר ו יג: "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ו יג.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו[עריכה]
וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו[עריכה]
המן לא היה צריך לקרוא ולהביא את אוהביו, הם חיכו לו לראות איך הוא הצליח לבקש לתלות את מרדכי. הם רצו להנות בתליה ולשמוח עם המן. לא ברור אם הם המשיכו לחכות עד אחרי המשתה של אסתר, כי אז הם ראו תליה - את תליתו של המן.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ[עריכה]
הפעם אוהביו נעשו "חֲכָמָיו". לא ברור מה השתנה, ובמה התבטאה חוכמתם. המשך המשפט לא מראה על חוכמה ועצה מועילה.
הפעם זרש מדברת שניה ולא קופצת ראשונה. אפשרי שהיא הבינה שעצתה הראשונה לא היתה נכונה: המלך לא שנא יהודים אם מרדכי היהודי זכה בכבוד שכזה. ואם כך, אז פקודת הרג היהודים היא לא ברורה. מעמדו של בעלה נפל בעיניה. החכמים שמעו "אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" באותו יום, ולא יעצו להמן לנסות לדבר ולהשלים עם מרדכי, או לחקור למה מרדכי זכה ביוקרה. הם לא ידעו שמרדכי הציל את המלך מנסיון רצח, לא ניסו לנחש מה היא סיבת הכבוד, ורק קבעו "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ, כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" ללא הסבר וללא הצדקה.
אוהביו פשוט זנחו אותו. כשהמן היה במלכודת אצל אסתר, במשתה, הוא ידע שאוהביו לא יעזרו לו. בהמשך נראה שכחמש מאות אנשים הומתו בשושן (ביאור:אסתר ט יב) וסביר להניח שחלק מהמומתים היו החכמים הללו, שלא ראו שצרתו של המן תפגע גם בהם.