אמרי במערבא/מסכת מכות
מסכת מכות[עריכה]
פרק א - כיצד העדים[עריכה]
סדר המסכתות[עריכה]
בבבלי - מפורש שמסכת מכות לאחר סנהדרין, ובירושלמי היא נמצאת לפניה. הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה מביא שיש נוסחאות שמכות היא חלק ממסכת סנהדרין, ודעת עצמו שהן מסכתות נפרדות. לצד שהן אותה מסכת, פשוט שמכות צריכה להיות בסוף סנהדרין.
פתיחת המסכת[עריכה]
אמר רבי יוסי בן חנינה: הכל היה בכלל לא תענה ברעך עד שקר וכו' (פותח מיד בדיני עדים זוממים).
בבבלי - פותח בענייני לשון המשנה (נעשים זוממין)1.
אפשר לחייב קרבן ומלקות יחד[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ג ה"א (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
הטעם שאין כאשר זמם כשהעידו שהוא בן גרושה[עריכה]
בר פדייה (פדא) אמר: המחלל לא נתחלל, היאך זה מתחלל? (הטעם שעדים זוממים שהעידו באחד שהוא בן גרושה לא נעשים כבני גרושה תחתיו, הוא מקל וחומר, שהרי הבועל בעילה אסורה שמחלל את זרעו - לא מתחלל בעצמו, ק"ו לעדים זוממים שרק רצו לחלל אותו ולא חיללו).
בבבלי - הביא את דברי בר פדא, דחה אותם, והסיק שמקורו מ"ועשיתם לו כאשר זמם" - לו ולא לזרעו2.
עדים זוממים לוקים משום לא תענה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ד ה"ד (כו:), ועיין מה שכתבנו שם.
עדים זוממים על תשלום כתובה[עריכה]
ואין משלמין כל הכתובה אבל משלמין הן טובת הניית (הנאת) כתובה - כיצד? אומר כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שמא תמות בחיי בעלה וירשנה בעלה, או שמא ימות בעלה בחייה, וירש הלה את כתובתה, לפי כך (לפי חשבון זה) הוא משלם.
בבבלי - לא פירש שהיא טובת הנאה, והרמב"ם (עדות פכ"א ה"א) פסק כירושלמי שהוא לפי טובת הנאה, ומראה הפנים ושיירי קרבן דנו בזה.
שביעית משמטת הלוואה ע"מ שלא לתבוע[עריכה]
המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו - שביעית משמטתו (שנחשב "לא יגוש").
בבבלי - הביא רק שאם הלווה לעשר שנים אין שביעית משמטת, ולא דן במלווה על מנת שלא לתובעו. והרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ט ה"ט) פסק כירושלמי.
המוכר על מנת שאין אונאה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ד ה"ג (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
יש צד שחוששים לגמלא פרחא[עריכה]
היו עומדין ומעידין עליו שהרג את הנפש בלוד, באו אחרים ואמרו להן היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו בחמשה בחדש בקיסרי, ובאו אחרים ואמרו להן היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו בעשרה בחדש בציפורי - ההורג אינו נהרג שמא עדים זוממין הן, והעדים אינן נהרגין שמא אמת אמרו (פני משה: הספק הוא האם כיוון ששתי כתות המזימים סותרות זו את זו (האם העדים היו בקיסרי או בציפורי) הן נפסלות והעדות כשרה, או שכיוון ששתי כתות המזימים מעידות שהעדים לא היו בלוד - העדים זוממים ועדותם פסולה. גליון אפרים (נדפס בירושלמי לאחר המסכת): הספק הוא האם בגלל "והצילו העדה" מזכים אותו שמא המזימים הלכו בגמלא פרחא (מין גמלים שמהירים כעוף הפורח) מציפורי לקיסרי).
בבבלי - לא הביא את ספק זה, ופשוט שלא חוששים לגמלא פרחא.
עד זומם נפסל למפרע[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בבבא קמא פ"ז ה"ג (לא.), ועיין מה שכתבנו שם.
הדעה שלא ניתנה התראה אלא להבחין - אינה בירושלמי[עריכה]
רבי יוסי בי רבי יהודה אומר: לעולם (אפילו אם אנו יודעים שהוא מזיד) אינו נהרג עד שיהו שני עידיו מתרין בו.
בבבלי - במשנה הגירסא היא "רבי יוסי" סתם, ובגמרא הביא את דעת רבי יוסי ברבי יהודה שחולק ואומר שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, וכשיודעים שהוא מזיד (כגון שהוא שונא, או שהוא חבר דהיינו תלמיד חכם) אין צריך התראה. ובירושלמי לא הובאה הדעה שלא ניתנה התראה אלא להבחין וכו'.
המקור שמזימים צריכים להעיד "עמנו הייתם"[עריכה]
הפסוק הזה אמור בשתי כיתי עדים (כת זוממים וכת מזימים): כי יקום עד חמס באיש - עד זומם שהוא עונה באיש, לענות בו - לא בעידותו (עדים זוממים צריכים להעיד דווקא בעדים המוזמים עצמם (לומר "עמנו הייתם"), ולא בגופה של עדות (שאם אמרו "זה הדבר לא כך היה" אינם מוזמים אלא מוכחשים)).
בבבלי - לא הביא דרשה זו, אלא למד זאת מ"והנה עד שקר העד שקר ענה - עד שתשקר גופה של עדות" או מ"לענות בו סרה - עד שתסרה גופה של עדות". הרמב"ם (עדות פי"ח ה"ב) כתב שאם המזימים אמרו גם "עמנו הייתם" וגם "זה הדבר לא כך היה" אינם מוזמים אלא מוכחשים, והלחם משנה הקשה מה מקורו, ונשאר בקושיא. ומראה הפנים (כאן) ביאר שמקורו הוא הירושלמי כאן.
מחלוקת אם עדים זוממים צריכים התראה[עריכה]
עדים זוממין מהו שיהו צריכין לקבל התרייה (התראה)? רבי יצחק בר טבליי בשם רבי לעזר: עדים זוממין אינן צריכין לקבל התרייה, אמר רבי אבהו: לא חיישון לון? (האם הם לא חוששים לעצמם? בתמיה, והרי צריך להתרות בהם שאם נתרה אולי יחששו ויחזרו בהם).
בבבלי - פשוט שאין צריכים התראה, וכן בכתובות לג. דן בזה, והסיק שאין צריכים התראה.
מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביבמות פי"א ה"א (סב.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין עונשים ממה מצינו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ה הי"ב (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.
עד שכפר - דינו כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ד ה"ג (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
כתב נכסיו לעבדו, עדות שבטלה מקצתה, פלגינן דיבורא[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם בגיטין פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
שיעור כדי דיבור[עריכה]
הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"ז (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ב - אלו הן הגולין[עריכה]
גלות ברוצח בשגגה באופן של ירידה לצורך עליה[עריכה]
היא (דרך) עלייה - היא (דרך) ירידה (ופירשו המפרשים שהכוונה לירידה שהיא צורך עליה, כדלקמן).
בבבלי - לדעת רש"י (ד"ה להביא) וכן גירסת הגמרא שלנו, בירידה לצורך עלייה גולה, ולדעת הרמב"ם (רוצח פ"ו הי"ג) אינו גולה. הירושלמי לא הזכיר במפורש "ירידה לצורך עליה", אך פירשו המפרשים שזו כוונת הירושלמי כאן (שפשוט שאין כוונתו שירידה ועליה שוות, שהרי מפורש במשנה החילוק ביניהן), אלא שנחלקו המפרשים בפירושו: לקרבן העדה (ד"ה היא עליה) גולה, ליפה עיניים אינו גולה, ומראה הפנים (ד"ה היא) כתב שאפשר לפרש בירושלמי כשתי השיטות.
המחלוקת בנשמט הברזל לא תלויה באם למקרא ולמסורת[עריכה]
מה טעמיה דרבי? נאמר כאן נשילה ונאמר להלן כי ישל זיתיך, מה נשילה שנאמר להלן נשירה אף כאן נשירה. מה טעמון דרבנין (רבנן)? נאמר כאן נשילה ונאמר להלן ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך וגו' מה נשילה שנאמר להלן מכה אף כאן מכה.
בבבלי - תלה זאת במחלוקת האם יש אם למקרא או למסורת3.
כיצד הזורק אבן אינו מזיד[עריכה]
ויש לו רשות לזרוק את האבן לרשות הרבים? אמר רבי יוסי בי רבי בון: תיפתר שהיה כותלו גוהא (וסותר את כותלו).
בבבלי - גם כן תירץ כך, אך הקשה על זה "איבעי לי לעיוני" והסיק שסותר את כותלו בלילה לאשפה4.
גלות בגר תושב[עריכה]
וגר תושב על ידי גר תושב (גר תושב גולה דווקא אם הרג גר תושב, אך אם הרג ישראל אינו גולה אלא נהרג).
בבבלי - במשנה הגירסא היא: "וגר תושב אינו גולה אלא ע"י גר תושב", והגהות הגר"א הגיה שצריך לגרוס בבבלי כמו בירושלמי.
בן ואח - האם נעשים גואלי הדם[עריכה]
תנא רבי שילא בר בינה וכו': מי שהכה את בנו - אין בנו השיני (השני) נעשה גואל הדם להמית את אביו, אבל אח שהכה את אחיו - אחיו השיני נעשה גואל הדם להמית את אחיו. תני רבי ליעזר בן יעקב וכו': מי שהכה את בנו - בנו השיני נעשה גואל הדם להמית את אביו, אבל אח שהכה אחיו - אין אחיו השיני נעשה גואל הדם להמית את אחיו.
בבבלי - לא דן באח אלא רק בבן, וחילק שבנו לא נעשה גואל הדם, ובן בנו כן.
דעה שמי שנולד וחי בבית אפל לא פורס על שמע[עריכה]
דתנינן תמן רבי יודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוש את שמע, הא אם ראה פורש וכו' ביושב בבית אפל היא מתניתא, כך אנו אומרים: היושב בבית אפל לא יפרוש את שמע (המשנה שלא יפרוס את שמע היא לא בסומא אלא באדם שנולד בבית אפל (כגון מערה) ולא יצא ממנו, ולכן לא ראה מאורות מימיו).
בבבלי - לא הובאה דעה זו, ופשוט שדברי רבי יהודה הם בסומא. ותוס' (מגילה כד. ד"ה מי, בבא קמא פז. ד"ה וכן (השני)) הביאו את הירושלמי.
הדעה שלא ניתנה התראה אלא להבחין - אינה בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו במכות פ"א ה"ז (ד.).
הפרישו ערי מקלט בינתיים עד שכבשו ערים אחרות[עריכה]
עד שלא הפרישו שכם בהר אפרים - לא היתה קולטת, הפרישו קרית יערים תחתיה (בינתיים), עד שכיבשו את שכם. עד שלא הפרישו קדש בגליל - לא היתה קולטת, הפריש גמלה (שם עיר) תחתיה (בינתיים), עד שכיבשו את קדש.
בבבלי - לא הובא שהיו ערים שקלטו עד שכבשו ערים אחרות.
מחלוקת אם עושים בערי מקלט בתי בד[עריכה]
אין עושין בתוכן לא בית הבד ולא בית הבצירה דברי רבי נחמיה (מהחשש שכך גואל הדם יהיה מצוי שם), וחכמים מתירין.
בבבלי - מחלוקת רבי נחמיה וחכמים היא האם מוכרים בערי מקלט כלי זיין וכלי מצודה (שהורגים בהם חיות), מהחשש שגואל הדם יקנה אותם שם ויהרוג את הרוצח.
משפט וצדקה של דוד חביבים לפני הקב"ה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"א (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
יואב פירנס את ישראל[עריכה]
וישלח ביד בניהו ויפגע בו וימיתיהו (את יואב) ויקברוהו בביתו במדבר - וכי מדבר היה ביתו? אלא ללמדך שכיון שמת יואב שר צבא ישראל נעשו ישראל כמדבר. אין תימר (אם תאמר שפירושו) שהיה בוזז (משלל האויבים) ובונה להן (לישראל) דימוסיות ומרחצאות - שבח, ואין תימר שהיה בוזז ומאכיל חכמים ותלמידיהם - שבח שבחים.
בבבלי - סנהדרין מט. פירש "מדבר" - שביתו היה מופקר לעניים להתפרנס ממנו, ושהיה מנוקה מגזל ועריות כמדבר.
צורת יד היתה מראה את הדרך לעיר מקלט[עריכה]
רבי ליעזר בן יעקב אומר: מקלט מקלט כתיב בפרשת דרכים כדי שיהא הרוצח רואה את הכתוב והולך. אמר רבי אבון: כמין יד היתה מראה להן את הדרך.
בבבלי - כתוב שהיה כתוב מקלט מקלט, אך לא שהיתה כמין יד.
חוטא מהו עונשו[עריכה]
שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו (בפשטות הכוונה לכל חוטא, אך שיירי קרבן פירש שהכוונה כאן רק לאומר מותר).
בבבלי - לא הובא.
קללת חינם מועילה בעת רצון[עריכה]
כתיב כציפור לנוד כדרור לעוף כן (איש נודד ממקומו) (פני משה הגיה: קללת חינם לא תבוא) ותימר אכן (ומדוע חוששים שיתפללו על הכהן הגדול שימות, והרי ממילא תפילתם לא תועיל)? תיפתר שהיה עת ועונה (שמא תהיה עת רצון, ובעת רצון מתקיימות גם קללות חינם). כיי דמר (כמו שאמר) רבי יוסי בן חלפתא: עתים (זמני רצון) הן לתפילה. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים בשעה שאני מתפלל אליך תהא עת רצון.
בבבלי - גם כן הקשה כך, ותירץ שהיא לא קללת חינם, שהכהן הגדול כן אשם, שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו. ושיירי קרבן הקשה גם על תירוצו של הירושלמי, שאע"פ שהיא עת רצון איך תתקבל קללת חינם, ודן בזה.
אחיתופל אמר שם קדוש ועצר את התהום[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"ב (נב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת כמה ערים יהיו לעתיד לבוא[עריכה]
שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן, משבאו לארץ הפרישו עוד שלש, ולעתיד לבוא מפרישין עוד שלש, שנאמר שלש שלש שלש הרי ט'. אבא שאול אומר: שלש שלש של שלש שלש הרי ט', ועוד הרי שנים עשר. רבי נהוראי אומר: שלש שלש שלש הרי ט', ועוד הרי שנים עשר, על השלש - הרי ט"ו.
בבבלי - לא הובא.
חמישה דברים חסרו במקדש שני[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בתענית פ"ב ה"א (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.
צריך להודיע שאינו יודע שתי מסכתות[עריכה]
היך בר נש דחכם חדא מיכלה (אדם שיודע מסכת אחת) ואזיל לאתר ואינון מייקרין ליה כד הוא חכם תרין מיכלה (מכבדים אותו כאילו יודע שתי מסכתות) - צריך לומר לון חדא מיכלא אנא חכים (צריך לומר להם שהוא יודע רק מסכת אחת).
בבבלי - לא הובא.
האם רוצח בשגגה משתחרר כאשר נודע שהכה"ג פסול[עריכה]
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ג ה"ב (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
קבורה בערי הלוויים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ה ה"ג (לה.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקדרין בחבל של חמישים אמה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ה ה"ג (לה.), ועיין מה שכתבנו שם.
על פרק ג אין ירושלמי[עריכה]
חסרונו של פרק ג במסכת מכות[עריכה]
בדפוסים שלפנינו חסר כל פרק שלישי בירושלמי (כשם שחסרים בשבת פרקים כא-כד ובנידה פרקים ד-י). אמנם בכתבי יד נמצא ירושלמי על פרק זה, ואדרבה, פרק זה ארוך יותר משני הפרקים הראשונים גם יחד. וביארו שהטעם שהשמיטוהו מההוצאות שלפנינו הוא שדרך הסופרים היתה, כידוע, שכאשר סוגיא בירושלמי נכפלת כמה פעמים קיצרו והשמיטו את הסוגיות הכפולות. ובפרק ג במכות כל הפרק כולו הוא מסוגיות שנכפלו כבר במקומות אחרים (ספר הלכות הירושלמי נספח א).
השמטות מתלמוד ירושלמי[עריכה]
קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ונדפסו בירושלמי בסוף כל כרך
מלקה על גבו ל' ועל בטנו ט' מלקות[עריכה]
המלקות צריכה להיות על חוט השדרה עשרה, לימינו עשרה, לשמאלו עשרה, בבטנו תשע.
בבבלי - במשנה מפורש שמכה אותו שליש מלפניו ושני שליש מלאחריו.
1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וסדר המשנה, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עג.
2 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
3 בירושלמי לא הובאה כלל המחלוקת האם יש אם למקרא או למסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סה.
4 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.