אילת השחר (מלבי"ם)/פרק נב

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק נב · >>

כלל תקמב

[ מלאכה , עבודה ]    כל עסק שיתעסק אדם לפעול איזה דבר לצורך תכלית מיוחד נקרא מלאכה. וכשיש בה טרחא יתירה ועמל נקרא עבודה. והוא לרוב בעבודת האדמה (או הדומה לה בעמל), או מלאכה שדרך לעשותה על ידי עבדים.

ובשבת ויום הכפורים אסר "מלאכה". וביום טוב, שמותר "מלאכת אוכל נפש", לא אסר רק "מלאכת עבודה".    ויש "מלאכה" סתם ו"מלאכת מחשבת".    ( אחרי ס' עג )

כלל תקמג

והנה בכמה מקומות אמר ביום טוב "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ובפרשת בא שאמר "כל מלאכה לא תעשו" הוצרך לפרט "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ורק בפרשת ראה אמר גבי יום טוב "לא תעשה מלאכה" -- אולם שם דייק ולא אמר "לא תעשה כל מלאכה" (כמו שכתב תמיד גבי שבת), רק 'מלאכה', ר"ל יש מלאכות אסורות כגון אותם שאינם לצורך אוכל נפש.

ויש טעם למה שינה שם ואמר 'מלאכה' והוא לתת הבדל בין יום טוב לחולו של מועד. ש"ביום השביעי עצרת לא תעשה מלאכה", ר"ל אף מלאכה קלה אם אינה לצורך אוכל נפש, ובחולו של מועד מותר מלאכה קלה לגמרי, וגם מלאכת עבודה לא נאסרו רק מקצתם . ( אמור ס' קפז )

כלל תקמד

וזה הטעם ששביעי של פסח ושמיני של חג נקראו בשם "עצרת", ולא יום הראשון של פסח וסוכות ויום טוב של שבועות. כי ימי חג האחרונים נקראו "עצרת" בערך ימי חולו של מועד שלפניהם שנאסרו גם כן בקצת מלאכות וביום טוב צריך להעצר מכלל מלאכה . (אמור ס' קפז)

כלל תקמה

ושם "חג" הונח על החגיגה שהיו מקריבים בימי מועד; רוצה לומר שלמי שמחה. ועל כן ראש השנה ויום הכפורים לא נקראו בשם "חג" בשום מקום . (אמור ס' קצא)

כלל תקמו

ושם שבת בא על ההפסק ממלאכה ונופל גם על יום טוב. ובעל הלשון שדרכו ליחד שמות לכל דבר יציין המועדים בשם "חג" או "מועד" או בשמם הפרטי -- "פסח, שבועות, סוכות". ומחרת יום ראשון של פסח לא יכול לציינו בשם "מחרת החג או המועד" ששם זה נופל על כל שבעת ימי החג. ולא בשם "מחרת הפסח" ששם זה פירושו תמיד מחרת שחיטת הפסח שהוא יום ט"ו. לכן הוכרח לציינו בשם "מחרת השבת" . (אמור ס' קסד)

ומצאנו גם כן "שבת" על השבוע . (אמור ס' קסד)

כלל תקמז

יש הבדל בין כרת ובין אבדון. שהאובד מתבקש ונמצא והוא רק שינוי מקומית. לא כן הנכרת. ( אמור ס' קסד^[1] )

כלל תקמח

[ נותק , כורת ]    הכריתה היא גם כשכורת מקצת, והנתיקה היא לגמרי . (אמור ס' קכא)

כלל תקמט

סתם "שמן" הוא שמן זית. ומה שכתוב במנורה "שמן זית" בא לדרוש (אמור ס' רי).

וסתם "שמן" האמור במנחות הוא לוג . (צו ס' קב)

כלל תקנ

מה שכתוב "מכה נפש בהמה ישלמנה" הוא זרות בלשון, שלא מצאנו פעל 'שלם' בכינוי על הדבר שגרם התשלומין. וחז"ל דרשוהו (אמור ס' רמז).

כלל תקנא

פעל ’גלח’ בדיוק הוא בתער. ובהרחבה כולל כל מיני גלוח, אף במספרים; בלבד שיהיה כעין תער. שאם משייר עקרי השערות יפול על זה לשון ’גזז’.    ובלשון "השחתת השער" כולל גם עיקרי השער ולא בלשון "גלוח" . (קדושים ס' עד)

כלל תקנב

[ שרט , גדד ]

• השריטה היא חרוץ קל בבשרו, ומעשהו ביד.
• והגדידה היא חריץ עמוק עד הגידין ויעשהו בכלי . (קדושים ס' עד . אמור ס' יב)
• וכתובת קעקע -
  • לרש"י הכתיבה בדיו והקעקוע במחט
  • ולרמב"ם הכתיבה היא השריטה וקעקוע היא מילוי הדיו . (קדושים ס' עו)

כלל תקנג

עיקר שם "מדה" הונח על מדידת כמות כל גשם. ועל מדת הכלי בא בשאלה; מן מדידת האורך ורוחב וגובה שלפיהן ישערו כמה יחזיק הכלי בתוכו.

• ועיקר הפעל המיוחד למדידת הכל -- ’כול’ . "וכל בשליש עפר הארץ"
• ומדה - עיקרו על מדידת הקרקע
• ומשקל הוא על ידי קנה או מאזנים ואבני משקל
• ועל שם משורה יש כמה דעות     ( קדושים סימן פה )

• איפה היא מדת היבש, והין מדת הלח.
• ויש הבדל בין "אבן שלמה" ובין "אבן צדק". שהצדק הוא לפנים משורת הדין . (קדושים סימן פו)

כלל תקנד

יש הבדל בין גאל ופדה. שעם מושג הגאולה נקשר מושג הקורבה . (בהר ס' מב . בחקותי ס' קח).

ושם אחוזה לא נמצא רק על קרקעות . (בהר ס' פח)

כלל תקנה

יש הבדל בין חִזק בכבד ובין מחזיק בהפעיל.    "חזק" בכבד מציין שמחזיק כח החלש; ובהפעיל מורה שתופס בחברו בכח; ואם אחריו ב' מורה שתופס בלא הנחה . (בהר ס' עא)

כלל תקנו

יש הבדל בין גשם ובין מטר. הגשם הוא הטבעי הבא בסבת האדים העולים מן הארץ, והמטר הוא ההשגחיי הבא מן השמים . (בחקותי סימן ג)

כלל תקנז

ויש הבדל בין חלופין ותמורה.    המחליף הוא בבחינת הדבר -- שדבר זה חולף ודבר אחר בא במקומו. והתמורה היא בבחינת האדם, ובא גם על עצמיים הגיונים -- "כבודם בקלון אמיר". עד שמשמע שחליפים הם או מקדש לחול או בבחינת הרשות במחליף בשם חברו . (בחקותי סימן סט)

כלל תקנח

ויש הבדל בין ’כוס’ ובין ’חלק’. שכוס הוא המנה המוכן מכבר ומזה בא שם "מכסת" על המינוי (בחקותי סימן קב).

ולשון "נפילה בחרב" יבוא בב' השימוש. ומה שכתב "ונפלו לחרב" פירשוהו בחרב עצמם . (בחקותי סימן ט)

ופעל "לא שמע" שאחריו מלת "אל" מורה שאינו מאמין ומקבל דבריו. ו"לא שמע לו" מורה שמאמין לו ובכל זה מסרב לשמוע (בחקותי סימן יח).

כלל תקנט

מחשבה בנפעל מורה מחשבות זרות ובלתי רגילות. וזהו מ"ש "המקריב אותו לא יחשב", כי אי אפשר לפרש לא יחשב לו לזכות -- שבזה דרך להסמיך הענין כמו "ויחשבה לו צדקה" . (צו סימן קיח).

כלל תקס

אין דרך ליחס הרפואה אל המכה רק אל האדם. וכשמיחס אל המכה יכוין שהאדם לא נרפא עדיין רק המכה נסתלקה.    ומה שכתוב "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" לא נמצא דוגמא לזה בתנ"ך -- ויש בו דרוש . (מצורע סימן ז)

כלל תקסא

ואין מדרך הלשון לומר שהאדם הוא "תחת המכסה", רק יאמר ש-"המכסה הוא על האדם"; כי דרך לומר שהטפל הוא על העיקר, לא שהעיקר הוא תחת הטפל. ומזה הוכיחו שמה שכתוב "הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו" בא על המרכב . (מצורע ס' קלט)

וכן מה שכתב "נגע צרעת כי תהיה באדם" היה ראוי לומר "אדם כי יהיה בו נגע צרעת" -- ויש בו דרוש (תזריע סימן ע)

ורגילות הלשון לומר "יצא לחפשי" או "לחפשי ישלחנו". ולשון "חופשה לא ניתן לה" קאי על שטר שחרור . (קדושים סימן נג)

1. ברור שנפל כאן טעות. וכנראה שצריך לגרוס 'אמור סימן קפ' ודו"ק -- ויקיעורך